אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף קב.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף קב.

דף קא:

בגמרא ר' יהודא ור"א סברי. דע שיש לדקדק בסוגי' זו במה דקאמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו דזה לא שייך רק אי נחלקו תנאי ושניהם מחדשין דבר חדש שייך לומר שזה דורש כך לכך מחדש כך וזה דורש כך ומחדש בענין אחר אבל כשנחלקו זה פוטר וזה מחייב מהיפך להיפך א"כ ע"כ אחד אין צריך לדרוש כלל אם לא שנאמר שזה שדורש לפטור סובר דבעלמא כה"ג דליכא דרשה זו חייב לכך צריך כאן לדרוש לפטור ומאן דדורש לחייב סובר בעלמא ראוי לפטור לכך הוצרך כאן דרשה לחייב וא"כ יחלקו בעלמא דמאן דסובר דנוהג בטמאים סובר בעלמא אין איסור חל על איסור בכה"ג וצריך קרא כאן דחל ומאן דסובר אינו נוהג סובר בעלמא איסור חל על איסור כה"ג וא"כ מלבד שיהא הדבר מהופך שזה דסובר אינו נוהג סובר איסור חל על איסור ומ"ד נוהג סובר אין איסור חל על איסור אבל בלא"ה לא שייך לעשות פלוגתא אחריתא כאן בינייהו בעלמא. ולזה הי' נראה לכאורה דהנך דרשות צריכי חד מכח אידך דמאן דדריש כל שאתה מצווה על דמו הוצרך לדרוש הכי משום דלולא דרשה זו הי' דורש כל שבשרו מותר כרבנן ורבנן הוצרכו לדרוש כל שבשרו מותר דבלא"ה הוי דרשינן כל שאתה מצווה על דמו. ולפי זה יקשה מאי פריך לר' יהודה למה לי קרא הא איסורו נוהג בבני נח וקשה מה בכך לולא דרשה זו הי' דורש כל שבשרו מותר וכו':

והי' נראה לי לומר דמ"מ לר"י מקשה שפיר דחזינן דס"ל דחל גיד על טומאה מכח דנוהג בבני נח אף דהתם נמי איכא דרשה מי שגידו אסור ובשרו מותר ור"י אינו משגיח בזה וסובר דמכל מקים חל דהוי איסור חמור אף דלית לי' התם דרשה אחריתא להיפוך אם כן למה כאן צריך לדרוש מי שדמו אסור כיון דנוהג בבני נח. אבל באמת הא נמי ליתא דוודאי לדעת ר"י דלבני יעקב נאסר גיד הנשה לא שייך כלל לומר מי שגידו אסור ובשרו מותר דלבני יעקב לא הי' בשר אסור כלל אבל כאן באבר מן החי דנאמר בסיני שפיר יש לומר מי דבשר מותר לכך הוצרך לדרוש מדמו:

לכן נראה לי דכך הכוונה דוודאי כל מחלוקת הנמצא בענין איסור אי חל על איסור במוסיף וכולל ובת אחת הוא בדבר הבא במקרה כגון חלב שאסרה תורה חלב ואסרה תורה בשר בחלב ובא במקרה שאכל חלב מבושל בחלב וכן חמותו ונעשית אשת איש או גיד הנשה של נבלה שהניבול בא במקרה אבל אי דנין אי אבר מן החי נוהג בטמאים אין זה במקרה שהטמאים נמצאים כמו הטהורים דבר זה לא שייך לתלותו בענין איסור חל על איסור כי אי לא אסר הכתוב רק טהורים אין זה איסור כלל בטמאים ואי אסר הכתוב בכל המינים לא שייך אין איסור חל על איסור שהרי בהכרח חל שאסר הכתוב בזה כמו בזה ומעתה אי לא הי' בכאן שום כתוב לא הי' בנו כח לומר כך או כך כיון שאין הדבר תלוי באיסור אי חל על איסור לכך כל אחד שאומר דבר ברור דנוהג או אינו נוהג דורש כך מן הכתוב אמנם ר' יהודא שמעינן לי' גבי גיד הנשה דסובר דחל דאיסור חמור חל על איסור אלמא דאפי' בדבר שאינו במקרה תליא לדידי' אי איסור חל על איסור א"כ כאן ג"כ למה לי קרא דנוהג הא בלי קרא היינו דנין דנוהג מכח איסור חמור חל על איסור לכך משני דלר' אליעזר צריך דלדידי' כה"ג שאינו במקרה לא תליא כלל באיסור חל על איסור ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה ור' יהודא ובד"ה כי איצטריך כמו שאבאר בדבריהם ועמ"ש בסמוך בגמרא בד"ה כי איצטריך דמיושב לפי הנ"ל קושית הרשב"א:

שם לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי'. פירש"י משמע הא אין דם הנפש עמו אכול. נראה לי שהוקשה לו לפי לשון הש"ס אלא בשר דתינח אי בהמה בחיי' לאיברים עומדת שפיר שייך לומר לא תאכל הנפש עם הבשר כמות שהיא בחיי' אבל בשר לחודי' כשישחוט הבהמה ותצא נפשה אכול אבל אי בחיי' לא שייך כלל אבר מן החי רק אי חתך ממנה אבר אמרה תורה לא תאכל אבר זה א"כ היכי שייך בשר לחוד שיאכל אטו יש באבר זה שחתך בשר לחוד רק הכוונה אם חתך אבר מן החי שהוא הנפש עם הבשר לא תאכל אבל אי חתך מן המתה שאין עמו דם הנפש אכול וזהו בשר לחוד דהיינו אבר מן השחוטה שאין עמו דם הנפש שכבר יצא בשחיטה כנ"ל:

שם כי איצטריך קרא לר"א. הקשה הרשב"א ז"ל דהא משמע דכ"ע מודי לר"י דאי נוהג בבני נח הוי חייל אטומאה דהא רבנן לא פליגי עלי' בגיד רק משום דס"ל בסיני נאמר דלא כתיב בני יעקב רק בני ישראל אבל בלא"ה הוי מודי לי' וא"כ אבר מן החי דוודאי נוהג בבני נח למה לי קרא. וקושיא זו הי' קשה לרבנן ג"כ דס"ל כאן דאינו נוהג מיהו יש לומר דרבנן מכת דרשה דידהו דבשר לחוד אכול ס"ל הכא דאינו נוהג אבל ר"א דסובר דנוהג למה לי קרא. ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשיא מידי דרבנן דר"י דהתם ור"א הכא פ"ל דדוקא דבר הבא במקרה תליא באיסור חל על איסור ולא כה"ג דגיד ואבר מן החי על טמאים שאנו מסופקין בעיקר האיסור אי נאמר רק על טהור או אף על טמא לכך צריך לדרוש מקרא אופן האיסור רק ר"י דסובר התם דחל אף דלית לי' קרא כלל ש"מ דסובר דאפילו כה"ג תליא באיסור חל על איסור שפיר מקשה למה לו כאן קרא אבל ר"א לא ס"ל כוותי' בהא לכך בעי כאן קרא ורבנן דגיד ג"כ אית להו קרא מי שגידו אסור ובשרו מותר ומה שאמרו לו בסיני נאמר משום דאי אז נאמר לבני יעקב לא שייך לדרוש כלל מי שבשרו מותר שהרי לא הי' אז שום בשר אסור וע"כ לא נתכוון הכתוב לזה לכך הוצרכו לדחות דבסיני נאמר וממילא אינו חל על טמאים משום דבשרו אסור וכן הכא ס"ל דבשר לחוד מותר ולכך אינו חל ור"א מייתי מדם דחל על טמאים וזה ברור ולק"מ ואם נפרש דלכך צריך כאן כל אחד מכח קרא דאידך בוודאי לא קשיא כלל קושית הרשב"א אבל כבר כתבתי שאינו נראה כך ועמ"ש בתוס' בד"ה כי איצטריך. ואין לדקדק הא אבר מן החי הוי בכזית בשר גידין ועצמות וטומאה אינה רק בכזית בשר א"כ אכתי למה לי קרא לר"א דכיון דחצי שיעור אסור מן התורה שפיר הוי טמא אפילו בפחות מכזית:

ודע שיש להסתפק בהך מחלוקת דר"י ורבנן ור"מ אי רק באבר מן החי אבל בבשר מן החי לכ"ע נוהג בטמאים ג"כ או אפי' בבשר נחלקו ונראה דתליא במחלוקת ר' יוחנן ור"ל לקמן דר"י דדריש הך לא תאכל הנפש עם הבשר רק על אבר מן החי אבל בשר מן החי דריש לי' מקרא דובשר בשדה א"כ ממילא יש לומר דמודה ר"מ דנוהג בעוף טהור וטמא ג"כ דהא לא ממעט לי' רק מדכתיב מבקרך וצאנך וזה לא כתיב רק באבר מן החי וכן נמי לרבנן אפשר דהתם לא שייך הך דרשה דהכא בשר לחודי' אכול לר"ל דבשר מן החי נמי מהך קרא ילפינן שפיר פליגי בבשר כמו באבר ועמ"ש לקמן:

שם מוזהר על הטמאים כטהורים. מלשון זה נראה לי דבא לאשמועינן דלא נימא נהי דמוזהר על הטמאים אבל עכ"פ בעינן כזית בשר ממש דאי בגידין ועצמות כיון דלישראל ליכא איסור רק בכזית מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור קמש"ל כיון דמ"מ יש בו איסור לישראל אף שאינו לוקה רק על כזית מ"מ שפיר נוהג בבני נח אפילו בפחות מכזית רק בצירוף גידין ועצמות והיינו דקתני מוזהר על הטמאים כטהורים בלי הבדל כלל ועמ"ש בסמוך:

שם אף אנן נמי תנינא וכו'. איכא למידק מנ"ל להוכיח מהך משנה הא איכא למימר דהך ואין שחיטתה מטהרת היינו לענין בשר מן החי דכיון דעיקר לימוד ר"מ ממה דכתיב מבקרך וצאנך מהך קרא רק באבר מן החי כתיב ולא בבשר מן החי דנלמד מקרא ובשר בשדה ולא כתיב התם איזה בשר ושפיר מיירי בישראל אבל אבר מן החי אינו נוהג כלל אפילו לבן נח ודוחק לומר דאליבא דר"ל קאמר דלדידי' תרווייהו נלמד מלא תאכל הנפש עם הבשר. ועוד אי לר"ל קאי הא ס"ל חצי שיעור מותר מן התורה א"כ אכתי יש לומר דאינו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים דטהורים מוזהר על משהו בשר גידין ועצמות אבל בטמאים יש לומר דבעי כזית בשר דוקא כיון דלישראל מותר לגמרי מן התורה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור. מיהו בלא"ה ע"כ ר"ל לית לי' מי איכא מידי דהא בלא"ה הא איכא עוף טהור דלנכרי אסור במשהו בשר גידין ועצמות ולישראל מותר לר"ל דחצי שיעור מותר מן התורה גם תיקשי לי' לר"ל מהך ברייתא דקתני מוזהר על הטמאים כטהורים והרי בטהורים מוזהר במשהו בשר גידין ועצמות ובטמאים דוקא בכזית מכח מי איכא מידי וע"כ דלית לי' לר"ל מי איכא מידי וכ"כ התוס' לעיל פרק השוחט. אבל מ"מ הדבר הקשה הוא שיהיו כל דברי ר' שיזבי ור' מני אליבא דר"ל דוקא ואיכא למימר דר' שיזבי לא קאי אליבא דר"מ רק לרבנן דהא בברייתא נמי אי גרסינן טהורים הוי לרבנן ולרבנן כמו דס"ל הכא דבשר לחודי' מותר כמו כן דרשינן התם ובשר בשדה לא תאכלו אבל אינו בשדה תאכלו וטמאים לעולם אסירי אפי' אינו בשדה ושפיר מוכח מהך משנה דנוהג בב"נ אפי' בטמאים דלישראל אפי' בשר מן החי אינו נוהג אפי' לר"י כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אלא לאו:

שם רישא בישראל וסיפא בב"נ פירש"י ומעיקרא כי רמי' נמי ידע דסיפא בב"נ ומיהו לא הוי ידע טעמא וכו' והוא דחו דהא לא משני טעמא כלל רק רישא בישראל וסיפא בב"נ וה ידע כדרמי' אבל הפי' פשוט וברור דהא דמקשה מעיקרא אילימא בישראל פשיטא היינו משום דע"כ לענין אכילה קאמר דאי לענין אבר מן החי הא אינו נוהג בטמאה כדקתני מעיקרא אינו סופג את הארבעים ובאכילה שפיר קשה פשיטא אבל ר' מני פשיטא לי' דמיירי לענין אבר מן החי דאי לאכילה פשיטא וקשיא ליה רישא דקתני אינו סופג ארבעים אסיפא דמוכח דנוהג בו אבר מן החי ומשני דסיפא מיירי בב"נ דגבי' נוהג בטמאים כטהורים וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה ור"י וא"ת דילמא מהכא יליף וכו'. דבריהם תמוהים לכאורה דא"כ לאיזה צורך השיבו לי' רבנן לר"י בסיני נאמר כיון דר"י עצמו לא קאמר דחל רק משום דיליף מהכא והרי הכא פליגי רבנן עלי' אף דוודאי נוהג בבני נח א"כ ממילא ליפא דלדר"י דהתם בלא"ה אפי' אי לבני יעקב נאמרה ואמת דהא קשיא בלא"ה כיון דרבנן פליגי הכא אף דבאמת נוהג בבני נח א"כ למה שם דחו דברי ר"י בסיני נאמר. מיהו בהא איכא למימר דרק הכא ס"ל מכח דרשה דבשר לחוד מותר אבל התם לולא דמסיני נאמר הוי ס"ל כר"י אבל אי נימא דר"י רק מהכא יליף א"כ כיון דפליגי רבנן הכא ממילא בטלו דברי ר"י התם ומ"מ יש ליישב דברי התוס' בזה דכמו דרבנן דרשי כאן דדוקא היכי דבשר מותר ה"ה התם טעמייהו דרבנן באמת משום מי שגידו אסור ובשרו מותר כהך דהכא ומ"מ הוצרכו לדחות דברי ר"י דאי לבני יעקב נאמר לא שייך לומר מי שגידו אסור ובשרו מותר דלא הי' אז בשר של איסור כלל לכך הוצרכו לדחות דברי ר"י דמסיני נאמר ושפיר הקשו דילמא ר"י מהכא יליף אך מ"מ קשיא לי בעיקר קושיתם דהיכי ס"ד לומר דרבנן יסברו סברת ר"י בלי ראי' כלל דהא הם אין להם ראי' מכאן ומ"מ אי הי' נאמר לבני יעקב הוי מודי דנוהג כיון דלא שייך מי שגידו אסור ור"י דסובר דנאמר לבני יעקב אינו סובר דחל על טומאה רק מכח ראי' מכאן גם תירוצם דחוק ולא ידעתי הא לעיל ריש פירקין נסתפקו התוס' בזה וכן בפרק כל שעה אי הי' נוהג לר"י לכל בני נח או רק לבני יעקב בעודן בני נח וא"כ אי לכל בני נח נאסר גם גבי גיד איסור מוסיף הוא] ועוד תמי' לי היכי ס"ד לומר דמכאן יליף הא ר"י מפרש טעמו משום דאיסור חמור הוא חל על איסור והכא מפורש בהדיא משום דמו כל שדמו אסור אבר מן החי אסור ומאי ענין זה ללמוד דהואיל דנוהג בבני נח חל על איסור דקדם לו כיון דטעמא אחרינא הוא כמו דמו והרי דמו דחל על טמאים אינו משום דהוי חמור דדם אינו נוהג בבני נח כלל ומ"מ חל ואבר מן החי תלה הכתוב בדם ולא שייך ללמוד גיד מזה וכ"ש לפי מה שהעליתי בגמרא דע"כ הני דילפי הכא מקראי ס"ל דלא שייך לתלות דבר שאינו במקרה בענין איסור חל על איסור כלל וכיון דהכא יליף מקראי שפיר מקשה הא ר"י סובר דגם דבר שאינו במקרה תליא אי איסור חל על איסור ולמה לי כאן קרא עיי"ש:

בד"ה כי איצטריך וא"ת אי קסבר וכו'. ביאור דבריהם דכיון דנחלקו לקמן תנאי ואמוראי אי בהמה בחיי' לאיברים עומדת לא משמע להו דר"א כאן שייך בהא מילתא ומה שכתבו בחומר על קל כוונתם דאף אי בת אחת אינו חייב שתים וכן אין חמור חל על קל מ"מ היכי דהוי בת אחת וחמור על קל ג"כ בוודאי מודה ועיקר קושיתם אף דהאמת כמו שכתבו דאיסור טומאה קדם מ"מ בלא"ה לא קשה מידי לפי מה שכתבתי בגמרא דע"כ הני תנאי ס"ל דדוקא דבר הבא במקרה שייך לומר איסור חל על איסור או אינו חל אבל בדבר שהוא במציאות תמיד ואנו מספקינן בעיקר האיסור אי אסרה תורה אבר מן החי בכל המינים או רק בטהורים לא שייך לדון בזה באיסור חל על איסור כלל עיי"ש:

בד"ה ור"מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הקשה ר"א וכו'. באמת שקושיא זו עצומה מאוד אף דהאמת הוא דלא גרסינן ר"מ מ"מ קשה מאוד הך סוגי' דזבחים דשביק הך בבא דע"כ אתיא כרבנן ותירוץ התוס' דהוי מצי לומר ולטעמיך דחוק ודוק ומה שנראה לי בישוב קושיא זו הוא שיש להקשות אהא דחשב התם שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת עוף טהור וחשב בכלל והאוכל אבר מן החי ממנה סופג ארבעים ויש לתמוה מה ענין זה לנבלת עוף טהור והרי בנבלת עוף טהור נאמרו שלשה עשר דבר ומה ענין זה לאבר מן החי מן עוף טהור וכל האוכל אבר מן החי לוקה.

ונראה לי שיש לחקור בהא דפליגי ר"מ ורבנן הכא באבר מן החי דסובר ר"מ דאינו נוהג רק בבהמה טהורה אי גם לענין מה דקי"ל דאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה או גם בהא פליג ר"מ דרק מבהמה טהורה מטמא או דבהא מודה ונראה פשוט דלענין טומאה מודה דהא טומאה ילפינן מוכי ימות מן הבהמה א"כ פשיטא דחי' בכלל בהמה בכל מקום א"כ ממילא עוף טהור נמי ואף דעוף אינו בכלל בהמה היינו משום דכתיב דמטמא במגע ומשא ונבלת עוף אינו מטמא רק בבית הבליעה אבל עכ"פ פשיטא דנלמד כמו דאבר מן הבהמה מטמא במגע ומשא כמו כן אבר מן עוף טהור מטמא בבית הבליעה כנבלת עוף הטהור. והנה תניא בתורת כהנים יכול תהא נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה מק"ו ומה עוף שאינו מטמא במגע ומשא מטמא בבית הבליעה בהמה דמטמא במגע ומשא כ"ש דמטמא בבית הבליעה תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה בה מטמא בבית הבליעה ולא נבלת בהמה. והיינו דהך קרא נבלה וטרפה בנבלת עוף משתעי כיון דכתיב לא יאכל לטמאה בה דאינו מטמא רק באכילה. והשתא אני אומר בפשיטות דמה דקאמר ר"מ אינו נוהג רק בבהמה טהורה היינו רק לאפוקי בהמה טמאה וחי' טהורה משום דבהך קרא לא תאכל הנפש עם הבשר כתיב מבקרך וצאנך אבל אבר מן החי מעוף טהור לאו מהך קרא ילפינן רק מקרא נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה דמפורש בכתוב דכל דמטמא בבית הבליעה הוא בבל יאכל וא"כ אבר מן החי דמטמא בבית הבליעה הוא בבל יאכל והיינו דקתני בשלשה עשר דבר והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים משום דמטמא בבית הבליעה כנבלה חייב עלי' משום בל יאכל ובהכי ניחא מה שפסקו הרמב"ם והר"ר עובדי' ברטנורא שם דאפילו על אבר פחות מכזית חייב ותמה התיו"ט שם בזה עיי"ש ולהנ"ל ניחא דשאני אבר מן החי דעלמא דאין איסור אכילתו תלוי בטומאה אבל כאן דתלה הכתוב אכילה בטומאה דכתיב לא יאכל לטמאה בה א"כ כיון דלענין טומאה מטמא אפילו בפחות מכזית דאיברים אין להם שיעור א"כ ממילא חייב על אכילתו וזהו רק בנבלת עיף טהור אבל שאר אבר מן החי בעי כזית אף דלענין טומאה אין לו שיעור כנ"ל ברור:

אחרי כותבי דבר זה חפשתי בספרים וראיתי להרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות אבות הטומאות הלכה ט"ו שכתב ממש להיפוך מכל מה שכתבתי דאבר מן החי מן העוף בין טהור בין טמא אין בו טומאה של כלום משמע בהדיא דאינו מטמא בבית הבליעה כנבלה והרב בכ"מ הראה מקומו בתורת כהנים פרשת שמיני ועיינתי התם וכמדומה לי דלהיפוך מוכח שהרי אמרו שם יכול לא אוציא עוף טהור ודין הוא ומה בהמה דאינה מטמאה בבית הבליעה אבר מן החי ממנה מטמא עוף טהור דמטמא בבית הבליעה אינו דין שלא הא אבר מן החי ממנו מטמא ת"ל שסע והשתא פשיטא שאי אפשר לומר דרוצה לומר ללמוד בקל וחומר שיהא אבר מן החי של עוף מטמא בבית הבליעה דפשיטא דליכא ק"ו כלל בהא דהא בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה ולא מיירי התם רק בנוגע ונושא וע"כ דרק שיטמא במגע ומשא רוצה ללמוד ואי קשיא למה לי קרא בהא הא נבלת עוף טהור עצמו אינה מטמאה במגע ומשא. הא ליתא כמפורש שם בתורת כהנים דס"ד דאבר מן החי חמור מנבלה דנבלה מותרת לבני נח ואבר מן החי אסור לבני נח ולכך קמש"ל קרא שסע למעט עוף. ולפי זה פשיטא דלא אימעט רק ממגע ומשא דבהא איירי קרא בטומאת אבר מן החי של בהמה אבל מאיזה צד נימא דאימעט מלטמא בבית הבליעה כיון דשמענו דהוי כאבר מן הנבלה א"כ הוי עכ"פ כמו הנבלה דמגע ומשא לא מטמא ובבית הבליעה מטמא וצ"ע בזה ועכ"פ אפי' אי נימא כדברי הרמב"ם מ"מ מיושב עכ"פ קושית התוס' דשפיר לא מצי להקשות מהך בבא דע"כ לא אתיא כר"מ דהוי מצינן למימר דסובר ר"מ דמטמא בבית הבליעה וממילא חייב משום לאו דבל יאכל לטמאה בה כמ"ש ולכאורה יש להביא ראי' לדעת הרמב"ם שהרי אמרו בתורת כהנים פרשת שמיני פרשה י' פרק י"א פיסקא ז' וז"ל יכול תהא נבלת בהמה מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לו אלא באכילתה יצאתה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכילנה יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר ת"ל בה בה אתה מטמא בבית הבליעה ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה עכ"ל הת"כ. וקל וחומר הזה הוא מה עוף שאינו מטמא במגע ומשא מטמא בבית הבליעה בהמה דמטמאה במגע ומשא אינו דין שתטמא בבית הבליעה והשתא אי ס"ד דאבר מן החי מעוף טהור מטמא בבית הבליעה למה לא נילוף ק"ו בהיפוך שתהא נבלת עוף מטמא במגע ומשא מק"ו ומה בהמה שאינה מטמאה בבית הבליעה מטמאה במגע ומשא עוף דמטמא בבית הבליעה אינו דין שיטמא במגע ומשא ולא מצינו קרא מפורש שלא יטמא במגע ומשא וע"כ משום דאית לי' פירכא מה לבהמה שכן אבר מן החי ממנה מטמא תאמר בעוף שאין אבר מן החי ממנה מטמא אבל באמת עדיין אינו מוכרח כלל דוודאי לא אימעט אבר מן החי בעוף רק מטומאת מגע ומשא דבהא איירי קרא ומכל מקום איכא שפיר פירכא דמה לבהמה דאבר מן החי ממנה מטמא במגע ומשא תאמר בעוף שאין אבר מן החי ממנה מטמא במגע ומשא על כל פנים דהא מיעט קרא שסע דעוף לא לכך אפי' נבלה עצמה של עוף אינה מטמאה במגע ומשא דמה אבר דאסור לבני נח אינו מטמא כ"ש נבלה עצמה אבל בבית הבליעה שפיר יש לומר דמטמא:

בד"ה אלא לאו וכו' ותימא דתיקשי מהך משנה לראב"י וכו' ולפע"ד לא קשיא כלל מתרי ותלת טעמי חדא אי נימא דר' שיזבי ור' מני רק לר"ל קאי דסובר בשר מן החי ג"כ מהך קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ילפינן הילכך ע"כ בבן נח מיירי אבל לר"י דס"ל בשר מן החי מבשר בשדה ילפינן יש לומר דמיירי שפיר בישראל ולענין בשר מן החי מיירי ואפילו לפי מה שכתבתי דר' שיזבי לרבנן קאי ואפילו לר"י אמרינן בשר בשדה הא לאו בשדה מותר משא"כ טמאים ולא ניחא לי' לאוקמא מתניתין כר"מ דוקא אבל ר' אחא בר יעקב מוקי למתניתין כר"מ ובישראל לענין בשר מן החי ועוד דנהי דמוקמינן סיפא לענין בן נח מ"מ לאו בבן נח דוקא מיירי רק לישראל פשיטא וקמש"ל דלכ"ע אין שחיטה מטהרתו אפילו לבן נח אבל לא שייך שיאמר ברישא ואין שחיטתו מטהרתו דאינו רק לבן נח דלישראל שחיטה מטהרתו ועוד יש לחלק דדוקא היכי דכבר נשחטה והותר בשחיטה לישראל מותר ג"כ לנכרי אבל שם דבשעת שחיטה חותך האבר ואז נאסר לבן נח דלישראל הוי דרך שחיטה וחזר בגמר שחיטה להיתר אבל לבן נח כיון שנאסרו בעת שחיטה שוב נשאר האיסור לעולם ודוק והא דמייתי לעיל דלא כראב"י מהך ברייתא דחותך כזית בשר מבית השחיטה והא התם ג"כ יש לחלק כהנ"ל כבר כתבתי שם דעיקר הראי' ממה שאמר אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו דמשמע דאף נכרי אינו מותר רק אחר שתצא נפשה וקשה במה נפשך אי לכך לא הוי אבר מן החי לנכרי משום דחשובה כמתה לישראל א"כ לישתרי נכרי מיד דלית גבי' משום לא תאכלו על הדם וע"כ דבאמת לגבי נכרי חשובה חי' ואסור משום אבר מן החי רק כשמתה דהותר לישראל מותר לנכרי מכח מי איכא מידי אבל מעיקרא דאסור לישראל משום לא תאכלו על הדם אסור לנכרי מכח אבר מן החי גמור וא"כ שפיר קשיא לראב"י אבל מהך משנה לא מוכח זה כלל ועיין היטיב מה שכתבתי לעיל שם:

בגמרא אמר רב אבר מן החי צריך כזית. פירש"י אע"ג דתרי קרא כתיבי וכו'. ואיכא למידק, היכי ס"ד דרב בעי כזית בשר ממש על האבר א"כ תיקשי באמת, תיפוק לי' דהוי בשר מן החי. וצריך לומר דס"ד דלא איתרבי אבר רק אי התרו בו משום אבר מן החי לוקה וכמו כן לר"י דסובר לקמן אכל אבר מן החי ובשר מן החי לוקה שתים א"כ לכך איתרבי שילקה שתים. אלא שיש לדקדק מאי פריך ממתניתין דקתני אינו סופג ארבעים דהא יש לומר שהתרו בו משום אבר מן החי ולא משום טומאה דבעוף טמא אינו סופג ארבעים ושפיר יש לומר דבעינן כזית דהא בעוף טהור דקתני דסופג ארבעים ג"כ צריך לומר דקמש"ל דהתרו בו משום אבר מן החי ולא מן בשר מן החי דאל"כ תיקשי לי' מרישא דקתני סופג ארבעים והא שמונים ראוי לספוג וע"כ שלא התרו רק משום אבר מן החי א"כ סיפא נמי בהכי מיירי. ואולי יש לומר דמ"מ לא שייך למיתני ברישא סופג ובסיפא בעוף טמא אינו סופג דהא פעמים הוא להיפוך דאי התרו בו משום טומאה ולא משום אבר מן החי בטהור אינו לוקה ובטמא לוקה וע"כ דבכל גווני בטמא אינו לוקה ובטהור לוקה והיינו באין עליו כזית. ודע דלפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף צ"ב ע"ב) בד"ה עולא דרב סובר ודאי יש בגידין בנ"ט לא הוי לי' לר"נ לומר במשהו בשר גידין ועצמות דעל גידין חייב שפיר משום טומאה ג"כ לרב. אלא שיש לומר דהנך גידין היינו קנוקנות או גידין רכין אבל גידין הקשין לכ"ע עץ הוא והך גידין דקאמר היינו גידין הקשין דאין בהם בנ"ט לכ"ע:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה