אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף ק:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף ק:

דף ק.

בגמרא סלק את מינו כמי שאינו וכו' תמי' לי דמ"מ יאסרו כל החתיכות מכח מין במינו דאחת מהן אסורה דהיינו הנבלה ונהי דאותה חתיכה שהיתה מעיקרא יש לומר דחוזרת להיתר שהמשהו שבה נתבטל ברוטב אבל חתיכת הנבלה עצמה תאסור כל החתיכות ואמת דרש"י ז"ל פירש לעיל דמכירה אבל נראה דזהו משום דמשני שקדם וסילקה אבל לרבא דמוקי בלא קדם וסילקה לא משמע דמיירי במכירה דוקא כיון שישנה בקדירה עם שאר החתיכות שהם מינה. ונראה לי דלא קשיא כלל דאפי' אינו מכירה מ"מ כיון דטעם הנבלה בטל ברוטב באינו מינו שוב הוי כמו יבש ביבש דמודה ר"י דבטל אפי' במינו וראי' לזה דהא פריך לעיל וליבטול ברובא אף דבבישול בעינן ס' מ"מ כיון דליכא טעמא הוי כמו יבש ביבש וה"ה לענין מין במינו כל דמשום טעמא ליכא דנתבטל באינו מינו ממילא גם גוף האיסור בטל במינו מכח יבש ביבש:

בתוספות בד"ה הוי מין ומינו אומר רשב"ם וכו'. לכאורה תמוה כיון דבלא נתן טעם מיירי למה צריך לבטל כשיעור ב' חתיכות דהא אותה חתיכה דמעיקרא כיון דאין בה טעם לכ"ע לא נעשית נבלה מחמת המשהו אפי' למאן דחולק אר"א ואין כאן רק משהו הנבלע ומאיזה צד נאסר הרוטב לנכנס בה אדרבא הרוטב מבטל משהו הנבלע בה וצריך לומר דכוונת רשב"ם היכי דנתנה טעם בחתיכה ראשונה דאי יש ברוטב לבטל שניהם אמרינן גם בהא סלק כמו שפירש"י ועל זה כתב דבהא צריך שיהא בחתיכות לבטל מן הרוטב כשיעור ב' חתיכות מיהו מה שכתב דאוסר שאר הרוטב מחמת מינו כבר כתבתי דאדרבא מדלא מוקי הך דרב דהנבלה הוי אינו מינו ש"מ דמין במינו שהאיסור שנאסר ממנו הוא אינו מינו לא אמרינן דנעשה נבלה שיהא מינו כיון דנבלה עצמה אינה מינה היא לא עדיף המינו מכח האיסור שבו וגוף דברי הרשב"ם צ"ע לפי סברת התוס' לעיל דהיכי דסופו להתפשט לא אמרינן דנעשה נבלה תיכף א"כ הכא נמי הרוטב הנכנס לחתיכה וקיבל טעם מן החתיכה לא נעשה נבלה דסוף טעם זה להתפשט בכל הרוטב ויתבאר לקמן פרק כל הבשר בס"ד גבי חלב נבלה הוא:

בד"ה סלק את מינו. הקשה רבינו אפרים וכו' וי"ל דלא דמי וכו' ובכל מקום שישנו היתר הוא וכו'. צ"ע לפי מה שכתבו לעיל דרק לענין שלא תאסר האחרות אבל היא עצמה נאסרה במשהו ואסורה לעולם א"כ לא שייך בכל מקום שישנו היתר שהרי אפילו הסיר האיסור שנתערב בו אסורה ודמי ממש להתם ובאמת לרבינו אפרים דסובר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים ממילא אפשר לסחטו מותר ומדרבנן אפשר דנשארה החתיכה באיסורה והיכי דלא נאסרה רק מכח משהו אפילו מדרבנן חוזרת להיתר אבל למ"ד חנ"נ בשאר איסורין רק משהו לא נעשה נבלה לאסור אחרות אבל היא עצמה אסורה לעולם לא שייך חילוק זה מיהו כבר כתבתי לעיל דלכ"ע כל דלא נעשה נבלה וכ"ש במשהו ממילא אף החתיכה חוזרת להיתר והנה יש לי חידושים רבים בדברי הרא"ש ז"ל הארוכים ממשנת דירך עד משנה זו ולא ראיתי לכתבם פה ואי"ה כשיזכני ד' להדפיס על ש"ע י"ד אראה לכתבם שם בס"ד:

במשנה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה. תמי' לי מאי ענין משנה זו כאן בתר משנה דירך ולעיל ריש פירקין דחשיב התם כל הני דנוהג בהו גיד הנשה ואינו נוהג בבהמה וחי' נוהג ובעוף לא ומחלוקת אי נוהג בשליל ומ"ש דלא קתני התם הך דנוהג רק בטהורה ולא בטמאה. ונראה לי לפי ששנינו במשנה הקודמת דגיד שנתבשל עם הגידין ואינו מכירו כולן אסורין משום דברי' הוא ואפילו באלף לא בטל וס"ד דבטמאה נהי דמשום איסור גיד ליכא משום איסור טומאה כשנתערב עם הגידין לא בטיל דברי' הוא לכך נקט הא מילתא בתר הך משנה הקודמת להורות דבטמאה אינו נוהג לכל מה שקדם הן לענין איסור אכילתו הן לענין אי נתערב בין הגידין שאין לו חשיבות ברי' רק כשאסור מתורת גיד כיון שבשרו מותר והוא הובדל לעצמו לאיסור הוי ברי' אבל משום טומאה כיון דכל הבהמה טמאה אין הגיד רק חלק ממנה ואין לו חשיבות כלל ובטל ברוב ואמת לדידן דאין בגידין בנ"ט אין נ"מ בזה אבל האי תנא אית לי' יש בגידין בנ"ט ושפיר קמש"ל כנ"ל. והנה רש"י ז"ל פי' דבין למ"ד יש בגידין בנ"ט בין למ"ד אין בנ"ט אינו נוהג בטמאה ולפי זה טעם הת"ק משום מי שגידו אסור ובשרו מותר. ומ"מ דוקא בטמאה אינו נוהג דאין בשרו מותר במינו כלל אבל בנבלה וטריפה אף דבשרו אסור מכל מקום נוהג כיון דבמינו בשרו מותר ועוד דמעיקרא כשהי' עליו איסור גיד הי' היתר לבשרו ואחר כך שנאסר שוב לא פקע ונראה לי שזה שאמר נוהג בטהורה ולכאורה פשיטא ואלא במאי יהא נוהג ולהנ"ל ניחא דקמש"ל דנוהג בטהורה אפילו היכי דבשרו אסיר כגון נבלה וטרפה כיון דבמינו יש היתר אכילה לבשרו משא"כ בטמאה כנ"ל:

בגמרא וסבר ר"י וכו'. תמי' לי היכי מדמה זה לזה התם כיין שנאסר משום טומאה אינו בדין שיחול עליו נבלה ומה שנאמר לא תאכל נבלה לאו אטמא נאמר רק אטהור אבל כאן כיון דמעיקרא גם גיד טמאה נאסר אין סברא לומר דבשביל שנאסרה טמאה אח"כ פקע ממנה איסור גיד כמ"ש התוס' כה"ג ריש פרקין בד"ה אלא ונראה לי דמשמע לי' למקשה מדקתני בפשיטות ר"י אומר אף בטמאה ואח"כ קאמר אמר להן ר"י והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ואי הי' טעמו של ר"י כך הי' צריך לומר תיכף אף בטמאה לפי שהי' נוהג בבני יעקב ובהמה טמאה מותרת להן כיון שאין לו טעם אחר שינהוג בטמאה ומזה מוכיח דר"י מטעם אחר סובר דנוהג רק אח"כ לסתור דברי רבנן בהכרח מצד דבהמה טמאה היתה מותרת אז וס"ד דטעמו משום דאיסור חל על איסור ומקשה שפיר דר"י באמת סובר אין איסור חל על איסור:

ובהכי ניחא דפריך אח"כ וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והא תניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה חייב שתים והדבר תמוה מאי ענין קושיא זו לכאן תיקשי לי' על איתה הברייתא היכי מחייב שתים הא ס"ל אין איסור חל על איסור ולהנ"ל ניחא דבברייתא עצמה שפיר יש לומר דטעמו לפי שהי' נוהג בבני נח ואז היתה בהמה טמאה מותרת שוב לא פקע אבל במתניתין קשיא לי' שפיר כיון דקתני בפשיטות אף בטמאה ובתר הכי מה דמקשה לרבנן ש"מ שאין זה טעמו של ר"י ושפיר מקשה דמה טעם ינהוג אף בטמאה ואי משום דהי' נוהג אז הוי לי' למיתני דנוהג אף בטמאה דלבני נח היתה מותרת ועמ"ש לקמן בביאור הסוגי' בסמוך דיקא נמי:

שם ה"מ גבי טהורה וכו' אבל בטמאה נוהג. יש לדקדק דא"כ לבני יעקב דטהורה וטמאה שווין הי' נוהג גם בשליל ועכשיו אינו נוהג בטהורה בשליל והיינו כיון דאישתני טהורה במצות שחיטה אינו נוהג בשליל מכח כל בבהמה א"כ היכי מקשה ר"י על הת"ק והלא לבני יעקב נאסר גיד הנשה ובהמה טמאה מותרת מ"מ מה בכך כיון דאישתני בהמה טמאה לאיסור אינו נוהג בה גיד וכמו בשליל של טהורה לדידי' דלבני יעקב הי' אסור גם בטהורה בשליל ועכשיו אינו נוהג בטהורה בשליל ונראה לי דלא דמי דשאני שליל דגלי קרא כל בבהמה תאכלו משא"כ בהמה כיון שאז הי' אסור ולא מצינו שפקע איסורו אח"כ ממילא יש לנו לומר דנוהג עכשיו ג"כ:

שם אלמא איסור טומאה קדים. הנה כבר כתבתי לעיל ריש פירקין ליישב מה דקשה כיון דמעיקרא לא הי' גיד על מה הי' חל טומאה וכבר הרגישו התוס' בזה עיי"ש אמנם עדיין לא נתבאר כיון דמיירי מעיקרא כשאין עליו כזית בשר א"כ היכי שייך טומאה קדים על מה הי' חל טומאה כיון שלא הי' כזית בשר עדיין וצריך לומר דמ"מ הי' חל על חצי שיעור או כיון דבהמה טמאה היא לא שייך בה כל בבהמה והוי ברי' בפני עצמה וחל טומאה על ברי' אפי' פחות מכזית ועדיין צ"ע:

שם דיקא נמי דקתני אמר ר"י וכו'. לשון זה קשה מאד חדא דמה בא לדייק הא מפורש דהי' נוהג בבני נח ועוד דמשמע לכאורה דבא לדייק טעם זה דהוי איסור חמור וחל על טומאה כמו שפירש"י ובאמת לא משמע הכי כלל רק דר"י מקשה עלייהו כיון דאז הי' נאסר בבהמה תו לא פקע ולא מטעם איסור חמור ובאמת לולא פירש"י הי' אפשר לפרש שכן איסורו נוהג בבני נח על טמאה תו לא פקע אבל מלבד שאין זה באמת במשמע כלל רק דמעיקר איסור גיד מיירי דלפי שהי' נוהג גיד בבני נח לכך חל גם על טמאה ולא משום שהי' נוהג אז בטמאה אבל לפי זה אין זה במשמע בדברי ר"י רק טעמו לפי שהי' נוהג אז בטמאה א"כ היכי קאמר דיקא נמי ואי הכוונה דמוכח עכ"פ דסובר דהי' נוהג בבני נח א"כ לא שייך דיקא נמי מה דמפורש בהדיא. לכן נראה לי דוודאי פשיטא דטעמא דר"י בגוף הדין דנוהג בטמאה אינו אותו הטעם שסתר דברי חכמים כמו שהוכחתי לעיל שזו היא עיקר קושית המקשן דמשמע לי' מדקאמר בפשיטות אף בטמאה ולא יהיב טעמא לפי שהי' נוהג בטמאה בבני יעקב ש"מ דלאו מהאי טעמא קאמר רק שסתר דברי רבנן בהא ולכך ס"ד דטעמו משום דאיסור חל על איסור או דאתי בהדדי ומקשה עלה מהך דנזיר ומסיק דטעמו דהוי איסור חמור דהי' נוהג בבני נח ומייתי דיקא נמי דלאו משום אתי בהדדי לדידי' דהא קאמר ועדיין בהמה טמאה מותרת להם הרי דדוקא לפי שהיתה מותרת אבל אי היתה אסורה הי' מודה דגם אז לא הי' נוהג בטמאה ש"מ דלא אתי בהדי הדדי רק טומאה קדים רק טעמו משום דהוי איסור חמור ואי היתה בהמה טמאה אסורה מעיקרא הי' גם טומאה חמור רק לפי שהיתה מותרת ממילא גיד חמור והשתא עיקר טעמו של ר"י דגיד חמור ולרבנן השיב אפילו לא איכפת לכו חמור מ"מ עכ"פ הי' נוהג אז בטמאה וממילא תו לא פקע או דהכוונה דבא למידק דסלקא דעתך כיון דלא אשכחנא טעמא לר"י נימא דטעמו לפי שנאסר מעיקרא בטמאה תו לא פקע וע"ז אמר דיקא נמי דקתני אמר ר"י והלא מבני יעקב ואי הי' זהו עיקר טעמו של ר"י לא שייך שיאמר מעיקרא בפשיטות ר"י אומר אף בטמאה ובתר הכי אמר ר"י והלא מבני יעקב וכו' רק הוי לי' ליתן טעם תיכף ר"י אומר אף בטמאה דמבני יעקב נאסר כיון שזהו עיקר טעמו ובלא זה הי' מודה ומדקתני במתניתין בהאי לישנא ש"מ דעיקר טעמו משום דהוי איסור חמור רק לרבנן הקשה אפי' לא תודי באיסור חמור הרי כבר נאסר בטמאה ותו לא פקע. ודברי רש"י בד"ה דיקא נמי לא נתבררו לי כלל כלל ואף שאפשר לי לדחוק לפרש דבריו לא נתקררה דעתי בזה:

בתוספות בד"ה וכי תימא אין בגידין בנ"ט וכו' לפי זה הי' יכול להקשות וכו' וכן הי' יכול להקשות וכו' לשונם מגומגם מאוד דהיכי שייך להקשות מה דכך משני באמת על הך מילתא גופא והוי להו לומר דמה ס"ד להקשות וכי לא ידע סיפא אבל כבר כתבתי בגמרא דהקושיא היתה דמשמע בהדיא דר"י רק הוכחה קאמר אחר כך לסתור דברי התנא קמא ולא שזהו טעמו ומה שתירץ אחר כך שכן איסורו נוהג בבני נח אין הכוונה לפי שהי' נוהג אז בטמאה רק דהוי איסור חמור שהי' נוהג קודם לבני נח ואיסור חמור חל על איסור קל לכך ראוי לנהוג בטמאה ובתר הכי קאמר לרבנן דאפי' לא יודי באיסור חמור הרי מעיקרא הי' נוהג בטמאה ואין ראוי שיפקע גם לשונם מגומגם שכתבו דס"ד דר"י רק דס"ד דמקשה הכי ואין להאריך:

בד"ה אבל בטמאה נוהג. הי' יכול להקשות וכו' הפילה נפל וכו'. לא ידעתי מה ס"ד להקשות כך הא אם זו קושיא תיקשי לת"ק טפי דסובר דנוהג בשליל אפי' בטהורה והיכי נוהג כיון דחלבו מותר ה"ה גידו וכבר הקשו התוס' באמת ריש פירקין והוצרכו לחלק בין גיד לחלב ועמ"ש באריכות ולק"מ ועיין היטב מ"ש לעיל ריש פרקין מה שנוגע לסוגי' זו כאן:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה