אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צט.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צט.

דף צח:

בגמרא לא נצרכה אלא למקום חתך. פירש"י ז"ל דכל איסור והיתר המחוברין יחד מקום חיבורן אסור כמו עובר שהוציא ידו ואבר המדולדל ואני תמה מאי ענין אבר המדולדל לכאן ולא הוזכר בו מקום חתך כלל וכן בעובר שהוציא ידו הטעם משום דמה שמונח על הגבול לא מיקרי יצא לחוץ ולא מיקרי כל בבהמה הילכך בהחזיר דהי' בעת שחיטה בבהמה הותר בשחיטה כיון שלא יצא שיהא בגדר בשר שיצא חוץ למחיצה דאין לו תקנה אבל בלא החזיר נהי שלא יצא לחוץ אבל לא הוי ג"כ בבהמה שיהא ניתר בשחיטת הבהמה דאי כללא הוא כל איסור והיתר מחוברין מקום חיבורן אסור מה נ"מ בין החזיר ללא החזיר סוף סוף הרי מה שיצא אסור והרי איסור והיתר מחוברין וע"כ דעיקר הטעם כמו שכתבתי ואינו ענין לזרוע בשלה דהכא כלל וכמו כן באבר המדולדל אם אסור מקום חיבור היינו משום שאי אפשר לצמצם כמ"ש הש"ך בי"ד אבל לא משום איסור והיתר מחוברין ואם באנו לאסור בכאן משום אי אפשר לצמצם לא ידעתי למה באמת מותר כאן כיון שיש לחוש שהשאיר מן הזרוע לגבי איל וכמו כן השה מנין לנו דהתיר הכתוב מקום חתך ואי דמשמע דרק הזרוע אסור א"כ שאר קדשים נמי ולמה אמר זהו ומה שכתבו התוס' דבאמת גם שאר קדשים הוא דחוק מאוד כיון דברייתא קתני זהו היתר הבא מכלל ש"מ דרק בזרוע בשלה כך הדין. לכן נראה לי דהכוונה כאן לפי מה ששנינו בנזיר פ' ג' מינין (דמ"ה) הי' מבשל את השלמים או שולק הכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל משמע דבשעת בישול חותך הזרוע מן האיל מדלא קתני בישל את השלמים או שלקן הכהן נוטל וכו' ומדקתני הי' מבשל או שולקן משמע דכשהי' מבשל או שולקן הכהן נוטל והיינו שיוציא הזרוע לחוץ וחותך מן האיל אם כן בחוץ נאסר מקום חתך כמו בעלמא חם בחם דאוסר כדי קליפה ומ"מ אינו אסור הנשאר כלל והיינו דהתורה לא הקפידה על מקום החתך בחלק הזרוע גם כן שיהא כזרוע לאסור מקום החתך הסמוך לו של האיל ואין קדושה רק בזרוע עצמה לא במקום חתך והיינו דקאמר דבעלמא חם בחם אוסר מקום חתך והכא לא והיינו דלא שייך בחזה ושוק ואמורים שאין נלקחין רק חי ולא מבושל לא שייך זה כלל כנ"ל והי' אפשר לפרש דכוונת רבינא דבמקום חתך הי' מהראוי שיהא נשאר באיסורו שנאסר במליחה קודם רק זהו אי בקדשים חתיכה נעשה נבלה דאל"כ אח"כ נתבטל הכל בבישול. והעיקר כמ"ש:

בתוס' בד"ה גלי רחמנא גבי חטאת. הקשה ר"ת וכו' מוקי להיתר מצטרף לאיסור לכ"ע וכו'. ולדעתי נראה ליישב בפשיטות דמילתא דפשיטא הוא דטעם כעיקר שמעינן לכ"ע דהא הך יקדש לא מיירי רק בבלוע כדאיתא התם להדיא רק דלפי דטעם כעיקר ילפינן מומשרת או מגיעלי כותים א"כ לא איצטרך לגבי חטאת לטעם כעיקר וע"כ דאתי להיתר מצטרף לאיסור אבל מ"מ אי לאו טעם כעיקר לא שייך היתר מצטרף לאיסור דאין כאן איסור כלל וכמו כן אפי' אי טעם כעיקר מ"מ פשיטא דבעינן טעם כזית מן האיסור בעצמו או שיאכל שיעור זית בכדי אכילת פרס אי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אבל אי היתר מצטרף לאיסור אפי' לא אכל רק חצי זית טעם שנבלע בהיתר מצטרף ההיתר לאיסור ועכ"פ גבי חטאת מוכח בהכרח דטעם כעיקר. גם מה דגריס ר"ת לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור והיינו שיש חצי זית בעין על חתיכת האיל שחוץ לרוטב והוא תמוה דמה צורך לצירוף ההיתר אטו חצי שיעור מותר מן התורה והו"ל לומר דזהו הכוונה דאפי' יש שמנונית הזרוע על האיל מותר ולמה לי' לומר קדשים ולהביא קרא דחטאת הא בעלמא חצי שיעור אסור מן התורה וכאן מותר ועוד אי לענין חצי זית בעין מיירי הכא היכי ילפינן לשאר איסורין מאה וס' כיון דהתירה התורה איסור בעין שעל האיל כ"ש טעם הזרוע ורחוק לומר דדוקא טעם ילפינן דאי הוי טעם יש בו כזית אבל חצי שיעור התיר הכתוב אף דבעלמא אסור ועוד מאן מפיס דדוקא חצי זית יכול להיות ולא זית באופן שלא נתבררו לי דבריהם בזה:

בד"ה תאכל כחמור שבה ר"ח גריס כחמור שבהן משמע דאיכא חומרא בשלמים דליכא בחטאת כגון שבישל שלמים דאתמול בקדירה דחטאת דהיום דרמינן עלייהו חומרא דחטאת לאסור לזרים וכו' וחומרא דשלמים וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דהיכי שייך לומר דמשמע דאיכא חומרא דפשיטא דאיכא כמו שכתבו ואטו אי לאו גירסת ר"ח ליכא חומרא זו גם תמוה למה להו לצייר מציאות והרי בכל אופן שנאמר הוי חומרא דהא קרא בשלמים שבלעו מן החטאת מיירי א"כ ממילא אי הוי שלמים דאתמול יש חומרא בשלמים ומה זה שהמציאו מציאות שבישל בקדירה הא בהך מציאות דמיירי קרא שבלעו שלמים מחטאת הוי חומרא בשלמים דאתמול ולא הוי להו לומר רק דיש חומרא בשלמים כגון בשלמים דאתמול וחטאת דהיום גם למה זכרו חומרא דחטאת הא בזה לכ"ע הוי ולא הוסיפו לר"ח רק חומרא בשלמים והוי להו לומר בשלמים דאתמול וחטאת דהיום דאסור לאכול רק עד הלילה כחומר שלמים ולמה זכרו בדבריהם חומרא דחטאת:

ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי יש מקום לומר דלא אמרה תורה יקדש שאם פסולה תפסל ואי כשרה תאכל כחמיר דממעט באכילת שלמים דוקא בבשרה דהיינו שבלע מן החטאת דטעם כעיקר אבל קדירה שבישל בה חטאת שאין שם רק בלוע ובישל שלמים דהוי נ"ט בר נ"ט אפי' אי בעלמא אסור אפי' טעם קלוש היינו מדרבנן והרי בחולין בלא"ה טעם כעיקר לאו דאורייתא ואפי' אי דאורייתא אבל בנ"ט בר נ"ט אפי' דאיסורא לאו דאורייתא וכ"ש להביא קדשים לבית הפסול או למעט באכילת שלמים לא הקפידה תורה בנ"ט בר נ"ט והשתא אי נימא כן ע"כ לא מיירי הכא דאיכא חומרא בשלמים שאינו בחטאת דהיכי דמי אי בישל בקדירה שבישל חטאת בהא לא קפיד קרא דלא הוי בבשרה רק בבלוע שבקדירה דהיינו נ"ט בר נ"ט ואי דבישל שניהם א"כ גם החטאת בעצמותו נולד עליו חומרא לאכלו כשלמים והכתוב לא מיירי שנשתנה אכילת החטאת מחמת השלמים דזהו שייך גבי שלמים שכל אשר יגע בהן יאכל כחמיר שבהן והכא גבי חטאת כתיב דכל אשר יגע בה יאכל כחמיר שבחטאת ואי בישל שלמים וחטאת הוי לי' לומר יאכלו כחמיר שבשניהם ומדקתני יאכל כחמיר שבהן ש"מ דרק על השלמים קאי אבל החטאת נאכל כמות שהוא והיינו בשלמים דהיום שאין על החטאת שום חומר רק של חטאת ואי באנו לומר חומר שלמים אי אפשר רק על ידי בישול בקדירה של חטאת דהיום דהחטאת נאכל כמות שהוא רק על השלמים יש שתי חומרות חומר חטאת וחומר שלמים ובזה יש לומר דכה"ג אין על השלמים חומר חטאת כיון דנ"ט בר נ"ט הוא ודוקא בבשרה קפיד קרא ואהא כתבו התוס' דר"ח גריס בחומר שבהן משמע דיש חומרא בשלמים ג"כ והיינו על ידי קדירה שבישל בה חטאת ומ"מ יש על השלמים חומר חטאת אף שלא בלעו רק מבלוע שבקדירה והוי חומר שבהן חומר חטאת וחומר שלמים משא"כ לרש"י בכה"ג אין על השלמים חומר חטאת וזה ברור לפע"ד בכוונת התוס'. מיהו בעיקר דבריהם נראה לי דלגירסת רש"י נמי צריך לומר כן דלשון כחמיר שבה משמע דבא לאפוקי קולא שבחטאת וזה ליכא בחטאת רק חומרא לא שייך כחמיר שבה כיון דכל החטאת חמיר והוי לי' לומר תאכל כמוה או כחטאת ומדקאמר כחמיר שבה משמע דאיכא נמי קולא בחטאת דבא לאפוקי דרק כחמיר שבחטאת יאכל השלמים אבל לא יאכל אותם כקולא שבחטאת והיינו על ידי בלוע שבקדירה:

בד"ה לא נצרכה אלא למקום חתך וכו'. כבר בארנו בגמרא דאין ענין הך דהכא לעובר שהוציא ידו דהא מחלקינן התם בין החזיר ללא החזיר והיינו דבהחזיר הוי בבהמה בעת שחיטה וכל שלא יצא לחוץ יש לו תקנה אבל בלא החזיר הרי לא הי' בבהמה בעת שחיטה גם קשה היכי קאמר זהו גבי זרוע כיון דבכל קדשים ראוי להיות כך כמ"ש התוס' כאן לכן העיקר לפע"ד דמחמת בישול ראוי לאסור מקום חתך דבשעה שחותך הזרוע, מן האיל נאסר מקום חתך כמו שכתבתי בגמרא:

בגמרא אם יש בהן בנ"ט בין יש בהן להעלות במאה ואחד וכו'. משמע דאפי' יש מאה ואחד פעמים שנותן טעם ובאמת אנן קי"ל דכל שיש ס' שוב ליכא טעם וכ"ש במאה ואחד ונראה לי דהכוונה שהסיר מן הגריסין מן העדשים אחר בישול ובמה שנשאר יש מאה ואחד מ"מ כיון שיש בהם טעם דמעיקרא היו יותר לא מהני:

שם אין בהן בנ"ט פירש"י דכי בעינן אחד ומאה היכי דאיסורא בעיני' כגון חיטין בחיטין או כל דבר שלא נתבשל וכו' ביאור דבריו דדוקא במינו כיון שהאיסור וההיתר שווין בין שהאיסור כמות שהוא בין שנימוח הכל מכל מקום מיקרי בעין שמה שהוא רואה רואה האיסור ג"כ המו ההיתר אבל באינו מינו מה שהוא בעין ורואה אותו צריך להסירו ולא מהני שום ביטול שבעולם ועל כרחך שכל שלפניו אינו רואה רק ההיתר אם כן אז בטל כל שאינו נותן טעם וזהו ההפרש בין מינו לאינו מינו דבמינו הוא בעין ובאינו מינו ע"כ אינו בעין ומה שכתב או כל דבר שלא נתבשל כוונתו דאי נתבשל ונותן טעם פעמים שאם האיסור תבלין לא מהני מאה ואחד כלל רק דבר שלא נתבשל דאין שם טעם מ"מ כיון דהאיסור בעין בעי מאה ואחד משא"כ באינו מינו דאינו בעין כל שאין שם טעם לא בעינן מאה ואחד ועמ"ש בתוס' בד"ה אין בהם בזה:

שם אין בהם בנ"ט וכו' אין בהן להעלות במאה ואחד אלא במאי לאו בששים. תמי' לי מה צורך לו לסיים בקושיא הך אין בהן וכו' אלא במאי שהרי עיקר קושיתו של אביי היתה וכל אסורין שבתורה במאה והא תנן א"כ הרי מפורש דאין בהם להעלות במאה ואחד מותר הרי דלא בעינן מאה ומה ביקש במה דסיים להוכיח בס' ורש"י ז"ל פי' קתני מיהת דכי לא יהיב טעמא לא בעינן מאה ואחד ובמאי בטיל אלמא ביטולה היכי דליכא בששים הוא ע"כ והוא תמוה ג"כ דהא הקושיא היתה למ"ד מאה ולמ"ד ס' ממילא לא קשיא דיש לומר ס' בעי ולמ"ד מאה אין צורך שום דבר רק עכ"פ מאה לא בעי. ונראה לי דמזה ראי' דהך פלוגתא דהנך אמוראי אליבא דבר קפרא תרווייהו דלא כהלכתא נינהו דאנן קי"ל דרק בטעמא תליא וכל דליכא טעמא לא בעינן שום העלאה וביטול כלל והיינו דאין למידין מאחרי רבים להטות רק הנך אמוראי אליבא דבר קפרא ס"ל דבר קפרא לא סמך ללמוד מאחרי רבים להטות דשאני איסור שנפל להיתר מסנהדרין ותשע חניות דאנו דנין דהרוב אומרים אמת וכן דקנה מן הרוב ולא מן המיעוט אבל איסור שנפל בהיתר דהאיסור המיעוט ישנו בתערובת והוא רוצה לאכלו לא אמרינן דבטיל ברוב ולמדו מזרוע בשלה ביטול אפי' היכי דליכא טעמא בין במינו בין באינו מינו דכל דליכא טעמא שניהם שווין כמו שבארנו לעיל באריכות. ומעתה ברור דאיכא תנאי דפליגי עלי' דבר קפרא ולא בעינן רק לבטל הטעם וכל דבטל הטעם דנין מאחרי רבים להטות רק בר קפרא ג"כ שמע מפי תנא דאפי' ליכא טעמא בעינן ביטול כזרוע בשלה והשתא לא הי' יכול אביי להקשות מהך משנה למ"ד במאה דיש לומר דהך תנא סגי לי' כל שאין בנותן טעם לבטל ברוב מכח אחרי רבים להטות וכל שאין בהם בנ"ט בטל ולא בעינן להעלות כלל והיינו דדייק כיון דקתני אין בהם להעלות באחד ומאה משמע דהעלאה בעינן רק לא אחד ומאה מאי לאו בס' אלמא דהך תנא סובר אפי' ליכא טעמא בעי העלאה עכ"פ והיינו כבר קפרא ומוכח שלא כמ"ד אליבא דבר קפרא במאה:

בתוס' בד"ה אין בהם בנ"ט פי' בקונ' וכו' דאם אי אפשר להסיר' וכו' וקשה לפירושו וכו' וכבר כתבתי בגמרא לפרש דברי רש"י ז"ל דוודאי בשלא במינו לא שייך כלל איסור בעיני' דאי מכירו ולא נימוח פשיטא דלא מהני שום ביטול וצריך להסירו משם ואין כאן רק טעם ואפי' נימוח לא מיקרי בעיני' כיון דאינו מינו הוא ואינו מכירו הרי ע"כ אינו בעין ולא חשיב עוד להצריך מאה וס' אבל במינו משכחת לה בעיני' ממש שהוא רואה אותו ואינו מכירו מצד שההיתר הוא מינו ודומה לו אבל בעין הוא וכן נמי כשנימוח מ"מ כיון דההיתר ג"כ נימוח הרי הכל שוה אצלו האיסור וההיתר והוא רואה שניהם לפניו ולא בטל חשיבותו משא"כ באינו מינו אי מכירו והוא שלם הרי צריך להסירו ואי נימוח כיון שכל שהוא רואה הוא ההיתר שאי הי' מכיר האיסור הנימוח הי' צריך להסירו לכך שפיר בטל ואין צריך מאה גם מה שתרצו שהסיר אחר כך השאור הוא תמוה דהא רש"י כתב להדיא דאפי' במין במינו דוקא כשהאיסור בעיני' ואי מכירו והסיר השאור ולא נשאר רק טעמא הוי כמו אינו מינו לרש"י כמ"ש להדיא היכי דאיסורא בעיני' כגון חיטין בחיטין ועמ"ש בגמרא:

בד"ה אלא במאי לאו בס' וא"ת וכו' ולא כמו שפירש בקונ' וכו'. דבריהם צ"ע כיון דעיקר קושיתם היא רק לפי דעתם לעיל שכתבו דאין נראה להם פירש"י דהנך דפליגי במאה או ס' בלא יהיב טעמא מיירי דלפירש"י פשיטא דלא קשיא כלל ואדרבא מכאן הביא רש"י ז"ל ראי' לפירושו א"כ מלבד דלא שייך להקשות קושיא ולומר דלא כפירש"י דכיון דלא ידעו ליישב מה שתירצו אח"כ א"כ מחמת קושיא זו באמת מוכרח כרש"י אבל בלא"ה אי נחליט דלא כפירש"י לעיל רק בסתמא פליגי אם כן טפי הוי להו להקשות דהיכי מקשה קושיא למ"ד במאה אדרבא הא מהכא מוכח כמ"ד במאה דהא ביש בהן בנ"ט קאמר דלא מהני מאה ובאין בהן בנ"ט לא בעי מאה א"כ ע"כ הדרך הממוצע דהיינו בסתמא בעי מאה ובמאה בטל דאל"כ הרי יש סתירה מרישא לסיפא דברישא נקט יש בהן בנ"ט הא סתמא בטל וסיפא קתני דוקא אין בהם הא סתמא לא בטל וע"כ דבסתמא השיעור מאה וביש בהן בנ"ט לא מהני מאה ובאין בהם לא בעי מאה ובסתמא בטל במאה:

ונ"ל דכוונת התוס' השתא דאפי' אי נפרש לעיל כפירש"י דפליגי בלא יהיב טעמא וראייתו מהך דהכא אבל מ"מ קשיא להו לתוס' מנא לי' לאביי הא דילמא פליגי בסתמא אבל בלא יהיב טעמא לא בעי מאה ונהי דמ"מ לא הוי מצי להקשות להיפוך למ"ד בס' דשמא פליגי בלא יהיב טעמא ושפיר הוי בס' אבל עכ"פ היאך החליט אביי להקשות למ"ד במאה דוקא שמא אין הכוונה לעיל כמו שפירש בקונ' לעיל ואיזה הכרח יש לו לאביי דפליגי בלא יהיב טעמא להקשות למ"ד במאה ואהא תירצו דמשמע לי' מהך ברייתא דלא קתני מותר לאשמועינן דס' בעי ובס' בטל והשתא קשה בכל אופן אי פליגי בסתמא אבל בלא יהיב טעמא לא בעי ביטול א"כ ע"כ הך אין בהן בנ"ט אין הכוונה דיטעם לה וליכא טעמא דא"כ ליתני מותר דהא לא בעי ביטול כלל וע"כ דהכוונה סתמא א"כ מוכח סתמא בס' ולא במאה ואי פליגי בלא יהיב טעמא א"כ מוכח עכ"פ דבלא יהיב טעמא סגי בס' ולא בעי מאה וממילא לפי תירוץ התוס' נדחה הוכחת רש"י לעיל דפליגי בלא יהיב טעמא דאי פליגי בסתמא ג"כ שפיר מקשה וזה שכתבו לעיל דמה שהביא רש"י מלקמן אפרש לקמן כנ"ל בכוונת התוס'.

מיהו בעיקר דבריהם אני תמה דהיכי שייך לפרש אין בהם בנ"ט היינו בסתמא דפשיטא דבפשיטות הכוונה כמו ברישא יש בהן בנ"ט דהא טעם להו כהן ואי ליכא כהן טועם ישראל ואי יש בו טעם אסור ואי אין בו מותר אבל לא שייך הכא בסתמא כלל והא דמקשה למ"ד במאה משום דאי אפשר כלל לומר דפליגי בסתמא דהיכי שייך שיחלקו במציאות ואי אין כל הדברים שווין היכי מייתי מזרוע בשלה לכל האיסורין ושפיר מקשה דמוכח בלא יהיב טעמא סגי בס' והיינו דלא נקט מותר סתם דבא לומר דאפילו לא יהיב טעמא בעי ביטול רק לא מאה דוקא וכבר כתבתי בגמרא דהיינו דמקשה אין בהן להעלות במאה ואחד אלא במאי לאו בס' ומה צורך לזה ס"ס מוכח דלא בעי מאה ולהנ"ל ניחא דס"ד דהך תנא דמתניתין סובר דהכל בטעמא תלוי וכל דליכא טעם לא בעי ביטול כלל והנך דפליגי אליבא דבר קפרא דסובר אפילו לא יהיב טעמא בעי ביטול ולא ילפינן מאחרי רבים להטות כלל לזה קאמר כיון דתנא לא נקט סתמא מותר ש"מ דרק מאה לא בעי אבל ביטול בעי והיינו בס' וכיון דבעי ביטול ש"מ דסובר כבר קפרא דאפילו לא יהיב טעמא בעי ביטול ש"מ דהביטול אינו במאה רק בס' כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה