תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף ק.
בגמ' ברי' שאני הרי"ף השמיט כל זה ונראה לי דסובר דחתיכה הראוי' להתכבד בסמוך אינה רק כמו את שדרכו למנות ולרבנן בטל וכהאי תנא דע"ז דחשיב רק דבר שבמנין ואיסור הנאה א"כ ממילא מוכח דברי' ג"כ בטלה דלא הוי רק כמו את שדרכו למנות דאי ס"ד דברי' אפילו לרבנן בטל וחתיכה רק לר"מ לא הוי חשיב תנא ברו' וכן חתיכה כיון דהא אפילו לרבנן והא רק לר"מ וכן מהך צריכותא דבסמוך משמע דחד דינא אית להו ותרווייהו מכח דבר שבמנין הוא וכיון דסובר הרי"ף דבעינן דבר שבמנין ואיסור הנאה ואפשר דאפילו הא לא מהני שלא יתבטל לרבנן דס"ל דאינו מקדש רק ששה דברים בלבד ור"י סובר דר"מ ג"כ לא ס"ל דמקדש רק את שדרכו למנות א"כ לרבנן אפילו את שדרכו למנות אינו מקדש ואפילו איסור הנאה ודבר שבמנין כנ"ל ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה ברי':
שם הניחא למאן דאמר כל שדרכו למנות וכו' שאני חתיכה. הקשו הראשונים ז"ל דלמה לא משני הכי בזבחים גבי שור הנסקל ואטו מי גרע שור שלם מחתיכה דהכא. ולדידי' לא קשיא כלל דוודאי הך פלוגתא דכל שדרכו ואת שדרכו פליגי ר"י ור"ל אליבא דר"מ דר"ל סובר דלר"מ כל שדרכו למנות מקדש ולר"י אפילו לר"מ רק את שדרכו למנות מקדש והשתא הא דקאמר הניחא למ"ד כל שדרכו למנות דאתיא מתניתין כר"מ אבל לרבנן לא אתיא מתניתין דלדידהו פשיטא דאינו מקדש והכא נמי בטל ומכל מקום ניחא לי' שפיר כיון דבלא"ה הך תנא דמתניתין לאו דהלכתא הוא דהא סובר יש בגידין בנ"ט ואנן קי"ל אין בגידין בנ"ט הילכך שפיר מצי אתיא כר"מ אבל לר"י דסובר אפי' לר"מ דוקא את שדרכו למנות א"כ לא אתיא מתניתין אפי' לר"מ ואהא משני שאני חתיכה דהוי כמו את שדרכו למנות ושפיר אתיא כר"מ אבל לרבנן בודאי בטיל דהא פליגי אפי' באת שדרכו למנות משא"כ התם בזבח לא בעי לאוקמא מתניתין כיחידאי כלל רק הכי קאמר הניחא למ"ד כל שדרכו למנות א"כ לא פליגי רבנן על ר"מ רק דכל שדרכו אינו מקדש אבל באת שדרכו מודי ואף דקאמרי דאינו מקדש רק ששה דברים היינו גבי כלאים וערלה ליכא רק הני ששה אבל באיסור דעלמא כה"ג את שדרכו למנות מודי וא"כ שור הנסקל לא גרע מחתיכה דהכא והוי את שדרכו למנות אבל לר"י דסובר דר"מ נמי דוקא את שדרכו למנות מקדש א"כ לרבנן אפי' את שדרכו אינו מקדש א"כ שור הנסקל נמי לא עדיף מאת שדרכו למנות ולא ניחא לי' התם לאוקמא מתניתין כר"מ דלא כרבנן לאפוקי מהלכתא ואהא משני בעלי חיים לא בטילי ובעלי חיים גם רבנן מודי דהוי כמו ששה דברים רק גבי כלאים וערלה ליכא הא מילתא אבל בעלמא כה"ג ג"כ לא בטל אפי' לרבנן ואף דמשני התם מעיקרא האי תנא דליטרא קציעות הוא מ"מ כר"מ לא ניחא לי' דיחידאי הוא גבי רבנן אבל הך תנא דליטרא קציעות דר' יהושע הוא דפליג התם על ר' אליעזר והלכה כר' יהושע לגבי ר"א א"כ לא הוי כיחידאי ועוד כיון דאיכא תנא דס"ל ג"כ כר"מ ואפי' כל שדרכו לא בטל ממילא לא הוי מתניתין כיחידאי ואתי שפיר ולק"מ:
ומה שהקשו התוס' בזבחים מהך סוגי' דע"ז והביאו ראי' דשור הנסקל הוי את שדרכו למנות מדלא קאמר התם הניחא והוסיפו בראי' דהוי כמו ששה דברים דהא לא פריך מחבילי תלתן רק מרימוני באדן ש"מ דחבילי תלתן לא ס"ל אלמא דשור הנסקל הוי כששה דברים ומתוך זה נתחדש להם קושיא עצומה דחשיב התם יין נסך ואי יין נסך בפתוחות מיירי הא לית לי' להאי תנא רק כששה דברים ואי בסתומות הא תני ליה התם כמו רימוני באדן דלא קא חשיב ודחקו מאוד ליישב. ולפע"ד לא קשה מידי דהיכי ס"ד להקשות התם הניחא כיון דס"ד התם דהאי תנא איסור הנאה בלבד קא חשיב רק דקשיא לי' דלא חשיב חמץ בפסח והוצרך לתרץ דתרווייהו קסבר הרי דס"ד דאיסור הנאה בלבד קא חשיב ולא הוי דרכו למנות ג"כ ולא אתיא לא כר"מ ולא כרבנן א"כ ממילא כדמשני דתרווייהו ס"ל ג"כ לא איכפת לן אי לא אתיא לא כר"מ ולא כרבנן א"כ אתי שפיר אפי' למ"ד את שדרכו דהאי תנא סבירא לי' כיון דאיסור הנאה הוא אפי' כל שדרכו לא בטל דאפי' איסור הנאה גרידא הוי אתיא לי' שפיר לולא משום דלא חשיב חמץ בפסח. והשתא לא קשיא דלא פריך מחבילי תלתן דפשיטא דיש לומר דלא חשיב דהוי כל שדרכו למנות ולא חשיב רק את שדרכו למנות. ואף דהוי מצי להקשות לר"י דסובר חבילי תלתן הוי את שדרכו למנות א"כ כמו דחשיב שור הנסקל כן הוי לי' למיחשב חבילי תלתן מ"מ מלבד דניחא לי' לאקשויי מרימוני באדן דקשיא לכ"ע ועוד דהא באמת משני בזבחים דשור הנסקל בעלי חיים הוא ולכ"ע לא בטיל א"כ אפי' לר"י לא מצי להקשות דיש לומר דדוקא שור הנסקל חשוב דהוי כששה דברים מכח בעלי חיים אבל חבילי תלתן גרע דהא פליגי רבנן בהא אבל לפי האמת דמשני דלכך לא תנא רימוני באדן דתנא לי' התם א"כ יש לומר דה"ה חבילי תלתן וממילא חביות אפי' פתוחות ובס"ד דמקשה מרימוני באדן שפיר הוי ס"ל דלא חשיב רק. כששה דברים מחביות סתומות הן ולמסקנא באמת הן פתוחות כנ"ל ודוק כי קצרתי מאוד.
ודע דחתיכה זו הראוי' להתכבד דאינה בטלה אפי' באלף לדעת רוב הפוסקים [אף דלפי הנ"ל אין זה להלכה כלל] אם נחתכה אחת מהן הותרה אותה חתיכה כדאמרינן בזבחים (דף ע"ד ע"ב) בחביות סתומות שנפתחה אחת מהן נוטל כדי דימוע ושותה ואני תמה מ"ש דבחשיבות בעלי חיים וכן בחתיכה הראוי' להתכבד אמרינן דאפי' פירש אחת מהן אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ומ"ש נחתכה אחת דלא גזרינן שמא יחתוך וביותר אני תמה שהרי דבר זה שאנו מתירין נפתחה ונחתכה היינו מכח פירש הוא דכמו דכל דפריש מרובא פריש כמו כן כיון דכולן חשובין וזו נעשית אינה חשובה הוי כאילו פירשה. ואף שראיתי להר"ן ז"ל שנתן טעם להיתר זה במה נפשך אי זו של היתר מותרת ואי זו של איסור הרי בטל חשיבותה אבל קשה להלום דבריו דהיכי שייך במה נפשך כיון שעל זו אנו דנין אין כאן רק ספק שמא של היתר היא אבל אי של איסור היא אטו איסור שבטל חשיבותו מותר והרי חתיכה זו אינה מעורבת רק אנו דנין עלי' ביחוד אם לאכלה ול"ש במה נפשך כלל ותדע שאי הי' במציאות שיתערב איסור הראוי להתכבד בין חתיכות של היתר שאינן ראויין להתכבד פשיטא דהיו אסורין דמה בכך דההיתר אינו ראוי להתכבד כיון דהאיסור לא בטל רק שאינו במציאות א"כ היכי אפשר לדון כאן על חתיכה זו במה נפשך ואין כאן רק ספק של היתר ספק של איסור ואין לך לדון רק כיון דספק הוא דנין דמרובא היא ואי לא היתה נתחתכה הוי קבוע אבל כיון שנתחתכה הוי כפירש וא"כ וודאי קשיא מ"ש דבפי' גזרינן שמא יקח מן הקבוע ובנתחתכה לא גזרינן. אבל באמת לק"מ דשאני פירש דכל שנוטל מן הקבוע הוי עכשיו ג"כ קבוע ואין הקביעות נעקר במה שמושך אחד מהן ואכיל איסורא ממש כמו אי לא הי' מושך אבל בנחתך אחת אפי' חתכה בידים הי' ראוי להתיר דשוב אינו קבוע כיון דהחשיבות הוא מצד ראוי' להתכבד והרי אינה ראוי' רק דקנסינן לי' דעבר על אין מבטלין איסור לכתחילה הילכך בנתחתכה לא גזרינן כ"ה אבל בפירש כמות שהיא הרי אם יקחנה בידים כיון דחשיבות לא נתבטל עדיין היא כאילו היא קבוע במקומה דאין מה שמעתיק החתיכה בידו למקום אחר מבטל הקביעות ועיין בש"ס זבחים (דף ע"ד ע"ב) ובתוס' שם:
שם וצריכה וכו' לא נתבאר לי מה בקשו בצריכותא זו כיון שלא זכרו שום סברא להעדיף כח גיד מנבלה וכן להיפוך וע"כ שסמכו דמעצמנו נדע דמאי ענין גיד דהוא מכח ברי' לנבלה דהיא מכח אורחין והם שני סברות לא ראי זה כראי זה א"כ לא הוי לי' להזכיר כלל הצריכותא מאחר שאמר מעיקרא ברי' שאני וגבי נבלה דראוי' להתכבד א"כ לא חידש כלום. ונראה לי דהך וצריכה הכוונה לסייע למה דמשני מעיקרא דמכח חשיבות הוא דלא בטל דאי לא נימא כן רק דס"ל להאי תנא שאין ביטול רק לטעם או דבר הנימוח בתוך ההיתר ואינו ניכר כלל אבל דבר העומד בפני עצמו וניכר לעצמו אין לו ביטול ואף דכתיב אחרי רבים להטות היינו דאזלינן בתר הרוב אבל לא היכי דהמיעוט בהכרח יש כאן הרי דהנך דלמדו מזרוע בשלה דבעי מאה וס' ס"ל ג"כ דאפילו לא יהיב טעמא בעי מאה וס' כמו שפירש"י לעיל רק מזרוע בשלה למדו ואף בזה הקשו לעיל וא"כ יש לומר דזהו רק בטעם בלבד כהך דזרוע בשלה אבל איסור שנתערב בעצמו וניכר לעצמו אין לו ביטול רק אי נפרש כך יקשה באמת למה לי תרווייהו גיד וחתיכה וזו היא ראי' דמכח חשיבות הוא והשתא צריכה תרווייהו והוי כמו דייקא בעלמא כנ"ל:
בתוס' בד"ה ברי' שאני ואפילו באלף לא בטיל. לאפוקי מהנך דהביא הרא"ש דברי' בטילה בתשע מאות וששים והיינו משום דהוי דומיא דחתיכה הראוי' להתכבד ולא מצינו בחתיכה הראוי' להתכבד תשע מאות וששים וה"ה ברי' דהא קתני וכן גם בגמרא עביד צריכותא והך מתניתין דתרומות כבר פירשה הרמב"ם בפי' המשנה דלענין ביטול ציר איירי אבל כבר כתבתי לעיל דמדמייתי דר"י בסאתים להורות דלא כל השיעורין שווין ש"מ דת"ק לאו בביטול ציר איירי דא"כ טפי הוי לי' להביא מדברי הת"ק מיהו יש לומר דמשמע לי' דוודאי לא שייך שיחלקו ת"ק ור"י במחלוקת רחוקה כ"כ דלת"ק בעינן תשע מאות וששים ולר"י קרוב למאתים אלא אפשר דת"ק גזר בהו דשכיח התערובת שיתערב דג טמא בתוך דגים טהורים לכך החמירו בביטולו כדי שיהיו נזהרין מזה לכך מייתי מר"י וצ"ע בזה:
בא"ד והיכי דפי' וכו' ואפילו איסור דרבנן ליכא. לא נתבאר לכאורה מה בקשו בכאן בדין פי' מה שכבר כתבו מזה לעיל ונראה לי שזה נמשך למה שכתבו אח"כ דאפי' איסור דרבנן ליכא והיינו שהי' באפשר לומר דעיקר איסור ליקח מן הקבוע הוא משום ביטול איסור לכתחילה ואף שדבר זה אינו רק כמו הוספה דהא כבר נתערב מ"מ ס"ד לומר דבעלי חיים מדאורייתא לא בטילי כדקס"ד דתוס' בזבחים שם בדאורייתא אסור אפילו להוסיף ולפי זה הי' מקום לומר דאפילו אינה חתיכה הראוי' להתכבד לא בטיל מדרבנן ברובא והא דמקשה הכא וליבטול ברובא לישני דמדרבנן לא בטיל הא ליתא דאי מדרבנן היכי קאמר כולן אסורין בדרבנן הי' יכול ליקח אחת אחת דהוי כמו הוספה בעלמא כיון שכבר נתערבו לזה הקדימו לומר דאפילו פירש אסור משום גזירה שמא יקח מן הקבוע והיינו דכל שנוטל בידים אין זה מכח מבטל איסור רק שעדיין קבוע הוא כמקדם שאי הי' מכח מבטל איסור דאינו רק קנס לא הי' ראוי לגזור בפירש כמו דלא גזרינן בנפתחה אחת מן החביות שמא יפתח וע"כ דקבוע גמור הוא א"כ ממילא מוכח דאי אינה ראוי' מותר אפילו מדרבנן דאל"כ מאי פריך וליבטול ברובא הא יש לומר דמדרבנן אסור ומ"מ אסור ליקח אחת מן הקבוע דעדיין קבוע הוא ולא מהני כלל דמהאי טעמא אפילו פירש אסור ודו"ק. ומה שכתבו דשמא לחד גברא הי' אסור היינו דבהא אין ראי' ממה דפריך וליבטול ברובא דאפילו אי לחד גברא אסור היכי פסיק ותני כולן אסורין כיון דלתרי גברי או לתלתא מותר מיהו יש לי להסתפק אי דוקא ברוב אסרינן לחד גברא אי אפילו יש ס' ביבש ביבש ג"כ אסור לחד גברא דס"ס יאכל אחד האיסור בוודאי:
בד"ה שאני חתיכה וכו' וא"ת. כ' מהרש"א דלמ"ד כל שדרכו לא קשיא דבהדיא אמרינן התם דהך תנא דחטאת סובר את שדרכו. והוא תמוה לפע"ד דהא למ"ד כל שדרכו מקשה התם באמת מחטאת ומוקי לדידי' בשנימוחו [אבל לא אמרו התם ליישב דהך תנא סובר את שדרכו עיי"ש] אבל למ"ד את שדרכו לא מוקי שנימוחו א"כ קשיא להו למה תעלה מ"ש מחתיכה דהכא:
מיהו נראה לי ליישב קושית התוס' בפשיטות על ב' פנים והוא דלפי דעתם אין ענין קושיא זו על מה דמשני הכא שאני חתיכה דאם תפרש מתניתין דבלא"ה אינה בטלה כ"ש דקשה מ"ש מחטאת דהתם רק אי מוקמינן הך דחטאת בנימוחו אתי שפיר א"כ עיקר קושיתם על מה דס"ל לר' יוחנן ביבמות דהך דחטאת בלא נימוחו דתיקשי הך דחטאת אהך מתניתין דהכא אבל מה ענין קושיא זו לכאן ואם באמת נתכוונו התוס' בקושיתם כאן דמה הועיל בתירוץ זה מ"מ קשה מתניתין דהכא אהך דחטאת דמ"ד את שדרכו לא מוקי לה בשנימוחו. אבל מ"מ לק"מ לפע"ד דהא הך מתניתין דהכא בין לר"ל בין לר"י כר"מ אתיא דהא פליגי רבנן עלי' דר"מ התם א"כ מאי קושיא הכא ר"מ דסובר את שדרכו למנות לא בטל והתם רבנן דבטל ובאמת כפי הנראה נתכוונו התוס' להקשות, דא"כ מאי מקשה התם לר"ל מהך דחטאת דילמא כרבנן אתיא דהא לר"י נמי אתיא כרבנן והתוס' שם הקשו באמת דמאי קושיא לר"ל דילמא כרבנן אתיא ותירצו דא"כ למה לי כל שדרכו אפי' את שדרכו בטל לרבנן והשתא אי נימא דחתיכה הוי את שדרכו א"כ כמו דלר"י אתיא כרבנן כמו כן לר"ל כיון דבאמת הוי את שדרכו וכיון דמקשה ר"י לר"ל ש"מ שהי' סובר דחתיכה הוי כל שדרכו ולא אתיא כרבנן דלרבנן אפי' את שדרכו בטל א"כ תיקשי הא הכא מוכח דחתיכה הוי את שדרכו לר"י גופי' דאל"כ תיקשי מתניתין דהכא דקתני נבלה לא בטלה. אבל באמת לק"מ דוודאי לר"י לא קשיא כלל דחתיכה הוי את שדרכו והכא ר"מ והתם רבנן אבל לר"ל דסובר לר"מ כל שדרכו לא בטל קשה במה נפשך אי חתיכה הוי כל שדרכו א"כ הך דחטאת כמאן אי כר"מ הא כל שדרכו לא בטל ואי כרבנן למה לי כל שדרכו אפי' את שדרכו בטל ואי חתיכה הוי את שדרכו ואתיא כרבנן תיקשי לי' מתניתין דהכא כמאן אי כרבנן אפי' את שדרכו בטל ואי כר"מ למה לי חתיכה דהוי את שדרכו אפי' כל שדרכו לא בטל לר"מ אבל לר"י דסובר דלר"מ כל שדרכו מודה דבטל א"כ שפיר הוי חתיכה את שדרכו והכא ר"מ והתם רבנן וזה ברור ודוק:
אמנם בעיקר קושית התוס' לא הבנתי כלל היכי פשיטא להקשות מאיסור אטומאה וחתיכת נבלה היא עצמות הנבלה לכך לא בטלה כשהיא ראוי' להתכבד אבל חתיכה שבלעה איסור ונאסרה ונתערבה אפי' למ"ד חנ"נ בשאר איסורין מ"מ לענין זה כ"ע מודים דאפי' ראוי' להתכבד בטלה דאיסור הבלוע אינו ראוי להתכבד אם כן בטומאה כיון דחזינן דכלי שנשבר ובגד שנקרע פרחה טומאה מינייהו ש"מ שאין הדבר שנגעה בטומאה הוי עצמות הטומאה רק שקיבלה טומאה ושורה עלי' טומאה אם כן חתיכה זו של חטאת שנגעה בטומאה כיון שאין הטומאה ששורה עלי' ראוי' להתכבד שפיר בטלה ופרח טומאה מינה ודבר זה נראה נכון בסברא אף דבלא"ה מיושב שפיר בהנ"ל:
בא"ד דהא חתיכת בשר בחלב. תמוה לכאורה מאי ענין זה לכאן הא בלא"ה תיקשי חטאת אבשר בחלב ונראה לי דכך הכוונה דבלא"ה לא קשיא דחטאת הוי הפסד מרובה לכך בטלה [שהרי טהורה בחולין אינה עולה כמו שפירש"י שם דהוי הפסד מועט] אבל בשר בחלב כיון שיכול למוכרו לנכרי חוץ מדמי איסור הנאה שבו לא הוי רק הפסד מועט לכך בטלה אבל כיון דנבלה דהכא דוודאי יכול למכרו לנכרי הכל ומ"מ דוקא משום דראוי להתכבד אבל בלא"ה לא בטל א"כ תיקשי חטאת נמי ראוי' להתכבד ואי דאסור בהנאה לא הוי ראוי' להתכבד תיקשי מבשר בחלב למה אינה בטלה כמו נבלה דהכא דלולא דהוי ראוי' להתכבד היתה בטלה. ומ"מ עיקר הקושיא מבב"ח לא קשיא דהא ס"ד התם דאפי' איסור הנאה בלבד לא בטל לולא דלא חשיב חמץ אם כן האי תנא אית לי' אפי' דרכו למנות סגי לצרף לאיסור הנאה:
בא"ד וא"ת דהכא משמע דחתיכת נבלה לא בטלה וכו'. יש לדקדק במה שכתבו דמשמע הכא והרי מפורש בהדיא במשנה ובגמרא. ואולי הוי ס"ד דלא הקשו בגמרא רק על מה דקתני חתיכת נבלה שנתערבה בין החתיכות הרי מפורש שיש רוב בוודאי א"כ ליבטול ברובא ותירצו דשאני חתיכה הראוי' להתכבד דמחמת חשיבותה לא בטלה וצריכה שיעור אחר כגון ס' או מאה מן השיעורים הגדולים שמצינו לענין ביטול אבל לא שלא יתבטל כלל א"כ התם לא קתני נבלה דבעי לאסור במשהו ועל זה כתבו דמשמע הכא והיינו דמדפסיק ותני במתניתין כולן אסורות משמע שאין להם ביטול כלל ועוד דברי' פשיטא להו דאפי' באלף לא בטלה כמו שכתבו לעיל א"כ כיון דקתני וכן חתיכה של נבלה ובגמרא נמי עביד צריכותא ש"מ דדינן שוה א"כ נבלה נמי אין לה ביטול ועמ"ש לעיל בגמרא:
בא"ד אבל קשה. קושיא זו נראה לי ליישב בפשיטות דדוקא רימוני באדן משני שפיר דתנא לי' התם בזרעים ולמה לי' למיתני שנית כאן בנזיקין אבל לא שייך לתרץ דמשום דתנא נבלה בחולין דהוא בסדר קדשים לא תני בע"ז בנזיקין ואדרבא התם הוי לי' למיתני כמו דחשיב כלהו ולא ליתני כאן דכאן ג"כ אין עיקר מקומו דבדיני גיד הנשה איירי לא בנבלה וכן פירש"י ז"ל בהדיא התם הא תנא לי' התם בסדר זרעים והיינו כמו שכתבתי והיינו דלא פריך התם ליתני גיד משום דאף דסדר נזיקין קדם מ"מ שנאו במקומו בדיני גיד משא"כ נבלה כנ"ל:
בא"ד ולפי' זה וכו' ופליג אתנא דהכא. דבריהם צריכי ביאור חדא למה לפי' זה מוכרחין לומר דפליג ולא כמו שתירצו מעיקרא דלא חשיב רק תרתי וביותר תימא דבע"ז שם הקשו מקודם קושיא השני' שהקשו כאן ותירצו כמו שתירצו כאן ולא זכרו דצריך לומר דפליג ואדרבא בדיבור שאח"כ שם הקשו קושיא ראשונה שהקשו כאן ותירצו דלא פליג רק לא חשיב רק תרתי כמו שתירצו כאן מעיקרא וכפי דבריהם כאן הם סותרין עצמן מדיבור לדיבור שם בע"ז עיי"ש:
לכן ברור דכך כוונת התוס' דכאן נתכוונו לתרץ קושיא השני' דמה דמקשה בע"ז ליתני נמי נבלה לא היתה הכוונה להקשות על נבלה דבזה יש לתרץ דתנא לי' כאן בחולין רק לפי שלא הי' יכול להקשות דרך קושיא למה קתני בשר בחלב הא כבר תנא הכא נבלה דהא אח"כ מקשה ליתני רימוני באדן ומתרץ דתנא לי' התם אבל מעיקרא לא הי' יכול לעשות קושיא ממה דכבר תנא לי' דשמא חשיב אף מה דכבר תנא לי' לזה הכריח המקשה קושיתו על בשר בחלב דהא ע"כ לא תנא נבלה משום דכבר תנא לי' התם א"כ לא ליתני נמי בשר בחלב משום דכבר תנא נבלה התם ובזה נשארה הקושיא אבל לא דחוזר להקשות על נבלה מכח הכרח דע"כ תנא נמי מה דכבר תנא דהא תנא בשר בחלב א"כ ליתני נמי נבלה דהא ליתא דכיון דבשר בחלב ונבלה דבר אחד הוא א"כ נהי דקתני בשר בחלב אף דכבר תנא נבלה בחולין מ"מ וכי שייך למיתני במקומו ב' דברים דכיון דחשיב בשר בחלב היכי שייך למיתני נבלה נמי ב' פעמים במקום אחד ובשלמא מעיקרא דמקשה ליתני נמי נבלה היינו דכיון דדבר שבמנין קא חשיב הוי לי' למיתני נמי נבלה דכל הני הם איסורי הנאה והוי לי' למיתני נמי נבלה שנדע דחשיב דבר שבמנין ולא איסורי הנאה וע"כ משום דכבר תנא נבלה בחולין א"כ לא ליתני בשר בחלב דאף דבא לומר חשיבות של חתיכה של איסור מ"מ הא כבר הוזכר בחולין. אבל לא שייך שיהא חוזר להקשות דכיון דחשיב חתיכת איסור אף דכבר חשיב בחולין ליחשוב נמי נבלה דאינו רוצה לחשוב חתיכת איסור ב' פעמים במקום אחד כיון דדבר שבמנין שמענו בחולין ממילא הכא נמי מכח דבר שבמנין הוא רק שרוצה לחשוב חשיבות חתיכת בשר של איסור א"כ למה לו לחשוב תרתי והשתא ע"כ דמה דמשני האי תנא תרתי אית לי' הכוונה דבעי תרתי דהיכי שייך לומר דחשיב תרתי אכתי קשיא לא ליתני בשר בחלב דלא שייך למיתני תרתי רק בדבר חדש שלא נשנה דבר זה כלל אבל כיון שכבר נשנה דבר זה בחדא למה לי למיתני הכא להוסיף הנאה שיהא תרתי כיון דבאמת לא בעי תרתי ולא ליתני כלל הך רק אינך דקא חשיב וזה שכתבו דלפי' זה ע"כ דפליג דבעי תרתי וממילא לא קשיא לא ליתני בשר בחלב דאדרבא קמש"ל דחדא לא רק תרתי וזה ברור בכוונתם כאן:
אמנם שם בע"ז דקדקו התוס' בהדיא בתירוצם דהקושיא חוזרת מבשר בחלב לנבלה ונשארה הקושיא ליתני נבלה כמו דקתני בשר בחלב אף דכבר תנא הכא נבלה כך הוי למיתני התם נבלה דמה דכבר תנא לי' לא איכפת לן כלל מהכרח דבשר בחלב א"כ אהך קושיא דליתני נבלה שפיר יש לומר דהאי תנא לא חשיב רק תרתי ולא פליג כלל אהך דהכא:
אמנם באמת יש לתמוה בדברי התוס' שם היכי אפשר להקשות מכח דקא חשיב בשר בחלב על נבלה ונהי דהתנא חשיב בשר בחלב אף שכבר שנה במקום אחר חתיכת איסור משום דכאן נקט כללא מכל הדברים האוסרין בכל שהוא נקט נמי חתיכת איסור אבל לא שיחשוב במקומו שני פעמים חתיכת איסור. ואמת כי התוס' בתירוצם בע"ז לא כתבו ליתני נמי נבלה רק ליתני נבלה והי' אפשר לפרש דהכוונה כיון דחשיב בשר בחלב אף דכבר תנא לי' התם א"כ ליתני נבלה במקום בשר בחלב כיון דלא איכפת לן מה דתנא לי' התם וכן זכרו התוס' שם קושית הגמרא ב' פעמים וליתני נבלה אבל כאן זכרו התוס' וליתני נמי נבלה ואי אפשר לפרש רק דהקושיא נשארה דלא ליתני בשר בחלב וע"כ דמשני דבאמת פליג אבל קשה בעיני לומר שיהא הגירסא בגמרא משתנית בדברי התוס' בע"ז לכאן. לכן נראה דס"ל לתוס' שם בע"ז דיש להבין בעיקר הקושיא ליתני נבלה משום הכרח דבשר בחלב דשפיר יש לומר דחתיכה של בשר שבלעה חלב ס"ד שאין האיסור מחמת עצמו וכמו חתיכה שבלעה איסור דלא חשיב ראוי להתכבד כמו כן ס"ד דה"ה חתיכת בשר שבלע מחלב קמש"ל דהוי כגוף איסור ולא בטל משא"כ נבלה הא תנא לי' התם ובהכרח דהקושיא דמ"מ בנבלה יש ג"כ קצת רבותא דיש לומר דוקא הכא בבישול דבעלמא בעי ס' מועיל החשיבות דאפי' ס' לא מהני אבל ביבש ביבש דבעלמא בטל ברוב ס"ד דסגי לחשיבות דלא ליבטול ברוב רק בס' ולא שיהא בכל שהוא והוי לי' שפיר למיתני חתיכת נבלה והשתא שפיר ס"ל לתוס' התם דהקושיא נשארה על נבלה והיינו דאי דאף שיש רבותא לא תנא כיון דתנא לי' התם א"כ בשר בחלב נמי לא ליתני וע"כ דכל שיש קצת רבותא תנא מה דכבר תנא א"כ ליתני נמי נבלה והשתא שפיר יש לומר דמשני דלא חשיב רק תרתי אבל לא פליג כלל אבל כאן ס"ל לתוס' שאין שום רבותא בבשר בחלב על נבלה דפשיטא דהכל גוף איסור הוא כיון ששניהם היתר והבישול ביחד אוסרן א"כ שניהם גוף איסור ואין שום רבותא א"כ ע"כ דהקושיא נשארה על בשר בחלב דאי חוזרת על נבלה והיינו דהתנא שונה כאן בכללא דכלהו אף מה שכבר שנה ניתני נמי נבלה והא ליתא דמ"מ אינו רוצה לשנות כאן ב' פעמים במקומו וראי' ברורה למ"ש בכוונת התוס' דאי ס"ד דכוונת התוס' בע"ז שם דקושית הש"ס היתה ליתני נבלה אף דתנא לי' הכא בחולין כמו בשר בחלב דחשיב אף שכבר הוזכר חתיכת איסור בחולין א"כ היכי כתבו דלא פליג האי תנא אתנא דחולין נהי דעל הך קושיא שפיר משני דלכך לא קתני נבלה משום דלא חשיב התם רק תרתי אבל עכ"פ בתר הכי דמקשה מרימוני באדן ומשני הא תנא לי' התם אלמא דלא חשיב רימוני באדן משום דכבר תנא לי' התם א"כ כמו דמקשה מעיקרא מנבלה כן יש להקשות מרימוני באדן בהיפוך כיון דלא קתני רימוני באדן משום דקתני לי' התם כן לא הוי לי' למיתני בשר בחלב משום דתנא לי' התם ובהא לא שייך לתרץ תרתי חשיב דזהו תירוץ אי באנו להקשות שיחשוב כאן חדא אבל כשיקשה לנו בהיפוך למה חשיב מילתא דחשיב לה התם היכי שייך לתרץ תרתי חשיב ס"ס כיון דכבר חשב הא מילתא בחדא למה לי' למיחשב בתרתי וע"כ דבאמת פליג דחדא לא רק תרתי וזו היא ראי' דלא הי' כוונת התוס' התם לומר דרוצה להכריח מבשר בחלב דתנא אף מה דכבר חשב א"כ ליחשב נמי רימוני באדן רק דמכריח דבדבר שיש קצת רבותא חשיב לה שנית ואהא מקשה ליתני נמי נבלה דיש רבותא לענין יבש כנ"ל ואהא שפיר מתרץ דלא חשיב רק תרתי אבל רימוני באדן דלית להו שום חידוש טפי מהתם לא קא חשיב רק בשר בחלב דס"ד כיון שאין החלב שבו ראוי להתכבד בטל וכן נבלה הוי חשיב לענין רבותא דיבש ביבש רק דלא חשיב רק תרתי ודוק:
בגמרא דרש רבב"ח וכו' כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה וכו' מפני שהן מינה. בסוגיא זו יש להקשות הרבה חדא כיון דס"ל לרב מין במינו לא בטיל א"כ כל שפלטה הנבלה ויש מפליטתה בקדירה אפי' משהו נאסר הכל מכח מין במינו ואפי' קדם וסילק האיסור הא נשאר משהו מפליטתו ועוד כיון דהחתיכה נעשית נבלה מן המשהו שבלעה א"כ חתיכה עצמה אוסרת חבירתה ולמה לי נתן טעם. גם למה לי חנ"נ הא המשהו אוסר שאר החתיכות וכ"ש אי נתנה טעם דהטעם שבחתיכה יוצא ואוסר הכל מכח מינו. ולהבין סוגי' זו אקדים שתי הקדמות ראשונה דעיקר מה דס"ל לר"י מין במינו לא בטל הוא מה שאמר הכתוב ולקח מדם הפר ומדם השעיר אף שדם הפר מרובה נקרא ג"כ דם השעיר ש"מ דלא בטיל וא"כ פשיטא דלא מוכח רק דדם שעיר לא בטיל וכה"ג באיסור לא נתבטל האיסור אבל לא מוכח שיתהפך ההיתר כמוהו להיות איסור רק כיון שהאיסור אינו בטל ממילא אי אפשר לאכול ההיתר מכח משהו האיסור שיש בו שלא נתבטל אבל מאיזה צד נימא שיהא ההיתר איסור ודוקא כשקיבלה טעם מן האיסור וכשאוכל ההיתר מרגיש טעם האיסור אז טעם הוי כעיקר וכאילו אוכל גוף האיסור ושפיר נעשית נבלה אבל לא כשנאסרה מכח מין במינו לא בטיל דאז אין האיסור לאכלו רק מצד משהו איסור הנמצא בו שלא נתבטל והוי כאילו הוא לפנינו ואי אפשר להוציאו אבל לא שיהא ההיתר איסור מחמת משהו זו וזה ברור. שנית שלא אמרו מין במינו לא בטל רק, בגוף האיסור או בטעם היוצא מגוף האיסור דטעם כעיקר ואינו בטל במינו אבל חתיכה שבלעה משהו מאיסור ונאסרה משום דאותו בלוע יצא מגוף האיסור והוי טעם כעיקר ונאסרה החתיכה במשהו אבל אח"כ אותו משהו היוצא מן החתיכה לא שייך בו מין במינו לא בטל שאין זה לא עיקר ולא טעמו רק משהו מן העיקר ולא אמרו דמשהו מן העיקר הוי כעיקר והשתא ממילא שנאסרו מכח משהו כיון שאין היא עצמה נעשית נבלה מכח מין במינו כפי הסברא ראשונה שכתבו רק המשהו שקבלה היוצא ממנה תאסור האחרות מכח מין במינו הא לא אמרינן כיון שאין כאן רק משהו, אין משהו כעיקר לאסור במינו ודוקא כשיוצא מן העיקר עצמו הרי העיקר פלט טעם ממש רק מחמת הריבוי נעשה משהו שהי' ס' כנגדו ובזה אמרינן כמו דעיקר לא בטל אפי' באלף כן טעם היוצא ממנו אבל אם נפל מן התערובת למקום אחר דשוב אין כאן רק משהו אותו משהו אינו כעיקר שהרי אינו יוצא מן התערובת הראשון רק משהו ולא טעם ומשהו אינו כעיקר לכ"ע לכך בטל אפילו במינו אפילו לר"י:
ומעתה כל הסוגי' מתיישבת על נכון דרבב"ח סובר אפי' קיבלה חתיכה, טעם מאיסור כל שניער הקדירה הכל מותר ומשמע, דאפי' אותה חתיכה שקיבלה טעם מן האיסור מותרת שהרי אמר בפי' שאינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות וכל שאין בכלל הקדירה טעם הכל מותר והיינו דלית לי' חתיכה נעשה נבלה ולית לי' מין במינו לא בטל והיינו דאי הוי ס"ל חנ"נ נהי דלית לי' מין במינו לא בטל מ"מ הי' צריך ס' נגד כל החתיכה הראשונה שקיבלה טעם מן הנבלה וכן נמי אי הוי ס"ל מין במינו לא בטל הי' אסור הכל מכח הטעם היוצא מן החתיכה שקיבלה טעם מן הנבלה. אך לפי זה יש לדון למה לו לרב לומר מצד חתיכה נעשה נבלה כיון שקיבלה טעם מן הנבלה והטעם יוצא אח"כ ואוסר הכל במינו. ומזה נראה לי ברור דאפי' בלעה החתיכה טעם גמור אי לא נעשית נבלה לא הי' אותו הטעם אוסר במינו אח"כ דוודאי טעם היוצא מן העיקר הוא טעם גמור שהוא כעיקר לאסור במינו ואף דאח"כ אינו רק משהו מחמת ריבוי הקדירה מ"מ ביציאתו הוי טעם גמור אבל חתיכה שבלעה טעם אח"כ כשפולטת אינה פולטת טעם גמור שאי אפשר שתפלוט ממש כל מה שבלעה וממילא אינו יוצא טעם גמור רק משהו שהרי נשאר ממנו בחתיכה עצמה ג"כ מן הטעם ואמת כי אם בלעה החתיכה הרבה עד שאפי' שתי חתיכות כמותה הי' בהם טעם נרגש א"כ יכול להיות דכה"ג פולטת טעם גמור לתוך הקדירה רק ריבוי הקדירה מבטלת אותו אבל ביציאתו הוא טעם גמור כמו מן העיקר אבל אם אין בחתיכה רק שיהא נרגש בה טעם ואי היתה גדולה מעט שוב לא הי' נרגש בה א"כ גם ביציאתו כיון שאינו יוצא כולו ממילא אינו יוצא טעם גמור רק משהו ולא הוי כעיקר שיהא מין במינו לא בטל ולכך רבב"ח דלית לי' חנ"נ ולית לי' מין במינו לא בטל מתיר בכל אופן ורב דאית לי' תרווייהו אוסר בכל אופן כנ"ל בזה [ועמ"ש בתוס']:
ומעתה אתי שפיר בפשיטות הא דפריך כי לא נתן טעם נמי והיינו דנהי דבמשהו הבלוע לא אמרינן חנ"נ ולא מין במינו לא בטל מ"מ כיון דהנבלה עצמה ישנה בקדירה א"כ אח"כ אוסרת הנבלה הכל במשהו שהרי יוצא ממנה טעם גמור גם אח"כ ומה בכך דלא נתנה טעם בחתיכה נאסור הקדירה מכח הנבלה ומשני בשקדם וסילקה ולא נשאר רק הבלוע בחתיכה לכך אי נתנה טעם בחתיכה נעשית נבלה ואוסרת הכל אבל אי לא נתנה טעם אין המשהו הבלוע בחתיכה עושה החתיכה נבלה והמשהו עצמו היוצא מן החתיכה אח"כ אינה אוסרת מכח מין במינו כמו שבארנו וכל זה ברור לפע"ד:
שם כי לא נתן טעם נמי. יש לדקדק דהוי לי' לומר דאותה חתיכה של נבלה ודג טמא אינו מינו כלל עם החתיכות כגון נבלת עוף שאינו מינו עם בשר וכדומה וכן דג טמא עם בשר והרי השתא דמשני בקדם וסילקו פירש"י דאשמועינן דחתיכה עצמה נעשית נבלה אם כן ממילא הוי מצי למימר דהנבלה עצמה אינה מינו וקמשמע לן דחתיכה שנאסרה מן הנבלה אוסרת כולן מפני שהן מינה. לפיכך נראה לי ברור דאפילו אי חתיכה נ"נ ה"מ לאסור שאר חתיכות שיהא צריך ס' כנגד כל החתיכה שנאסרה אבל לענין מין במינו לר' יהודא שתאסור שאר חתיכות במשהו כל שעיקר האיסור שמחמתו נאסרה הוא אינו מינו לא שייך לומר חנ"נ שתאסור מחמת מינה שאין אתה יכול לומר שני דברים הסותרין דנעשה נבלה א"כ הוי הכל כמו הדבר שנאסרה ממנו וא"כ אינו מינו הוא ואי חשבת למינו אינה נבלה שהנבלה שנאסרה כמוה אינה מינו היא לכך הוצרך לאוקמא שקדם וסילקה כנ"ל ומיושב קושית התוס' כמו שאבאר שם:
ודע דמהך סוגי' מוכח כדעת הפוסקים דחתיכה הראוי' להתכבד דאינה בטילה דוקא כשהיא עצמה איסור אבל אי היתה בליעה מאיסור ונאסרה בטלה שפיר דאל"כ למה לי מטעם מין במינו תיפוק לי' כיון דראוי' להתכבד אינה בטילה ודוחק לומר דקמש"ל אפי' נחתכה אחת אסורה מיהו לפי פי' ר"א שהביאו התוס' דהך נעשה נבלה לאו דוקא אין זו ראי':
בתוספות בד"ה חתיכה פי' בקונ' וכו' וקשה לפירושו וכו' לכאורה דבריהם תמוהים דהא הא דאמר בתר הכי סלק את מינו והרוטב מבטלו היינו בלא נתן טעם בחתיכה כלל א"כ אף בראשונה לא נאסר הרוטב כלל כיון דחתיכה לא נעשית נבלה כלל והכל מותר מכח סלק את מינו כמי שאינו והרוטב מבטלו לפי שהוא אינו מינו ורש"י פי' השתא דמיירי שנתנה טעם בחתיכה שנתבשלה עמה מעיקרא בכה"ג באמת לא אמרינן סלק. אבל באמת כוונת התוס' פשוט דמ"מ תיקשי למה לי שנתנה טעם אפילו לא נתנה טעם והיינו שהי' בחתיכה דמעיקרא עם הרוטב כדי לבטל שהי' בין הכל ס' א"כ כיון דבעינן צירוף החתיכה לבטל לא שייך סלק ושפיר נאסרה החתיכה מכח מין במינו כיון שהיא עצמה צריכה להצטרף אל הביטול ומינו אינו יכול לבטל א"כ נאסר הרוטב ממילא ג"כ מן החתיכה ולא מהני מה שניתוסף אח"כ:
אבל באמת אפילו כן נראה לי דלק"מ חדא לפי מה שבארנו לעיל דאף דאמרינן חנ"נ כל שהאיסור שבה אינו מינו לא אמרינן דנעשה נבלה ואוסרת במינה שהם שני דברים הסותרים שאי אפשר שתעשה נבלה שהיא מינה כיון שהאיסור שנאסרה ממנו אינו מינו הוא ולא עדיפא מעיקר האיסור. ועוד כיון דאין ברוטב ובחתיכה רק משהו אפילו אי החתיכה נאסרה לא נעשית נבלה דמה שנאסר מכח מין במינו לא חל עלה שם נבלה רק דהאיסור לא בטל כמו שהארכתי בזה לעיל א"כ לא נאסר הרוטב שלל מן החתיכה ומן הנבלה לא נאסר הרוטב שאין בה כדי ליתן טעם א"כ שפיר כשניתוסף אח"כ רוטב אמרינן סלק את מינו כמי שאינו וזה ברור לפע"ד:
בד"ה בשקדם וסילקו. וא"ת וכו' ואומר ר"ת וכו' דברי ר"ת ז"ל אינם מובנים לכאורה חדא מה בכך כיון שנעשה נבלה היא עצמה אוסרת בטעם עצמה ואפילו למ"ד אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם מ"מ עכ"פ המשהו הנמצא בחתיכה מן הנבלה הולך עם טעמו עצמו לתוך שאר החתיכות ולמה לא יאסרו הכל מכח מינו. ועוד דעכ"פ תיקשי לדברי ר"ת דעכ"פ בנתנה טעם הרי לא נאסרה מחמת משהו א"כ למה לי חנ"נ הא יכול הטעם הזה עצמו שנמצא בחתיכה לאסור אח"כ שאר החתיכות במשהו ולפי מה שכתבתי בגמר ניחא הכל ואולי גם ר"ת נתכוון לזה:
בא"ד וקשה לפירושו וכו' כגון שנתמעטה הנבלה. דבריהם צ"ע דמה בכך דנתמעטה הנבלה הרי עכשיו הכל מעורב ואנו צריכין לבטל היוצא מן הנבלה בלי שום צירוף מן החתיכות א"כ ע"כ צריך הרוטב לבטל גם מה שנתמעט מן הנבלה ולעולם צריך ס' ברוטב כנגד הנבלה כמות שנפלה ויותר נראה לי ליישב כיון שהרוטב הזה לא הי' קודם כשנפלה הנבלה רק נפלה על החתיכה שחוץ לרוטב א"כ הוי לה אותה חתיכה כקדירה אחרת ואי נפל איסור לקדירה ואח"כ נפל לקדירה אחרת בעינן ב' פעמים ס' ואפילו עירב אח"כ את הקדירות א"כ הכא נמי צריך ס' לבטל טעם הנבילה שבחתיכה וס' לבטל טעם שנתנה ברוטב אח"כ משא"כ בלא נתנה טעם כנ"ל ומ"מ סברת ר"א קשי הבנה גם פירושו צ"ע דלשון חתיכה עצמה נעשית נבלה משמע דנעשית נבלה ממש דאל"כ לא הי' אסור כל החתיכות וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:
בא"ד דבחצי חתיכה וכו' אין ראי' משם. הנה לעיל כתבו ב' סברות דבחצי חתיכה לא אמרינן חנ"נ או דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך לשם ולפי זה הוי להו לומר מעיקרא כשרצו לדחות ראיית רבינו אפרים מדקולא מכח במה נפשך דאי אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה א"כ אין אסור אלא החתיכה שנפלה עלי' החלב. דלדעת הר"מ ממיץ הא ליתא דמה בכך מ"מ חתיכה נעשה נבלה ואוסרת שאר החתיכות מצד עצמה לא מצד החלב שנבלע בה:
בא"ד אע"ג דלא דמי. צ"ע דהא בלא"ה תיקשי אפי' לר"א מ"מ היאך הותר היין הא אפשר לסחטו אסור וע"כ דדוקא בבשר בחלב דחנ"נ אפשר לסחטו אסור אבל בשאר איסורין דלא נעשה נבלה ממילא אפשר לסחטו מותר א"כ כיון דדחינן ראיית ר"א משום דבמשהו לכ"ע לא אמרינן חנ"נ אם כן נהי דאסור אבל אפשר לסחטו מותר וכ"ש לפי מה שכתבתי לעיר דענין מין במינו אינו לאסור האחרים רק הוא לא נתבטל ואסור ממילא לאכול הכל מחמת האיסור הנמצא בו כמו יבש ביבש חד בחד או חה"ל בהרבה ביבש דפשיטא שאין ההיתר נאסר על ידי האיסור רק אין האיסור בטל ואי אפשר לאכול מכח האיסור הילכך ממילא כאן כשבא אח"כ אינו מינו ובישל האיסור ממילא הכל מותר שלא נאסר לעולם. וכמו כן הך ראי' מחמרא דהיתר אין ראי' אפי' לא נפל בבת אחת רק שנשפך מן כלי או חביות מ"מ כיון שסופו ליפול כולו איגלאי מילתא למפרע דלא נעשה נבלה מתחילה ואפי' הי' יכול להפסיק בנתיים מ"מ הא בטיפת חלב שנפלה על החתיכה שהביאו התוס' ראי' לסברא זו מפני שסופו להתפשט ג"כ הי' יכול לסלק תיכף החתיכה טרם שנתפשט וע"כ כיון דהי' ראוי להתפשט לא נעשה נבלה וה"ה כאן כנ"ל:
בא"ד דהא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. באמת אני תמה מאוד שהרי הכתוב אומר אך במי נדה יתחטא ואין המקרא יוצא מידי פשוטו דהיא הזאה שלישי ושביעי וכן תרגום אונקלוס במי אדיותא יתדי א"כ למה הוצרך להגעיל הא אחר ז' ימים הוי לפגם ולולא דמסתפינא הייתי אומר דכל שהי' אסור ביד ישראל צריך הגעלה להוציא ולא הותר נל"פ רק כשלא הי' ביד ישראל לשבח מעולם והתחלתו הי' לפגם ולא אסרה תורה רק כלי בת יומא ואז הי' צריך הגעלה ולא מהני להשהותה למחר אבל כשבא פגום ביד ישראל לא הצריכה תורה להגעיל ולפי זה ממילא אין ראי' לר"א כלל דהי' מגעיל למחר ובאמת אין לי מקום לדחות דבר זה רק דנימא שהי' מגעיל לאכול טמא מן הכלי אך אינו במשמע בכתוב שהרי הוא אומר אף במי נדה יתחטא ואי אכל טמא בנתיים הדר נטמא הכלי בתוך הז' ימים ואעפ"י שיש לדחות גם זה מ"מ קשה הדבר שיאמר הכתוב על אותו יום להגעיל מה שאם ישהנו למחר א"צ כלום: