תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף קא.
בגמרא ור' שמעון במה נפשך אי איסור חל על איסור ליחייב נמי משום גיד. תמי' לי דהיכי שייך לומר דלכך פוטר ר"ש משום דאיסור חל על איסור איזה טעם הוא זה על הפטור משום דחל על איסור ואנן מהדרינן ליתרוצי טעמא דר"ש דפוטר והיכי שייך ליתן טעם משום דאיסור חל על איסור ולדחות ליחייב נמי משום גיד והרי ר"י מיחייב שתים משום דסובר דחלין תרווייהו וא"כ ר"ש דפוטר היינו דלא חלין גם היאך שייך במה נפשך דזה הוי שייך אי הי' מיישב בזה פטור של אחת רק השני' קשה ואי נימא כך קשיא בהיפוך אז שייך במה נפשך אבל כיון דאי נימא כן הוי לי' לחייב שתים כר"י היכי שייך לומר על זה במה נפשך. וביותר אני תמה על מה שהקשו התוס' על זה דהוי מצי למיפרך דר"ש אית לי' אין איסור חל על איסור רק דבלא"ה פריך שפיר והוא תמוה דאטו אי סובר אין איסור חל על איסור קשה יותר על ר"ש הא עכשיו דאיסור חל על איסור קשה עליו יותר מאי סובר אינו חל דלא קשיא רק דליחייב אחת אבל השתא קשיא דליחייב שתים:
ונראה לי דהכוונה כך דס"ד דאי אין איסור חל על איסור א"כ איסור הראשון בתקפו וחל עליו וודאי ואי התרו בו מחמת איסור זה חייב מלקות אבל אי איסור חל עליו ממילא הוי כמו איסור בת אחת למאן דלית לי' איסור בת אחת דאז שניהם כאיסור אחד חשובין וממילא אף דלענין קרבן חייב חדא עכ"פ אבל לענין מלקות כיון דאין כאן רק חיוב אחד לא שייך התראה דאינו ידוע על איזה מהן חל ההתראה ושניהם נחלשו והיו לאחד ואי התרו על אחד אינו חייב שהרי יש השני ושנים אינו חייב אף דחל דבבת אחת בוודאי אין לדחות אחד לגמרי ומ"מ אינו חייב רק אחד כמו שפירש"י לקמן דמאן דלית לי' כולל לית לי' בת אחת והיינו דחלין שניהם בוודאי ואינו חייב רק אחד לכך אי אפשר ליחייב רק חטאת אבל מלקות לא ואהא דחי דבאמת אי חל על איסור ראוי לחייבו ב' ומשום גיד נמי ליחייב ולפי זה ממילא לא קשיא קושית התוס' דלפום מה דס"ד דמשום דחל על איסור פטור לר"ש א"כ התם נמי יש לומר דלכך פטור משום דחל על איסור רק לפי האמת דאמר כאן דאי חל חייב ב' בוודאי התם דפוטר הוא משום דאינו חל ועמ"ש בתוס':
שם ומודים חכמים לר"מ וכו' ומאן האי תנא וכו' משמע דהני תנאי כלהו ס"ל יש בגידין בנ"ט דאי אין בגידין בנ"ט מה בכך דהוי כולל וחמור מ"מ לא חל משום דאין בגידין בנ"ט אבל תימא מאוד דר"מ ורבנן וכל השקלא וטרי' בגמרא הכל שלא כהלכה כיון דקי"ל אין בגידין בנ"ט אין בו משום נבלה ועולה ושור הנסקל בלא"ה. לפיכך נראה לי דדוקא היכי דאין איסור גיד חל כלל אז אין איסור אחר חל מכח אין בגידין בנ"ט אבל היכי דחל גיד בוודאי מכח דקדים ואנו דנין אי חל עליו נבלה אז אי איסור חל על איסור כגון בכולל או כולל וחמור ממילא לא שייך בזה לפטרו מכח אין בגידין בנ"ט דמיגו דהוי אכילה לענין איסור גיד הוי נמי אכילה לענין נבלה וכן מצינו כיוצא בזה גבי דופן סוכה וכן לעיל גבי מחיצת העזרה בפרק בהמה המקשה גם ענין איסור כולל דחל על איסור הוא מהאי טעמא מיגו דחל על הבשר חל על הגיד כדאמרינן לקמן. ואי קשיא הא דאמרינן לעיל ואי אין בגידין בנ"ט ליחייב משום גיד אלמא דלא אמרינן מיגו דחל על גיד משום גיד הוי נמי אכילה לענין טמאה וכן נמי לעיל מוכיח דסבר ר"י יש בגידין בנ"ט ממה דמחייב שתיים בגיד של טומאה הא אפי' אין בגידין בנ"ט ראוי לחייבו שתיים. הא ליתא דכיון דטומאה קדם לגיד ואי אפשר לגיד לחול רק מכח דאין בגידין בנ"ט ואין בו משום טומאה א"כ היכי נימא שני הפכים דחל על טמאה וחל על גיד מה שאין כן בגיד הנשה של נבלה ועולה ושור הנסקל דגיד וודאי חל דקדים רק על טומאה דנין שיחול מחמת כולל דכולל הבשר הילכך לא איכפת לן מה דאין בגידין בנ"ט כיון דע"כ הוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין טומאה ונראה לי שיצא לו להרמב"ם כך מהך סוגיא דלעיל ריש פירקין דקאמר וכי תימא אין בגידין בנותן טעם ואיסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא וקשה מה בא התנא לאשמועינן בזה וע"ש פירש"י שדחק מאוד בזה וכמו שכתבתי שם אבל לדברי הרמב"ם דס"ד דקמש"ל מתניתין דלא אמרינן מיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי נמי אכילה לענין טומאה קמש"ל דלא א"כ עכ"פ מוכח דהא צריך לאשמועינן דלא אמרינן מיגו א"כ כיון דנדחה הך בגמרא ולא איירי התנא בהא א"כ ממילא שפיר אמרינן מיגו:
שוב הראו לי בספר הפלתי שכתב ליישב דברי הרמב"ם כעין זה והקשה על זה מהא דאמרינן פרק כל שעה הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל והשתא תיקשי הא אפי' אין בו בנ"ט הוי בכלל נבלה דאחשבי' לאכילת גיד. ומה שתירץ הוא משום דר"ש סובר אין איסור חל על איסור אינו נכון דמ"מ היכי מקשה הניחא אי יש בגידין בנ"ט מא"ל הא בהא לא קשיא כלל והוי לי' לומר אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט ואין איסור חל על איסור אפי' בכולל מא"ל והרי בס"ד אכתי לא מיירי לר"ש רק בתר הכי משני מאן הוא דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש א"כ מעיקרא הוי לי' להזכיר דרק לר"ש מקשה דסובר אין בגידין בנ"ט ואין איסור חל על איסור אפי' בכולל ולהביא דברי ר"ש באוכל נבלה ביום הכיפורים דפטור. והנה מלבד מה דלא דמי כלל דדוקא כשאוכל גיד ומתחייב עליו אמרינן מיגו דמיחייב על אכילת גיד מיחייב נמי על אכילת נבלה אבל אי אינו אוכל כלל הגיד לא שייך לומר דהוי נבלה כיון שאינו בשר כלל ואין בו בנ"ט. וכפי הנראה הי' סברתו דכיון דאחשבי' קרא לגיד הנשה שאם אכלו מתחייב ממילא הוי נבלה אפי' לא אכלו כלל אבל לפי מה שכתבתי דהעיקר הוא מכח מיגו וזהו רק אי אכלו ולא כשאינו אוכל כלל. אבל בלא"ה אני תמה על קושיא זו והרי עיקר מה דאמרינן כשהותרה נבלה היא וגידה הותרו היינו במה שאמר הכתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה הרי דמותרת בהנאה עם גידה וכיון שאין בגידין בנ"ט ע"כ אין הגיד בכלל דלגבי גר פשיטא שאין הגיד כלום ואינו ראוי לאכילה כלל והכתוב אומר מפורש ואכלה א"כ אין הגיד בכלל ועוד דכבר כתבו התוס' לעיל דאפי' אי גיד הנשה אסור בהנאה מ"מ כיון דאין בגידין בנ"ט אין הגוי נותן רק בעד הבשר לא עבור דבר שאין בו טעם א"כ ממילא לא הוי הנאה כלל ואפי' לפי מה שכתבו התוס' לעיל דכך שלימה הוי הנאה שמתכבד בה טפי מלבד מה שדחיתי ראייתם לעיל בזה בטוב טעם אבל בלא"ה הרי הכתוב אומר ואכלה א"כ אין הגיד בכלל וכל זה ברור לפע"ד:
שם ומאן האי תנא וכו' באיסור חמור אית לי' ר"י הגלילי הוא. פירש"י דגיד מותר בהנאה ומחמת הקדש ניתוסף עליו איסור הנאה. ולדבריו מיושב הא דלא קאמר דר"ש הוא דפוטר באוכל נבלה ביוה"כ דהתם נמי הוי איסור חמור דעל נבלה ליכא כרת מיהו עדיין אינו מיושב דכה"ג לא שייך איסור חמור דדוקא הכא שאנו דנין על אכילה לחייבו שתיים אמרינן לפי שחוץ האכילה ניתוסף הנאה חל אכילה ג"כ אבל התם גבי נבלה אנו דנין על כרת לחייבו חטאת א"כ לא שייך לומר דניתוסף איסור חמור דהא על זה דנין אם לחייבו כרת על האכילה אבל כאן אין אנו דנין על הנאה דהנאה וודאי איכא ולא שייך בזה אין איסור חל על איסור כיון דגיד אינו אסור בהנאה פשיטא דאסור מצד עולה. מיהו בלא"ה לא מצי לומר ר"ש הוא חדא אי נימא דהנך תנאי ס"ל יש בגידין בנ"ט דאל"כ בלא"ה אין חיוב מצד איסור אחר חוץ גיד [ודלא כמ"ש לעיל לשיטת הרמב"ם] א"כ הא ר"ש ס"ל אין בגידין בנ"ט ולא מצי אתיא כר"ש אלא אפי' אי נימא דאפי' אי אין בגידין בנ"ט מ"מ מיגו דהוי אכילה לענין גיד הוי אכילה לענין נבלה ועולה ושור הנסקל מ"מ לא אתיא כר"ש דאיהו ס"ל גיד הנשה אסור בהנאה ולא הוי הנאה דבר נוסף כלל:
אלא שאני תמה על פירש"י ז"ל דהא כר"י הגלילי מוקמינן לה והרי אמרו בפרק כל שעה (דכ"א) בחד תירוצא דר"י הגלילי סובר גיד הנשה אסור בהנאה דסובר כשהותרה נבלה לא הותר חלבה וגידה רק בחלב יש קרא אחר להתיר בהנאה וגיד באמת אסור וא"כ להך תירוץ הגמרא דשם יקשה מאן האי תנא ועכ"פ לא הוי לי' לומר בפשיטות כאן ריה"ג הוא כיון דלתירוץ קמא גיד הנשה אסור בהנאה לדידי'. ועוד אני תמה על פירש"י דהוא עצמו מפרש מה דמקשה בסמוך לריה"ג נהי דלית לי' איסור כולל באיסור קל יבוא איסור חמור ויחול על איסור קל דהא אמרת באיסור חמור והכא איתוסף בי' כרת והשתא תיקשי הא לא דמי כלל דהכא איסור הנאה ניתוסף בוודאי כיון דגיד מותר בהנאה ומחמת עולה ושור הנסקל נאסר בוודאי בהנאה ושפיר שייך לומר כיון שנאסר בהנאה מחמת עולה נאסר נמי באכילה אבל התם בטמא שאכל טמא היכי שייך לומר שניתוסף איסור כרת הא על זה אנו דנין אם לחייבו כרת ולפי שהאיסור של טומאת בשר קדם שוב אינו חל עליו טומאת הגוף כלל ואינו בכרת. לכן נראה לי דהך איסור חמור דקאמר הכוונה דוקא כולל קל אינו חל על איסור אבל היכי דהכולל הוא חמור דכולל על הבשר איסור אכילה והנאה כגון עולה ושור הנסקל בהא מודה ריה"ג דחל על איסור דקדם. אבל מה שנאסר הגיד עצמו בהנאה לא חשיב הכא כלל דכיון דאין הגיד קרב למזבח כלל ממילא אינו חל הקדש על הגידין רק מכח כל הבהמה כולה כיון שהקדישה למזבח חל הקדש אף שעדיין לא הקריבה וממילא חל על הכל אף על מה שאינו קרב אבל כיון שאנו דנין דלא יחול הקדש על איסור גיד הנשה ממילא אינו חל כלל על הנאה ג"כ ודוקא חלב חל עליו הקדש והנאה משום דהנאתו אסור לפי שהוא קרב למזבח וכן בהקדש ב"ה חל הנאה דלכך הקדיש להנאה אבל בהקדש מזבח דבר הקרב למזבח אף שהוא איסור בוודאי חל הנאה אבל דבר שאינו קרב למזבח כלל והוא דבר האסור בלא"ה לא חל עליו הקדש כלל רק ע"י כולל של הבשר דכולל אכילה והנאה דהיינו חמור:
אלא שיש להקשות לפי זה תינח אי גיד מותר בהנאה שייך לומר לפי שכולל איסור חמור חל נמי על גיד אבל אי גיד הנשה אסור בהנאה א"כ היכי שייך דהכולל הוא חמור הא גיד חמור כמוהו ואכתי קשיא ללישנא קמא דפסחים דסובר ריה"ג גיד הנשה אסור בהנאה אבל באמת לא קשיא כלל דאי גיד אסור בהנאה ניחא בפשיטות דבנבלה לא מהני כולל כיון דהבשר שנאסר מכח נבלה קיל מגיד הנשה דאסור בהנאה לכך לא חל נבלה על גיד בכולל רק הקושיא להך לישנא דמותר בהנאה א"כ הוי נבלה כולל ממש ומ"ש מעולה ושור הנסקל ובזה אמרינן דכולל סתם אינו חל אבל כשהוא כולל דבר חמור אז חל בכולל אבל אי גיד אסור בהנאה אתי שפיר בפשיטות כמ"ד דאיסור כולל חל על איסור ונבלה לאו כולל הוא דגיד אסור באכילה והנאה ונבלה אינה כוללת רק אכילה ודו"ק ועיין מה שכתבתי לקמן בגמרא עוד בזה:
שם דתנן טמא שאכל קודש וכו' עד בנטמא הגוף, בסוגי' זו איכא למידק חדא דקאמר ת"ק בין קודש טמא בין קודש טהור חייב וקשה מקמש"ל דאכל קודש טהור חייב ועוד היכי משכחת לה קודש טהור הא נטמא בנגיעה וכן ריה"ג לאיזה צורך זכר טמא שאכל טהור גם היכי משכחת לה ועוד דקאמרי לי' רבנן כיון שנגע בו טמאוהו והרי ע"כ ידעו שיש קודש טהור במציאות דהא אינהו קאמרי טמא שאכל קודש בין קודש טהור חייב וכן ריה"ג קאמר בהדיא קודש טהור גם הא דאמר רבא דפליגי בכולל והרי רבנן קאמרי בהדיא טעמא אחרינא כיון שנגע בו טמאוהו. ונראה לי לפרש דוודאי יש במציאות קודש טהור שתחב לו חבירו לבית הבליעה והשתא מקשי עלי' רבנן שפיר אי טעמא דריה"ג דסתמא דקרא מיירי בקודש טהור דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מבשר, זבח השלמים וטומאתו עליו אם כן תיקשי והא כל בשר נטמא קודם אכילה וע"כ מוקמת קרא שלא בסתם אכילה רק בתחב. לו א"כ מאיזה צד לא תפרש בבשר טמא ג"כ ומנא לן לאוקמא בטהור דוקא כיון דכל טהור נעשה טמא ולמה לן לאוקמא קרא דוקא בתחב ומי הגיד לנו שלא חייבה תורה גם על טמא והיינו דקאמר שפיר קאמרי לי' רבנן לריה"ג ומשני רבא דכך הכוונה דאי אפשר לומר דסובר קרא בסתמא בבשר טהור מיירי דע"כ טמא הוא ואם נפרש קרא בתחב דוקא ולא בסתם אכילה א"כ יותר נוח לומר דקרא קפיד על כל קודש בין טהור בין טמא וע"כ כוונתך משום דאין איסור טומאת הגוף חל על טומאת בשר ובזה מהני כולל וריה"ג לית לי' כולל כנ"ל ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה שפיר ובד"ה בנטמא הגוף:
שם ואמר רבא בנטמא הגוף וכו'. גם בזה יש לדקדק לכאורה מאי ענין זה לענין אי איסור חל על איסור או לא אי הקפידה תורה רק על בשר טהור וכל שהוא טמא אין ובו איסור טומאת הגוף כדחזינן בתרומה ומזה ג"כ ראי' למה שכתבתי לעיל דאי אפשר שיסבור ר"י הגלילי דבטמא לא אסרה תורה כלל דוודאי לא מיירי קרא דוקא בתחב לו בבית הבליעה ומסתמא בסתם אכילה מיירי א"כ ע"כ נטמא הבשר רק ר"י הגלילי סובר דרק בשר שנטמא אח"כ הקפידה תורה דטומאת גוף קדם אבל בשר שכבר הי' טמא לא דאין איסור חל על איסור בעלמא וה"ה הכא כיון דאיכא לאוקמא קרא בנטמא הגוף רק בנגיעה מטמא הבשר והיינו דנקט ת"ק וריה"ג בשר טהור ומקמש"ל דעל בשר טהור חייב ואלא במאי יתחייב ולהנ"ל ניחא דקמש"ל אפי' נטמא בעת אכילה כיון דמעיקרא אחר שנטמא הגוף הי' טהור חייב:
שם וריה"ג וכו' לית לי' טהרה במקוה. הנה לפירש"י לעיל מכח דהגיד נאסר בהנאה הוי מוסיף תמוה מאוד היכי מדמה זה לזה התם אפי' תימא דאין איסור עולה חל על גיד אבל איסור הנאה ע"כ חל וכיון דחל הנאה חל אכילה ג"כ אבל כאן על זה אנו דנין אם לחייבו כרת דאין איסור חל על איסור ולפי מה שפירשתי לעיל דהכולל חמור אתי שפיר דוודאי חל על טהור בחומר כרת אבל גם בזה אני חוכך מאד דמה בכך דהכולל חמור בשלמא לעיל דאנו דנין לחייבו על אכילה שפיר אמרינן דמחייבינן על אכילה כיון דהכולל חמור דאפי' בהנאה אסור אבל כאן שאנו דנין לחייבו כרת על בשר טמא משום דכולל לבשר טהור א"כ היכי שייך לומר לפי שהכולל חמור דלולא דהוא חמור ולא הי' חייב כרת על אכילת בשר טהור לא הי' מקום לחייבו על בשר טמא כרת ועיקר מה שאנו דנין לחייבו כרת הוא משום דהאוכל בשר בטומאת הגוף בכרת א"כ לא שייך לומר דהכולל חמור:
ואי קשיא אי כה"ג לא מיקרי חמור א"כ למה קאמר ריה"ג הוא הא יש לומר ר"ש הוא דס"ל האוכל נבלה ביוה"כ פטור א"כ לא הוי רק כמו כולל סתם לא מיבעי' לפירש"י דחמור דהכא היינו שנאסר הגיד בהנאה דהתם לא שייך זה שהרי על זה דנין אם לחייבו כרת על יוה"כ וכמו כן לפי מה שפירשתי דהכולל חמור ג"כ לא שייך התם דלולא דחייב כרת על אכילת היתר לא הי' מקום לחייבו על נבלה. אבל באמת לק"מ ודברי רש"י ז"ל שכתב דלכך לא קאמר ר"ש הוא משום דאפי' באיסור חמור סובר דלא חל תמוה לפע"ד דהיכי ס"ד לומר ר"ש הוא חדא הא ס"ל אין בגידין בנ"ט ובלא"ה אפי' בעולה לא מיחייב ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם מ"מ הא ס"ל גיד הנשה אסור בהנאה ואין כאן איסור חמור כלל. ולפי זה עדיין אני אומר דכה"ג לא שייך לומר דהוא חמור דעל כרת אנו דנין דלולא דהוא חמור בכרת לא הי' מקום לחייבו כרת כלל וקשה כנ"ל. ולזה הי' נראה לכאורה לומר דלא היתה הכוונה להקשות דהוי כולל חמור דאי כך הכוונה לא שייך שיאמר נהי דלית לי' כולל באיסור קל דהיכן לית לי' כיון דכאן איסור חמור הוא ולא קל וכך הוי לי' לומר היאך אתה אומר שזה קל הא חמור הוא. אלא כך הכוונה נהי דלית לי' איסור כולל באיסור קל דכאן ג"כ הוי כמו קל דלא שייך לומר חמור הוא כיון שעל זה אנו דנין כנ"ל אבל מ"מ בלא"ה כיון דאיסור השני חמור מן הראשון ראוי שיחול חמור על קל ולא שייך בזה אין איסור חל על איסור:
מיהו קשיא לי לפירוש זה היכי פשיטא לי' להקשות על ריה"ג שהרי ר"ש סובר בהדיא דאין איסור חל על איסור אפי' חמור על קל דסובר האוכל נבלה ביוה"כ פטור ואמת דקושיא זו קשה לכל הפירושים רק דהם מפרשים דהקושיא רק לרבא דמוקי לה כריה"ג דסובר באיסור חמור חל והרי הכא חמור הוא אבל לא משמע כך בגמרא רק דלריה"ג מקשה קושיא שיחול מכח חמור והרי ר"ש ג"כ סובר דאפי' חמור אינו חל לכן נראה דהכוונה הכא להקשות כיון דחזינן דעכ"פ חייבה תורה כרת אפי' על טמא א"כ מניין לתלות הדבר באיסור חל על איסור שמא הטעם דקפיד קרא על חילול קדשים וטומאת בשר קיל ואין הבשר מחולל כ"כ וטומאת הגוף חמור והגוף מקולקל ביותר מן הבשר הילכך כשאכל הבשר בטומאת הגוף אפי' הי' טמא חייב כרת לפי שחילל הבשר בטומאה גרועה ממה שהיה קודם ולא שייך בזה אין איסור חל על איסור כלל דהחיוב הוא על חילול הבשר והרי חיללו ביותר ממה שהי' מחולל והיינו דמשני דהבשר מחולל ביותר מן הגוף שזה יש לו טהרה במקוה וזה אין לו טהרה במקוה ואין לחייבו מזה הצד ושפיר תלוי באיסור חל על איסור. אבל לפי פירש"י אינו מובן כלל הך סברא דיש לו טהרה במקוה דמ"מ אי אפשר להכחיש דאיסור חמור הוא מבשר שהרי חייב כרת ולהנ"ל ניחא דמצד זה מצינו לר"ש דסובר אפי' איסור חמור אינו תל על איסור רק הקושיא מפני שמחלל הבשר ביותר ממה שהי' ועל זה אמר שאינו כן שהוא יש לו טהרה והבשר אין לו טהרה ודוק ובהכי ניחא דקאמר שהרי טומאת הגוף בכרת דמשמע שחידש להקשות שהרי כל מה שאנו דנין הוא אי חייב כרת ועל שגגתו חטאת ואי לאו כרת על מה אנו דנין ולהנ"ל ניחא דמייתי ראי' דטומאת הגוף הוי טומאה חמורה שהרי מחויב עלה כרת א"כ ראוי לחייבו גם על בשר לפי שחילל הבשר בטומאה חמורה ממה שהי' הבשר קודם ועל זה אמר דטומאת בשר חמור שאין לו טהרה במקוה והכהן האכלו אינו חייב כרת משום שלא חילל התרומה רק גופו טימא מה שאין כן טומאת הגוף אף דלא חמור כל כך חייב כרת על שחילל הדבר שאכל מה שאין כן כשאכל בשר טמא שפיר יש לומר דאינו חייב:
בתוספות בד"ה ור"ש פוטר. המ"ל הא ר"ש ואפילו חמור על קל וכו' דבלא"ה פריך שפיר. כבר כתבתי בגמרא מה שיש לתמוה על לשון התוס' אלא דבלא"ה הא ר"י ג"כ ס"ל אין איסור חל על איסור ומ"מ גיד חייל על טומאה משום שכן איסורו נוהג בבני נח א"כ לר"ש ג"כ יש לומר כן ואמת שהתוס' דקדקו ואפילו חמור על קל והיינו דאפילו תימא דגיד חמיר דנוהג בבני נח או דר"ש לטעמי' דגיד אסור בהנאה א"כ דחמיר דאסור בהנאה מ"מ הרי ר"ש אפילו באיסור חמור סובר דאינו חל על קל אבל מ"מ לא דמי דדוקא חמור דיוה"כ דחמור בעונש לא חשיב חמור לדידי' דעל זה אנו דנין שלא יהא עליו עונש חמור אבל איסור הנאה ומה שנוהג בבני נח הוי שפיר חמור גמור וסובר ר"ש דחל שפיר חמור על קל ועמ"ש בגמרא:
בד"ה מאן האי תנא וא"ת איסור מוסיף הוא וכו'. לא נתבררו לי דבריהם כלל דאטו גיד מעיקרא הי' בר הקרבה למזבח ואפילו מאן דלית לי' משקה ישראל מ"מ לא הי' עולה רק בהדי הבשר ולא פירשו א"כ שהבשר אינו עולה אף אי אין על הגיד משום נבלה ג"כ אינו עולה ולא שייך שניתוסף על הגיד איסור משום נבלה ועוד דפשיטא שאי אפשר להקריב גיד בני חלב ודם וכיון דחלב ודם אינו ראוי ממילא אין הגיד ראוי ולא מחמת שנעשה נבלה ועוד דחולין בלא"ה אסור למזבח ואפילו נימא שהי' ראוי להקדיש למזבח מ"מ וכי שייך להקדיש גיד למזבח רק ההקדש על הבהמה והגיד יכול לעלות מחובר עם הבשר וחלב ודם ועוד דקודם שמתה ג"כ לא היתה ראוי' למזבח מכח מסוכנת וברגע שמתה לא ניתוסף על הגיד איסור לגבוה וצ"ע בזה:
בד"ה איסור כולל. הא דאמרינן וכו'. הנה לפי מה שפירשתי בגמרא דע"כ האי איסור חמור הכוונה דהכולל חמור דכולל על הבשר אכילה והנאה אבל איסור הנאה על הגיד לא שייך הכא ודוקא בחלב כיון דקרב לגבוה וחל עליו הקדש בוודאי למזבח אסור בהנאה אבל גיד כיון שאינו קרב למזבח מכח משקה ישראל כמ"ש התוס' בדיבור הקודם ממילא אי אין חל הקדש על גיד ממילא אינו אסור בהנאה ג"כ אבל חלב אפילו לא יחול איסור אכילה על חלב מ"מ חל עליו איסור הנאה בהכרח מכח הקדש מזבח משא"כ גיד שאין בו הקרבה למזבח ממילא תליא אי חל הקדש על אכילה חל על הנאה ואי אינו חל על אכילה אינו חל על הנאה ג"כ. רק הכוונה הכא דהכולל חמור כמ"ש בגמרא ולפי זה אין צריך לומר דהך מוסיף דפרק אמרו לו לאו דוקא רק התם בחלב הוי שפיר מוסיף גמור אבל מה שהכריחו התוס' מהך דפרק ד' אחין דלא קאמר ר"י הוא [ואשת איש שנעשית חמותו הוי כולל דכולל אחר מיתת חמיו ואחר מיתת אשתו] אינה ראוי דליכא למימר ר"י הוא דהכא לא מודי רבנן רק בעולה ושור הנסקל דאיכא תרתי כולל ומוסיף והתם מודה ר"י באיסור מוסיף גרידא גם הראי' מהך דבסמוך אינה ראי' לפי מה שפירשתי בגמרא תדע דאפילו נפרש דאין הכוונה רק איסור חמור ח"מ לא מיבעי לפי הנראה דמפרשים כרש"י דהחומר הוא על הגיד דלא דמי להכא כלל דהכא אפילו אינו חל על אכילה חל על הנאה והתם אי אמרת דלא תל אינו חמור כלל אלא אפילו אי נפרש דהחומר הוא על הכולל מ"מ קשה דהכא לולא החומר ג"כ יכול לחול על אכילה ושפיר שייך לומר דהוי כולל חמור אבל גבי טומאת הגוף לולא החומר לא הי' מקום לחייבו כשאכל בשר טמא כרת ולפי מה שפירשתי בגמרא ממילא אין מהתם ראי' כלל ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ואיסור מוסיף אית לי', מהרש"א הקשה דילמא כרת נמי מוסיף הוא ותירץ דהכא בשוגג מיירי ואטומאת בשר לא מיחייב מידי כמ"ש התוס' לקמן עיי"ש ואני תמה כיון דחטאת בא על דבד שזדונו דת א"כ כיון דבזדון הי' חייב כרת דאז הוי מוסיף ממילא בשוגג חייב חטאת ומה שהביא ג"כ מדברי התוס' לקמן ליתא דלא נתכוונו התוס' כלל מכח שוגג רק שם דטומאת הגוף קדם ויש גורסין דאיסור מוסיף הוא היינו דחייב על טומאת הגוף דקדם ועל טומאת בשר אף דבא אח"כ מ"מ חייב משום דהוי איסור מוסיף לטהורים ואהא כתבו דלא גרסינן איסור מוסיף דלא מיירי הכא רק ליחייב חטאת על טומאת הגוף ולמה לי' להזכיר מחיוב טומאת בשר במזיד מכח מוסיף דלא מיירי רק. בשוגג ליחייב חטאת על טומאת הגוף והא וודאי חייב משום דקדם אבל כאן דמיירי התוס' דטומאת בשר קדם שפיר יש לומר דכרת הוי מוסיף כיון דבזדון הי' חייב כרת דאז הוי מוסיף ממילא חייב בשוגג חטאת. אבל באמת לק"מ דפשיטא דלא שייך לומר דכרת הוי מוסיף דהא על זה אנו דנין אי חייב כרת משום דאין איסור חל על איסור ולא שייך איסור מוסיף רק כגון בחלב דהנאה הוי מוסיף וודאי דבהנאה בוודאי החלב אסור מכח הקדש אפילו אי לא יחול איסור אכילה מכח הקדש על איסור אכילת חלב אבל איסור הנאה ע"כ איכא הילכך שפיר הוי מוסיף אבל כאן על זה אנו דנין אי לחייבו כרת ואין לקרותו רק איסור חמור גם בלא"ה לא שייך לקרות איסור רק כשניתוסף על החפץ כגון בטומאת בשר הנ"ל דניתוסף לטהורים ולא בחיוב כרת ודו"ק ועמ"ש בתוס' לקמן:
בד"ה שפיר קאמרי לי'. יודעין היו וכו'. כוונתם דקשיא להו דמאי מקשה סתמא דגמרא על רבנן הא יש ליישב דברי ריה"ג כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה ואהא תי' דע"כ ידעו רבנן דלא איירי בהא דאל"כ לא הוי מקשי מידי עלי' וכיון שכן קשיא באמת על ריה"ג הא שפיר קאמרי רבנן מיהו דבריהם דחוקין מאוד דע"כ רבנן וריה"ג יודעין מזה דאל"כ היכי קאמרי תרי בבי טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא הרי שניהם טמאין הן וכבר כתבתי בגמרא לפרש הכל לנכון:
בד"ה בנטמא הגוף. ולא גרסינן דאיסור מוסיף הוא דלא איירי הכא וכו' והא דקאמרי לי' רבנן וכו'. כוונתם דיש גורסין דאיסור מוסיף הוא והיינו לחייב על טומאת הגוף משום דקדם ועל טומאת בשר משום דמוסיף הוא שנאסר לטהורים ואפי' בא אח"כ חייב עליו ג"כ ואהא כתבו דלא איירי הכא לחייב תרתי דרק בחיוב חטאת מיירי דליכא רק חדא ולמה לי' להזכיר מוסיף לחייב במזיד תרתי וכיון דאינו חייב דק חדא לא שייך לומר מוסיף דכרת לא הוי מוסיף כלל ובלא"ה חייב דהא קדם ואהא כתבו והא דקאמרי לי' דאי הכוונה לחייב תרתי שפיר מקשי לי' רבנן דלא משמע להו לחלק בין כולל למוסיף אבל השתא דליכא הכא מוסיף כלל ע"כ משום דס"ד דפטור מכח מחולל ועומד וכמ"ש מהרש"א רק הוא הבין איסור מוסיף מחמת טומאת הגוף שהוא בכרת דמוסיף על טומאת בשר ומתוך כך כתב בדיבור הקודם מה שכתב וליתא רק כוונתם כמו שכתבתי:
בא"ד וא"ת לרבנן דפטרי וכו' דידעי דלא איירי וכו'. כבר כתבתי שזה דחוק מאוד דע"כ אינהו ידעי כיון דקאמרי בין קידש טהור בין טמא ונהי דלמסקנא יש לפרש קודש טהור שהי' טהור אחר שנטמא בטומאת הגוף וקודש טמא שהי' טמא קודם אבל בס"ד היכי קאמר שפיר קאמרי הא אדרבא לאו שפיר קאמרי דלדידהו נמי ע"כ יש קודש טהור וכבר כתבתי בגמרא לפרש לנכון וממילא קשיא מתרומה דדוקא בתרומה דקפיד קרא בפי' ולא במחוללת ע"כ שתחב לו אבל בטומאת בשר קדשים דקרא סתמא כתיב פשיטא דמותר נוח לומר דעל טמא נמי קפיד קרא משנפרש קרא במציאות רחוק שתחב לו דוקא. גם יש לומר דלא מיעט קרא בתרומה רק במחוללת מעצמה אבל אי הוא חיללה באכילתו נהי דעל מה שטימא את התרומה אינו חייב מיתה אבל טימא אותה לצורך אכילתו ואכלה חייב שפיר מיתה אבל אין צורך כמו שכתבתי:
בא"ד אי נמי בלא הוכשרה וכו' פי' דגבי בשר דהכא שפיר מקשי רבנן דלא שייך לא הוכשרה דחיבת הקודש מכשיר מיהו יש לדקדק מה תועלת יש בהך אי נמי כיון דס"ס צריך לומר דידעו דלא איירי ריה"ג בתחב לו כתירוץ ראשון דאל"כ אכתי מאי מקשי רבנן וצ"ל דכוונתם דיש לומר דלא מוקמינן קרא במציאות רחוק בתחב לו ובתרומה הוי מציאות קל בלא הוכשרה ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ועוד לפי האמת וכו'. תירוץ זה צ"ע לכאורה דהא לרבנן קיימינן דחל בעלמא בכולל א"כ מה נ"מ בנטמא קודם או אח"כ דהא תרווייהו חלין בעלמא ואי גזה"כ דהכא לא ממילא אפי' נטמא קודם אינו חייב מיתה וצ"ל דהך ועוד כך הכוונה דאפי' תימא דליכא מציאות שתהא התרומה טהורה א"כ אתי שפיר הך דע"כ לא היתה גזה"כ רק למעט כולל דעלמא דאי למעט אפי' קדם א"כ לא משכחת תרומה טמאה במיתה וזה שכתבו ואיצטרך קרא והוא תמוה לכאורה דהא לרבנן קיימינן דחל בעלמא בכולל ולהנ"ל ניחא דאי לא משכחת לה כלל גם לריה"ג קשה לזה כתבו ליישב לתרווייהו מיהו מ"מ לא ידעתי תועלת בתירוץ זה כיון דבאמת משכחת בהוכשרו וע"כ צריך לומר תירוץ זה בס"ד דלא ידע דפליגי בכולל דהיכי משכחת לה תרומה טהורה במיתה והנה לפי תירוץ זה מיושבין דברי רש"י בגיטין פרק הניזקין דפי' דתרומה טמאה במיתה והוא תמוה מאד ולדברי התוס' ניחא דאי נטמא הגוף קודם ואח"כ התרומה חייב שפיר מיתה אפי' על טמאה מיהו שם במקומו כתבתי ליישב דברי רש"י בע"א עיי"ש:
בד"ה ואיסור כולל. פי' בקונ' וכו' לכך נראה לר"י. הנה רש"י עצמו מביא פי' זה והקשה עליו ונהי דהתוס' ס"ל לקמן דרבא באמת לא מפיך לה אבל מ"מ תמוה מאד היכי פריך לר' יוחנן כיון דאיהו למאן דמפיך קאמר ע"כ דאית לי' דשבת קדים ומה שכתבתי לעיל ליישב לא שייך לדברי התוס' כיון שכתבו דס"ד ש"מ דס"ל למסקנא אינו כן כמ"ש להדיא בד"ה ר"ע ש"מ דלא ס"ל לחלק כנ"ל מיהו בעיקר קושית התוס' ורש"י כבר כתבתי בגמרא ע"ב דבלאו הכא תמוה קושיא זו ולא קשה מידי גם בעיקר פי' הסוגי' כתבתי דרך נכון וברור לסלק כל הקושיות ועי' היטב מה שכתבתי ע"ב בגמ' ובפירש"י בזה: