תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צט:
בגמרא לא במאה וכו' וכי יש בו כדי לחמץ וכו' שאני שאור וכו'. סוגי' זו צריכה ביאור ופירש"י ז"ל דחוק מאוד חדא דאי פשיטא לי' למקשה דלא יהיב טעמא כ"ה היכי שייך לומר דבמאה של היתר יכול ליתן טעם רק באחד ומאה הוקשה לו כ"כ מי יהיב כ"ה ועוד דהוי לי' להקשות לעיל בסיפא דקתני יש בהן בנ"ט בין יש להעלות במאה ואחד הרי דיהיב טעמא אפילו בגריסין ועדשים במאה ואחד. מיהו הא וודאי לא קשיא כמו שאפרש לקמן דלעיל באינו מינו פשיטא דצריך להסיר הגריסין מה שהם בעין וא"כ באותן שלא הסיר יש מאה ואחד ומ"מ איכא טעמא דבעת שנפלו הי' יותר גריסין אבל הנ"ל קשה גם התוס' כתבו דפירושו דחוק מאוד אבל גם פירוש התוס' בזה קשה כמו שאבאר בתוס':
ומה שנראה לי בפירוש סוגי' זו הוא כך דוודאי הך לא במאה היינו מאה חוץ האיסור והכוונה דאי יש בו בנ"ט בין שיש יותר מן השיעור דהיינו מאה ואחד של היתר בין שאין בו רק כשיעור אסור אין בו בנ"ט בין שיש בו יותר משיעור הביטול בין שאין בו יותר רק כשיעור דהיינו מאה חוץ האיסור מותר [כמו למ"ד בס' דהוי ס' חוץ האיסור וכן כל מקום דנתנו שיעור היינו חוץ האיסור רק גבי כחל שאמרו בהדיא וכחל מן המנין]. והמקשה מרישא מקשה הכי דמשמע לי' הא דקתני יש בו כדי לחמץ ואין בו כדי לחמץ אין הכוונה דנותן טעמא באמת ומחמץ העיסה דמילתא דפשיטא הוא שאין בכל האיסורין טעם ביותר מס' וכ"ש במאה ומחלקותן אליבא דבר קפרא בלא יהיב טעמא הוא כמו שבארנו לעיל בראיות ברורות] רק הכוונה שאם השאור יש בו כדי לחמץ שהרי חמץ אינו מחמץ אחרים כלל ושאור מחמץ ואם השאור בגדר שמחמץ אחרים רק שאינו נרגש כאן מחמת הריבוי מאה ואחד בהא בעינן שיעור יותר משיעור הביטול ביבש דהוא מאה ואחד עם האיסור וכמו דבחולין יש חילוק בין יבש ללח דביבש דאינו פולט טעם כלל בטל ברוב והיכי דפולט טעם אפי' אינו נרגש מחמת הריבוי היתר שרבה עליו בעינן ביטול ס' למר ומאה למר כמו כן בתרומה ביבש הוי שיעור מאה ואחד עם האיסור ובלח היכי דפולט טעם אף שאינו נרגש מחמת שההיתר רבה עליו הרבה מ"מ בעינן שיעור יותר מביבש אבל שאור שאינו ראוי לחמץ כלל אפילו במיעוטו שהוא חלוש בחימוצו ואינו ראוי לחמץ הוי כמו יבש ביבש ובעינן שיעור מאה ואחד עם האיסור ובהכי סגי ושיעור מאה ואחד עם האיסור הוא השיעור ביבש בתרומה כמו שלמדו בספרי כמו שפירש"י לעיל והשתא מוכח ע"כ דבאינו מינו אפילו מאה ואחד עם האיסור לא בעינן דאל"כ מה הפרש בין רישא במינו לסיפא באינו מינו ואי אפשר לומר דהך אחד ומאה דרישא הכוונה כמו בסיפא ביותר משיעור הביטול דהיינו מאה ואחד של היתר דא"כ למה אינו בטל ומה בכך דהוא לח כיון שאין בו טעם וודאי הרי יש יותר מן השיעור ביבש ועד כמה יהא השיעור בלח אטו לא יתבטל לעולם אפילו אינו נרגש טעמו ואהא משני דההפרש בין מינו לאינו מינו הוא דבאינו מינו אפילו בלח סגי בשיעור מאה חוץ האיסור אבל במינו צריך אחד יותר מן השיעור ואפילו אין בו כדי לחמץ מ"מ כיון שנילוש ביחד ונתערב עם העיסה הוי כמו לח ובעינן יותר מן השיעור במינו ואהא מקשה וכי יש בו כדי לחמץ מ"מ כיון שאין הטעם נרגש ויש יותר מן השיעור למה לא יתבטל ומתרץ שאני שאור דחימוצו קשה ובאמת יש טעם ביותר מן השיעור ג"כ וטעמא וודאי לא בטיל אבל באי בו כדי לחמץ כל שיש יותר מן השיעור דהיינו מאה ואחד ש היתר בטל אבל במאה חוץ האיסור לא בטל במינו אבל באינו מינו בטל במאה חוץ האיסור כשאר איסורין כנ"ל ועמ"ש בתוס':
שם והאמר ר"י מין במינו לא בטל. תמי' לי מה ענין קושיא זו לכאן הא במתניתין עצמה קשיא לר"י. ונראה לי פשוט דכוונת הש"ס להקשות לריב"ח היכי דייק מדברי ר"י דציר שיעורו קרוב למאתים הא ס"ל לר"י מין במינו לא בטל א"כ הציר הטהור אינו מבטל רק סלק הציר כמי שאינו והמים מבטלין ואין זה קרוב למאתים כלל ומשני דשאני ציר דאפילו לר"י בטל במינו א"כ הכל מצטרף לבטל והוי שפיר קרוב למאתים ועמ"ש בתוס' דבזה מיושב כל מה שהקשו בזה:
ודע דמהך סוגי' דהכא קשה לפי' הרמב"ם במשנה דתרומות שם דמפרש שם דלא כהר"ש רק הכוונה דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב וכו' והכוונה דבטל בתשע מאות ור"י פליג רביעית בסאתים דהיינו קרוב למאתים א"כ תיקשי למה לי' להביא מר"י הא מרבנן מוכח שיעורא רבה טפי גם לפי פי' הרמב"ם לא הוי לי' להזכיר, כאן דג טמא צירו אסור דזהו אמצע דברי התנא ולתי' הרמב"ם נמשך לפניו שאם יש כך וכך דג טמא צירו אסור והיכי פסקינן הכא דברי התנא להביא דג טמא צירו אסור ויש לי ליישב דבריו ואין כאן מקומו להאריך:
בתוס' בד"ה לא במאה וכו' ועוד דפריך כו'. מהרש"א הגיה בתוס' ע"ש אבל דברי התוס' פשוטין כמות שהם דכוונת להקשות מי דחקו לפרש באמת מאה וחד של היתר עד שיקשה וכי יש בו הא יכול לפרש מאה של היתר ובאינו מינו מאה עם האיסור ואהא כתבו דזה דחקו לרש"י לפרש מאה ואחד של היתר דאי על מאה של היתר לא הוי מקשה וכי יש בו וכו' דלדידי' נמי תיקשי דפשיטא דמאה ואחד אי אפשר לפרש פחות ממאה של היתר ומאי ענין קושיא זו לכאן אבל עם כל זה אכתי הקושיא על המקשה עצמו מי דחקו לפרש במאה וחד של היתר לזה פירשו הם דבאמת הכוונה מאה של היתר והך קושיא וכי יש בו לא קאי כלל אהך שקלא וטרי' דמעיקרא רק על מאה של היתר גם כן קשיא לי' דבחימוץ לא שייך להצריך כ"כ [מיהו יש ט"ס אחד בתוס' וצריך להיות ק' של היתר במקום ק"א ודו"ק] אמנם דברי התוס' צ"ע לפע"ד דמדקאמר בתר הכי אישתיק ש"מ דעלי' קאי והשתיקו בקושיא זו גם עיקר דבריהם דמחמת חימוץ קשיא לי' וזה מוכרח דאל"כ תיקשי לי' בסיפא מעיקרא ובאמת משני שאני שאור דחימוצו קשה ושיעורו יותר מאיסור דעלמא ומייתי ראי' מציר א"כ יחלקו המקשה והמתרץ בסברות הפוכות וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בפי' סוגי' זו:
בד"ה והא אמר ר"י הקשה ר"ת וכו'. הנה תירוצם דחוק דשם גם כן יש שינוי' אחרינא גם צ"ע במה שתירצו בסוף דמריב"ח דייק דמאי הועילו בזה דתיקשי לריב"ח עצמו ואי שבאו לומר דמריב"ח מוכרח שהי' לו הוכחה במשנה דליכא מים א"כ מהמקשה גופא מוכח דהי' לו הוכחה מדמקשה והא אמר ר"י אבל כבר כתבתי בגמרא דהכוונה להקשות לריב"ח היכי דייק קרוב למאתים כיון דר"י סובר מין במינו לא בטל א"כ ע"כ המים מבטלין ולא הציר א"כ אין כאן קרוב למאתים והשתא לא קשיא קושית ר"ת דלאו אדר"י קשיא לן רק אריב"ח קשיא לן מנא לך להוכיח קרוב למאתים ולא שייך לתרץ הא דידי' הא דרבי' וזה ברור. והנה מהרש"א הקשה על דברי התוס' ולדידי' לא קשיא כלל דאי הכל נעשה נבלה א"כ המים שבציר הוי כמו ציר ובטל במים אבל לא שייך שיגרע מציר עצמו ועוד דבאמת לא נעשה נבלה וכל המים מצטרפין לבטל הציר ומ"מ אין כאן מאתים ודוק:
בד"ה שאני ציר פי' לא אסיר אלא מדרבנן וכו'. דבריהם צ"ע דאי משום דאינו רק דרבנן למה לי' לומר דזיעה בעלמא הוא הוי לי' לומר שאני ציר דגים דאינו רק דרבנן ואי כוונתם דרק ציר דגים אינו רק זיעה ולכך הוי דרבנן א"כ מאי קשיא להו בסוף על ציר טרפה וע"כ דכל ציר זיעה א"כ אין הטעם בדגים משום זיעה דהא כלהו זיעה ואסורין דאורייתא ואי הכוונה דלכך צריך קרא על ציר משום דאינו רק זיעה וממילא בדגים דליכא קרא הוי רק דרבנן אבל עכ"פ הוי לי' לומר שאני ציר דגים ולא להזכיר זיעה ועוד תמוה לי כיון דילפינן בפרק העור והרוטב בנבלה וחמץ וחלב ושרצים דשותה חייב וקאמר התם דגבי שרצים דכתיב הטמאים לאסור צירן נילף מהני ומשני דס"ד בכזית והשתא ממילא דגים נילף מהני דליכא לדחוי' מידי וביותר תימא דהקשו על טריפה מנא לן דכיון דנבלה ילפינן מנפש לרבות השותה והרי בקרא כתיב נפש אשר תאכל נבלה וטריפה א"כ ממילא טריפה מוכח וליכא למימר דציר ס"ד דגרע משותה א"כ היכי ס"ד למילף שרצים מנבלה דאיצטרך לאסור צירן ודוק [ועמ"ש לקמן פרק כל הבשר ופרק העור והרוטב בזה]. אבל לדעתי ברור דציר דגים אסור דאורייתא כמו כל ציר רק כיון שאינו רק זיעה אינו ממשו של איסור ודוקא ממשו של איסור אינו בטל לר"י במינו כמו דם הפר ושעיר אבל טעמו בטל וציר אינו רק טעם כי זיעה בעלמא הוא כנ"ל:
בגמרא כיצד משערין וכו' כבשר בראשי לפתות מתניתין דלא כהאי תנא וכו'. כבר כתבתי שיש לתמוה מה ענין זה לכיצד משערין הא מעיקרא דקתני במתניתין אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה הרי מוכח דיש בגידין בנ"ט ונראה לי ברור דמעיקרא לא קשיא כלל דיש לומר דמחמת שומן הגיד הירך אסור אבל שומן הוי כשאר איסורין ואין דינו כבשר בלפת רק בס' ובשר בלפת הוא שיעורו של גיד עצמו דאפילו למ"ד שיש בו בנ"ט מ"מ לא יהיב טעמא כשאר איסורין ושיעורו כבשר בלפת ועלה קאמר מתניתין דלא כהאי תנא וזה שכתב הרי"ף וליתא למתניתין דמשערין כבשר בלפת והיינו דהך דירך שנתבשל בנ"ט לא אידחי כלל רק שיעור בשר בלפת דהוא מכח גיר אידחי לה דאין בגידין בנ"ט וזה שסיים הרי"ף ודוקא גיד אבל שמנו אוסר בס' והיינו כדאמרן. מיהו יש לדקדק לפי זה במה שפירש"י ז"ל לעיל ושיעורין הלכה למשה מסיני דהיכי ס"ד דהך כבשר בלפת הוי הלכה למשה מסיני כיון דפליגי בה ואיכא למ"ד אין בו בנ"ט ובשלמא אי שיעור בשר בלפת הוי ס' שפיר יש לומר דהיתה הלכה כל נ"ט בס' אבל אי שיעור בשר בלפת אינו רק בגיד בלבד בוודאי קשיא. מיהו בלא"ה קשיא הא איכא למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ היכי שייך הלכה למשה מסיני על נתינת טעם כבשר בלפת כיון דטעמא לאו דאורייתא כלל אך בהא יש לומר דסובר רש"י ז"ל דכל היכי דעיקר עצמו נתערב ג"כ לנותן טעם לכ"ע דאורייתא כמ"ש הר"ן ז"ל חילוק זה ושפיר היתה הלכה היכי דעיקר עצמו נתערב וממילא מדרבנן הוי האי שיעורא על טעם גרידא אבל אי נימא דבשר בלפת רק על גיד נאמר וודאי קשיא. ונראה לי דכוונת רש"י דשיעורין הל"מ היינו דס"ד שאין מבטלין איסור כלל וכל איסור שנפל להיתר אין מבטלין אותו ואסור הכל ועל זה באה הלכה לומר שניתן כח לחכמים לשער כל איסור בשיעור לפי דעתם לבטלו ושיערו הם גיד כבשר בלפת ומה שאמר וגמירי אין זה הלכה רק כך גמירי מחכמים הראשונים לבטל בשיעור זה כנ"ל:
שם והלכתא אין בגידין בנ"ט. כבר כתבתי ענין פלוגתא זו דוודאי לא יחלקו במציאות רק תרווייהו יודעין איזה טעם יש לו לגיד רק מ"ד יש בגידין בנ"ט סובר דטעם הגיד אף שהוא עץ בעלמא אסרה תורה וטעמו ג"כ אוסר ומ"ד אין בגידין בנ"ט סובר דטעם כזה אינו אסור כלל ולא אסרה תורה רק אכילתו מגזה"כ אבל טעמו הוי שלא כדרך הנאה כלל ולכך אין אסור רק גיד הנשה דהיינו איסור גיד אבל איסור אחר הוי שלא, כדרך הנאתו כלל ומ"ד יש בו בנ"ט סובר דרחמנא אחשבי' לגיד וטעמו כבשר בעלמא לכך חל עליו איסור אחר ג"כ גם טעמו כפי מה שהוא אוסר כנ"ל:
בתוספות בד"ה בראשי לפתות פי' בקונ' ואין משמע כן בסנהדרין וכו'. ולדעתי אין מהתם ראי' דראשי לפתות הם הירק שיוצא מלמעלה והוא מתקשה כחריות וקאמר שנעשה אברו כראשי לפתות שהם גדולים ועולין למעלה כחריות וכן נמצא בכמה זרעים:
בד"ה והלכתא אין בגידין בנ"ט למאי דקי"ל וכו' כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו וכו'. כבר בארנו לעיל ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דפסק אין בגידין בנ"ט ופסק דגיד הנשה מותר בהנאה והיינו דרק לס"ד אמרו כך אבל למסקנא באמת ילפינן היתר הנאה מק"ו מחלב ועתה ראיתי שדברים הללו מוכרחין פרק ארבע מיתות (דף נ"ז) דקאמר התם דכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ואנו אין לנו אלא גיד הנשה אליבא דר"י דס"ל לבני נח נאסר גיד הנשה. והנה בסוגי' יש לתמוה לכאורה והוא דשם קאמר דלכך נשנה אבר מן החי בסיני כדריב"ח ופריך התם אדרבא לבני חי נאמרה ולא לישראל ומשני מי איכא מידי וכו' והנה רש"י ז"ל פי' התם דאפי' לר"י לא נאסר רק לבני יעקב בעודן בני נח ויש לתמוה על זה מאי קאמר אדרבא לבני נח נאמרה ולא לישראל דכיון דגם אז לא נאסר כלל רק לבני יעקב וכלהו בני יעקב נעשו עכשיו ישראל א"כ למי נאסר אח"כ הא אין כאן שום בני יעקב שהם בני נח וביותר קשה דמשני מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור הא לא אסור לשם נכרי כלל ואפי' נפרש דהכוונה אדרבא היינו דנימא דרק אז הי' אסור לבני יעקב בעודן בני נח ואח"כ הותר לגמרי ומשני דאי אפשר שיהא איסור מקודם כשהיו נכרים ואחר כך שנקדשו בקדושת ישראל יבוא להם קולא ע"י זה אבל עדיין יקשה מלבד דאי אפשר לומר דמה שנכתב בתורה יתבטל לגמרי ולמה נכתב כיון דנתבטל המצוה אח"כ אבל בלא"ה קשה מאד אכתי למה נשנה אבר מן החי דאי משום דאי לא הוי נשנה הוי אמרינן לישראל נאמרה ולא לב"נ הא ליתא כיון דגיד הנשה לא נאסר לעולם רק לבני יעקב א"כ ממילא נשארו באיסורן כמקדם ולכך לא נשנה לפי שלא בא שום שינוי וא"כ אבר מן החי נמי אי לא נשנה ממילא הוי אסרינן לכולם כמו שהי' קודם בלי שינוי כלל ואי משום דע"ז ועריות נשנו הנך הוי צריכין להישנות מכח חילוק העונשין כמו שפירש"י שם להדיא עיי"ש ועוד קשה מה ביקש ריב"ח בהך כללא כל מצוה שנאמרה ולא נשנית כיון דבלא"ה לא נאסר לבני נח לעולם א"כ מאיזה צד הוי אסרינן גיד הנשה לבני נח והרי לקמן מקשה על כללא קמא כל מצוה שנאמרה ונישנית וכו' והרי מילה ומשני דלא נצטוה לעולם רק לאברהם ויצחק ובני יעקב. אלמא דכל דלא נאסר לעולם לבני נח לא הוי בכללא כלל א"כ גיד הנשה הרי לא נאסר לעולם לבני נח והוי ממש כמו מילה ומ"ש מילה שנשנה בסיני וגיד הנשה לא נשנה הא תרווייהו שווין ממש:
מיהו אפי' נפרש דלא כפירש"י רק דהכוונה דלר"י נאסר לבני נח ולפי זה מיושב כל הנ"ל דשפיר הוי ס"ד דאבר מן החי נמי לא נאמר אח"כ רק לישראל כמו גיד הנשה לכך הוצרך לשנות אבר מן החי וכמו כן ניחא דפריך אדרבא וכו' דהיינו כיון דלא נשנה נימא דרק לבני נח נאסר ונשארו באיסורן ולישראל לא נאסר ומשני בפשיטות מי איכא מידי שיהא לנכרי אסור וכמו כן ניחא דלא נשנה גיד ומילה נשנה משום דמילה לא נאסר לעולם לבני נח:
אבל מ"מ עדיין קשה דפריך אדרבא וכו' ומשני מי איכא מידי וקשה נימא דלתרווייהו נאסר ואי משום דע"ז ועריות נאסר לתרווייהו ונשנה היינו מכח חילוק העונשין אבל גיד הנשה לא נשנה דהאיסור נשאר לכולם כמקדם בלי הבדל כלל וממילא גם אבמה"ח אין צריך לשנות דבלאו הכי הוי אמרינן דנשאר כמקדם. ובהכרח צ"ל דזהו באמת הכוונה דלכך נשנה אבר מן החי כדי שנדע דגיד הנשה דלא נשנה אינו אסור לתרווייהו וכיון שאי אפשר לומר רק לבני נח מכח מי איכא מידי ע"כ רק לישראל וזה ברור:
ומעתה כיון שנתברר דכל עיקר מה שנשנה אבר מן החי בסיני כדי להורות דכל שלא נשנה רק לישראל נאמר ולא לבני נח וכיון דליכא רק גיד הנשה לר"י א"כ אי ס"ד דלר"י אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו ולכך מותר בהנאה א"כ מוכח מהך קרא דנבלה להדיא דגיד הנשה מותר לבני נח דהא הותר למכור לנכרי וליתן לגר תושב היא וחלבה וגידה א"כ אכתי מה צריך קרא לשנות אבר מן החי כיון דלא איצטריך רק להתיר גיד הנשה שלא נשנה לבני נח והרי זה מוכת להדיא בקרא בנבלה וע"כ דס"ל דלא אמרינן היא וחלבה וגידה הותרו ומכל מקום מותר בהנאה משום דילפינן קל וחומר מחלב ואי קשיא היכי קאמר פרק כל שעה לר' אבהו קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו דא"כ למה לי לשנות אבר מן החי בסיני הא מוכח מנבלה דגיד מותר לבני נח. הא ליתא דע"כ לא אמרינן התם דאייתר קרא באבר מן החי בסיני רק לר"ח בן גמליאל דדריש קרא לאבר ולדם מן החי ולדידי' מקשה למה לי למיתני בסיני אבל לרבנן דפליגי עלי' לא קשיא כלל דאיצטרך אבר מן החי להקיש דם אליו דחייב על דם הקזה משום דם ודמו דכתיב בבן נח למישרי שרצים הוא והיינו דלא קשיא לרבנן דר"י דנוהג רק בטהורים דבסיני נכתב א"כ למה לי למיתני אבר מן החי בסיני וע"כ דבכל הסוגי' התם כרחב"ג כדאיתא התם ואדרבא בהכי ניחא לי דקאמר קסבר ר' אבהו ולמה לו לומר דר' אבהו סובר כן דיש בגידין בנ"ט כיון דהלכה אינו כן ולהנ"ל ניחא דוודאי להך סוגי' דפרק ד' מיתות הנ"ל ע"כ קסבר ריב"ח התם דאפי' לר"י דמתיר בהנאה וסובר יש בגידין בנ"ט לא אמרינן היא וחלבה וגידה הותרה דאל"כ אכתי לא צריך באבר מן החי למיתני בסיני רק דס"ד דר' אבהו דקאמר עד שיפרוט לך הכתוב לא מהני רק מפורש בכתוב לא ק"ו דהוא משלש עשרה מדות לכך קאמר קסבר ר' אבהו דאי יש בגידין בנ"ט היא וחלבה וגידה הותרו והוי מפורש בכתוב והכי ס"ל לתנא דשולח ירך דיש בגידין בנ"ט ולכך הוי מפורש ובמסקנא דמסיק בק"ו ע"כ עד שיפרוט לאו דוקא רק אפי' בקבלה או משלש עשרי מדות וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא כאשר פסק כר' אבהו דלאו דוקא שיפרוט הכתוב עיין שם:
ולפי מה שכתבתי מיושבין דברי התוס' פרק כל שעה בד"ה ור' שמעון דהקשו בשם ר"י דאורלניש היכי מצי אתיא כר"י הא ס"ל גיד אסור לבני נח ותירצו דלא אסר רק לבני יעקב בעודן ב"נ דהא לא נשנה בסיני. והדבר תמוה ראשונה בקושיא מה ס"ד להקשות הא אדרבא מפורש פרק ארבע מיתות לר"י דלישראל נאמרה ולא לבני נח. מיהו בהא יש לומר דהוי ס"ל לר"י אורלניש דכיון דר"י אוסר בטמאה שכן איסורו נוהג בבני נח אלמא דבאמת אוסר לבני נח והיינו דהוא עצמו לא סבירא לי' כרחב"ג כלל דנשנה אבר מן החי ושפיר אמרינן דגיד דלא נשנה נשאר הכל כמקדם רק אליבא דרבנן לא נאמר רק בסיני וע"כ אליבא דר"י וס"ל לרחב"ג דלישראל נאמרה מכח יתור אבר מן החי בסיני אבל ר"י עצמו סובר דנשאר איסורו כמקדם ואבר מן החי נשנה כדי להקיש אליו דם לענין דם הקזה וכמו כן אין להקשות הא בלא"ה תיקשי לר"י דמתיר בהנאה וסובר יש בגידין בנ"ט א"כ כשהותרה נבלה היא וגידה הותרו הרי מוכח דמותר לב"נ דיש לומר דמתיר בהנאה משום דלא ס"ל לא תאכלו איסור הנאה אבל לר' אבהו קשיא דמוקי מתניתין דשולח ירך כר"י קשה הא לר"י אסור לנכרי ועוד דר"י עצמו ע"כ לית לי' הך כשהותרה נבלה דא"כ תיקשי הך סוגי' דפרק ארבע מיתות דצריך קרא באבר מן החי להתיר גיד לנכרי. אבל תירוץ התוס' תמוה לכאורה דמה זה שכתבו בעודן בני נח דהא לא נשנה בסיני ואי לא נשנה בסיני אפי' אי נאסר לבני נח עכ"פ האידנא מותר ולהנ"ל ניחא דס"ל לתוס' כפירש"י פרק ארבע מיתות דאבר מן החי אתי לגלות על גיד הנשה דלא נאמר לעולם רק לישראל ולכך לא נשנה בסיני שאי הי' נאמר לב"נ ונשארו באיסורן הוי נשנה בסיני כמו אבר מן החי וזה שכתבו דהא לא נשנה בסיני א"כ לא נאמר לעולם לב"נ אבל אי הי' נאסר לב"נ הי' נשאר באיסורו כמו שאר איסורין ודוק:
ועוד יש לי לומר לפי הנ"ל בפשיטות טפי בכוונת התוס' פרק כל שעה והוא דר"י אורלניש וכן ר"י המתרץ תרווייהו ס"ל דלר"י עצמו ליתא להאי כללא דריב"ח פרק ארבע מיתות דלא איתמר רק לרחב"ג דסובר דם מן החי אסור משום אבר מן החי אבל לרבנן דהתם לא נשנה אבר מן החי רק להקיש על דם הקזה דחייב משום דם ומאיזה צד נימא דר' יהודא יסבור כרחב"ג דהא לא שמענו שיסבור ר"י דם מן החי יש בו משום אבר מן החי וא"כ בוודאי אף עכשיו אסור לב"נ דמאיזה צד נימא דהותרו בני נח במה שהיו אסורין מעיקרא כיון דאבר מן החי לא נשנה רק לדם הקזה ולכך מקשה ר"י אורלניש בפשיטות דכיון דר"י סובר דנאסר לבני נא א"כ גם עכשיו אסור ואהא תירץ ר"י דלא אסר ר"י מעיקרא רק לבני יעקב וא"כ מאיזה צד נחדש איסור עכשיו לבני נח במה שלא נאסרו ואפי' אי ליתא להך כללא האידנא ג"כ מותרין וזה שכתבו דהא לא נשנה בסיני היינו דאי נשנה בסיני לא הי' באפשר לומר דסובר ר"י דלא נאסר לב"נ מעולם דא"כ למה נשנה הא פשיטא דבסיני לא הותרו בני יעקב במה שנאסרו והי' בהכרח לומר דנאסר לכלהו בני נח ולכך נשנה להורות דכלהו נאסר מעיקרא אבל כיון דבאמת לא נשנה א"כ שפיר יש לומר דסובר ר"י דלא נאסרו ב"נ קודם רק בני יעקב הילכך אפי' ליתא לכללא דריב"ח מ"מ ליכא איסור גיד לבני נח שלא נאסרו מעולם ודוק:
בא"ד ומיהו ירך שלימה אסור לשלוח שהוא מתכבד בו טפי. לכאורה הי' נראה כוונתם ממה דמקשה לר' אבהו מהך משנה שולח אדם ירך לנכרי ש"מ דשלימה הוי הנאה אבל באמת הא ליתא דהקושיא דהך תנא סובר יש בגידין בנ"ט והוי וודאי הנאה רק כוונת התוס' דמקשה התם הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט למה מותר בהנאה וקשה מאי קושיא אי אין בגידין בנ"ט בלא"ה מותר לשלוח דאינו נהנה כלל ואינו חשיב אצל העכו"ם לזה הוכרחו לומר דירך שלימה הוי שפיר הנאה שמתכבד בה:
אבל באמת עדיין אין דבריהם מוכרחין ואדרבא כבר כתבו לעיל שהנכרי מתכבד במה ששולח לו ירך מנוקרת והך סוגי' דפרק כל שעה לא קשיא כלל והוא דמילתא דפשיטא הוא דמה שהקשו שם אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מא"ל הכוונה דמשמע להו דהך מתניתין דשולח ירך הד תנא יסבור אין בגידין בנ"ט דהא וודאי ליתא דכלהו מתניתין דפרק זה ס"ל יש בגידין בנ"ט כמבואר ריש פירקין להדיא רק דלא משמע לי' התם דיחלקו הני תנאי גם בהיתר הנאה של גיד וס"ס מוכח מהך תנא דשולח ירך דגיד מותר בהנאה א"כ מסתמא גם מ"ד אין בגידין בנ"ט ס"ל כך דמותר בהנאה ונהי דשולח ירך אינה הנאה אבל עכ"פ לא פליג דגיד מותר בהנאה ומשני דמ"ד אין בגידין בנ"ט שמעינן לי' בפי' דאוסר בהנאה וזה ברור:
בד"ה והלכתא פירוש בקונ' דוקא בו וכו' ולעיל פי' בשם הר"מ דלא החמירו בשומן יותר מבגיד וכו'. כבר כתבתי דאין דבר זה מוכרח כלל לשיטת הר"מ דחולק על רש"י דהר"מ לא יאמר דבר תמוה דכל הני אמוראי דס"ל גיד בששים ורבינא דאסר אטמהתא כלהו יסברו יש בגידין בנ"ט שלא כהלכה וע"כ לא כתב הר"מ רק למ"ד יש בגידין בנ"ט והקילו בשיעורו כבשר בלפת לא החמירו בשומן יותר דס' עצמו בכל האיסורין חומרא הוא לכל היותר אבל הרבה פעמים אין טעם אפילו בפחות מזה הילכך לא החמירו בשומן טפי מגיד אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט ואינו אוסר כלל לא שייך שלא החמירו בשומן יותר מגיד שלא יאסור שמנו כלל והרי טעם כעיקר בכל האיסורין והיאך יתקנו רבנן לאסור השומן ולהתיר טעמו לגמרי דהוי בעלמא כעיקר והשתא מודה הר"מ דשומן אוסר ככל האיסורין וכמו כן בהך חלב דלעיל כיון דענין הפיעפוע חומרא הוא דהרבה פעמים אינו מפעפע כלל תדע דמהאי טעמא ס"ל להרבה פוסקים דלקולא לא אמרינן דמפעפע ולא מהני ס' להתיר הכדי קליפה א"כ שפיר קאמר הר"מ דשומן גיד דאינו בא רק מכח גיד לא החמירו בשיעורו יותר מגיד אבל כש אין הגיד אוסר כלל ולית לי' שיעור כלל לא שייך שיהא שומן כמותו ולא יאסור כלל בטעמא אפילו חד בחד וע"כ אינו כמו גיד ממילא הוא כשאר איסורין כנ"ל: