תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צח:
בגמרא אין בשלה אלא שלימה. פירש"י ז"ל לא נתפרש באיזה לשון. ולפעד"נ לפרש בפשיטות דוודאי ולקח הכהן את הזרוע היינו זרוע שלימה אך הי' מקום לומר דוודאי יקח זרוע שלמה ויחתכנה לחתיכות ויבשלנה כדרך שמבשלין שחר בשר רק שיקח זרוע שלימה אבל מדכתיב את הזרוע בשלה הכוונה כשהיא מבושלת יקח זרוע שלימה והיינו דקאמר אין בשלה אלא שלימה והיינו דלכך כתיב בשלה ולא ויבשלנה להורות דהלקיחה אחר בישול ואז יקח זרוע שלימה לא מחותכת לחתיכות ורשב"י סובר דאין בשלה אלא שנתבשל עם האיל והיינו דאי הוי כתיב ולקח הכהן הזרוע מן האיל ויבשלנה הוי אמרינן שיבשל הזרוע בפני עצמה ולכך כתיב בשלה היינו כשהזרוע מבושלת יקחנה מן האיל והיינו דקאמר בלישנא קמא דלכ"ע בהדי איל מבשל לה רק ת"ק ס"ל דיכול לחתוך מן האיל הזרוע ויבשלנה עם האיל ולא הקפיד הכתוב רק שיבשל הזרוע שלימה ואח"כ יקחנה מבושלת מן האיל והיינו שיקח הזרוע שנתבשלה ביחד עם האיל יקח הזרוע ויניח האיל וזהו הכוונה מן האיל ורשב"י ס"ל דמן האיל הכוונה לחתוך הזרוע מן האיל כשהיא. מבושלת ול"ב ס"ל דסובר הת"ק דהך מן האיל הכוונה שמציין איזה זרוע יקח שהרי הי' שם שאר קרבנות וציין הכתוב איזה זרוע יקח מן האיל והכוונה שיקח הכהן הזרוע של האיל כשהיא מבושלת ויניף אותה א"כ ממילא בפני עצמה מבשלה דאין הכוונה כלל שיקח הזרוע מן האיל שתהא הלקיחה מן האיל ורשב"י סובר דהך מן האיל הכוונה שיקח הזרוע כשהוא ביחד עם האיל ויקח הזרוע ויניח האיל ועמ"ש בתוס' בד"ה דכ"ע דמיושב לפי זה גם קושית התוס' בד"ה מר סבר לנכון כמו שאבאר בדבריהם עיי"ש ועמ"ש בסמוך:
בתוס' בד"ה אין בשלה. פי' בקונ' וכו' ונראה לפרש וכו' וכבר פרשתי בגמרא בפשיטות. ולפי דבריהם מלבד הדוחק הנגלה קשה מ"ט דת"ק הא מ"מ כתיב מן האיל ולמה לא נפרש שיחתוך מן האיל או עכ"פ יבשל עם האיל ולמה סובר בל"ב בקדירה אחרת מבשל לה ובל"ק מחתך והדר מבשל ולפי מה שפרשתי מקודם ניחא דכיון דלכך לא כתיב ויבשלנה להורות שתהא שלימה אחר בישול והשתא ממילא משמע שתהא מבושלת בפני עצמה דאי מחובר עם האיל למה נקט בשלה הוי לי' למיכתב ולקח הכהן את הזרוע מן האיל מבושל כיון שלקחה מן האיל כשהוא מבושל והוי מוכח ממילא שתהא שלימה דהא הי' מבשל האיל כמות שהוא ואחר הבישול לקח ממנו הזרוע ומדנקט בשלה ש"מ דבפני עצמה נתבשלה הזרוע והיינו דסובר בל"ק דמ"מ נתבשלה בקדרה אחת רק הזרוע הי' יכול להיות בפני עצמה דמחתך והדר מבשל ובל"ב סובר דהך מן האיל לסי' הוזכר איזה זרוע. מן האיל. ולא משאר הקרבנות של הנזיר אבל לא שיתבשלו ביחד:
בד"ה דכ"ע בהדי איל וכו' מוציא אותו מידי פשוטו. דבריהם צ"ע דלאיזה צורך מוציא מידי פשוטו ומי מכריח הך איכא דאמרי לזה להוציא מידי פשוטו כיון דללישנא קמא אתי כפשוטו. ולפי מה שכתבתי ניחא דלישנא זרוע בשלה משמע דהזרוע עצמה מתבשלת דאי כל האיל מתבשל ואח"כ יחתוך הזרוע הוי לי' למיכתב ולקח הכהן הזרוע מן האיל מבושל ומדכתיב בשלה משמע לי' לת"ק דזרוע בפני עצמה מתבשלת ולכך סובר בל"ב בקדירה אחרת מבשל לה ומן האיל הוא רק לסי' איזה זרוע של האיל ולא של קרבן אחר ול"ק סובר דוודאי בשלה משמע בפני עצמה אבל מ"מ מודה דמן האיל אינו לסי' רק לפי שמתבשלת בקדירה אחת עמו והוא נוטל הזרוע ומניח האיל הוי שפיר מן האיל אבל אי הי' הכוונה שהאיל יתבשל כולו ואח"כ יפריד הזרוע הוי לי' למיכתב ולקח הזרוע מן האיל מבושל:
בד"ה ומר סבר. פי' בקונ' וכו' והשתא לא הוי וכו' כמר סבר קמא דאיכא דאמרי. ולפי מה שפרשתי בגמרא לק"מ דבלישנא קמא דקאמר דכ"ע בהדי איל מבשל לה העיקר בא להורות דאפי' ת"ק דקאמר אין בשלה אלא שלמה מודה דבהדי איל מבשל לה ולכך מפרש הך מ"ד קודם דבמאי פליג דלפי פשיטו אי נימא דסובר רק שלימה אבל בקדירה אחרת א"כ פליג שפיר אבל כיון דמודה דבהדי איל מבשל ורשב"י פשיטא דס"ל דשלמה תהא הזרוע א"כ מאי פליג ת"ק לכך הוצרך לומר דפליג דמחתך לה והדר מבשל לה ולרשב"י מחובר מבשל לה וללישנא בתרא דלכ"ע מחתך לה והדר מבשל לה א"כ בפני עצמה היא לכ"ע וא"כ במאי פליג רשב"י דפשיטא דמודה דשלימה תהא דהא זרוע בשלה לכ"ע שלימה משמע דאל"כ הוי לי' למכתב ויבשלנה כמש"ל והוצרך לפרש דברי רשב"י קודם דאף דמודה דמחתך לה מ"מ בהדי איל מבשל לה ומר סבר בקדירה אחרת. ועוד דבכל לישנא נקט דברי המקיל קודם והיינו בל"ק ת"ק מקיל דוודאי אינו מקפיד לחתוך דוקא קודם בישול דא"כ ע"כ הי' שם שתי לקיחות אחת שיחתוך מן האיל ואחת אחר בישול רק דסובר דאין קפידא לבשל במחובר דוקא ורשב"י מקפיד דוקא במחובר ובל"ב רשב"י מקיל טפי דיכול לבשל כמות שהוא ולת"ק צריך לחתוך דוקא לבשל בקדירה אחרת כדמוכח ממה דקאמר בתר הכי דלהך לישנא לא למדו מזרוע בשלה רק לר"ש ולא לת"ק וע"כ דלת"ק אסור לבשל ביחד משום איסור והיתר ולכך לא הוצרך להזכיר לקיחה ראשונה קודם בישול דאינה משום דרך העבודה רק כמו בעלמא דאין מבשלין איסור עם היתר א"כ ת"ק מחמיר לכך נקט דברי רשב"י קודם. אבל לפי' התוס' וודאי קשה דמאיזה צד נחלקו הני תרי לישני בדברי הת"ק אי שלימה הכוונה שלא יחתוך הזרוע לחתיכות או הכוונה שיהא האיל שלם ויהא ממש סברות הפוכות דללישנא קמא ת"ק מחמיר טפי מר"ש וללישנא בתרא להיפוך ממש וזה ברור לפע"ד:
בגמרא מר סבר בשר ועצמות וכו' והתניא זהו היתר וכו' וכל הסוגיא. הנה יש לתמוה הרבה בסוגיא זו לפי מה שפירשו כל הפוסקים דהך פלוגתא הוא לענין אי יש טעם עד ס' או עד מאה דמלבד מה שהקשיתי לעיל דהיכי ס"ד שיחלקו בטבע המציאות בדבר שיוכל לברר בהיתר בהיתר מין באינו מינו ואי שאין כל הדברים שווין היכי ילפינן מזרוע בשלה לכל האיסורין אבל בלא"ה יש לתמוה הרבה בכל הסוגי' חדא היכי פליגי בענין עצמות הא אנן קי"ל דאפי' עצמות של איסור מצטרפין לבטל וזהו דלא כחד מהני וכ"ש לדידן דקי"ל בס' א"כ הי' ראוי לדון בשר ועצמות כנגד בשר ועצמות וכבר האריך בזה הרא"ש ז"ל. גם יש לתמוה היכי קתני זהו היתר הבא מכלל איסור כיון דלא אתיא כר"י לס"ד. א"כ הא מין במינו הוא ובטל ברוב ואיזה איסור יש כאן גם היכי ילפינן מין באינו מינו ממין במינו דע"כ לא נתכוון הכתוב כאן לביטול מאה וס' כלל גם תמוה מאוד דקאמר לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובה בטל הא אינו מינו למדו והא וודאי לא בטל ברובה וכבר דחקו התוס' הרבה מאד ויתבאר בדבריהם בס"ד:
לכן נראה לי ברור בפי' סוגי' זו דהני דפליגי אליבא דבר קפרא יצאו לדון משמי' דבר קפרא בדבר החדש לגמרי דאפילו היכי דליכא טעמא כלל בודאי וכן העיקר עצמו שנתערב וליכא טעמא בעינן ביטול ולא סמכינן על קרא דאחרי רבים להטות שאינו דומה רוב של סנהדרין לרובה של איסורין דגבי סנהדרין המיעוט כמאן דליתא ובטלה דעת המיעוט ואינו כלום אבל באיסורין כיון שהאיסור ע"כ יש כאן לא סמכינן לסמוך על הרוב וכמו דחזינן בתרומה וערלה דבעי ביטול אפילו ליכא טעמא כמו כן בשאר איסורין וכמו כן בטעמא בעינן ביטול שהרי אין המיעוט כמאן דליתא דהא אי נפל עוד איסור המיעוט חוזר וניער ואין זה רק כמו עיקר שנתערב ואינו ניכר כמו כן הטעם הוי כעיקר אף שאינו נרגש ואינו ניכר הוי כמו העיקר דאף שאינו ניכר בעי ביטול ה"ה טעם ועל ביטול ברוב לא סמכינן דל הוזכר רק גבי סנהדרין כנ"ל ולפי שלא נתברר לנו איזה ביטול בעינן למדו מזרוע בשלה דהתירה תורה הכל ש"מ דעכ"פ כשיש שיעור ס' בטל דבשר ועצמות משערינן ואין שם רק ס' ובטל והיינו דמחמת ביטול העיקר ממילא אין הטעם אוסר כיון שהעיקר עצמו אילו הי' נחתך ואינו ניכר הי' בטל שוב אין הטעם היוצא ממנו אוסר ולכך אין תימא דחשיב עצמות כיון דלאו לענין אי נותן טעם איירינן דוודאי ליכא טעמא דבשר הזרוע פשיטא דאינו נותן טעם באיל רק דדנין דמ"מ בעי ביטול ועכ"פ מוכח דביטול ס' מהני דהא אין לעיקר אילו הי' נחתך ביטול רק ס' ומ"מ מותר ש"מ דס' מהני בכל אופן למ"ד במאה סובר דלא חשבינן לעיקר רק בשר הזרוע ויש כנגדו מאה בבשר האיל ואין ללמוד רק דבמאה בטל:
ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בהא דמתרץ אביי לא נצרכה רק לר"י דאמר מין במינו לא בטיל קמש"ל דהכא בטל. והדבר הקשה דא"כ הנך דלמדו מזרוע בשלה מאה או ס' לא מוכח כלל דהא בעלמא לא בטל כלל רק הכא בטל ואיזה לימוד יש כאן לכל האיסורין ובוודאי לא שייך לומר דהנך לא למדו רק לרבנן דר"י ולר"י באמת לא מוכח כלל זהו דוחק מאוד דמשמע דבא לתרץ שיהא הלימוד עולה יפה אפילו להך ברייתא דזהו היתר הבא מכלל איסור דאל"כ לא הוי לי' לומר לא נצרכה וכו' רק הא מני ר"י הוא כיון דהנך דלמדו מזרוע בשלה לית להו הך ברייתא כלל דלפום הך ברייתא ליכא לימוד כלל. ועוד הקשה הרשב"א ז"ל דע"כ לא ס"ל לר"י דלא בטיל רק בבלול כגון יין ביין או דם בדם אבל בדבר יבש מודה ר"י דבטל כיון שכל אחד עומד בפני עצמו ואי משום פליטת הזרוע שנבלע באיל בהא ג"כ מודה ר"י דדוקא בנתערב גופו אומר דלא בטיל אבל לא בפליטה והביא ראי' לזה. והנה דבריו תמוהין דלא הי' לו להזכיר קושיא ראשונה כלל דאיזה תערובות יש כאן אפילו ביבש הא הזרוע עומד לפנינו ומכירין אותה והכהן חותכה ואיזה ביטול שייך לגוף הזרוע ואפי' אי הוי ס"ל לר"י דיבש ביבש ג"כ לא בטל במינו לא שייך הכא ביטול כלל דהזרוע ניכרת ולא הי' לו להזכיר רק קושיא השני' דפליטה בטל לר"י אפילו במינו וליכא למימר דכוונת הרשב"א ז"ל דיבש ביבש שכל אחד עומד בפני עצמו אפי' נתבשלו יחד בטל ואף דיש משהו טעם מאיסור בהיתר מחמת הבישול ובתר הכי ביקש לומר מכח מה דהזרוע פולט והאיל בולע פליטתו ובזה הקשה ג"כ דרק ממשו של איסור שנתערב לא בטל לא מה שפולט מגופו אבל מלבד מה דמבואר בלשון הרשב"א ז"ל דפליטתו דקאמר היינו טעמא דמעיקרא דן על גוף הזרוע אבל בלא"ה אי הוי ס"ד דהרשב"א בקושיא ראשונה דהיכי דנתבשלו לא בטיל מחמת הטעם ועל זה קאמר דאפילו נתבשלו כל שלא נבלל גוף האיסור בטל אפילו במינו א"כ היכי מייתי ראי' לזה מהך דגיד הנשה שנתבשל עם הגידין דפריך ולבטל ברובה הא התם לאו לר"י קיימינן דמתניתין ס"ל דבמינו ג"כ בטל והשתא פשיטא כיון שאין שם טעם בטל הגיד ברובה דמה בכך שנתבטל הא הטעם בטל שם אבל לר"י דסובר במינו לא בטל שפיר יש לומר כשם דהעיקר לא בטל במינו כך טעמו לא בטל במינו וע"כ דלא נחית הרשב"א ז"ל מעיקרא מכח טעם הזרוע דזה דחה בקושיא השני' מהך דחלב דלעיל רק כאן לא נחית לומר רק דגוף האיסור בטל היכי דעומד בפני עצמו ואפי' נתבשל כל שלא נבלל הוי יבש ביבש ולא מייתי ראי' רק דאפי' בבישול מיקרי יבש ביבש וכיון דמודה ר"י דביבש בטל אפי' במינו כמו שהביא מהך דתרומה ממילא אפי' נתבשל כיון דהא נמי הוי יבש ביבש ומעתה דברי' תמוהין דאפי' יסבור ר"י דיבש ביבש ממש ג"כ לא בטל במינו הכא לא שייך זה דלא נתערב הזרוע כלל. אך מ"מ קושיא השני' שהקשה הרשב"א ז"ל לכאורה קשיא דכאן ל שייך כלל מין במינו לא בטל דהזרוע לא נתערב כלל וטעמו בטל אפי' לר"י כמו שהוכיח הרשב"א ז"ל שם:
ולפי הנ"ל לק"מ דודאי לדידן דס"ל שאין באיסורין רק בנ"ט וכל שאין נרגש טעם הוי כאילו אין כאן שום איסור הילכך ממילא אפי' לר"י דסובר מין במינו לא בטל היינו עיקר עצמו דע"כ יש כאן גוף האיסור ושפיר לא בטל אבל טעמא כל שאין כאן שיעור נותן טעם דמותר באינו מינו מותר ג"כ במינו דלא שייך מין במינו גבי טעם דכיון דאין כאן בנותן טעם אין כאן שום דבר מה שנצריך לבטלו אבל להנך דאמרו משמי' דבר קפרא דאפי' ליכא טעמא בעי ביטול למר במאה ולמר בס' אלמא דחשבינן לטעם האיסור אפי' אינו נרגש כלל כמו גוף האיסור שאינו ניכר והיינו משום דחוזר וניעור כשיתוסף בו טעם איסור א"כ ממילא כמו דגוף האיסור לא בטל במינו כמו כן טעמו ושפיר קאמר זהו היתר הבא מכלל איסור והשתא ממילא שפיר קאמר לא נצרכה רק לר"י ולא קאמר הא מני ר"י הוא דלר"י נמי מוכח מאה וס' באינו מינו דנהו דגלי קרא בזרוע בשלה להקל בענין מין במינו אבל מאיזה צד נימא דקיל טפי אפי' מאינו מינו בעלמא דהא מינו חמור לר"י מאינו מינו דמינו לא בטל כלל וגלי קרא בזרוע דיש ביטול למינו ושפיר ילפינן דעכ"פ אינו מינו נמי בהא בטל בעלמא ובזרוע בשלה גלי קרא דמינו הוי כאינו מינו אבל מאיזה צד נימא דבעלמא אפי' אינו מינו לא נתבטל בשיעור זה ובזרוע בשלה אפילו מינו מובטל בכך והשתא ניחא נמי מה דלמדו מזרוע בשלה דהיא מין במינו ומדאורייתא ברובה בטל וע"כ אפי' בפחות מס' הי' מותר ולהנ"ל ניחא דבר קפרא סובר להחמיר שלא ללמוד מאחרי רבים להטות דהא חזינן רובא דליתא קמן טרחו לעיל ללמוד דלא מוכח מאחרי רבים להטות נהי דלמדו אפי' רובה דליתא קמן אבל היינו כגון רוב בהמות כשרות דאמרינן זו מן הרוב אבל איסור שנפל ברוב היתר לא סמכינן לילך בתר רובה ואין הפרש בזה בין מינו לאינו מינו כלל דעיקר הפרש שאנו מחלקין בין מינו לאינו מינו אף דאי באנו ללמוד מאחרי רבים להטות אין הפרש כלל. וע"כ משום דבאינו מינו כל שהטעם נרגש הרי ניכר הוא והוי כאילו לא נתערב דהא מכיר האיסור בטעימה אבל במין במינו כיון שאינו מכיר האיסור לא בגופו ולא בטעמו בטל ברוב אבל לבר קפרא דסובר באינו מינו אפי' אין נרגש שום טעם בעי מאה או ס' א"כ פשיטא דמינו ואינו מינו שווין בזה בלי הבדל כלל ויליף מזרוע בשלה לתרווייהו דבטל במאה או ס':
והיינו דקאמר בסמוך אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובה בטל והיינו דהי' מהראוי לסמוך על מה שמצינו ביטול ברוב ובין מינו אפי' איכא בנ"ט בין אינו מינו היכי דלא יהיב טעמא הי' מהראוי להיות בטל ברוב דכל היכי דליכא טעמא מינו ואינו מינו שווין רק להחמיר לא רצו לסמוך על קרא דאחרי רבים וכיון שמצאו בזרוע בשלה ביטול במאה או ס' החמירו לבטל בכך כנ"ל ברור ועוד יתבאר כל אחד במקומו והנה יש לי עוד דרך אחר קרוב להנ"ל דהכל מכח בעין ושמנונית שיש ברוטב מן הזרוע ורמזתיו לעיל בפירש"י והארכתי בפי' זה במהדורא קמא שלי אבל לא כתבתיו כאן לפי שזה נראה לי פשוט ועיקר ועמ"ש בסמוך ובדיבורי התוס' דמיישב כמה קושיות:
שם קמש"ל דהכא בטל. לשון זה תמוה מאוד קמש"ל דהכא בטל דאטו הא צריך לאשמועינן הא מפורש בכתוב דמותר ולהיפוך הוי לי' דקמש"ל דרק כאן בטל ולא בעלמא ורש"י ז"ל פי' דלהכי אמר זהו דלא ילפינן מיני' דלבטול מין במינו. יראה שפי' קמש"ל דהכא בטל הכוונה דרק הכא בטל ואין זה במשמע כלל בלשון הגמרא לא נצרכה אלא לר"י דאמר מין במינו לא בטל קמש"ל דהכא בטל הרי מפורש דרוצה לאשמועינן דהכא בטל. ונראה לי דהכי פירושא דלקמן אמרינן דמין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו מבטלו א"כ ס"ד כיון דבעלמא מין במינו לא בטל נימא דכוונת הכתוב לבשל האיל במים הרבה עד שיהא שיעור במים לבטל הזרוע דהוי אינו מינו וסלק את מינו כמי שאינו והכל מותר ע"י ביטול המים קמש"ל זהו היתר הבא מכלל איסור דהכא בטל מין במינו והיינו דמשמע לי' לתנא דברייתא דקרא התיר לבשל אפי' במעט מים שאין במים כדי לבטל כנ"ל ברור:
שם ולגמר מיני'. יש לתמוה דכאן פשיטא לי' להקשות לתירוצו של אביי דלא נצרכה רק לר"י דהיכי קאמר זהו אדרבא לגמר בעלמא נמי דבטל. ולמה מעיקרא מקשה מהך ברייתא לאו למעוטי כל איסורין שבתורה דבעלמא לא בטל במאה וס'. וקשה אדרבא לגמר מיני' בעלמא דבטל נמי במאה וס' ומעיקרא קשה טפי דליכא שום גילוי בעלמא דלא בטל כדמשני לר"י גלי קרא מדם הפר. ונראה לי דמעיקרא ניחא לי' משום דחידוש הוא ולכך קאמר זהו היתר הבא מכלל איסור ולא ילפינן מיני' בעלמא ובתר הכי דמתרץ אביי דהכוונה מכח מין במינו שפיר פריך לי' ולגמר מיני' וסמך עצמו דאי אמרת חידוש הוא א"כ מאה וס' נמי לא לגמר אבל מעיקרא דהתנא קאמר באמת דמאה וס' בעלמא לא בטל א"כ שפיר אמרינן דלא גמרינן משום דחידוש הוא וזה ברור ומיושב בזה קו' התוס' בד"ה לאו למעוטי עיי"ש:
שם אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובה בטל. משמע דבר קפרא רק מדרבנן מצריך מאה או ס' וזהו תימא דהיכי שייך ללמוד מדרבנן מקרא דזרוע בשלה ורש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב כלומר אי לאו מהאי גמרינן וכו' אבל מ"מ לא ביאר מ"מ למה באמת לא מבטלינן ברובה דאטו מזרוע בשלה יש הכרח דלא בטל ברובה ורש"י ז"ל פי' דכ"ש הוא ומה נזיר דאקיל גבי' לא אקיל אלא במאה או ס' וכו' והוא תמוה דמנ"ל דלא אקיל אלא במאה וס' וכי בשביל שיש באמת באיל מאה או ס' נוכל ללמוד כ"ש דשמא אפילו אי הי' בו פחות מזה הי' מתיר אבל לפי מה שפרשתי לעיל ניחא שפיר דוודאי חומר הוא שהחמירו אליבא דבר קפרא שחששו לסמוך על קרא דאחרי רבים להטות דלא דמי רובה באיסור שנפל לתוך היתר להך רובה דאחרי רבים להטות לכך לפי שמצאו ביטול במאה וס' החמירו בביטול זה לכך אין להקשות חידוש הוא דתינח אי היינו לומדין להקל אבל אנו לומדין להחמיר כי הי' מהראוי לסמוך על ביטול ברוב רק חומר שהחמירו שלא לסמוך על זה ולא דמי ביטול טעם איסור לשאר ביטולי דאורייתא. ונידון מה שיש להקשות היכי שייך מדאורייתא ברובה בטל הא זה אינו רק במינו כבר כתבתי דכיון דבר קפרא סובר דאפילו לא יהיב טעמא בעי מאה או ס' ממילא אינו מינו שוה למינו וראוי לבטל ברוב דכיון שאין הטעם נרגש כלל מה נפקא מינו או אינו מינו ומיושב קושית התוס' וגם רש"י ז"ל נתכווין לזה דפי' בהדיא לעיל דאינהו בלא יהיב טעמא מצרכי ביטול מאה או ס' וזה שפירש כאן דאי לאו מהאי גמרינן ברובה הוי לן לבטולי והוי משוינן ביטול טעם כשאר ביטולי דאורייתא דבטל ברוב רק שהחמירו במאה וס' דלא דמי לשאר ביטולי דאו' כיון שהאיסור נמצא כאן כמש"ל:
שם רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור קמש"ל דהכא שרי וכו' חומרא הוא דמדאורייתא ברובה בטלי. פירש"י ז"ל נ"ט קיים לן דאסור בקדשים כעיקר ממשו של איסור וכו' ורבא לית לי' טעם כעיקר בחולין וכו'. הנה דברי רש"י ז"ל תמוהין מאוד לכאורה דהא כאן ליכא טעמא ואי טעם כל דהו מלבד שלא הוזכר כלל בלשון רש"י אבל קשה לאיזה צורך פי' דרבא לית לי' טעם כעיקר בחולין ועמ"ש בתוס'. אבל לדעתי נ' לי ליישב פירש"י בכמה דרכים כולם נכונים חדא דרש"י ז"ל הקשה לו היכי קאמר רבא לענין טעם כעיקר והא הכא ליכא טעמא כלל לזה נראה לו לפרש דאביי ורבא לא נחלקו כלל בהא ומודי דלא נצרכה רק לר"י רק אביי לטעמי' דטעם כעיקר דאורייתא א"כ כמו דסובר ר"י דעיקר לא בטל במינו כמו כן טעם לא בטל במינו דמה נפקא מנה הא טעם הוי כמו ממשו של איסור ממש אבל רבא לטעמי' דסובר טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ מה נ"מ מינו או אינו מינו דוקא עיקר לא בטל לר"י אבל טעם שפיר בטל אפילו לר"י אפילו במינו דטעם אינו כממשו של איסור והרי בדם הפר והשעיר לא מצינו רק ממשו ולא טעמא א"כ אי אפשר לפרש זהו למעוטי בעלמא אפי' בחולין דמין במינו לא בטל הא כהך דהכא דליכא רק טעם פשיטא דבטל בעלמא גם כן אפילו לר"י לזה פי' רבא דהכוונה רק למעט לענין קדשים דבקדשים טעם כעיקר וא"כ הי' מהראוי דאפי' טעם לא יתבטל במינו לכך קתני זהו היתר הבא מכלל איסור דבעלמא בקדשים כה"ג לא בטל במינו דטעם כעיקר דאורייתא וכשם דעיקר לא בטל כך טעמו לא בטל במינו ופריך ולגמר מיני' בשאר קדשים דג"כ טעם לאו כעיקר וזה מוכח מזרוע בשלה דחזינן אף דעיקר לא בטל טעם בטל ומשני גלי קרא גבי חטאת דבקדשים טעם כעיקר דאורייתא וכיון דטעם הוי כעיקר ממילא לא בטל במינו כמו עיקר והדר פריך נילוף מהך ומשני חידוש הוא ומאה וס' הוי חומרא:
ועוד יש לי לומר בדרך אחר בפשיטות והוא דבדברי אביי פירש"י כלומר דאי לאו מהאי גמרינן וכו' והיינו שהקשה לו דאי אפשר לומר דבאמת בטל ברובה מן התורה א"כ הך מאה וס' מדרבנן הוא והיכי שייך לגמר מזרוע בשלה דבר דאינו רק דרבנן לזה פי' כלומר דאי לאו מהאי גמרינן וכו' ולמה בדברי רבא פי' משום דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אבל באמת דברי רש"י ז"ל נכונים דוודאי אביי דסובר באמת טעם כעיקר דאורייתא בוודאי כווונה אי לאו מהאי גמרינן והוי משווינן ביטול טעם איסור כשאר ביטולי דאורייתא כגון תשע חניות וסנהדרין ברובה הוי לן בטול רק להחמיר חששו דלא דמי לשאר ביטולי דאורייתא כמש"ל לחלק דשאני ביטול איסור דהטעם נמצא בו וילפינן למאה וס' מזרוע בשלה אבל לרבא אי אפשר לפרש דאי לאו מהאי גמרינן וכו' דהא ליתא דאי לאו מהאי גמרינן ג"כ ראוי ללמוד מחטאת דלא בטל דע"כ הכוונה דמחטאת מוכח אפי' כל דהו וע"כ דמשום דסובר רבא טעם כעיקר לאו דאורייתא לכך ממילא לא שייך ללמוד מחטאת דכה"ג דחטאת דלא הוי רק טעם בחולין לאו דאורייתא כלל א"כ ממילא אפי' עיקר הוי לן לבטולי ברובה רק להחמיר ילפינן מזרוע בשלה מאה וס' והשתא הא דקאמר דמדאורייתא ברובה בטל היינו משום דטעם כעיקר לאו דאורייתא. אך זהו אי נפרש דברי רש"י דהכוונה בקדשים אסור אפילו כל דהו ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה רבא אמר:
אבל לדעתי יש לפרש עוד בפשיטות טפי ואפשר גם לזה נתכוין רש"י ז"ל והוא דוודאי קשיא לי' לרש"י מהו כוונת רבא טעם כעיקר הא בלא יהיב טעמא מיירי הכא דהא איכא מאה וס' ורש"י ז"ל פי' בעצמו לעיל דבלא יהיב טעמא פליגי למר מאה ולמר ס' לזה ס"ל דעיקר מילתא דרבא היא ליישב הברייתא דקאמרה זהו היתר ובעלמא איסור ובמה נפשך אי חידוש הוא לא ניליף שום דבר ואי ילפינן ניליף הכל ומה שחילק אביי לענין מין במינו דהא קולא והא חומרא לא ניחא לי' דאי טעם כעיקר דאורייתא הוי הכל קולא דאי אפשר לדון מאחרי רבים להטות דהיכי שייך רוב כיון דטעם הוי כעיקר א"כ הרי מרגיש טעמו וניכר האיסור. ועוד דכל חתיכה של היתר נעשית בגוף איסור כיון דטעם שנבלע בה הוי כעיקר ואי טעם לאו כעיקר לעולם הוי חומרא אפילו לענין מין במינו כיון דטעם אינו אסור מן התורה פשיטא דבטל עכ"פ מדרבנן אפילו לר"י לזה בא רבא ליישב דהכוונה זהו למעט קדשים והיינו דבקדשים טעם כעיקר דאורייתא ושפיר הוי קולא ללמוד מזרוע בשלה דאי אפשר לדונן ברוב כלל כיון דטעם כעיקר כל חתיכה כעיקר אבל חולין שפיר ילפינן דטעם כעיקר לאו דאורייתא ושפיר הי' ראוי לבטל העיקר ברוב וכ"ש טעם רק להחמיר ילפינן במאה וס' משום דלא דמי רובה דאיסור לתוך היתר לשאר ביטולי דאורייתא וזה ברור ומיושב הכל:
אמנם מה ששיירתי דרך לעצמי הוא שאני אומר שאין הכוונה טעם כעיקר כאן כמו בעלמא רק הכוונה דבקדשים כשם שאין עיקר חוזר להיתר לעולם כשמכירו כמו כן חתיכה שקבלה טעם מאיסור הוי אותה חתיכה כעיקר האיסור ושוב אינה חוזרת להתירה בשום פנים והיינו משום דחזינן בחטאת דגלי קרא מקדש שאם פסולה תפסל וקשה לא מבעי אי ביטול איסור לכתחילה לאו דאורייתא א"כ פשיטא שהי' מהראוי לבטל טעם החתיכה ע"י בישול במים ולא יצאו קדשים לבית הפסול אלא אפי' אי אסור לבטל מדאורייתא היינו בנתכוון לבטל אבל כאן אין הכוונה לבטל רק להוסיף כדי שלא יבואו קדשים לידי פסול ובהא וודאי הוי כדיעבד. גם נראה דרק גוף האיסור יש איסור מדאורייתא לבטל אבל בטעם לא שייך איסור דאורייתא בוודאי דכיון דמבטלו אין כאן טעם כלל ולא ביטל כלום א"כ פשיטא דהי' מהראוי כאן לעשות טצדקי שיחזור להיכשירו ומדקאמר שאם פסולה תפסל ש"מ דחתיכה שקיבלה טעם איסור שוב אינה חוזרת להכשירה כמו העיקר עצמו ואולם בזרוע בשלה כיון שיצא מעט חוץ לרוטב נאסרה אותה חתיכה ומ"מ כיון דאח"כ נכנס לפנים הותר הכל אבל בשאר קדשים חתיכה שקיבלה טעם הוי כעיקר ואינה חוזרת להיתר אבל בחולין באמת לא אמרינן חנ"נ ואפי' אותה חתיכה מותרת מדאורייתא ופריך ולגמר מיני' כל קדשים ומשני חידוש הוא אבל מאה וס' גמרינן לחומרא ובהכי ניחא דקאמר קמש"ל דהכי שרי והיכי יאמר קמש"ל הא מפורש בקרא דמותר ולהנ"ל ניחא דס"ד דבאמת צריך לדקדק שלא תצא חוץ לרוטב בשום פעם קמש"ל דכל בישול היתיר הכתוב ועמ"ש בתוס' בד"ה רבא אמר:
בתוספות בד"ה ומאן דאמר בס' לאו דרשה גמורה היא וכו' דטעם כעיקר דאורייתא וכו' ומ"מ פרי שפיר וכו' כוונתם דלכאורה קשה היכי מקשה מהך ברייתא ה בלא"ה קשה היכי קאמר זהו, היתר הבא מכלל איסור הא כהך דזרוע בשלה פשיטא דבעלמא נמי מותר דמין במינו הוא ואהא כתבו דמ"מ שפיר דס"ד הכוונה בעלמא אסור כיוצא בו באינו מינו. אמנם בגוף דבריהם כבר כתבתי בגמרא דהני דמצרכי מאה וס' אפי' ליכא טעמא מצרכי הכי דלא משמע להו ללמוד מאחרי רבים, להטות ואין הפרש אצלם בין מינו לאינו מינו כלל דכיון דמצרכי באינו מינו ס' ומאה אפי' ליכא טעמא ה"ה מינו דאי נלמד מינו מאחרי רבים להטות פשיטא דאינו מינו ג"כ מוכח מזה דעיקר מה שיש לחלק ביניהם דבאינו מינו כיון דנרגש הטעם אין זה תערובת כלל דניכר האיסור אבל בליכא טעמא אינו מינו ומינו שווין ולתרווייהו מצרכי מאה וס' ואתי שפיר הכל:
בד"ה לאו למעוטי כל איסורין שבתורה. וא"ת וכו' לענין שאין מבטלין איסור לכתחילה והכא שרי דבריהם צ"ע ולפע"ד דהא פשיטא דקשיא בהא דפריך לתירוצו של אביי וליגמר מיני וקשה ולדידך מי ניחא שאם תפרש הך זהו למעוטי שאר איסורין דלא מהני בהו מאה וס' פשיטא דקשיא טפי וליגמר מיני' ובהא ליכא קרא כלל להיפוך דלא מהני מאה וס' א"כ אי לא נפרש כאביי קשה טפי קושיא זו וליגמור מיני' ממה דקשיא לאביי וע"כ צ"ל דבפשיטות מפרשינן ברייתא משום דחידוש הוא באמת לא ילפינן מהכא כלל אבל אביי דמשני דמאה וס' ילפינן רק מין במינו לא ילפינן יקשה למה לא ניליף מין במינו ואי משום דחידוש א"כ מאה וס' נמי ניליף. והשתא מאי קשיא להו לתוס' דנפרש זהו לענין אין מבטלין איסור לכתחילה א"כ תיקשי ולגמר מיני' דבעלמא נמי מבטלין ואי אפשר לומר דהא פשיטא לי' לתנא דברייתא מסברא דבעלמא אין מבטלין א"כ מקמש"ל זהו היתר דהכא מפורש בקרא דמבטלין וע"כ דקמש"ל דבעלמא אין מבטלין וקשה ליגמר מיני' ואי אפשר לומר דחידוש הוא דהא זהו חידושו דמבטלין ואהא גופה קשיא לן ליגמר מיני' ולא שייך לתרץ חידוש הוא ודוק:
מיהו בעיקר מה שפירשו דהך חידוש היינו שמבטל לכתחילה צ"ע לפע"ד לא מבעי אי איסור ביטול לכתחילה אינו רק דרבנן וכ"ש דבר שאינו בעין רק טעם וכיון דליכא טעמא לא ביטל שים דבר אבל בלא"ה כיון שאינו מתכוון לבטל כלל רק לעשות מצות הקרבן לא שייך בזה איסור ביטול לכתחילה כלל ואטו גרע מצות סדר הקרבן מדיעבד דידן דמותר ועוד דקודם שנוטל הזרוע הוי האיל כולו דבר אחד ואין על הזרוע שם בפני עצמו רק אחר שמבשל נוטל הזרוע להניף ואז כבר מבושל ואין כאן ביטול איסור לכתחילה כלל ואין שם איסור על הזרוע רק כשנטלו מן האיל רק עיקר החידוש הוא סדר הקרבתו דשים שלמים אין מפרישין ממנו השייך לכהן להניפו רק קודם בישול נוטל חזה ושוק וכאן חידשה התורה ליקח זרוע ואחר הבישול דוקא זה חידושו משאר קרבן והשתא פשיטא דלא קשיא קושיות התוס' דאין זה איסור והיתר כלל שיאמר זהו היתר הבא מכלל איסור ואיסור ביטול לכתחילה לא שייך כלל בדבר שציותה תורה לעשות הקרבן כך וזה ברור לפע"ד:
בד"ה מאי חזית דגמרינן מהא. ואע"ג דלחומרא מקשינן וכו' הנה בהקומץ רבה שם מבואר דאפי' לקולא אמרינן מין במינו לא בטיל אלמא דילפינן מדם הפר קולא א"כ שפיר מקשה ניליף מכאן וצ"ל דס"ל לתוס' דהתם לא הוי קולא דאיכא נמי חומרא בהא דמחמירינן שלא להביא קדשים לבית הפסול אבל לענין או"ה הוי שפיר קילא דמתירין לאכול ושפיר קשיא להו דלחומרא מקשינן מיהו נראה לי דלא קשיא כלל דמזרוע בשלה הוי לימוד גמור דמפורש בתורה דמינו במינו בטל אבל מהך קרא דמדם הפר אינו לימוד גמור דלא מוכח רק דקראתו תורה דם השעיר אבל לא מוכח איסור והיתר כלל ויש לומר כיון שיש כאן דם פר ושעיר שפיר שייך לומר ולקח מדם הפר ודם השעיר ורשב"א ז"ל כתב ליישב דרק מאה ברובה לא בטל אבל במאה וס' שפיר יש ללמוד מכאן דבטל וגם זה נכון:
בד"ה לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובה בטל וא"ת הא תינח במינו וכו' דבריהם דחוקין מאוד דאיזה אסמכתא יש כאן כיון דמן הדין בטל ברוב במינו והיכי שייך שיחלקו למר מאה ולמר ס' כיון דלא מוכח מהכא מידי. וכבר ברור הוא כמש"ל בגמרא דהנך דפליגי אליבא דבר קפרא ס"ל דבר קפרא מחמיר שלא ללמוד מאחרי רבים להטות כלל דאינו דומה איסור שנפל לתוך היתר לתשע חניות וסנהדרין וס"ל אפילו ליכא טעמא כלל בעינן מאה או ס' וממילא אין הפרש בין מינו לאינו מינו כיון דבשניהם אינו ניכר האיסור לא העיקר ולא הטעם וילפינן בין מינו בין אינו מינו למאה וס' כמו שהארכתי בזה בגמרא:
בד"ה רבא אמר וכו' משמע דר"ל דטעם כעיקר דקאמר לאו לטעם גמור הוא דהא בטל במאה וס' אלא טעם כל דהו קאמר וכו' דבריהם אינם מובנים לי כלל דפשיטא דלרש"י מיירי הכא דליכא טעמא כלל כמו שפירש להדיא לעיל דהך מאה וס' היינו בלא יהיב טעמא ואדרבא לפי פירושם לעיל דהך פלוגתא הוא למר איכא טעמא עד ס' ולמר עד מאה א"כ שפיר הוי להו לפרש בפשיטות לפי דרכם דרבא משני דבקדשים דטעם כעיקר אין ראוי לסמוך על מאה וס' רק בחולין דטעם לאו כעיקר שפיר סמכינן על מאה וס' דהוי חומרא גם מה שכתבו וגם צ"ל דכה"ג אסור בקדשים לא ידעתי מהו התימא שהרי בגמ' מקשה מהך ברייתא דקתני זהו היתר למעוטי שאר איסורין הרי דס"ד דאפי' בחולין טעם כל דהו אסור ולפירש"י לעיל דפליגי בלא יהיב טעמא א"כ ס"ד דאפי' בחולין אפי' ליכא טעמא לא מהני מאה וס' ומהו התימא אי רבא משני דרק בקדשים לא מהני מאה וס' והראיות שהביא התוס' דקדשים בטילין היינו ביבש ביבש אם ע"י בישול כיון דטעם כעיקר ההיתר הוי כאיסור ולא שייך ביטול ואף אם באמת קי"ל דאפי' קדשים היינו משום דלית לן הא מילתא דבר קפרא כלל ואנן קי"ל דהכל בנ"ט גם מה שהקשו לרש"י דדחק לומר לרבא טעם כעיקר בחולין לאו דאורייתא. כבר פרשתי בגמרא דברי רש"י ז"ל בפנים שונים. אבל בלא"ה אפילו לפי מה שפירשו הם כוונת רש"י ג"כ לק"מ דהא ע"כ צריך לומר דמהך דחטאת מוכח דאפי' טעם כל דהו איסר דאל"כ תיקשי להו בפשיטות היכי קאמר גלי רחמנא גבי חטאת וע"כ דנפרש דכיון דכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש היינו אפי' כל דהו אם כן הוכרח רש"י ז"ל לפרש דרבא סובר בחולין באמת לאו דאורייתא דליכא ליפרושי הא דאמר מדאורייתא ברובה בטל כמו שפירש רש"י לאביי דהכוונה אי לאו מהאי גמרינן דלרבא אי לאו מהאי גמרינן הי' מהראוי לגמר מחטאת דאפילו כל דהו אוסר והוי קולא לא חומרא וע"כ משום דסובר באמת בחולין לאו דאורייתא ושוב אין ללמוד מחטאת דאינו רק טעם ושפיר הוי הילפותא מזרוע בשלה לחומרא גם מה שפירשו הם בטעם גמור חוץ לרוטב הוא תמוה דכיון דטעם גמור מותר בזרוע בשלה היכי ילפינן מאה וס' לכל איסורין כיון דהכא מותר טעם גמור ואפילו שמנונית בעין בלי רוב כלל ואם נתכוונו לומר דרק פעמים הוי חוץ לרוטב ואח"כ חוזר לפנים וקמש"ל דלא אמרינן דנעשה נבלה אבל מלבד דהוי להו לומר דהיכי מוכת מחטאת כה"ג דהוי נבלה ואי כמו שפרשתי בגמרא א"כ למה להו דקדשים לאו דוקא והא חזינן דאביי לא זכר קדשים והוי להו לומר בפשיטות דקדשים דוקא דבחולין באמת לא נעשה נבלה מדאורייתא דהא כך סובר ר"א באמת ואפילו למ"ד דנעשה נבלה בחולין אינו רק דרבנן וע"כ דכוונתם בפשיטות דהתירה תורה טעם גמור גבי זרוע א"כ פשיטא דקשיא היכי ילפינן מאה וס' והוא תמוה לפע"ד:
בא"ד והא דאמר אביי פרק כל הבשר וכו'. בזה יש לי להאריך הרבה גם בהך דברי ר"י בע"ז ולא אאריך כאן בזה ובמקומו בשמעתין דטיפת חלב מתבאר בס"ד דהך טעמו ולא ממשו דהתם אינו טעם כעיקר דעלמא רק הכוונה היכי דהממש שממנו הטעם יוצא נתערב ומצידו הי' ראוי שיתבטל רק מחמת הטעם אסור בהא סובר אביי דהא נמי אסור דאורייתא ורבא פליג עלי' ושם במקומו אפרש על נכון בס"ד.
אמנם בלא"ה מה דפשיטא להו לתוס' דלקי על טעם כעיקר מהך סוגי' דאלו עוברין עד שמתוך כך הוצרכו לדחוק דהך דר"י דע"ז מיירי במינו לא ידעתי מאיזה צד פשיטא להו הכי ובודאי מהך דמשרת מוכח דטעם אסור כעיקר אבל מ"מ פשיטא דטעם לא שייך בי' אכילה שהרי בשותה איסור שנמחה בעינן קרא לחייבו ובכל איסור בעינן קרא בפני עצמו ולא ילפינן חד מחברי' כדלקמן פרק העור והרוטב וכן בנבלה עצמה יליף מקרא לשותה א"כ טעמא דליכא קרא ואדרבא אכילה כתיב ושתי' גלי קרא דהוי בכלל אכילה אפי' אין דרכו בשתי' אבל טעם גרידא שאינו לא אוכל ולא שותה מאן שמעת לי' והתם בנזיר חייב הכתוב על ההיתר שיש בו טעם איסור דהכי כתיב וכל משרת ענבים לא יאכל הרי דהזהיר הכתוב על הלחם שיש בו טעם יין וממילא נלמד מזה איסור טעם לשאר איסורין שאי הי' טעם מותר לגמרי לא שייך שיאסר הכתוב לאכול הלחם שיש בו טעם יין שהרי כולו היתר גמור שהלחם אין בו איסור ולא הטעם אבל מלקות לא שייך רק בנזיר שהוא אוכל הלחם אבל בעלמא לא לקי על טעם לבד והוי כמו חצי שיעור דאסור ואין לוקין ודוקא לענין היתר מצטרף לאיסור הי' ראוי ללמוד מלקות בכל מקום שעל ידי ההיתר אוכל גם האיסור כיון שאוכל בצירוף כזית משא"כ למ"ד דיליף טעם כעיקר וכ"ש אי אוכל טעם בלבד כגון שמצץ כזית והשליכו מפיו ולא נהנה מגופו לא גרונו ולא מעיו. בודאי אין מקום להלקותו שהרי אין כאן שום גדר אכילה. וכן נמי סברת הר"ר יוסף דלא לקי על עשה נכונה הוא ולא שייך בהא אהדרי' לאיסורי' כלל דקרא אכילה כתיב וטעם לאו אכילה הוא שהרי על שותה צריך קרא רק דסובר הר"ר יוסף דאי ממשרת ילפינן הוי לקי כמו בנזיר ולא ס"ל לחלק בהנ"ל אבל השתא דלא ילפינן ממשרת היכין הוא הלאו שנאמר אהדרי' לאיסורא אדרבא הלאו מפורש אכילה דוקא וטעם לאו אכילה:
וביותר אני תמה על מה שנראה להדיא מדברי התוס' שהקשו מהך דשתי קופות מה בכך דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא הא מ"מ טעם כעיקר דאורייתא נראה מדבריהם דכל שאכל כזית שיש בו טעם איסור לוקה עליו וזה דבר מתמי' מאוד דלפי דבריהם חצי שיעור שנפל לתוך עשרה זתים היתר והרי יש בכולם טעם גמור של איסור א"כ חייב מלקות על כל כזית והרי אין כאן רק חצי שיעור מן האיסור ואי הי' אוכל גוף האיסור לא הי' לוקה ועכשיו שנהנה מטעמו ולא מגופו ילקה וברור דאפי' אי נימא דלוקה על טעם כעיקר היינו דוקא שאכל עיקר כ"כ עד שידוע שיש בו כזית טעם איסור והשתא כיון דס"ד דאפי' אכל גופו של איסור דוקא באכלו בפעם אחת לא בכזית בכדי אכילת פרס א"כ כ"ש דלא לקי על טעם כשאכלו בכדי אכילת פרס כיון שלא אכל טעם מזית איסור בפעם אחת ואי בגופו לאו דאורייתא כ"ש טעמו וזה ברור לפע"ד: