תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף קב:
בגמרא אכל ציפור טהורה בחיי' בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחיי' בין במיתתה בכל שהוא ה"נ במשהו בשר גידין ועצמות. יש לדקדק הרבה בסוגי' זו חדא מאחר דהקושיא מדרב אדרב לא שייך שיאמר ת"ש רק ורמי דרב אדרב או ומי אמר רב הכי והא אמר רב ואי הוי בעי איזה ספק בדברי' הי' שייך שיאמר ת"ש מהך מימרא דרב אבל השתא דמקשה קושיא ורומי' מדרב לדרב עצמו לא שייך שיאמר ת"ש ועוד קשה דמשני ה"נ במשהו בשר גידין ועצמות כיון דשני המימרות מרב עצמו לענין שיעור אבר מן החי ולמה כאן קורא למשהו בשר גידין ועצמות כזית דקאמר אבר מן החי צריך כזית וכאן קורא לזה השיעור בעצמו כל שהוא גם לשון הכא נמי לא שייך רק אי הי' מפרש הך כזית דהכא כמו כזית דלעיל אבל לא שייך לשון זה כשרוצה לומר דהך כל שהוא דהכא כמו כזית דלעיל גם תמוה מאוד לפרש כל שהוא דרישא בכזית בשר גידין ועצמות וכל שהוא דסיפא כל שהוא ממש כיון דשניהם רב אמרם ומחלק בין ציפור טהורה לטמאה דבטהורה יש חילוק בין בחיי' למיתתה דבחיי' בכל שהוא ובמיתתה כזית ובטמאה תרווייהו בכל שהוא א"כ פשיטא דהך כל שהוא היינו כמו כל שהוא דסיפא רק זה בחיי' דוקא וזה אפי' במיתתה דאל"כ הרי בחיי' ג"כ יש חילוק בין טהורה לטמאה ולמה מחלק דוקא במיתה גם קשה מאוד כיון דרב קאמר בהדיא אכל ציפור טהורה משמע וודאי דווקא ציפור שלם כמו בסיפא בטמאה ואי אבר מן החי בכל שהוא למה לי ציפור שלם הא על אבר מחייב בכל שהוא:
וטרם שאבאר סוגי' זו אביא דברי רבינו הגדול ז"ל פ"ד מהלמ"א הלכה ג' וז"ל. האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה ואעפ"י שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו ואם אכלו אחר שמת עד שיהא בו כזית ואעפ"י שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה עכ"ל והנה כל דבריו תמוהין מאוד דהא בהדיא מוקמינן הכא הך ציפור טהורה בכל שהוא היינו כזית עם בשר גידין ועצמות וא"כ ממילא במיתתה בכזית היינו כזית בשר דוקא והיאך פסק בהיפוך בחיי' כל שהוא ממש ובמיתתה כזית עם גידין ועצמות ואי סובר לחלק בין אבר לציפור שלם היכי מקשה עלי' דרב ומכ"ש לפי מה שכתב הרמב"ם משום נבלה א"כ היכי מקשה מנבלה שלימה לאבר מן החי גם בעל לח"מ עם שדבריו מגומגמין שם עכ"פ הניח דבריו בתימא ויש לתמוה על ה"ה שם שלא הרגיש בכל זה רק שכתב דרש"י אינו מפרש משום נבלה רק משום אבר מן החי והרי דברי הרמב"ם תמוהין ואינן כלל כפי הסוגי' דכל שהוא היינו כזית עם גידין ועצמות וכזית דמיתתה היינו כזית בשר ממש דוקא:
אשר על כן נראה לי שכל הקושיות הנ"ל הכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש הסוגי' בדרך אחר מסכים למה שכתב בהלכותיו. והוא דוודאי לא בא להקשות מדרב אדרב דפשיטא דלא קשיא מידי דהכא אמר בהדיא ציפור טהורה דהיינו ציפור שלם והתם באבר משתעי ואדרבא מוכח להדיא דרק משום מעלת הציפור שהוא שלם דינו בכל שהוא רק הקושיא הוא דקאמר במיתתה בכזית ומשמע לי' דמשום נבלה אפי' שלימה בעינן כזית בשר דוקא וממילא כיון דכזית הכוונה בשר דוקא ממילא כל שהוא דרישא ג"כ בבשר משתעי א"כ מוכח דוקא ציפור שלם סגי בכל שהוא בשר אבל אבר מן החי בעינן כזית בשר ממש א"כ הדר קשיא מהך משנה דריש טהרות דמוכח דלא בעינן כזית בשר. ואהא משני דכמו דמפרשינן הך כזית דרב גבי אבר במשהו בשר גידין ועצמות כמו כן הך במיתתה בכזית דנקט רב לאו בכזית בשר רק כל הברי' היא כזית דהיינו משהו בשר גידין ועצמות דכמו באבר מצטרף הכל לכזית לפי שאכלו כברייתו כמו כן בנבלה כשאכלה כברייתה מצטרף גידין ועצמות לכזית אף שאינה ברי' ממש לחייב בכל שהוא כיון שבחיי' לא היתה נבלה כמו שפירש"י מ"מ דינה כמו אבר מן החי לפי שאכלו כברייתו מצטרף הכל לכזית ובחיי' בכל שהוא ממש דהוי ברי' ממש כיון שנתנבלה בתוך פיו מחיים למיתה אבל אבר ממנה אינו בכל שהוא רק לפי שהוא כברייתו מצטרף הכל לכזית וזהו ממש כדברי הרמב"ם דבחיי' בכל שהוא ממש הואיל ואכלו כולו ובמיתתה אינו בכל שהוא ממש רק הכל מצטרף לכזית לפי שאכלה כברייתה וכן אבר מן החי לפי שאכלו כברייתו הכל מצטרף לכזית [והי' אפשר לפרש הקושיא בפשיטות טפי דהכוונה מדהך כזית דקאמר רב בנבלה הכוונה כזית בשר ה"ה הך כזית דלעיל באבר היינו כזית בשר וקשיא ממשנה דטהרות ומשני דהך כזית דנבלה דקאמר רב ג"כ הכוונה משהו בשר גידין ועצמות לפי שאכלו כברייתו אבל מ"מ הנ"ל נראה יותר נכון]:
אמנם עדיין דברי הרמב"ם ז"ל צריכין ביאור בהך סוגי' דבתר הכי דמקשה מהך ברייתא דרבי וראב"ש דמוכח להדיא דאי אכל עוף שלם שאין בכולו כזית פטור לכ"ע רק בשיש בי כזית בשר גידין ועצמות נחלקו. אבל באמת נראה לי דמזה ג"כ יש ראי' להרמב"ם והוא דרש"י ז"ל פי' דרבי פוטר כדמפרש ואזיל דאין אבר מן החי בשלימה דלאו אבר מיקריא וראב"ש מחייב דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה. והנה מלבד דכיון דרבי הוזכר בברייתא קודם הוי לי' לומר בהיפוך מר סבר לאו לאיברים עומדת אבל בלא"ה יש להקשות על פירושו דפריך בסמוך ומי איכא מידי וכו' והוצרך לאוקמא בקלנותא הא בלא"ה שפיר הוי ק"ו דראב"ש אם על אבר שיש בו כזית בשר גיד ועצם חייב עליו כ"ש בעוף שלם שיש בו כזית בשר גיד ועצם דאין לך אבר מן החי גדול מזה שאכלו כולו חי:
לכן ס"ל להרמב"ם דהכוונה בהיפוך דרבי פוטר דלית לי' חשיבות ברי' בעוף טהור כיון שעומד לאכילה ולנתחו איברים אין דנין בו חשיבות ברי' וראב"ש סובר דיש לו חשיבות ברי' ואהא מקשה לי' ראב"ש לרבי לדידך דלא חשבת לי' ברי' דעומדת לאיברים א"כ למה אתה פוטר נהי דמשום נבלה ליכא דלא חשיב ברי' דעומדת לאיברים אבל למה לא יתחייב משום אבר מן החי כיון דעל אבר אחד חייב כ"ש כשאכלו כולו והרי בחיים ג"כ עומדת לאיברים והרי אכל איברים הרבה מן החי והיינו דקשיא לי' דמוכח דלכ"ע לא בעי כזית דאל"כ לא קשיא מידי לרבי כיון דברי' לא הוי ועל אבר ממנה ג"כ אינו חייב רק בכזית וכיון שאין בו כזית בכולו על מה יתחייב וע"כ דלכ"ע אבר לא בעי כזית ושפיר מקשה נהי דברי' לא הוי מ"מ כיון דלאיברים עומדת יתחייב משום אבר מן החי שהרי אכל כל האיברים ואהא משני דהא דמקשה ראב"ש לרבי היינו כשיש באבר כזית משהו בשר גידין ועצמות והיינו משום דע"כ מה שאמר נטל ציפור שאין בו כזית אי אפשר לפרש שאין בכל הברי' כזית בהא דוקא פוטר רבי דהא פשיטא דאפי' יש כזית פוטר רבי דמאיזה צד יהא מחויב כיון דברי' לית לי' דעומדת לאיברים ומשום אבר ליכא דכיון דאין בו רק כזית אי אפשר שיהא באבר ממנו כזית א"כ כיון שאין לו חשיבות מצד שלימותו שוב אין בו חיוב לרבי ואפי' יש בו בכולו יותר מכזית כל שאין באחד מאבריו כזית א"כ ע"כ מה שאמר שאין בו כזית היינו שאין בו כזית בשר פוטר רבי ואהא מקשה לי' רשב"א כיון דלא חשבת לי' ברי' דעומדת לאיברים א"כ היכי פטרת כל שאין עליו כזית בשר הא מ"מ כשיש באבר ממנו כזית עם גידין ועצמות ראוי לחייבו מכח ק"ו והיינו דפריך ומי איכא מידי כיון דלרבי ליכא חשיבות ברי' ואין לחייבו רק מכח אבר מן החי מק"ו א"כ כיון דעכ"פ מיירי שאין בו כזית בשר על כולו א"כ ממילא אין באבר ממנו כזית בצירוף גידין ועצמות והוצרך לאוקמא בקלנותא. ומ"מ צריך לדעת טעמו של רבי כיון דסובר לאיברים עומדת למה יפטר כשאין עליו כזית בשר אפי' יש באבר ממנו כזית בצירוף דהא שפיר מקשה ראב"ש ק"ו וצריך לומר דרק לענין לבטל החשיבות של ברי' ס"ל דכל עוף טהור העומד לאכילה אין לו חשיבות ברי' כי עומד לאיברים אבל מ"מ אין בו איסור אבר מן החי כל שלא הופרש האבר ממש מן החי וכל שכל העוף שלם בחיים והוא אוכלו כולו אין בו משום אבר מן החי דעוף שלם אינו אבר ואף שעומד לאברים היינו לשחטו ולנתחו איברים אבל אינו עומד לחתוך ממנו איברים בחיים ומ"מ כיון שעומד לאיברים אין לו חשיבות ברי' ולראב"ש פשיטא שאין בו משום אבר מן החי דלאו לאיברים עומדת רק לדידי' חייב משום ברי' אפי' אין בו כזית בכולו דהיינו משום נבלה וזהו דעת הרמב"ם דפסק דאין בחי משום אבר מן החי רק משום נבלה חייב באכלו כולו מכח ברי' ובחנקה ואכלה נסתלק חשיבות ברי' רק חייב בכזית משום שאכלו כברייתו כמו אבר מן החי דחייב במשהו בשר וגידין ועצמות לפי שאכלו כברייתו ה"ה משום נבלה חייב כשאכל ציפור שלם כברייתו אף שאינו ברי' ממש לחייב בכל שהוא כיון שמת כבר קודם שאכלו אבל עכ"פ בכזית בצירוף סגי לפי שאכלו כברייתו. ותדע לך דלפירש"י דפי' דבמיתתה דינה כמו נבלה דעלמא דבעינן כזית בשר דוקא כיון דמפרש ציפור טהורה בכ"ש היינו במשהו בשר גידין ועצמות א"כ במיתתה ע"כ כזית בשר ממש בעינן א"כ היכי ס"ד לפרש כ"ש דרב כל שהוא ממש א"כ במיתתה בכזית היינו כל הציפור כזית וקשה הא לנבלה אין מצטרפין גידין ועצמות וכמו בהך דרבי קשיא דס"ד כל הציפור כל שהוא א"כ חנקה ואכלה היינו כל הציפור כזית וקשה למה סגי בכזית דל גידין ועצמות ליכא כזית ועל כרחך צריך לומר כדברי הרמב"ם דכיון שאכלה כברייתה מצטרפין לאיסור נבלה גידין ועצמות כמו דמצטרפין לאבר מן החי לפי שאכלו כברייתו:
אמנם יש לדקדק עדיין במה שאמר חנקה ואכלה לדברי הכל בכזית דהא בהא נמי פליגי לכאורה דלראב"ש בכזית בשר גידין ועצמות סגי לפי שאכלה כברייתה אבל לרבי כיון דבחיי' אינו מחייב רק כשיש עליו כזית בשר ממש כ"ש במיתתה דהא במיתתה בעי שיעור טפי אבל נראה לי דלא קשיא כלל דוודאי לענין ברי' ממש שיהא סגי בכל שהוא ס"ל לראב"ש דבחיי' הוי ברי' ממש ובמיתתה רק לפי שאכלה כברייתה אבל לרבי דסובר בחיי' לאו ברי' היא ואין לה חשיבות ברי' ממילא בעינן לאיסור נבלה כזית בשר ממש דלא שייך לחייבו משום שאכלה כברייתה שאין בריית האיסור בחיי' רק כשאכלה מתה דכבר נתנבלה אבל האיסור כמו שהוא משנעשה האיסור כמו אבר מן החי דחייב שאכל האבר כמו שהופרש ונעשה אבר מן החי כך אכלו כמות שהוא לא חלק ממנו וכמו בנבלה אי מתה ואכלה כולה כמות שהיא הרי אכלה כברייתה אבל כשאכל חי לא שייך לחייבו משום נבלה לפי שאכלו כברייתו רק צריך כזית בשר ממש וזה ברור לפע"ד ועמ"ש עוד בסמוך בד"ה חישב:
שם ומי איכא מידי וכו'. כבר כתבתי דכפי הנראה מלשון רש"י ז"ל בד"ה רבי פוטר ובד"ה וראב"ש מחייב דפלוגתייהו דרבי ס"ל דהעוף בכללו לא מיקרי אבר וראב"ש ס"ל דאין לך אבר מן החי גדול מזה א"כ מאי מקשה ומי איכא מידי הא שפיר קאמר ק"ו אם על אבר חייב כשיש בו כזית בצירוף על עוף שלם כשיש בו כזית בצירוף לא כ"ש ולהרמב"ם לפי מה שפירשתי אתי שפיר וצריך לומר דלכ"ע כל העוף לא מיקרי אבר רק ראב"ש מחייבו לפי שאכל האברים ובחיי' לאברים עומדת ורבי פוטר דבחיי' אין איסור מצד אבריו א"כ שפיר מקשה ומי איכא מידי דכיון דאין בעוף זה שום אבר שיהא בו כזית בצירוף לא שייך ק"ו כלל כיון דמצד העוף בכללו ליכא חיוב ומצד אבריו הרי אין בכל אבר ואבר כזית אפי' בצירוף כן צריך לומר לפירש"י אף דלשונו הנ"ל לא משמע כן:
שם אימא סיפא חנקה ואכלה וכו' ואמר רב וכו'. הקשה מהרש"א דהוי לי' להקשות הא בחיי' בכל שהוא ולמה פוטר רבי ותירץ דמרישא לא קשיא רק מרבי ומסיפא לדברי הכל. ולכאורה תמוה דמרבי פשיטא דלא הוי קשיא כלל דיש לומר דרב סובר כראב"ש. אבל הקושיא מרישא לדברי הכל הוא ג"כ דראב"ש נמי ס"ל דבעינן כזית בשר גידין ועצמות וטמאה בכל שהוא ממש וצריך לומר דכוונתו דברישא אינו מפורש לדברי הכל אבל בסיפא מפורש לדברי הכל והוא דחוק אבל לדעתי בלא"ה לא קשיא כלל דאטו מפורש בדברי רב כל שהוא ממש והרי כל שהוא דרישא בציפור טהורה הכוונה כזית בשר גידין ועצמות א"כ כל שהוא דטמאה נמי יש לפרש כך והרי מוקמינן רישא בכזית בשר גידין ועצמית א"כ שפיר איכא לאוקמא בטמאה אבל מהך סיפא חנקה ואכלה שפיר מקשה כיון דכזית גידין ועצמות ברישא נמי בעינן וע"כ חנקה ואכלה בכזית היינו כזית בשר ממש והא וודאי קשיא דהא אמר רב טמאה אפי' במיתתה בכל שהוא ועכ"פ כזית בשר לא בעינן וזה ברור ולפי מה שפירשתי לעיל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר בלא"ה דברישא באמת ראב"ש מחייב אפי' בכל שהוא ממש מכח ברי' רק לרבי מקשה דלית לי' ברי' דעומדת לאברים דיהא חייב משום אבר מן החי א"כ לא מצי להקשות מרישא דיש לומר דסובר כראב"ש דמחייב באמת בכל שהוא:
מיהו הא קשיא לי לכ"ע למה לי' להקשות מסיפא הא בלא"ה בעוף טמא ליכא משום אבר מן החי והכי קאמר אם על אבר ממנו חייב ואפי' להרמב"ם הנ"ל היכי מקשה עלי' דרבי מאיזה צד יסבור רבי דיש משום אבר מן החי בטמאה ודוחק מאוד לומר דמשמע לי' דרבי פוטר אפי' בן נח והוא מוזהר על הטמאים כטהורים וצ"ע ואפשר דמ"מ כיון דבהא איכא פלוגתא דתנאי אי נוהג בטמאים והך דרב מילתא פסיקתא היא לכ"ע ניחא לי' טפי להקשות מהך דרב אסיפא כנ"ל:
שם חישב לאכלה אבר אבר וכו'. הנה לפי פירש"י ז"ל הכוונה כיון דטעמא דרבי דסובר בחיי' לאו לאיברים עומדת הילכך כיון דחישב לאכלה אבר אבר חייב דמחמת מחשבתו עומדת לאיברים. ולפי פירושו של הרמב"ם כפי מה שבארנו לעיל דטעמא דרבי דפוטר דלא חשוב לי' ברי' מחמת שלימותה דאין שלימות שלה חשוב דעומדת לאיברים ומ"מ אינו חייב משום אבר מן החי כיון שלא אכל איברים רק כולה ושלימה לא מיקרי אבר מן החי אף דעומדת לאיברים ועל זה אמר דאי חישב לאכלה אבר אבר חייב על איברים שלה כאילו אכלה אבר אבר רק בחישב לאכלה כולה אף דעומדת לאיברים ואין לה חשיבות של שלימה להיות ברי' מ"מ אינו חייב על אבר מן החי כיון שלא אכל אבר אבר והא דלא מהני חישב שיתחייב מכח ברי' והיינו בחישב לאכלה כולה משום דחשיבות ברי' לא הוי מחשבתו רק שתהא חשיבות לכל אדם:
ולפי זה יש ראי' להרמב"ם דלפירש"י תיקשי למה לו לומר חישב לאכלה מתה הא בפשיטות כיון דראב"ש אית לי' לאיברים עומדת לכך חייב הוי לי' לומר בחישב לאכלה כולה דהשתא אינה לאיברים ואדרבא מסתמא חישב לאכלה כולה כיון שאכלה כולה גם נצטרך לומר דלא חישב כלום דאי חישב לאכלה אבר אבר מודה רבי ואי חישב לאכלה כולה מודה ראב"ש אבל להרמב"ם ניחא דראב"ש אית לי' לאו לאיברים עומדת ולכך חייב משום ברי' שלימה בחיי' משום נבלה והוצרך לומר בחישב לאכלה מתה דבהא מוציאה מידי חשיבות ברי' בחיי' אבל חישב לאכלה כולה פשיטא דחייב ולרבי ג"כ אי אפשר לומר בחישב לאכלה כולה דאין מחשבתו משוי לה ברי' דאין חשיבות ברי' רק מה שהיא בעצמותה ברי' לכל אדם רק מחשבתו מוציאה מידי ברי' כנ"ל:
שם זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה. פירש"י ובשר בשדה משמע שפי' ממקומו וטרפה כמשמעה. משמע דתרי מילי נינהו רק בחד לא תאכל כלל להו הכתוב ולא ידעתי למה פי' כך ודבר פשוט הוא לפע"ד דאיסור אחד הוא דהכל משום טריפה הוא וכוונת הכתוב דבשר בשדה טריפה הוא לא תאכלו דמה נפקא מינה טרפה ארי או סכין וכמו דאי טרף ארי כולה נטרפה כל הבהמה ולא מהניא לה שחיטה כמו כן מה שנטרף בסכין הוי טרפה וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות והוי כמו טריפת ארי וטריפות נקבה הריאה דאיסור אחד טרפה הוא כמו כן אי אכל כזית טריפת ארי וכזית מבשר החי הוי כמי שאכל שני זיתים טרפה וזה ברור ועמ"ש בתוס' בזה:
שם אכל אבר מן החי ובשר מן החי. הנה וודאי אין נ"מ לכאורה בין אכל אבר שיש עליו כזית בשר בין אכל אבר מן החי כזית ובשר אחר מן החי דלר"י חייב ב' ולר"ל אינו חייב אלא אחת [רק שיש מקום לומר שאין בשר מן החי חל על האבר אי בחיי' לאברים עומדת דאיסור אבר קדם ובשר מן החי לכ"ע אינו רק אחר שהופרש כמו שכתבו התוס' סוף בד"ה שאין בו] אפי' אכל ב' זיתים אם לא בהתראות מחלקות אמנם לא הבנתי מה שפירש"י ואף דבחדא אכילה וחדא התראה אכלינהו מחייב תרתי ואיני יודע הך חדא התראה שכתב מהו כוונתו דאי לא התרו בו רק על אבר מן החי פשיטא דאפי' לר"י אינו חייב רק על מה שהתרו כיון דדבר אחר הוא ואם אכל חלב מוקדשין והתרו בו על חלב פשיטא דאינו חייב רק על חלב וצ"ל דחדא התראה הכוונה שאמרו לו שזה אבר וגם בשר ואסור לאכלו אך לא ידעתי מה שפירש בדברי ר"ל הואיל וחדא אכילה וחדא התראה דמשמע דאי הי' תרי התראות מחוייב ב' וזה וודאי אינו דפשיטא אפי' התרו בו אל תאכל שזה אבר מן החי אל תאכל שזה בשר מן החי מ"מ אינו חייב רק אחת דחד לאו הוא ואולי כוונתו חדא התראה היינו לאפוקי אי אכל ב' אכילות והתרו בו על כל אכילה ואכילה דאז הי' מחוייב ב' דאפי' על ב' זיתי חלב שהתרו בו על כל אכילה חייב ב' אבל כאן דלא התרו בו רק התראה אחת דהיינו קודם שאכל התרו בו על אבר ועל בשר מ"מ אינו חייב רק אחת וכן בב' זיתי חלב והתרו מעיקרא על כל זית מ"מ אינו חייב רק אחת ועמ"ש לעיל (דפ"ב ע"ב) בענין זה:
שם אמר ר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי. פירש"י ז"ל והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר עכ"ל ואיכא למידק תינח אי בהמה בחיי' לאברים עומדת דאז חל האיסור על האיברים כשהן דבוקין בבהמה והוי שפיר נפש עם בשר אבל אי לאו לאיברים עומדת ואין איסור אבר מן החי רק אחר שהופרש מגוף הבהמה א"כ אז אין הנפש עם הבשר כלל שהרי שוב אין חיות בבשר. וצריך לומר דהכוונה כך לא תאכל מה שנחתך בעוד שהי' הנפש בו והיינו דוקא אחר שנשחטה אתה יכול לאכול ממנה ולא כל מה שתחתוך קודם שחיטה שיש הנפש עם הבשר כל מה שיחתך ממנה אסור באכילה אלא דלפי זה יקשה מ"ש אבר מן החי כיון דהך נפש עם הבשר לא קאי על דבר הנחתך אחר שחתכו רק שנחתך בשעה שהיתה הבהמה בחיי' שהי' הנפש עם הבשר א"כ ממילא גם בשר מן החי בכלל בזה. וצריך לומר דמ"מ לא שמענו רק אבר דהנפש הוא באיברים דוקא לפי שאינו עושה חליפין אבל בשר שעושה חליפין אף בחיי' לא שייך שיש בו נפש לכך לא למדנו רק אבר מן החי ולא בשר מן החי וזה שכתב רש"י מעיקרא דאבר חי מיקרי נפש וכו' והיינו כמו שכתבתי:
שם ור"ל אמר וכו' פירש"י ז"ל והכי משמע לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה. ביאור דבריו דאף דנפש לא מיקרי רק אבר חי מ"מ אסרה תורה גם הבשר כל זמן שהאברים חיים שיש בהם נפש והכוונה לא תאכל הנפש דהיינו אבר חי עם הבשר פי' שגם הבשר לא תאכל כל זמן שהאברים חיים. אבל יש להקשות על זה כיון דתרי מילי נינהו שלא תאכל נפש ולא תאכל הבשר א"כ הוי כמו נא ומבושל דכיון דמפורש בקרא לקי תרתי ולא הוי לאו שבכללות א"כ למה באכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב לר"ל רק אחת הא הוי ממש כמו נא ומבושל כמו שכתבו התוס' בד"ה אכל:
ובאמת נראה לי מה שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן ולא פי' כפשוטו דס"ל לר"ל דהכל נקרא נפש עם בשר שהבשר אף שעושה חליפין מ"מ בחיי הבהמה יש בו נפש ואסור לאכלו והכוונה לר"ל לא תאכל מן הבהמה מה שיש בו נפש וכולל בשר ואבר. משום דקשיא לי' אי ס"ד דלר"ל דבר אחד הוא דכל מה שחותך מן הבהמה בחיי' הוי נפש עם בשר ולא תאכל א"כ מ"ש אבר מבשר דבזה בעינן כזית בשר ובאבר מצטרף גידין ועצמות לכזית בשלמא אי הכוונה לא תאכל נפש ולא תאכל בשר א"כ ע"כ דנפש דהיינו אבר נאסר אפי' בצירוף גידין ועצמות דאי כזית בשר דוקא הרי בשר הוא וע"כ דנפש נאסר אפי' יש כזית בצירוף אבל חי כל מה שנחתך מיקרי נפש עם בשר וחדא מילתא אסרה תורה א"כ מאיזה צד נימא דאסרה תורה אבר אפי' כשאין בו כזית בשר רק בצירוף. ואי אפשר לומר דר"ל פליג אדרב לעיל דבעינן כזית בשר דוקא א"כ תיקשי לי' מתניתין דטהרות שהקשו לעיל בס"ד לרב גם למה נקט ר"ל זה אבר מן החי ובשר מן החי ומאי הפרש בין אבר לבשר כיון דתרווייהו בכזית בשר דוקא. אבל הדבר הקשה הוא כיון דתרי מילי נינהו אף דבחד לאו הן מ"ש מנא ומבושל דחייב תרתי:
לכן נראה לי ברור דמכאן ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דאי אכל ציפור מת שלם שיש בו כזית עם בשר גידין ועצמות חייב משום נבלה אף דנבלה בעי כזית בשר דוקא מ"מ כיון שאכל האיסור כברייתו דבמיתתה נעשית נבלה וכך אכלה אין צריך כזית בשר דוקא והכל מצטרף וה"ה כשאכל אבר מן החי כיון שהוא כברייתו מצטרף הכל לכזית ואף דאי אכל אבר מן הנבלה אין העצמות מצטרפין היינו דלא שייך לענין נבלה שהיא כברייתו רק באכל כולה דכולה בכלל נעשית נבלה משא"כ לענין לא תאכל הנפש עם הבשר דאי הרגה כולה שוב אין איסור זה ועיקר האיסור לפי שהבהמה חי' והוא חותך ממנה א"כ על חלק ממנה חל האיסור הילכך כל חלק שאוכל כברייתו מצטרף גידין ועצמות משא"כ באוכל בשר עם עצם אחר אינו כברייתו רק כשאוכל אבר כברייתו, חייב בצירוף גידין ועצמות ולפי זה שפיר אינו חייב לר"ל באכל אבר ואכל בשר רק חד לאו דחדא מילתא היא לא תאכל הנפש עם הבשר דכל מה שחותך ואוכל מיקרי נפש עם בשר כנ"ל. ומ"מ יש ליישב פירש"י ז"ל ג"כ דסבירא לי' דאף דאנן מפרשינן קרא הכי מ"מ לא דמי לנא ומבושל דמפורש בהדיא אבל כאן אינו מפורש כ"כ בהדיא וכה"ג צריך לומר בתוס' בד"ה לר' יוחנן כמו שאפרש שם:
בתוס' בד"ה אכל ציפור וכו' לא הוי כמשהו דסיפא וכו'. הנה בהך סוגי' דהכא לא נתפרש כלל דדברי רב בסיפא הם בכל שהוא ממש דלא כרישא ולקמן דפריך מרב אהך סיפא חנקה ואכלה ד"ה בכזית דאי בעוף טמא הא אמר רב בכל שהוא היינו משום דהך כזית ע"כ הכוונה כזית בשר ממש דאי בצירוף היינו רישא דבעינן ג"כ כזית בצירוף דהכי מוקמינן הך דעל אבר ממנה חייב בכזית עם גידין ועצמות א"כ סיפא כזית בשר ומקשה שפיר מרב דעכ"פ כזית בשר לא בעי ועיקר הוכחה שלהם נראה דהוא מהך דמכות האוכל נמלה כל שהוא חייב אבל אינו מוכרח כ"כ דיש לומר דוקא ברי' שהיא קטנה בטבעה וברייתה כך הוא שאין בה כשיעור והתורה אסרתו אבל עוף שברייתו גדול רק כשאכלו מעיקרא כשהוא עדיין קטן אפשר דבעי כזית בשר גידין ועצמות ומן התימא לומר דכל שהוא דרישא אינו ככל שהוא דסיפא כיון דבחדא מחתא מחתינהו ומחלק בין טהור לטמא דבטהור בחיי' כל שהוא ומיתתה בכזית ובטמא בזה ובזה בכל שהוא ש"מ דהכוונה אחת לשניהם ואמת דבס"ד דמקשה ארב דהוי ס"ד דכל שהוא ממש הוא א"כ ע"כ כל שהוא דסיפא ג"כ כל שהוא ממש וא"כ קשה תינח ברישא דהוי כל שהוא דאבר מן החי הוי בכל שהוא אבל עוף טמא דאין בו משום אבר מן החי למה הוי בכל שהוא וע"כ משום ברי' א"כ מאיזה נשתנה הדין בטמאה במסקנא שיצטרך בטמא כזית בשר גידין ועצמות אבל מ"מ אינו מוכרח דודאי בס"ד דאבר מן החי הוי כל שהוא ממש והיינו דחשוב ברי' א"כ כ"ש עוף טמא דהוי ברי' אבל לפי מה דמסיק דאבר מן החי אף דהוי ברי' בעינן כזית בשר גידין ועצמות א"כ יש לומר דה"ה עוף טמא אף דהוי ברי' בעינן כזית בצירוף עכ"פ. אבל כבר כתבתי בגמרא לדעת הרמב"ם ז"ל דלא מוקמינן במשהו בשר גידין ועצמות רק הך דמיתתה בכזית אבל כל שהוא דרישא הוי כל שהוא ממש משום שאכלה כולה הוי ברי' ממש ושאני אבר מן החי דאינו ברי' ממש רק שאכל האיסור כברייתו וכן במיתתה אינו ברי' ממש לענין נבלה רק לפי שאכל האיסור כברייתו סגי בכזית בצירוף אבל בחיי' כשאכלה כולה הוי ברי' ממש וסגי בכל שהוא ממש א"כ כ"ש עוף טמא דסגי בכל שהוא ממש והוי שפיר כל שהוא דרישא וסיפא שווין עיי"ש:
בד"ה שאין בו כזית פי' בקונ' וכו' וק' לפירושו וכו'. ולפעד"נ דלק"מ דלא, כתב רש"י רק דעוף שלם לא מיקרי אבר הילכך אפי' אכלו כולו לא מיחייב משום אבר מן החי אבל פשיטא דכולה בשר חי הוא ומה בכך דאינה עומדת לחתיכות בשר אבל כיון דאכלה כולה הרי אכל בשר חי דכולה בשר הוא בשלמא לענין אין איסור חל על איסור שפיר אמרינן דאין איסור בשר מן החי חל על טריפה דטרפה כיון שנטרפה הרי כולה נאסרה משום טריפה ונעשית איסור שאי אפשר שיסתלק איסור טריפותה אבל מצד בשר מן החי כיון דאינה עומדת לחתוך ממנה חתיכת בשר בחיי' וכשהיא חיה כולה לא שייך שחל איסור בשר מן החי שהרי יש לבשר זה היתר שישחטנה או תמות ויסתלק ממנה איסור זה אבל איסור טרפה דבוק בה שאין לבשר זה היתר מצד טריפותה לעולם לכך כשחתך בשר מן הטריפה דאז שפיר נדבק בחתיכה זו איסור בשר מן החי שלא יסתלק לעולם אבל כבר קדם לו איסור טריפה וזה ברור ונראה דמהאי טעמא פירש"י משום בשר חי ולא משום בשר נבלה משום דבשעת אכילה טרם שנתנבלה הרי אוכל הוא בשר מן החי ואפשר שאין נבלה חל עליו כלל משא"כ בהך דמכות בריסק ט' נמלים ואחד חי דפירש"י משום נבלה דבטמא ליכא משום בשר מן החי אבל באוכל טהור חי הרי יש בו משום בשר מן החי ולפי שאכלה כולה יפטר בשלמא אבר מן החי לא שייך רק באבר שהופרש מן החי וכל שהוא בשלימות לא מיקרי אבר שיהא כאוכל אבר חי אבל פשיטא דאוכל בשר חי אבל כל שהוא חי ואינו אוכלו ל"ש שחל איסור בשר מן החי כיון שיכול להסתלק כשישחוט או תמות משא"כ טריפה לא יסתלק לעולם ולא שייך חלות בשר מן החי רק כשחתך מקצת אז אפי' עדיין לא אכל חל שפיר האיסור שלא יסתלק לעולם אבל אי באמת אכל בשר חי פשיטא דחייב וזה ברור לפע"ד:
ותדע לך שהוא כן דע"כ לכ"ע עוף שלם לא מיקרי אבר לחייב עליו משום אבר בכללו דאל"כ מאי מקשה מי איכא מידי עד שהוצרך לאוקמא בקלניתא דהא בפשיטות אתי שפיר דאם על אבר שיש בו כזית בצירוף גידין ועצמות חייב על עוף שלם שהוא אבר בכללו בוודאי יש לחייבו כל שיש בו כזית בצירוף וע"כ דאליבא דכ"ע אין העוף כולו אבר כמו שפירש"י להדיא דלאו אבר מיקריא רק מחלקותן הוא דראב"ש סובר דאם על חלק ממנו חייב על כולו לא כ"ש שהרי אכל כל אבריו והשתא שפיר מקשה דמה בכך כיון שאין אבר אחד שיהא בו כזית אפי' בצירוף מה בכך אפי' יאכל מאה אברים שאין בהם כזית אינו חייב והוצרך לאוקמא בקלניתא ורבי סובר דאי אכל אבר ממנו וודאי חייב אבל באכלה כולה אין על האברים חיוב דלאו לאברים עומדת וכולה פשיטא דלא מיקרי אבר אבל בשר דפשיטא דכולה הוי בשר ואם על חתיכת בשר מחייב כ"ש כשאכל כל הבשר ומה בכך דאינה עומדת לחתוך ממנה בשר בחיי' אבל הרי אכל כל הבשר בחיי' והוא ברור לפע"ד:
בא"ד שלקח בשר מטרפה אחרת והשלים לכזית ודוחק הוא ע"כ. תמי' לי שאם נתכוונו לומר שהוא דוחק דלא משמע שאכל משתי בהמות רק מאחת הוא תמוה דמה צורך לטרפה אחרת הא שפיר יכול להיות שלקח בשר מאותה טרפה עצמה אחר שחיטה והשלים לכזית דאז משום בשר מן החי ליכא ומשום אבר איכא ומ"מ לר"ל אינו חייב רק אחת דאינו חל אבר על טריפה דאינה עומדת לאברים ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ועוד וכו' כיון דליכא מטרפה רק חצי שיעור וכו' דבריהם צ"ע דאי פשיטא להו דכל דחל על חצי שיעור ממילא חל על יותר דבשביל שאכל יותר לא שיפטר רק דהביאו ראי' דחל על חצי שיעור וזה תימא כיון דלר"ל חצי שיעור התורה מותר מה ס"ד שלא יחול אבר מן החי ואי כוונתם דוקא היכי שלא אכל רק חצי אבל כשאכל יותר ס"ד דאינו חל לכך הביאו ראי' מהך דיומא אבל באמת לא הוזכר התם כלל שאכל יותר ואדרבא רש"י ז"ל פי' להדיא שם שלא אכל רק חצי שיעור ואמת דיש לומר דרק בשבועה כתב כך דכיון דפי' חצי שיעור דנין דעתו דלא נשבע רק על דבר המותר מן התורה שאינו משבע עליו אבל לא על אכילה שמושבע עלי' אבל לענין אין איסור חל על איסור כל שחל על חצי שיעור לא שייך לפטרו לפי שאכל יותר אבל עכ"פ אין ראי' משם. ועוד תמי' לי אי ס"ל לתוס' לדבר ברור דכל דחל על חצי שיעור לא שייך שלא יתחייב לפי שאכל יותר א"כ מאי ענין קושיא זו לרש"י הא לכ"ע קשה אפילו נפרש בפשיטות שאכל אבר שיש עליו כזית בשר מ"מ כיון דחל על פחות מכזית בשר היכי שייך שלא יתחייב לפי שאכל יותר ואי יש מקום לומר כן א"כ בצירוף חצי זית מטרפה אחת נאמר שאינו חל לפי שאכל כזית טרפה והוא תמוה לפע"ד:
אבל עיקר דבריהם תמוהין לפע"ד דלא דמי כלל אין איסור חל על איסור לשבועה דכל אין איסור חל על איסור אינו מצד האדם האוכל דא"כ לעולם הוי בבת אחת כשאוכל אותו ומעיקרא אין עליו איסור כלל וע"כ דכל דבר שהי' חל עליו איסור שוב אין איסור חל עליו וא"כ הכא כיון דלאו לאיברים עומדת ולא הי' אבר מן החי מעיקרא כלל ואיסור טרפה הי' חל על כל הבהמה בכללה. ולא שייך לומר שאי יש כאן זית טריפה דנימא דלא חל על מקצתו ואפילו יחתוך הזית לחתיכות אטו בשביל זה נסתלק איסור טריפה רק האדם שאינו אוכל כשיעור אינו חייב אבל איסור טריפה על כולה בכלל א"כ אפילו חתך אבר שאין בו כזית בשר מ"מ לא נסתלק איסור טריפה מזה והוי טריפה כמות שהיתה דבשביל שהפריד מכל הבהמה חצי זית לא נסתלק איסור טריפות רק אי לא אכל כשיעור וכן אי אכל שלא כדרך הנאתו אינו חייב אבל על הדבר חל איסור טריפה כמקדם וממילא כשאכל שיעור שלם טריפה אינו חל אבר מן החי דאיסור זה של טריפה כבר הי' קודם שחתך האבר ולא אתי איסור אבר וחל על טריפה ואפילו חתך פחות מכזית בשר מ"מ הרי כבר הי' חל עליו איסור טריפה בכלל כל בהמה ולא נסתלק במה שחתך השיעור לשנים משא"כ בשבועה שמצד האדם האוכל דנין שאינו יכול לישבע על מה שכבר נשבע וכיון שאינו מושבע על חצי שיעור ונשבע שלא יאכל חצי שיעור הרי נשבע ואסר עצמו בשבועה שלא יאכל אפי' דבר שאינו מושבע עליו כיון דחצי שיעור אינו מושבע על אכילתו מן התורה אבל איסורין דעלמא שאין איסור הבא אח"כ חל על הקודם הכוונה שכל שיש על זה איסור טריפה אינו חל איסור אחר והרי עדיין יש על זה איסור טריפה כמקדם ודוק היטב:
בד"ה ובשר בשדה. מדכתיב בשדה דריש וכו'. ואע"ג דאיצטרך וכו' כלהו דריש מיני'. כוונתם משום דלפום מה דדריש לבשר מן החי ובשר מן הטרפה ע"כ הכוונה כמו וטרפה והם שני דברים נפרדים ולפי מה דדריש לבשר שיצא חוץ למחיצה ע"כ הכוונה כטרפה דהיינו שאין לה תקנה אפי' חזרה למחיצה מ"מ כלהו דריש מיני' דהיינו בשר מן החי ומן הטרפה וחוץ למחיצה. אמנם מדברי הרמב"ם שאביא בסמוך מוכח להדיא דכלהו טריפות נינהו ועל כלהו חייב משום טרפה ובשר בשדה כולל הכל וכלהו טריפה לא תאכלו ע"ש:
בד"ה אכל אבר מן החי ובשר מן החי. ואע"ג דאין לוקין וכו'. דבריהם צ"ע דאליבא דמאן קשיא להו אי ללישנא קמא דרק תרתי לא לקי אבל חדא לקי א"כ הכא שפיר חייב שתיים דאבר מן החי בא מכח לא תאכל הנפש עם הבשר ובשר מן החי מכח לאו אחר לגמרי ובשר בשדה ואף דבשר. בשדה כולל טריפה ג"כ מ"מ חדא לקי ולאיכא דאמרי דחדא נמי לא לקי היינו דלא מייחד לאו כלאו דחסימה והכוונה דאינו מפורש דהך אל תאכלו קאי נמי על כי אם צלי אש ויש לפרש דקאי רק על נא ומבושל שכך לא יאכלו וכיצד יאכלו צלי אש ולא הוי רק כעין לאו הבא מכלל עשה אבל הכא דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ע"כ יש כאן לאו אחד ולוקה עכ"פ על אחד מהן. מיהו בעיקר דבריהם לפי מה שאפרש בסמוך לדעת הרמב"ם ז"ל בלא"ה לק"מ דהך ובשר בשדה טרפה לא הוי כלל לאו שבכללות דחד לאו הוא לא תאכל טרפה והכל הוי טרפה כמו שאבאר בסמוך:
בד"ה לר"י אינו חייב אלא אחת משום דמחד קרא נפקא ואע"ג דאנא ומבושל לוקה שתים וכו' דכתיב בוי"ו וכו' ואף דבדיבור הקודם כתבו דהוי כמו נא ומבושל דמפורש בהדיא משום דהכוונה וטרפה היינו לענין שיהא חייב עכ"פ אחת אבל לחייבו שתים לא הוי כמפורש להדיא שיהא בו שני לאווין מיהו בעיקר דבריהם מה שנראה דסבירא להו דהנך לאווי בשר מן החי וטרפה הם שני שמות כמו נא ומבושל לא ידעתי מאיזה צד פירשו כך ודבר פשוט הוא לפע"ד דכלהו לאו אחד הן משום טרפה ובשר בשדה כולל בין בשר שיצא חוץ למחיצה בין מה שנטרף על ידי ארי בין מה שחתך בסכין כלהו טרפה נינהו לא תאכלו ואי אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה הוי כאילו אכל ב' זיתים טרפה דאינו חייב רק אחת וכ"ש כשאכל רק זית אחד שהוא מן החי מן הטרפה שאינו חייב רק אחת ולא דמי כלל לנא ומבושל דזה איסורו שאכל נא וזה איסורו שאכל מבושל אבל הנך כלהו איסורן משום טריפה וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא פ"ד מהלמ"א אחר שכתב דין הטרפה שטרפה ארי וכדומה כתב בהלכה י' וז"ל וכן החותך בשר מן החי מן הטהורים הרי אותו הבשר טריפה והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טרפה וכו' מה לי חתכה בסכין כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי אותו הבשר טרפה ובפ"ה שם הלכה ט' כתב הרי אותו האבר אסור משום טרפה כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טרפה כמו שבארנו עכ"ל הרי מפורש בדבריו ז"ל דכלהו משום טרפה אתינן עלייהו ולא דמי כלל לנא ומבושל ולפי זה ממילא מה שהקשו בדיבור הקודם דלמה חייב לר"י שתיים הא הוי לאו שבכללות לא קשיא כלל דאטו טרפה עצמה יחשב לאו שבכללות שהיא כוללת כל מיני טריפות שמנה במתניתין ריש א"ט ובשביל שיש כמה מיני טריפות לא יתחייב כלום כשאכל טריפה:
ואי קשיא הא כי אם צלי אש מיקרי לאו שבכללות לפי שהוא כולל כל מיני בישולים שאינם צלי ומ"מ כל שחייב על נא ומבושל אינו חייב על לאו זה כלום ולמה לא נימא דהכל אחד דכל שאינו צלי לא יאכל ועכ"פ יתחייב על זה אחד והרי אפי' ללישנא קמא פירש"י שכל שחייב על נא ומבושל אינו חייב על צלי אש רק במבשל בחמי טברי' דאין עליו שום לאו רק זה בלבד א"כ הכא נמי כיון שיש עליו לאו של אבר מן החי שוב לא יתחייב על לאו דטרפה דהוי לאו שבכללות הא ליתא דאבר מן החי דבר אחר הוא לגמרי ואין לו שייכות לטרפה כלל משא"כ נא ומבושל עניינם ג"כ שאינו צלי וכל שמתחייב על נא ומבושל הוי כאילו נתחייב על שאינו צלי אש ושוב לא לקי רק במבשל בחמי טברי' לוקה אחת משום שאינו צלי אש ותדע לך דלפי דברי התוס' דבאו לדמות טריפה לנא ומבושל דלוקה שתיים לכ"ע והרי התם מפורש דלכ"ע אפי' למ"ד דלוקה על לאו שבכללות מ"מ באכל נא ומבושל אינו לוקה רק שלש ולמה לא ילקה ארבע שהרי אכל נא יש בו משום נא ומשום שאינו צלי אש ואכל מבושל יש בו משום מבושל ומשום שאינו צלי אש ועל כרחך דפשיטא דהך לאו שאינו צלי אש חד לאו יש בו ואפי' יאכל כמה שאינו צלי אש אינו חייב רק אחת משום שאינו צלי אש וה"ה טרפה דהכא כל מיני טריפות שאכל אינו חייב רק לאו אחד משום טריפה רק התוס' הוי ס"ל כפירש"י דבשר בשדה היינו בשר מן החי וטרפה כמשמעה והם שני מיני איסורים ולכך קשיא להו ליחייב שתיים אבל לפי דעת הרמב"ם הנ"ל פשיטא דלק"מ וזה ברור לפע"ד מיהו מה שיש לדקדק עוד לדברי הרמב"ם ז"ל בענין אי אכל אבר מן החי שיש עליו כזית בשר יתבאר לקמן בגמרא (דק"ג ע"א) בס"ד: