אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צח.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צח.

דף צז:

בגמרא בביצת אפרוח אבל טמאה לא איתיבי' וכו'. משמע דר"א בר אבין הקשה לו לאביי הך קושיא מברייתא ויש לתמוה מאי ענין קושיא זו לאביי הא לכ"ע קשיא דבברייתא קתני טמאה אוסרת והא אמרי אינשי וכו' ור"א עצמו הקשה קושיא זו על ר"נ עד שהוכרח אביי לתרץ בביצת אפרוח א"כ אותה הקושיא ממש קשיא על הברייתא. והי' נראה לי לומר לפי מה שכתבו התוס' מן הירושלמי לחלק בין קליפה לאינה קליפה והשתא יש לומר דמעיקרא קאמר לי' ר"א בר אבין לאביי דכיון דקאמר ר"נ ביצה בס' ולמה נקט טפי משאר איסורין וע"כ למימרא בעי דיהבה טעמא והא אמרו אינשי מיא דביעי בעלמא ומזה הוי ס"ל לר' אידי בר אבין דר"נ מיירי בקליפה וקמש"ל דקליפה יהבה טעמא ואביי לית לי' באמת לחלק בין קליפה לאינה קליפה ומוקי לדר"נ בביצת אפרוח ואהא מקשה לי' אבל טמאה לא יהבה טעמא כלל והא בברייתא מפורש דיהבה טעמא דלא מיירי באפרוח מכח סיפא וע"כ דבקליפה יהבה טעמא. ואפשר לומר עוד דר' אידי בר אבין הוי ס"ל דר"נ וכן הברייתא שבישל במזיד טמאה דהא ניכרת בסי' ובעלמא במבטל איסור קנסו לאסור לגמרי היינו משום דס' בעינן אפי' בשוגג קנסו במזיד לגמרי אבל ביצה טמאה דבשוגג מותרת דטעמה קלוש ובטיל אפי' במזיד לא קנסו רק שיהא כשאר איסורין ואביי ס"ל כיון דלא יהבה טעמא אין זה בגדר מבטל איסור ואף דלכ"ע נראה לי דאסור לבשלה תחילה שמא יאכלנה או שמא יבשלה טרופה מ"מ דיעבד לא אסרו כלל לכך מוקי לה בביצת אפרוח ולכך מקשה לי' מברייתא דלא משמע לי' בביצת אפרוח מכח סיפא כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

שם ה"נ בביצת אפרוח. תמוה לי דמשמע מלשון זה דרק ביצה אחת שיש בה אפרוח הוא והרי בברייתא קתני בהדיא בצים טהורות ששלקן עם בצים טמאות והוי להו לומר דאית בהו אפרוח דהא הרבה בצים יש טמאות גם תמוה מאוד דקאמר פירושא קא מפרש והרי בסיפא קתני בהדיא ונמצא אפרוח באחד מהן וברישא נקט טהורות וטמאות. גם בכולה סוגי' מזכיר הך רישא ג"כ בלשון יחיד והרי ברישא בהרבה טמאות מיירי. גם קשה מאוד היכי שייך לומר כה"ג פירושא קא מפרש דכולה מילתא קתני בסיפא בהדיא ומה חסר לו בסיפא בלבד ולמה לו רישא לגמרי כיון דקתני בסיפא בהדיא בצים ששלקן ונמצא אפרוח באחד מהן אם יש בהן בנ"ט כולן אסורות והוא תמוה מאוד לפע"ד ועוד היכי שייך לומר בצים טהורות ששלקן עם בצים טמאות דהא כלהו חדא נינהו והוי לי' לומר בצים ששלקן ונמצא אפרוחים במקצתן:

לכן נראה לי דודאי מיירי ששלק טהורות עם טמאות ממש ונמצא אפרוח באחד מהן ואם יש בהן בכולם בנ"ט מן ביצת האפרוח הטהורות מותרות וקמש"ל ב' דברים חדא שהטמאות אף דלא יהבי טעמא מ"מ מצטרפין לבטל דאפי' קדירה עצמה איכא מ"ד דמצטרפת לבטל ואפי' למאן דפליג אבל בצים טמאות בודאי מצטרפין דלא גריעי מעצמות של איסור דמצטרפין לבטל את האיסור ושמעינן נמי דאין הטמאות אוסרות [ואפשר ואפי' בישל לכתחילה כמש"ל] והשתא שפיר צריך רישא וסיפא דלולא סיפא הוי ס"ד דטמאות אוסרות בנ"ט ולולא רישא לא הוי ידעינן דטמאות מצטרפין לבטל ביצת האפרוח [ואפי' בישלם לכתחילה עם טהורות] כנ"ל בזה:

שם סבר רב אשי לשער במאי דבלעה דיקולא. ואף דלעיל לכ"ע משערין באמת עכ"פ במאי דבלעה קדירה היינו דלעיל הכוונה שמשערין האיסור כמות שהי' בשעה שנפל ואז לכ"ע מצטרפין גם מה דבלעה קדירה אבל כאן שרצה לשער כנגד האיסור כמות שהוא עכשיו ורצה לצרף מה דבלעה קדירה בזה השיבו על דבריו דאיסורא נמי בלע ואין כאן סתירה כלל מהך דלעיל ודוק:

שם סבר מר בר רב אשי לשער בתלתין פלגי דזיתי וכו' לא תזלזל בשיעורין דרבנן. באמת שיש להפליא בדבר זה שיסבור מר בר רב אשי סברא כזו לשער בתלתין ומה הוא המספר הזה תלתין וכי הוי ס"ל דאיסור דרבנן משערין בתלתין. ונראה לי ליתן קצת טעם וסברא בענין זה והוא דקי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה ואפילו נפל כבר לתוך היתר אסור להוסיף לבטלו אבל איסור דרבנן מותר להוסיף עליו לבטלו ויש חולקין דאפילו איסור דרבנן אין להוסיף ולפי זה יש לומר דמר בר רב אשי רצה לשער בתלתין והיינו להוסיף עליו ולבטלו והי' סובר הא דמותר להוסיף היינו אי יש עכ"פ בלי ההוספה רוב מן הביטול ומה שנחסר לתשלום הביטול מותר להוסיף אבל אי אין בו אפילו רוב מן כדי ביטול אין זו הוספה רק כמו ביטול לכתחילה והשתא הוי ס"ד דמר בר רב אשי דאיסור דרבנן לא בעינן רק ס' והאיסור בכלל כמו כחל דהכחל בכלל והשתא אי יש תלתין חוץ האיסור כבר יש רוב מן הביטול ומותר להוסיף עליו ולבטלו ועל זה השיבו עליו לא תזלזל בשיעורין דרבנן דאפילו איסור דרבנן בעי ס' לבר מיני' וכחל שאני כמבואר לעיל גם למ"ד דאפילו איסור דרבנן אין להוסיף הוי הזילזול בהא שאין להוסיף אפילו באיסור דרבנן ועוד חצי שיעור אסור מן התורה ובזה מיושב טפי דמה ס"ד דחצי שיעור יהא דרבנן ולהנ"ל ניחא דהי' סובר מר בר רב אשי דחצי שיעור כיון שאין בו מלקות וקיל משיעור שלם בהא נמי שיעורו בס' והאיסור בכלל וכן נמי להוסיף עליו ולבטלו ובזה השיבו עליו חדא דאפילו איסור דרבנן אין מזלזלין בו ועוד אי אפילו בדרבנן מותר להוסיף ושיעורו עם האיסור בכלל מ"מ חצי שיעור וודאי אינו כן כיון דמ"מ אסור מן התורה דינו כדאורייתא ממש ובהכי ניחא טפי לישנא לא תזלזל בשיעורין דרבנן ורש"י ז"ל פי' אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא ואין הלשון משמע כן גם לא שייך שיאמר דרבנן כיון דבאמת אסור מן התורה רק הכוונה דשיעור ששים הוא מדרבנן דוודאי הרבה פעמים אפילו בפחות ליכא טעמא כלל רק רבנן עשו גבול להחמיר בס' ובזה הוי ס"ד דבאיסור דרבנן או אפילו בחצי שיעור דקיל משערין ס' בצירוף האיסור וכן להוסיף ולבטלו ועל זה אמר לא תזלזל בשיעורין שקבעו חכמים אפי' באיסור דרבנן ועוד דחצי שיעור דאורייתא הוא ואף שאין בו מלקות מ"מ פשיטא שאין לזלזל בו ובעינן ס' לבר מן האיסור וכן אין להוסיף עליו כנ"ל ועמ"ש לקמן בגמרא:

שם ראה שאתה מטיל בה גבול היתר. יש לדקדק מנא לי' דלהיתר ס"ל דילמא פשיטא לי' לאיסור והיינו מדלא קאמר ס' והיא מותרת וצ"ל כיון דהנך שני גדולי הדור שמעו ג"כ כלשון הזה ואעפ"י כך מספקא להו א"כ לא הוי להו לסתום אלא לפרש דספק הוא וליכא למימר דסמכו דממילא מספק נחמיר הא ליתא דכיון דגדולי הדור נסתפקו ע"כ שיש במשמע בלשון הזה היתר ג"כ והוי להו לחוש לזה וע"כ דבאמת פשיטא להו להיתר ועוד כיון דגדולי הדור חששו שלא לסתום רק לפרש הספק אף הוא הי' לו לחוש להזכיר הספק ועמ"ש בתוס' בד"ה ואיבעי' להו:

שם אבא לא שיער וכו'. הנה רש"י ז"ל פי' דהנך עובדי בחצי זית או בשיעור שלם אבל בירושלמי תרומות שהביאו התוס' פרק א"ט (דס"ד ע"ב) בד"ה גיעולי מוכח בהדיא דהנך עובדי בבצים מיירי ואינהו הוי ס"ל כיון שהן בקליפיהן אינן נותנין טעם כ"כ ועוד שאין האפרוח ממלא כל מקום הביצה ויש בביצה מה דלא יהבה טעם כמו בעוף טמא או דקליפות הבצים מצטרפין לבטל ולכך לא בעינן נגד גוף הבצים רק מ"ה או מ"ז גם קליפת האיסור מצטרף ולא ידעתי למה פירש"י ז"ל דקאי אדלעיל באיסור דעלמא והרי בתר הכי מייתי פלוגתא או במאה או בס' משמע דהנך דמעיקרא לא שייך בהך פלוגתא דא"כ הוי רבי ור"ש ור"ג כלהו דלא כהנך אמוראי משמי' דריב"ל לכן העיקר דהנך עובדי בבצים מיירי כנ"ל. ולשון ראשון של רש"י קשה מאוד כי מאחר שאמר אבא א שיער ואני אשער אי אפשר לפרש כן:

שם כלום יש שלשים. נראה דהכי נמי הוי ס"ד דכל שיש שלשים דהיינו רוב מן שיעור הביטול שוב יש להתיר ע"י מה שיוסיף עד ששים ובאיסור דרבנן מיירי או דס"ד דרק לבטל לכתחילה אסור בדאורייתא אבל כל שיש רוב מן שיעור הביטול יכול להוסיף עליו לבטלו רק הגמרא דחה זה דוודאי לא מהני שלשים רק גוזמא קאמר והיינו דאפי' אי הי' מותר להוסיף הרי אין כאן אפי' שלשים והוי כמבטל לכתחילה. ומ"מ נראה לי דגם זה מיירי בבצים לא באיסור דעלמא דהא השתא כולה סוגי' מעיקרא בבצים משתעי דאל"כ הוי לי' להזכיר הך לעיל גבי תרבא בדיקולא:

בתוס' בד"ה בביצת אפרוח. וה"ה בשאר בנמצא בה דם. פי' דלאו דוקא בביצת אפרוח דכל הביצה איסור רק ה"ה בשאר הביצה כשנמצא בה דם לא אמרינן דהשאר חוץ הדם מי' בעלמא רק כולה אוסרת. ומה שכתבו והא דלא משני כבר כתבתי דאדרבא בזה דלא הקשה ר' אידי לעצמו מן הברייתא אהא דאמרו אינשי ולהנ"ל ניחא דאיהו הוי מפרש הכל בקליפה ובהא שפיר יהיב טעמא אבל מדמתרץ לו אביי ביש בה אפרוח ש"מ דטמאה לעולם לא יהבה טעמא קשיא לי' שפיר ועמ"ש בגמרא מיהו בירושלמי שהביאו לא מוכח כלל דמיירי בביצת עוף טמא ושפיר יש לומר דמיירי ג"כ בביצת אפרוח וכשאינן קליפות לא יהיב טעמא כ"ה וכן משמע מלשון התוס' שכתבו ושמא לענין זה נמי משמע דלאו בהכי ממש מיירי אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דירושלמי ממש בהכי מיירי עיי"ש:

בד"ה פרושא קא מפרש. הכא לא דייק אסורות אסורות למה לי וכו'. טפי הוי להו להקשות דהכא כולה רישא מיותרת לגמרי כיון דקתני בסיפא בצים ששלקן ונמצא אפרוח באחד מהן אם יש בהן בנ"ט כולן אסורות ובוודאי לא שייך לומר דלולא רישא הוי ס"ד דטמאה בלי אפרוח אוסרת דא"כ השתא פשיטא שיש לומר כן ורחוק לומר דהשתא ידעינן דרישא דוקא באפרוח אבל טמאה לא אסרה דא"כ למה לי סיפא הא כ"ש הוא מטמאה וע"כ דטמאה לא רק באפרוח זהו דוחק מאוד וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי לפע"ד בזה ומיושב הכל:

בד"ה דנפל בדיקולא דבישרא וכו' דנפל ליורה גדולה וכו' ולא נתבאר לי מה ענין יורה גדולה לכאן שאינו ענין כלל לכאורה למחלוקת רב אשי ורבנן ואולי יפרשו הגאונים דהכא מיירי שלא היתה יורה מליאה רק מחמת הקילוח והרתיחות עלה למעלה לכך הי' חושב רב אשי לשער במה שבלע כל היורה ועל זה השיבו לו דכמו כן בלעה כולה מן האיסור שהכל הרתיח למעלה ולפי ערך בלע היורה מן האיסור ומן ההיתר כנ"ל

בד"ה ואיבעי' להו. ומדלא פי' בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא ריב"ל עצמו הוא מסופק ומיהו קשה וכו' משמע בס' של היתר כמו גיד בס' ואין גיד מן המנין וכו' עד סוף הדיבור להכי אית לן למימר דלדידי' הוי מספקא לי'. דבריהם קשין מאוד כמעט אי אפשר להולמם כלל כיון דפשיטא להו דיש להוכיח ממה שלא אמר בששים והיא מותרת דבאמת אסורה א"כ מה זה שכתבו דשמא ריב"ל עצמו הי' מסופק ומה הי' כוונתם בתירוץ זה אי הכוונה דהנך דבעי הך בעי' היו מסופקין דשמא ריב"ל עצמו הי' מסופק אף שלא זכר ספק א"כ מלבד דקשה מנין דר' שמן לא הי' מסופק דהא אמר ממש כמו ריב"ל גם תיקשי באמת לר' שמן למה לא אמר בששים והיא מותרת כיון דפשיטא לי' דמותרת ועוד דמשמע בהדיא דמספקא להו אי מותר בששים והיא או אסור והרי מריב"ל מוכח דאין כאן היתר בשום פנים מדלא קאמר בששים והיא מותרת רק שיש לומר שלא הי' איסור ודאי אבל היתר ודאי פשיטא דלא אמר ריב"ל ואי נפרש כפי' מהרש"א דכוונת התוס' דהך ואיבעי' להו ריב"ל עצמו אמר כן דהוא נסתפק קשה טפי חדא דלשון ואיבעי' להו וכן ממה דקאמר דשני גדולי הדור לא פירשו מוכח בהדיא דהנך שני גדולי הדור נסתפקו בכך לא ריב"ל עצמו קאמר לה ועוד דאי כוונת התוס' לתרץ דריב"ל עצמו בעי לה היכי כתבו דשמא ריב"ל עצמו הי' מסופק פשיטא דהוא עצמו הי' מסופק כיון דהך ואיבעי להו איהו קאמר לה ואי דנסתפקו התוס' ולא הי' ברור להם אי ריב"ל קאמר לה או אינהו מספקא להו א"כ תפשוט דע"כ ריב"ל קאמר לה דאי ריב"ל פשיטא לי' רק אינהו מספקא להו תפשוט מריב"ל דאסור מדלא קאמר בששים והיא מותרת ועוד מדמסקי התוס' בסוף להכי אית לן למימר דלדידי' הוי מספקא לי' ש"מ דלא הי' כוונתם דהך ואיבעי' להו ריב"ל עצמו בעי לה דהיכי כתבו אית לן למימר כך הוי להו לומר דהתם משמי' דבר קפרא קאמר ואיהו עצמו מספקא לי' ומדכתבו מדקאמר בששים אסור משמע וכו' להכי אית לן למימר ש"מ דאליבא דריב"ל מספקא לי' אי פשיטא לי' או מספקא לי' וזה ברור ודברי מהרש"א תמוהין לפע"ד בזה. גם קשה לי בהך ומיהו קשה שכתבו דמאחר שכתבו לדבר ברור דיש לפשוט מריב"ל דאסורה מדלא קאמר מפורש בששים והיא מותרת רק שתירצו דיש לומר דהוא מסופק א"כ מאי ענין קושיא זו להנך דבעי להך בעי' הא בלא"ה יקשה עכ"פ ריב"ל סובר הכא או לאיסור ודאי או ספק ולקמן סובר דמותר בס' והיא גם יש להבין דהם פתחו לפשוט מריב"ל מדלא קאמר בפי' בששים והיא מותרת ובסוף דבריהם כתבו מדקאמר בששים אסור משמע דבששים של היתר נמי אסור והוי להו לומר משום דלא פי' בששים והיא מותרת גם לשונם שכתבו בתחילת דבריהם ליכא למיפשט מידי הך תיבת מידי אין לו הבנה כלל לכאורה ויש עוד לדקדק בדברי התוס' הללו ואף שאינו נוגע כ"כ להנ"ל מ"מ הרי שאוכל לפרש כל דברי התוס' לנכון אכתוב גם זה והוא במה שכתבו ומיהו קשה דלקמן קאמר ריב"ל כל איסורין שבתורה בששים משמע בס' של היתר כמו גיד בס' ואין גיד מן המנין ודברים אלו מחוסרי הבנה שכפי הנראה הם באו להקשות דכאן סובר ריב"ל דאסור ועל כל פנים מספקא לי' ושם סובר דמותר ומלבד שאין ענין קושיא זו להך בעי' כמו שכתבתי מקודם אבל בלא"ה אם באו להוכיח היתר מהך דלקמן דהיינו בששים והיא מותר בכל איסורין קאמר ואף ביצה בכלל א"כ מה זה שכתבו דמשמע בס' של היתר כמו גיד ומה צורך למשמעות זה ולהראי' מגיד דהא אי יהא הכוונה דהאיסור בכלל הס' ולא בעינן רק נ"ט של היתר פשיטא דקשיא דהכא בעי בביצה ס"ב והתם בס' סגי ומה צורך לראי' מגיד דאין הגיד בכלל ועוד דאדרבא מדפי' גבי גיד דאין גיד מן המנין וכאן אמר בפשיטות בס' שפיר יש לומר בכלל עם האיסור ועכ"פ לא הוי להו לומר, רק דכיון דריב"ל הכא בעי ס"ב או מספק ס"ב ולמה לקמן אמר דכל האיסורין בס':

ומעתה אבא לפרש כל דברי התוס' על מכונם והוא דהא אין להוכיח כלל ומדלא פי' בששים והיא מותרת דסובר דאסור דהא ר' שמן נמי קאמר הכי וסובר דמותרת בהא שהרי אמר לו ראה אתה נותן גבול היתר והטעם משום דלא ס"ד שום איסור שיצטרך לפרש דמ"ש ביצה משאר איסורין ואין מקום לומר רק או בס' והוא בכלל כמו כחל או ס' לבר מיני' כמו גיד ושאר איסורין אבל לומר ס"ב איזה שיעור היא זה ס"ב ואין צריך לפרש כלל רק לאפוקי דלא נימא ס' והיא בכלל ולכך לר' שמן לא קשיא כלל דלא הוצרך לפרש כלל רק כוונת התוס' להקשות על הנך שני גדולי הדור דמבעי' להו שמא בעינן ס"ב אלמא דס"ל דיש סברא לומר ס"ב א"כ תפשוט מריב"ל דהוי לי' לפרושי דלא נטעה בהכי והשתא לא שייך לומר דריב"ל לא חש כלל דנטעה בהכי דאין שום הוי אמינא כלל לומר ס"ב א"כ היכי ס"ד למבעי מן הקצה אל הקצה אי נימא דלא בעינן ס"ב ואין שום הוי אמינא לטעות כלל בהא או דבאמת בעינן ס"ב וכיון שהם מסופקים שמא באמת בעינן ס"ב ע"כ מוכח מר"נ דבאמת בעינן ס"ב דאי לא בעי ס"ב הוי לי' לפרושי שלא נטעה בהא ועל ר' שמן לא קשיא דהוא כיון דלא זכר הספק כלל באמת הוי פשיטא לי' וליכא למטעי כלל דבעינן ס"ב אבל הם דמיבעי להו פשיטא דיש לפשוט מר"נ דבאמת בעי ס"ב או דאין מקום כלל לטעות דבעינן ס"ב ולא שייך לספוקי או שאין מקום לטעות כלל דנבעי ס"ב או דבאמת בעינן ס"ב דזהו מן הקצה אל הקצה ואהא תירצו התוס' דאינהו מספקא להו או דלריב"ל מותר בוודאי ואין מקום לטעות כלל דבעינן ס"ב ולכך לא חש לפרש או דמספקא לי' לריב"ל ולכך לא פי' מכח ספק והשתא לא הוי מן הקצה אל הקצה רק מן וודאי היתר לספק ואהא קשיא להו לתוס' דמהך דריב"ל דלקמן דקאמר כל האיסורין בס' ובוודאי הכוונה בס' דבזה יהא מותר דליכא לפרושי בס' אסור כמו גיד בס' דהכוונה בס' מותר דהא קאמר ואין גיד מן המנין אלמא דבס' הכוונה דבזה הוי היתר אלמא דלא בעינן ס"ב א"כ ע"כ דאין סברא כלל לטעות דבעי ס"ב ולכך לא חש לפרש בששים והיא מותרת ונפשט בעיין ועל זה כתבו דהתם משמי' דבר קפרא אבל ריב"ל עצמו יש לומר דמסופק וזה שכתבו משום דקאמר ביצה בששים אסורה והיינו אפי' ששים חוץ האיסור לכך יש לנו מקום לומר דריב"ל מסופק אבל להוכיח מסיפא דלא מפרש ששים והיא מותרת לא מוכח כלל דיש לומר דאין סברא כלל להצריך ס"ב וליכא למטעי בהכי כדי שלא יחלוק על מה שאמר משמו של בר קפרא לזה כתבו דמחמת רישא דריב"ל יש לנו מקום לומר דמספקא לי' לריב"ל אף דבר קפרא פשיטא לי' וזה שכתבו לעיל דליכא למיפשט מידי והיינו דליכא למיפשט דסובר מותר מדלא חש לפרש איסור דמנין נדע איסור וכן ליכא למיפשט להיפוך דסובר אסור מדלא חש לפרש היתר משום דאפשר דריב"ל מסופק גם אפשר דסובר מותר ולא חש לפרש דמאיזה צד נטעה דאסור מיהו הא קשיא לי דהא לקמן איכא לישנא דריב"ל במאה וא"כ ע"כ דמשמי' דבר קפרא קאמר ולי' לא ס"ל ומה ס"ד להקשות וצ"ל דבעיקר השיעור ידע דרק משמי' דבר קפרא קאמר אבל שיסבור ריב"ל לחלק בין ביצה לשאר איסורין דלא כתרתי לישני דלקמן לא משמע להו. ומ"מ בעיקר קושית התוס' מהך דלקמן לפי מה שכתבו ליתן טעם דבעי ס"ב משום שיש גדולות וקטנות א"כ ממילא לא קשיא כלל דהכל שיעור אחד ס' ודוק:

בגמרא כל איסורין שבתורה בס' פירוש רש"י היכי דבדקיני' ולא יהיב טעמא בעינן ס' לבטולי אבל היכי דיהיב טעמא טעמא לא בטיל. והנה יש ללמוד מדבריו שלשה דברים חדא דאי יהיב טעמא ליכא ביטול כלל שנית דאפי' איכא ס' בעינן לבדוק אי יש בו טעם רק אי ליכא למבדקי' סגי בס' שלישית דאפי' לא יהיב טעמא בעינן ס' ולמ"ד במאה כל הנ"ל לענין מאה. והנה בהא דאי יהיב טעמא אין לו ביטול כ"ע מודים לו דהא חזינן דמידי דעביד לטעמא וכן תבלין ופלפלין אפי' באלף לא בטלי. אמנם בשני הדינים האחרונים נחלקו עליו כל הראשונים והרא"ש האריך בזה להקשות עליו והעלו הם דס' ומאה שאמרו כאן הוא דבשיעור זה ליכא טעם למר בס' ולמר במאה וכל שיש ס' או מאה שוב לא בעינן קפילא עיי"ש:

ואני תמה מאד על דברי הראשונים ז"ל דהיכי ס"ד שיחלקו בטבע המציאות והרי הוא דבר שנוכל לבדוק לפנינו היתר בהיתר באינו מינו ונראה אי יש טעם עד ס' או עד מאה ואי נימא דלא כל הדברים שווין לנתינת טעם ולא כל הבישולים שווין בזה א"כ תמה על עצמך היכי ילפינן כלל לכל האיסורין מזרוע בשלה ובהכרח דאמרינן דכולם שווין בזה א"כ היכי ס"ד שיהא מחלוקת בדבר שישנו במציאות לבדקו ועוד היכי כללו כל האיסורין והרי צמר שיעורו קרוב למאתים וגיד כבשר בלפת ועוד דקאמר והא תניא זהו היתר הבא מכלל איסור למעוטי מאי לאו למעוטי כל האיסורין שבתורה והשתא אי מ"ד דהיכי דליכא טעמא לכ"ע בטל ומותר רק פלוגתייהו דלמר בס' ליכא טעמא ולמר במאה אם כן בפשיטות קשיא כיון דקאמר זהו היתר הבא מכלל איסור ש"מ דאיכא טעמא דאי ליכא טעמא פשיטא דהיתר הוא לכ"ע אפילו בעלמא ומדקאמר זהו היתר הבא מכלל איסור ש"מ דאיכא טעמא אפי' במאה או ס'. גם מהא דקאמר לקמן דפליגי אי בשר ועצמות כנגד בשר ועצמות משערין או בשר כנגד בשר והרי קי"ל בעלמא דאפי' עצמות של איסור מצטרפין לבטל טעם האיסור. וברור דהך פלוגתא לאו בטעמא הוא רק אפי' לא יהיב טעמא פליגי ובוודאי כל שיש ס' או מאה יכול לבדוק אפי' הישראל ולא בעינן קפילא כלל למ"ד בס' אי בדק וליכא טעמא מותר ומ"ד במאה כל שאין כאן מאה לא מהני ואסור עד שיש מאה אז יכול לטעום ומה שזכר רש"י דבר זה משום דס"ד כיון דע"כ פלוגתייהו לאו בטעמא הוא דבזה לא שייך פלוגתא במה שנוכל לידע וס"ד אפי' יש טעם למר בטל בס' ולמר במאה ומשום דפשיטא דטעמא לא בטל הוכרח רש"י לומר דוודאי בליכא טעמא פליגי ומ"מ בעי מאה או ס' אבל כל זה להנך אמוראי משמי' דבר קפרא כמו שפי' בהדיא דלמר בעינן מאה ולמר ס' אבל פשיטא דאנן לא קי"ל כוותייהו כלל בהא רק כל דליכא טעמא מותר ולפיכך השמיט הרי"ף כל הסוגי' כולה דכל השקלא וטרי' דלא כהלכה ולדידהו דלא אזלי בתר טעמא פליגי בביטול עצמות אבל לדידן לענין טעם בוודאי אפילו עצמות של איסור מצטרפין לבטל הטעם ואין תימא דשקלינן וטרינן אליבייהו שלא כהלכה דהא ר' דימי ואביי שקלי וטרי אליבא דמ"ד במאה דפשיטא דלית הלכתא כוותי' לכ"ע וכן לענין ביצה מייתי לעיל כמה אמוראי דמשערין בארבעים ושבע ארבעים וחמש מה דלא קי"ל כוותייהו כלל כללו של דבר דרש"י לא פי' כך רק להנך אמוראי דע"כ פלוגתייהו בלא יהיב טעמא דטעמא וודאי לא בטיל ולענין אי יהיב טעם בס' ובמאה לא שייך מחלוקת כלל כמו שבארנו ונראה דהיינו דאמר ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דהדבר קשה מי הוא הלומד הא בר קפרא הוא בעל המאמר וע"כ דבא לומר לא דפליגי אי טעמא איכא עד ס' או עד מאה דבהא לא שייך ללמוד מזרוע בשלה רק כל אחד אמר אפילו לא יהיב טעמא ושפיר למדו מזרוע בשלה דהיינו כל אחד ביקש טעם לשמועתו מזרוע בשלה מזה מוכח דלאו לענין טעם נחלקו כנ"ל. אמנם אף דוודאי פשיטא דפלוגתייהו בלא יהיב טעמא אבל מ"מ יתבאר לקמן בס"ד דלאו בטעמא בלבד ס"ל דבלא יהיב טעמא בעינן ג"כ מאה או ס' דכיון דאין כאן רק טעם ונתבטל אין כאן שום איסור רק היכי דאיכא מן גוף האיסור אז ס"ל דדוקא ביבש בטל ברוב אבל כל היכי שנתבשל ונתערב גוף האיסור עד שאינו עומד בפני עצמו בעינן ביטול בס' או מאה אפילו אינו נרגש טעמא ובזה יתיישבו הרבה קושיות בסוגי' ויתבאר לקמן בס"ד:

בתוס' בד"ה כל האיסורין פי' בקונ' וכו' ואין נראה וכו' הנה מה שכתבו לדחות ראיית רש"י מהך דלקמן יתבאר לקמן בס"ד גם כבר נתבאר דרק להנך אמוראי פירש"י כך דאי אפשר לפרש פלוגתייהו רק על דרך זה מיהו כבר נתבאר דאף הני אמוראי לא ס"ל כך רק אי נמחה גוף האיסור אבל טעם בלא ממש כלל מודי דבטל ויתבאר לקמן ע"ב בס"ד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה