תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף קג:
בגמרא חלקו מבחוץ מהו וכו' עד בגרימותא זעירתא. סוגי' זו צריכה ביאור ובפרט דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מאכלות אסורות מן הלכה ג' עד הלכה ה' כמו שאבאר. והנה המתבאר מדבריו ז"ל שם הוא דאבר מן החי צריך כזית דהיינו משהו בשר גידין ועצמות. גם מתבאר שאין צריך שיאכל אבר שלם רק אפי' חתך מאבר גדול כזית עם גידין ועצמות חייב גם מתבאר שם שאם הפריד האבר הבשר בפני עצמו וגידין ועצמות בפני עצמן שוב אין עצמות וגידין מצטרפין לכזית רק צריך שיאכל כזית בשר ממש כיון ששינה ברייתו וכתב עוד שאם חלקו לאבר ואכלו מעט מעט צריך שיהא באכילתו כזית בשר ממש ואי חלקו מבפנים בתוך פיו אף שבלעו מעט מעט כל שאכל כזית בשר בצירוף גידין ועצמות חייב:
והנה מה שכתב שאם חתך מן האבר בשר גידין ועצמות כזית חייב הוא שלא כדברי התוס' לעיל (דצ"ו ע"ב) דהם הוכיחו דאם האבר גדול אינו חייב עד שיאכלנו שלם מדקאמר בגרימותא זעירתא ובאמת שרש"י ז"ל פי' בגרימותא זעירתא עצם קטן שעל כף הירך ואיני יודע מה צורך לפרש כך אדרבא מזה באמת מוכח דאם חתך מאבר שלם כזית בשר גידין ועצמות חייב והיינו דמשני שחתך בשר עם גידין ועצם קטן משלימו לכזית דיכול לבלוע אותו ואינו חושש ומעיקרא דמקשה היכי משכחת לה דחייב היינו דס"ד דוקא כזית דבר מאכל יכול אדם לבלוע בבת אחת אבל עצם אי אפשר לבלוע רק ללעוס אותו ואי אפשר שילעוס כזית בשר ועצם ביחד והיינו דמשני בעצם קטן משלים לכזית שאין צריך ללעסו רק בולע כולו כאחד כמו כזית מאכל ורש"י עצמו מוכרח להודות לזה דפשיטא דכזית מאכל יכול אדם לבלוע כאחד כמו שהקשו התוס' וע"כ דעיקר הקושיא לפי שהוא עצם רק רש"י ס"ל באמת דאבר גדול צריך שיאכלנו כילי לכך הוצרך לפרש עצם שעל הכף שהאבר כך הוא שלם בעצם קטן אבל להרמב"ם מתפרש בפשיטות בכל אבר שחתך ממנו בשר עם עצם קטן ויכול לבלוע כולו:
וראי' לדעת הרמב"ם דאי ס"ד דאבר שלם דוקא בעינן א"כ הי' מהראוי דאבר גדול לא יתחייב עליו בשום פנים כמו דעל אבר שיש בו כזית אינו חייב בחלקו בחוץ בין לר"ל בין לר"י אי לא אכלו בבת אחת כמו כן הי' מהראוי דאי חלק אבר גדיל בחוץ שוב אינו חייב עליו דכבר נתבטל שלימותו בחוץ כיון דעיקר החיוב על אבר שלם דוקא ומה שציין המציין דהרמב"ם סובר חלקו מבחוץ ג"כ חייב כר"א הוא תמוה ולא דק כלל דבפי' כתב דאינו חייב רק אי הי' בבשר בלבד כזית חוץ גידין ועצמות ע"ש] ואף דבגמרא מוקי לה באמת רק בגרימותא זעירתא היינו לר"ל דוקא אבל לר"י משמע דמשכחת לה בכל אבר לר"ל ג"כ קשה מאוד לומר שלא יהא מציאות לדון אבר מן החי רק באותו עצם שעל הכף כיון דחלקו מבפנים ומבחוץ פטור וע"כ דהכוונה בגרימותא זעירתא בכל אבר רק שחתך ממנו בשר עם עצם קטן חייב עליו:
אמנם מה שפירש"י חלקו מבחוץ ואכל זה לבדו וזה לבדו בזה ודאי גם דעת הרמב"ם כך כמו שכתב להדיא דדוקא באכל בזה אחר זה אבל בבת א' חייב [ומה שהקשו התוס' על זה יתבאר בתוס' ישוב נכון לזה] ואף דבהפריד הבשר מן העצם בחוץ כתב דאין העצמות מצטרפין כלל ואפי' אכלם ביחד היינו דוקא דבר הצריך לחשיבות אבר שאין אבר רק בבשר גידי ועצמות וכל שנתבטל חשיבותו של אבר אינו חייב עליו אבל לענין שיעור זית שאינו מטעם חשיבות רק מטעם דכתיב אכילה וכיון דאכילה היא בגרונו כל שיש בגרונו כזית בבת א' הוי אכילה אך לפי זה צ"ל דהך בפנים דקאמר דפליג ר"ל דוקא בלא בלע בבת אחת אבל בלע בבת אחת מודה ר"ל דחייב דהא אפי' בחוץ מודה כה"ג דחייב. אלא שיש להקשות קצת מ"ש דנקט חלקו בחוץ לכ"ע פטור דהא בחוץ נמי איכא פלוגתא אי אכלם ביחד עד בית הבליעה ולא בלע כאחת דלר"י חייב דבגרונו הוי אכילה ולר"ל פטור כיון דלא בלע כא' ולא הוי במעיו כזית וצריך לומר דהך חלקו בחוץ וחלקו בפנים הכוונה שיש כאן ב' מקומות לאכילה לר"י הגרון ולר"ל המעיים וחלקו בחוץ הכוונה דאפילו בגרון לא הי' כאן כזית ביחד וחלקו בפנים הכוונה דבמעיים לא הי' כזית ביחד ואף דרש"י ז"ל פי' קודם שיתננו לתוך פיו משום דס"ל דאכילת הגרון הוי מן הפה עד סמוך לבית הבליעה וכל שלא הי' בפיו כזית ביחד הוי חלקו מבחוץ וכל שלא הי' במעיים כזית ביחד הוי חלקו בפנים [ודברי ה"ה שפי' שם מה שכתב הרמב"ם הפריד הבשר מן העצם זהו פי' חלקו בחוץ המה תמוהין כמו שתמה עניו הלח"מ שם] נמצא לפי זה דברי הרמב"ם ורש"י אחד הן רק בהך מילתא דלהרמב"ם לא בעי אבר שלם בזה נחלקו עליו רש"י ותוס' וכן נראה דלא ס"ל לרש"י ותוס' הך דינא דאי הפריד הבשר מן העצם שוב אין מצטרפין העצמות דאי הוי ס"ל הכי הי' מהראוי דאי חתך מאבר גדול בשר גידין ועצמות אינו חייב עליו אפי' לר"י דמ"ש הפריד הבשר או קילקל שלימות האבר בחוץ א"כ לא משכחת לה שום חיוב אבר מן החי באבר גדול אפי' לר"י וע"כ דלא ס"ל כך רק כל שאכל כזית בשר גידין ועצמות בבת אחת אפי' הפריד בחוץ חייב וממילא אף דס"ל דבעינן אבר שלם דוקא מ"מ כל שאכל אבר שלם אפילו חלקו בחוץ מ"מ חייב ושפיר משכחת לר"י אפי' באבר גדול אך הא וודאי קשיא למה לא יצטרך לאכול כל האבר בבת אחת כמו שצריך לאכול כזית בבת אחת וזו היא ראי' להרמב"ם דלא בעי אבר שלם כלל ודוק ועמ"ש לעיל (דצ"ו ע"ב) בתוס' בד"ה ור"י בזה:
שם אמר רב אסי אמר ר"י אכל חצי זית והקיאו וכו' עד סוף הסוגי' והנה יש לתמוה בדינו של רב אסי שהרי לא נחלקו ר"י ור"ל לעיל רק דלר"י אכילה בגרונו הוא ולר"ל במעיים א"כ מה נ"מ לענין אכל חצי זית והקיאו בין נהנה גרונו לנהנה מעיו ס"ס כמו דבגרון מצטרפין שני חצאי זיתים אף שלא היו מעולם ביחד כמו כן במעיים יצטרפו ודברי רש"י ז"ל מה שחילק בזה אינם מובנים לכאורה כלל דס"ס כשטעם חצי זית לא טעם השני וכשטעם השני שוב אין כאן טעימת הראשון שהרי הקיאו ואי משום שאכל בכדי אכילת פרס א"כ במעיים נמי נימא כן ואי נימא דסובר רש"י ז"ל דכיון שהקיאו ולא נתעכל במעיים לא מיקרי אכילת מעיים משא"כ טעימה בגרון הוי א"כ היכי פי' בסמוך למאי דס"ד דמבעי' לי' אי הוי עיכול ופריך עלה ותבעי לי' כזית ופירש"י ולחייבו ב' מלקיות וקשה הא ב' מלקיות במה נפשך ליכא אי הוי עיכול אינו מחוייב על האכילה השנית ואי לא הוי עיכול אינו מחוייב על הראשון וע"כ דאפי' אי לא הוי עיכול כל שהי' במעיים רגע חשיב אכילה א"כ מה הפרש יש בין אכילת גרון לאכילת מעיים. וביותר יש לתמוה מה שפירש"י דהא דרב אסי פליג אר' דימי ורבין דאמרי לעיל משמי' דר"י דחלקו בחוץ פטור דהא בהדיא פירש"י לעיל דכל המחלוקת לעיל רק באמה"ח כיון דגידין ועצמות מצטרפין לא מהני בכדי אכילת פרס והכא לא מיירי כלל לענין אבר מן החי רק בשאר איסורין וכן הרמב"ם ז"ל פסק לעיל דחלקו בחוץ פטור [והמציין שציין לעיל דפסק כר"א דחייב טעה בזה כמש"ל] ומ"מ פסק בפרק י"ד מהלכות מ"א דאי אכל חצי זית והקיאו חייב [ויש שם תימא על בעל כ"מ דכתב על מה שכתב הרמב"ם חוץ של בין השינים דפסק כר"י וראיתי מי שהגיה דר"ל פסק הכי ולא ר"י ודברי שניהם תמוהין ונעלם מהם דברי ר"פ דבשל בין השינים לא פליגי כלל ולכ"ע אינו מצטרף רק בין החניכיים פליגי]:
ומה שנראה לי בכוונת רש"י ז"ל דהחילוק בזה הוא דאי על אכילת גרון קפדינן והיינו על טעימת הגרון אין ההנאה מעצם הדבר דוקא רק אפי' אחר שבלעו או אחר שהקיאו ג"כ נהנה הוא בחיך מאכילתו אבל הנאת מעיים אינה אלא בעצם הדבר במילוי הכרס מעצמותו של האוכל וכל שנסתלק המילוי הזה כגון שהקיאו הלכה לה הנאה זו ואין זכר לה כלל רק אי אכל כזית ונתמלא כריסו חייב על אותה שעה שנתמלא כריסו בכזית הילכך אי אכל חצי זית והקיאו אותה הנאה חלף ועבר וא"כ לא הי' מעולם הנאה במילוי כרס בכזית אבל אי אכילה בגרון הוא כשאכל חצי זית אפי' הקיאו נשארה ההנאה ג"כ בחיך וכשאכל עוד חצי זית נהנה הוא בכזית שלא נסתלקה הנאה ראשונה במה שנסתלק המאכל כיון שאין ההנאה בעצמות המאכל רק בטעימת החיך ואותה טעימה ישנה ג"כ אח"כ ולפי טעם זה ענין כדי אכילת פרס הוא דכל בכדי אכילת פרס עדיין הנאת החיך קיימת מן התחלת האכילה ולבסוף נהנה בכזית ולמ"ד הנאת מעיים ענינו שאינו מתעכל בכדי שיעור זה ויש לבסוף מילוי כרס בכזית. ומעתה דברי רש"י ז"ל ברורים דע"כ פליגי אהך דלעיל שהרי על כרחנו אנו צריכין לומר דגוף המאכל אין לי שייכות להנאת הגרון דאל"כ מנא לן לחלק בין הנאת גרון להנאת מעיים כמו בהנאת גרון מצטרף כשאכל חצי זית ואח"כ אחר שבלעו אכל חצי השני מ"מ חייב אף שכשהי' חצי ראשון בגרון לא הי' השני וכשבא השני כבר הלך הראשון ומ"מ חייב ה"ה במילוי כרס וע"כ דבכדי אכילת פרס באה האכילה בגרון ביחד דעדיין הוא טועם בחיך מהתחלת אכילה א"כ מה בכך דאבר מן החי חידוש הוא מ"מ הא אכילת גרון הוא הטעימה והרי בכדי אכילת פרס הוא טועם שני חצאי הזיתים ביחד לבסוף והרי באכל שניהם ביחד אפילו חלקו בחוץ חייב כמו שפירש"י לעיל א"כ אפילו בזה אחר זה הרי אוכל הוא ביחד ואם אתה אומר שאין זה ביחד מחמת שגוף המאכל אינו ביחד א"כ אפילו בשאר איסורין לא יהא חייב דהא בהנאת מעיו אינו מחויב בשאר איסורין מהאי טעמא כנ"ל לדעת רש"י אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כך ואולי נפרש דלמ"ד הנאת מעיו בעינן עיכול במעיו דוקא וכל שלא הי' עיכול אינו מחוייב והא דקאמר תבעי לי' כזית הכוונה באכל זית והקיאו אי הוי עיכול חייב ואי לא פטור כיון שהקיאו ולא נתעכל ועמ"ש בתוס' בד"ה חלקו:
בתוס' בד"ה חלקו מבחוץ פי' בקונ' וכו' ואין נראה וכו' ועוד דכי היכי. כבר כתבתי דעיקר כוונת רש"י ז"ל אף דבעלמא יכול לבלוע כזית ביחד אבל עצם אין אדם בולע רק לעסו ואי אפשר ללעוס בשר ועצם כזית ביחד ולבלוע ג"כ אינו יכול ולפי שסובר רש"י דאינו חייב אלא אי אכל אבר שלם לא משכחת לה רק בעצם שעל הכף ולהרמב"ם הנ"ל משכחת לה בכל אבר שחתך מקצתו עם עצם קטן. גם מה שהקשו דלמה לא יתחייב לר"ל כיון שיש כזית במעיו שעדיין לא נתעכל הראשון ולא ידעתי מאי זו קושיא דבשלמא בחלקו בחוץ והניח שניהם לתוך פיו הרי אכל בגרונו כזית ביחד אבל לר"ל האכילה במעיו אינה העיכול כדמוכח להדיא מפרש"י שפי' לקמן ותבעי לי' כזית אי הוי עיכול ואינו חייב רק חד מלקות או לא הוי עיכול וחייב שתיים הרי להדיא דעל הבליעה הוא מתחייב לא על העיכול דאל"כ היכי משכחת תרתי אי לא הוי עיכול אינו מחוייב על הראשון ואי הוי עיכול אינו מחוייב על השני וע"כ דעל שעת בליעה הוא מתחייב א"כ כשבלע חצי זית הראשון תיכף הי' אכילה לאותו חצי וכשבלע החצי השני הוא אוכל השני ואינן בבת אחת כלל ומה דהן בבני מעיים ביחד קודם עיכול אטו השהי' בבני מעיים עד העיכול הוא האכילה הא על רגע שהוא בולע הוא מתחייב ואז היא האכילה ואינן ביחד. גם מה שפירש הם הוא תמוה לפע"ד חדא היכי מחלק בין הנאה גרונו להנאת מעיים הא לא זו היא הפלוגתא רק ר"י סובר כיון דדרך אכילה הוא לא איכפת לן מה שנחלק ור"ל סובר דמכל מקום כיון שנחלק לא מהני והוי כמי שנחלק בחוץ דלא מהני מה שאכל בבת אחת ועוד דהיכי קאמר ר"א דחייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה והרי טעמייהו דר"י ור"ל לאו משום מחוסר קריבה הוא שהרי אפי' הניח לתוך פיו בבת אחת פטרי דלא מחוסר קריבה כלל רק לפי שביטל חשיבותו בחוץ בזה שחלקו א"כ על זה לא נתן ר"א שום טעם למה יתחייב ומדנתן טעם משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ש"מ דטעמייהו מכח מחוסר קריבה והיינו לפי שאכלם בזה אחר זה ועוד דהיכי מקשה לר"ל היכי משכחת לה שמתחייב בדרך אכילה דמנין לנו בדברי ר"ל דאינו מחייב רק בדרך אכילה הוא לא נחלק רק על מה דמחייב ר"י בחלקו בפנים משום דדרך אכילה הוא חולק הוא דכל שנחלק לא מהני מה שהוא דרך אכילה אבל כל שבא במעיים בבת אחת אפי' שלא כדרך אכילה מחוייב. ומה שכתבו עוד ומיהו לר"א מגומגם מאוד דכפי הנראה כוונתם לומר דר"א דחולק דחייב חלקו מבחוץ אפי' בזה אחר זה חולק דלפירש"י ע"כ חולק בהכי אבל לפירושם ס"ד דאינו חולק רק בבת אחת רק כיון דקאמר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ע"כ אפי' בזה אחר זה חולק וכך הוי להו לומר ומיהו לר"א דמחייב חלקו מבחוץ אפי' בזה אחר זה מחייב כיון דקאמר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה. ואם נתכוונו לומר דר"א וודאי מחייב באכל בבת אחת דאפי' בזה אחר זה מחייב הוא מגומגם ביותר ודו"ק:
סליק פרק גיד הנשה בס"ד: