תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צז:
בגמרא הנהו אטמהתא וכו' רבינא אסר ר' אחא שרי וכו'. הר"ן הביא בשם הרמב"ן ז"ל ליישב דהיכי שרינן הא איכא שומן גיד דמפעפע. דע"כ לא אמרינן דחלב מפעפע רק בצלי אבל מליחה אינו מפעפע אפי' בדבר שמן. והקשו עליו הרשב"א והר"ן דהא לרבינא מליח כמבושל ועדיף מצלי ולדידן יהא מליחה גרע מצלי ותמהני מאוד בין על הרמב"ן ז"ל שחידש סברא זו בין על הר"ן שהקשה עליו והוא דעל הר"ן אני תמה דמה שהקשה דאין סברא שיהא לדידן היפך דברי רבינא מקצה על הקצה הוא תמוה לפע"ד דכיון דעיקר האיסור בכאן מכת שומן גיד הוא א"כ אין צורך לומר דלרבינא מליחה הוי יותר מצלי רק כמו צלי ממש ובשומן מפעפע ורב אחא סובר מליחה אינו כמו צלי ולא פליגי כלל מהיפוך להיפוך. רק כך הוי להו להקשות על הרמב"ן דמאי קושיא על רבינא מדקאמר כבוש כמבושל מכלל דמלוח כרותח דצלי וכן ממה שאמר שמואל נצלה קולף. הא כיון דאוסר רבינא מכח שומן הגיד א"כ בצלי ג"כ אסור ושפיר הכוונה מליח כרותח דצלי ובשומן מפעפע ואוסר כולו. וביותר יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל דנהי דהך דהכא במליחה יתרץ דלכך שרי רב אחא דמליח אינו מפעפע אפי' בשומן אבל מה יענה בהך דשמואל דאמר נצלה קולף והרי יש שם שומן הגיד דמפעפע עכ"פ בצלי ובהכרח שנאמר או כתירוץ ר"ת לעיל דשומן הגיד כחוש או כפי תירוץ ריב"ם דאין מחמירין בשומן גיד יותר מגיד עצמו א"כ ממילא הכא נמי לא קשיא מידי ואין צריך לומר דבמליחה אפי' שמן אינו מפעפע והוא תמוה לכאורה. ועוד דנראה לי להוכיח מגוף הסוגיא דלא כהרמב"ן ז"ל דוודאי יש להבין דהיכי קאמר מה דעתך כשמואל והרי מהך דשמואל מוכח להיפוך דמדקאמר מליח כרותח, וכבוש כמבושל ש"מ דמליח עכ"פ אינו כמבושל ומה צורך להקשות מהך דשמואל דנצלה קולף אפי' יסבור שמואל צלי כמבושל אבל עכ"פ מליח פשיטא דאינו כמבושל ומזה נראה לכאורה דכך הכוונה מאי דעתך כשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח ש"מ דמליח אוסר דאל"כ למאי הוי כרותח כיון שאינו אוסר ולא ניחא לי' לומר דרק לענין קליפה איתמר וע"כ דכך הכוונה מליח הוי כרותח ואינו אוסר רק בשמן וכבוש הוי כמבושל ואוסר אפילו בכחוש אם כן, שומן דהכא דהוי שמן אוסר שפיר במליחה ואהא מקשה הא צלי וודאי הוי כרותח ומכל מקום אמר שמואל נצלה קולף אף שיש שומן גיד ועל כרחך או דשומן גיד אינו מפעפע או דלא החמירו בשומן יותר מגיד וא"כ למה אוסר רבינא כאן ואהא קאמר וכי תימא דמליח גרע מצלי והוי כבישול לאסור אפי' כבוש בכחוש הא מדקאמר כמבושל מכלל דמליחה לא הוי כבישול ומזה מוכח שלא כדברי הרמב"ן ז"ל רק דמליחה וצלי שווין לענין שומן גיד רק או משום דשומן הוי כחוש או דאין מחמירין בו יותר מגיד ואתי מחמתי':
אמנם נראה לי ליישב דברי הרמב"ן ז"ל והוא דבהך דשמואל דאמר נצלה קולף לא קשיא לי' כלל משומן גיד דשמואל קאי אמתניתין דע"כ מיירי שיש ס' כנגד השומן דהא בבישול למ"ד יש בגידין בנ"ט פשיטא דשומן אוסר כמו הגיד רק דתנא קמש"ל דנגד הגיד ג"כ צריך ס' לבטלו או כבשר בלפת ועלה קאמר שמואל דבצלי אין צריך לבטל עצם הגיד דאינו מפעפע בצלי ואינו נותן טעם בצלי רק בבישול רק כאן קשיא לי' דאינהו וודאי ס"ל אין בגידין בנ"ט וע"כ שלא הי' בשומן כדי לבטל ואהא קשיא לי' מ"ט דמאן דשרי הא שומן מפעפע ואהא תירץ דמליחה אינו מפעפע אפילו בשומן רק צלי מפעפע בשומן או דסובר באמת כפי תירוץ ריב"ם דבהך דשמואל כיון דקאי אמתניתין דיש בגידין בנ"ט לא החמירו בשומן יותר מגיד אבל לדידן דאין בגידין בנ"ט ומ"מ אסרו שומן גיד פשיטא שלא התירו אותו בבישול כדי נתינת טעם כמו שהארכתי בזה לעיל בתוס' בד"ה שאני חלב והשתא מהך דשמואל לא קשיא לי' להרמב"ן ז"ל דשם אזיל בשיטת תנא דמתניתין דיש בגידין בנ"ט ושומן וגיד שוה אבל כאן דהנך אמוראי וודאי ס"ל אין בגידין בנ"ט ודין השומן כמו איסור דעלמא שפיר תירץ הרמב"ן ז"ל דמליחה אינו מפעפע ומיושב קושי' השני' על הרמב"ן הנ"ל. אמנם קושיא הראשונה אכתי קשיא לכאורה דעכ"פ מאי קושיא על רבינא הא שפיר סובר מליחה הוי כרותח דצלי ומפעפע בשמן כמו צלי אבל באמת נראה לי דהא נמי לא קשיא כלל דסובר הרמב"ן ז"ל דוודאי יש שני ענינים במליחה וצלי חדא דמפליט ומבליע טעם האיסור בהיתר והשני דאי הוא דבר שמן נהי דאינו מפליט טעם רק בבישול אבל מחמת השמנונית ורתיחות הצלי השמנונית עצמו מפעפע וזב למעלה ולמטה ולכך, אוסר אפי' מריש אזנו ואהא כתב הרמב"ן ז"ל דענין פיעפוע לא שייך רק ברתיחות של צלי אבל במליחה לא שייך זה כלל רק אי מליח הוי כבישול אז מפליט ומבליע טעם אבל לפעפע גוף האיסור לא שייך רק בצלי ולא במליחה וכן נראה לעיל דמשני שאני חלב דמפעפע ש"מ דמעיקרא הוי ס"ד דמפליט ומבליע טעם האיסור ודחה דאינו מכח הטעם רק דחלב מפעפע גוף השמנונית ודבר זה אינו רק בצלי ולא שייך כלל במליחה לכ"ע וכל מה שדנין כאן הוא מכח טעם האיסור ואהא קאמר מאי דעתך דאמר שמואל מליח כרותח אלמא דמליחה אוסר ואף דכבוש הוי כמבושל ש"מ דמליחה לא היינו דבכבוש מוליך טעם בכולו בוודאי ומהני ס' לבטלו אבל מליחה אינה כבישול ואפי' ס' לא מהני והיינו דאסר רבינא ולא זכר שיהא בנ"ט כדקתני במתניתין משום דזה לא שייך רק בבישול ואהא מקשה לי' הא סובר שמואל נצלה קולף אלמא דאין רותח אוסר כלל רק בישול וכי תימא דרתיחות של מליחה הוי כבישול כיון דקאמר כבוש כמבושל ש"מ דמליחה אינו רותח כבישול ואי רתיחות של צלי הרי אין צלי אוסר ובהכרח שלא נאמר מליח כרותח רק לענין קליפה ונטילה לא לאסור לגמרי כנ"ל ליישב דברי הרמב"ן ז"ל ודברים ברורים הם לדעתו ועמ"ש בסמוך:
שם והא אמר שמואל וכו' אבל נצלה קולף וכו'. כבר כתבתי שיש לתמוה בזה שהרי כשאמר מאי דעתך דאמר שמואל מליח כרותח ע"כ כרותח דמבושל משוי לי' דהא אוסר כמו בישול א"כ מלבד דתיכף הוי לי' להקשות מדקאמר כבוש כמבושל מכלל דמליח אינו אוסר כבישול ומהך דשמואל דאמר נצלה קולף לא קשיא כלל דמליח גרע מבישול. והנה לעיל כתבתי לפרש לפי שיטת הרמב"ן ז"ל. גם לפי שיטת ר"ת ז"ל יש לפרש דמעיקרא הוי ס"ד להוכיח דמליח אוסר בשמן דאינו רק כרותח וכבוש אוסר אפי' בכחוש ואהא מקשה לי' דאמר שמואל נצלה קולף והרי התם ג"כ איכא שומן גיד ואי דמליח כרותח דמבושל דאוסר אף בכחוש ושומן גיד כחוש הא מדקאמר כבוש כמבושל מכלל דמליח אינו כבישול עיי"ש:
אמנם נראה לי לפרש עוד סוגי' זו והיא דיש להבין דלעיל הקשו התוס' דמקמש"ל שמואל הא מליח הוי כצלי א"כ נתבשל דמתניתין למה לי הא משעת מליחה נאסר ותירצו דס"ד נתבשל היינו נצלה והנה מלבד הדוחק שיש בזה דכולה מתניתין דקתני בתר הכי גיד שנתבשל בין הגידין וכן חתיכה של נבלה דע"כ נתבשל, ממש וכאן יהא הכוונה נצלה. אבל בלא"ה תיקשי לרבינא דהכא דאוסר מליחה באמת ובצלי מתיר ופשיטא דאי אפשר לפרש נתבשל נמלח. וכתבתי שם ליישב דלרבינא מיירי מתניתין שנצלה קודם שנתבשל ולא נמלח כלל והא דנקט בכה"ג ולא נקט נמלח משום דבא לאשמועינן דאין מצטרפין הרוטב משום דהוי איסור דבוק או משום דלא ניער וכסה ועוד דבנמלח אפי' ס' לא מהני דאינו כמו רותח דמבושל ממש רק עדיף מצלי אבל לא אמרינן דוודאי מתפשט בכולו לדון בס'. ולפי זה, יש להקשות כאן מאי פריך לרבינא מהך דשמואל דאמר נצלה מותר הא רבינא עצמו מוכרח לסבור נצלה מותר דאי נצלה ג"כ אסור למה לי נתבשל במתניתין הא משעת מליחה נאסר וע"כ שנצלה קודם ש"מ דצלי אינו אוסר אבל באמת לא קשיא דאין הכוונה להקשות דצלי מותר דמה בכך מליח גרע מצלי ואוסר והקושיא משמואל אין הכוונה להוכיח דצלי מותר רק כיון דקאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה מותר א"כ ע"כ אינו מפרש מתניתין שנצלה קודם דאי מתניתין שנצלה קודם הרי מפורש דנצלה אינו אוסר רק כשנתבשל וע"כ דמתניתין לשמואל בנמלח מעיקרא מיירי א"כ מוכח דנמלח אינו אוסר לשמואל דאי נמלח אוסר ע"כ שצלאו קודם א"כ הרי מפורש דנצלה אינו אוסר וע"כ דלא מיירי שצלאו רק נמלח א"כ מוכח דנמלח פשיטא דאינו אוסר וקשיא לרבינא ואהא קאמר וכי תימא מאי כרותח כרותח דמבושל והכוונה כך דוודאי עיקר קושית התוס' לעיל דמשעת מליחה נאסר לא קשיא כלל לכאורה בלא"ה דיש לומר דמיירי שמלת שור שלם או חציו והי' ס' נגד הגיד ואח"כ בישל ירך לבדו וקמש"ל דאי יש בה בנ"ט דהיינו בירך אסורה ואין מצטרפין הרוטב אבל באמת זה אינו דפשיטא דאין מליח כבישול ממש לכ"ע דהא קאמר כבוש כמבושל מכלל דמליח אינו כבישול רק שיש לומר דהוי טפי מצלי דאינו אוסר ומליחה אוסר אבל אינו כבישול שיהא מועיל ס' והיינו דקאמר וכי תימא מאי כרותח כרותח דמבושל והשתא לא קשיא כלל דשפיר יש לומר מליח אוסר לרבינא ושמואל ומ"מ לא קשיא מתניתין דכיון דהוי כבישול ממש מהני ס' א"כ מיירי דהי' במליחה ס' וקמש"ל נתבשל דאין הרוטב מצטרף כנ"ל ואהא קאמר כיון דאמר כבוש כמבושל א"כ ע"כ מליח דקאמר היינו כצלי ואינו אוסר רק בשמן דאי הוי יותר מצלי ואינו כבישול ממש א"כ לא מהני ס' והיכי קתני במתניתין נתבשל הא משעת מליחה נאסר וליכא למימר דהי' ס' כיון דאינו כמבושל לא מהני ס' וע"כ דהוי כצלי ואינו אוסר ולפי זה מיושב ג"כ קושית התוס' לשמואל דמקמש"ל שמואל הא ממתניתין מוכח דאל"כ הא משעת מליחה נאסר ולהנ"ל ניחא דוודאי ס"ד דמליחה וצלי הוי כבישול ממש ומהני ס' ומיירי דהי' מקודם במליחה ס' שנמלח עם עוד בשר הבהמה ואח"כ לא נתבשל רק הירך ואין שם ס' אסור וקמש"ל דאין הרוטב מצטרף כנ"ל:
שם משערין ברוטב. כתב הר"ן בשם הרא"ה ז"ל דברוטב בעינן שלש פעמים ס' דהיינו לזית ביצה ומחצה שאם יקרש יעמוד על זית והביא ראי' מהך דשבת פרק המוציא יין והר"ן דחה דבריו דשיעור ס' הוא שיעור כולל דכך שיערו חכמים דכל שיש ס' אפי' ברוטב אין בו טעם דאל"כ נתת דבריך לשיעורין עיי"ש. ואני תמה כיון דעכ"פ ברוטב אין בו טעם כל שיש בו ס' א"כ בדבר עב אין בו טעם אפי' בעשרים והיאך ס"ד שישוו חכמים מידותיהם כ"כ להצריך שלשה פעמים לבטל מה דסגי בפעם אחת והרי חזינן שלא השוו השיעורין לענין שבת וטומאה ולמה לענין טעמא החמירו כ"כ והרי השיעור ידוע דעב כנגד צלול חלק שליש ממנו. אבל לדעתי עיקר דברי הרא"ה ז"ל אינם ברורים כלל דדוקא לענין שבת וטומאה שייך לחלק בכך אבל לענין התפשטות טעם האיסור דחזינן דאיכא מ"ד דאפי' הקדירה מצטרפת לבטל דהטעם מתפשט בה כמו באוכל א"כ אפי' למאן דפליג היינו דוקא בחרסי הקדירה כמו שאבאר בסמוך אבל בגוף המאכל אפי' הוא מנופח וספוגי הטעם מתפשט בכולו אפי' במקום האויר כיון שהוא מעורב במאכל ואפי' נתייבש אח"כ והלך חלק האויר ממנו ממילא גם טעם האיסור שהי' באויר ושפיר מהני ס' בכל דבר הן צלול הן עב בלי הבדל כלל. אמנם מה שאני חוכך להיפוך היכי שנפל איסור צלול לתוך היתר למה יצטרך ס' כנגד כולו דחלק ספוגי שבו אין בו כדי ליתן טעם דודאי אין טעם באויר שבו והי' מהראוי לחשוב כאילו הוא יבש ואין צריך רק עשרים כנגדו דממילא יש ס' כנגד גוף האיסור שבו אי הי' יבש. ומ"מ נראה לי דגם בזה אין חילוק כלל דודאי חזינן שיש בחתיכה של איסור טעם הרבה עד שאוסר כמה קדירות עד ס' רק באותה קדירה אינה יכולה ליתן טעם ביותר מס' א"כ שפיר יש לומר אף שהאיסור ספוגי יכול ליתן בקדירה כמות שהוא בגדלו כנ"ל:
והנה לעיל פרק כסוי הדם מוקמינן הך מימרא דריא"ש שם דכל מראה אדמומית מכשיר בצללתא דדמא ואמר עלה ר"י מדיפתי דענוש כרת ואמרינן עלה והוא דאיכא כזית ופירשו רש"י ותוס' כזית דם גמור ויש לתמוה מאי קמש"ל דענוש כרת כיון דאיכא כזית דם גמור ופירשתי שם דהכוונה דצללתא דדמא אין בו סמיכות כמו דם וכיון דבעינן כזית ורביעית לכרת ולטומאה ס"ד דכזית צללתא כמות שהוא סגי קמש"ל דבעינן שיעור שאם יקרש קצת יהא בו כזית דם אבל כזית צללתא לא מהני ומכאן ראי' ברורה לדבר זה. מיהו יש לדקדק דמשמע התם דאביי מספקא לי' אי דם שוה ליין או לא א"כ אי ר"י ור"ן אמרו דבר אחד וכן אביי נסתפק בהא אף דלכאורה פשיטא דפליגי נראה לי דס"ל דטעמא דר"ן אף דבעלמא בעי כגרוגרת באוכל הכא סגי בכזית משום דבכזית הי' בו רביעית מעיקרא ואף דבפחות מכזית ג"כ הי' בו רביעית לפי ערך הדם דמתמעט עד שליש ויין צלול טפי מ"מ כיון דהשתא לא חזי למזיגא כמו שפירש"י שם ממילא פחות מכזית לא חשוב כלל אבל כזית חשוב הוא רק מה דהי' בו רביעית מהניא לי' שלא להצריך גרוגרת ולפי זה אמרו דבר אחד ואביי מספקא לי' דילמא פליגי אבל אין סברא דאביי נסתפק דדם שיעורו כמו יין כנ"ל:
שם א"ד בקדירה עצמה וא"ד במאי דבלעה קדירה. הנה מדברי רש"י ז"ל נראה דלא קי"ל כהני תרי לישני כלישנא קמא לא מפני לישנא בתרא וכלישנא בתרא לא מהך סוגי' דלקמן אטו דהתירא בלע וכו' אמנם אח"כ נראה מדברי הר"ן ז"ל דיש חילוק בין אי ראינו האיסור כשנפל ולא נתמעט והיתר נתמעט משערין במאי דבלעה קדירה ואי לא ראינו אמרינן דגם האיסור נתמעט וכן פי' הר"ן דברי הרי"ף שהשמיט הנך תרי לישני, אבל לדעתי כוונת הרי"ף פשוט דקשיא לי' היכי קאמר הכא בפשיטות דעכ"פ במה דבלעה קדרה וודאי משערין ולקמן אמרו בפשיטות אטו דהתירא בלע וכו' לכן ס"ל דאין ענין זה לזה כלל דהכא לא בא לומר רק דס"ד דמה שנבלע בקדירה עצמה חשיב כמקום אחר לגמרי הילכך אותו הטעם שנבלע מן האיסור בהיתר שנבלע בקדירה עצמה אינו נכלל עם מה שהוא בתוך הקדירה פנינו והוי כאיסור שנפל לקדירה זו ואח"כ נפל לאחרת שצריך ס' כנגד האיסור בכל אחת ואחת א"כ ממילא נאסר כל מה שנבלע בקדירה בפני עצמו שאין שם ס' לבטל האיסור כולו א"כ ממילא נאסר מה שהוא לפנינו בתוך הקדירה דג"כ ליכא ס' כנגד האיסור שהי' קודם דבשעה שנפל כבר הי' נבלע מן ההיתר בקדירה אבל אי מצרפין הכל כאחד יש ס' קמש"ל דחשבינן מה שהוא בקדירה לפנינו עם מה שנבלע כאחד ובטל בס' אבל לקמן רצה לשער מה שנבלע ולחשוב ס' כפי מה שהאיסור הוא עכשיו ועל זה הקשו עליו דהתירא נמי בלע אבל כאן בא לאפוקי דלא נימא דהם כשתי קדירות ואפי' נשער נגד האיסור כמות שהי' קודם לא מהני שאין מצטרפין קמש"ל דמצטרפין ומהאי טעמא כתב הרי"ף בפשיטות דמשערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות האיסור וההיתר כמות שהוא עכשיו דמה שנבלע משניהם מן האיסור ומן ההיתר בקדירה עצמה ממילא לפי ערך נבלע או דמשערין הכל כמות שהי' קודם וכן יש לפרש דברי רש"י ז"ל אמנם הר"ן נראה שהבין דברי רש"י דמה דבלעה קדירה הכוונה מה שנחסר ונצטמק ע"י בישול ולזה הקשה עליו מהך דתרומות ולא ידעתי מאיזה צד נפרש כך דברי רש"י ונראה פשוט דכוונתו במה דבלעה קדירה היינו מה שנבלע בדופני הקדירה כדברי הרמב"ם ז"ל הן אמת שיש להקשות קצת כיון דלא סבירא לן לשער בקדירה עצמה אף שהטעם מתפשט גם בחרסי הקדירה ומ"ש מעצמות דמצטרפין ומזה נראה דחשבינן מה שבדופני הקדירה כמקום אחר לא כמונח בתוך הקדירה ביחד ולא דמי לעצמות המונחים בפנים ביחד אם כן ממילא אין לצרף היתר הנבלע בדופני בקדירה אבל מכל מקום ברור דכוונת רש"י בלוע ממש לא מה שנחסר ואיננו. אמנם אפי' לפי הבנת הר"ן ז"ל ברש"י נראה לי דלא קשיא כלל מהך דתרומות דוודאי בלא"ה יש להבין הא חזינן חתיכה אחת אוסרת כמה קדירות אלמא דיש בה כדי ליתן טעם בהרבה קדירות א"כ מ"ש דבקדירה אחת סגי פעם אחת ס' לבטל האיסור וע"כ דבאותה קדירה אינה פולטת יותר מכדי ס' א"כ ממילא אם כשנפלה הי' ס' כנגדה אפי' נחסר אח"כ מאותה קדירה אינה פולטת יותר טעם ממה שפלטה מתחילה וכבר נתבטל משא"כ בהך דתרומות ביבש פשיטא דאי נפחת מן ההיתר ומן האיסור לא בוודאי אסור כיון דאינו תלוי בטעם רק ביבש ועמ"ש בתוס' בד"ה א"ד:
שם כל איסורין שבתורה משערין כאילו הן בצל וקפלוט נראה לי דהכוונה באותן איסורין שאין כנגדן בהיתר כלל ולא ידעינן טעמם כלל משערין אותם כאילו הן בצל וקפלוט דאינהו יהבי טעמא רבה ומספק משערין אותן כך אבל נבלה וגיד הנשה וכדומה שיש לנו היתר בדומה לו אנו יודעין שיעורו בהיתר כדומה לו ולא מיירי ר' יוחנן בהו ומשערין באיסור כפי שידוע שיעורו בדומה לו בהיתר והיינו דפריך ולשערינהו בפלפלין דיהבי טעמא טפי דכיון דאין אנו יודעין טעמא ניחוש דילמא יהבי טעמא כפלפלין ומשני דשיערו חכמים שאין בשום איסור שיתן טעם יותר מבצל וקפלוט והיינו דנקט כל האיסורין והרי גיד הוא כבשר בלפת ורש"י ז"ל כתב לבד גיד הנשה ואין זה במשמע ולהנ"ל ניחא דגיד הנשה יש היתר בדומה לו ואנו יודעין טעם גיד מגיד של היתר ושיערוהו כבשר בלפת וכמו שפירשתי במשנה.
שם אמר ר"נ גיד בששים ואין גיד מן המנין וכו'. והנה לא נתבאר בדברי ר"נ אי בגיד ממש מיירי או בשומן הגיד גם יש לדקדק מ"ש דחשיב ר"נ הני תלתא טפי משאר איסורין והנה אי בשומן גיד מיירי יש לומר דקמש"ל אף שאינו רק מנהגא מדרבנן בעלמא מ"מ אינו מן המנין אבל לפי' זה יקשה למה לא פירש דבריו שומן הגיד כיון דזהו עיקר חידושו אמנם אי נימא דגיד ממש קאמר וקאי אמתניתין וקמש"ל אף דלא יהיב טעמא כ"ה בעי ששים ואינו מן המנין אבל קשה כיון דקתני במתניתין בהדיא כיצד משערין כבשר בלפת מה ביקש ר"נ בשיעור ס' ואי שיעורא דכבשר בלפת הוא שיעור ס' ואינו מן המנין למה באמת אמרו במשנה כיצד משערין כבשר בלפת אטו התנא לא ידע לשער בס' חוץ ממנו כמו ר"נ:
ונראה לי דוודאי ר"נ בגיד ממש מיירי ושיעור ס' אינו שיעור כבשר בלפת דמתניתין ובמתניתין שאני דיש רוטב ג"כ בקדירה ומ"מ אינו מצטרף לבטל וכל שיש בה בירך עצמה בנ"ט אסורה בהא הקילו לשער כבשר בלפת כיון דיש כאן רוטב ג"כ ונהי דאינו מצטרף דהוי איסור דבוק או שהי' מקצתה חוץ לרוטב מ"מ אהני רוטב לשער כבשר בלפת בירך עצמה ולא בעינן ששים ור"נ קאמר דגיד עצמו בלא ירך רק גיד שנתבשל בקדירה עם היתר שיעורו בס' חוץ ממנו לא כבשר בלפת כיון דמצטרפין כל הקדירה בעינן ששים לבר מיני' והשתא שפיר קמש"ל ר"נ דהך שיעור כבשר בלפת אינו רק בירך שנתבשל בגידו אבל גיד עצמו שיעורו בס' חוץ ממנו ועמ"ש בתוס' בד"ה כל האיסורין ועמ"ש בסמוך:
שם כחל בששים וכחל מן המנין רש"י ז"ל פי' דלכך הוא המנין לפי שהוא מין היתר. והרמב"ם ז"ל פט"ו מהמ"א הלכה י"ח כתב לפי שאיסור הכחל מדבריהם ואף דשומן גיד ג"כ דרבנן מ"מ לפי שהוא ברי' החמירו בו כאיסורי תורה ע"ש ולפי דבריו הי' מהראוי שכל איסור דרבנן יתבטל בנ"ט חוץ ממנו אבל תימא למה פרט ר"נ כחל טפי מכל איסור דרבנן ועכ"פ הוי לי' לומר חלב שחוטה בס' והחלב מן המנין. לכן נראה לי דוודאי מודה הרמב"ם דכל איסור דרבנן דינו לענין ביטול כדאורייתא ממש דלא חילקו רבנן בהא אך ה"מ באיסור שאין היכר באיסור שהוא דרבנן כגון שנפל כזית חלב מאותן שאסור רק מדרבנן א"כ אין היכר בגוף הדבר שהוא רק איסור דרבנן אז וודאי בעי ס' חוץ ממנו אבל כחל שהוא נגלה לעין שהוא חלב שחוטה ואינו רק מדרבנן בהא הקילו בנ"ט חוץ ממנו ושומן הגיד כשנתבשל עם הגיד דג"כ ניכר שהוא רק דרבנן מ"מ כיון שהוא ברי' עשאוהו כשל תורה דאינו מן המנין ומ"מ לא הוצרך רק ס' חוץ ממנו ולא ס"א כביצה דכתב ג"כ הטעם מפני שהוא ברי' משום דביצה אסור מן התורה הוצרכו להוסיף אחת על שאר איסור תורה לפי שהוא ברי' אבל גיד שהוא דרבנן והי' מהראוי שלא להצריך רק נ"ט חוץ ממנו ומחמת שהוא ברי' החמירו שיהא כאיסור תורה. אמנם בטעמו של רש"י ז"ל לפי שהוא מין היתר לא נתבאר פי' דבר זה כיון שהכחל עצמו אסיר הרי אינו מין היתר ונראה לפי שהעיקר מה שהכחל אסור פירש"י שהבשר נתן בו טעם והכוונה אף שמצד בשר הכחל עצמו אין איסור שהרי הכחל מותר בלבדו ולצלותו אפי' לכתחילה אף דוודאי יש טעם חלב בו ואפי' קרעו שתי וערב יש בו טעם חלב רק חכמים לא אסרו רק חלב שחוטה בבשר אחר אבל בבשר הכחל עצמו אין איסור וכאן הכחל אסור לפי שנכנס בו טעם בשר מן הבשר שבקדירה ואותו בשר אסור עם טעם החלב הרי יש באותו הכחל טעם בשר בחלב מבחוץ והשתא רק טעם החלב שבכחל נאסר מכח טעם הבשר שקיבל מבחוץ אבל בשר הכחל לא שייך שיאסר מן הבשר דבשר אינו אוסר בשר רק שאי אפשר להתיר הכחל עצמו כיון שיש בו בלוע טעם חלב האסור מכח טעם בשר שמבחוץ אבל עצם בשר הכחל הוא היתר לכך מצטרף לבטל את עצמו ועמ"ש בסמוך בד"ה איבעי' להו:
שם ביצה בס' ואין ביצה מן המנין פירש"י ז"ל ביצה של עוף טמא ודבר תימא הוא דבביצה שיש בה אפרוח מוקמינן לה בגמרא דאל"כ לא יהבה טעמא כלל ואף דהמקשה הוי ס"ד בעוף טמא למה לי' לרש"י לפרש מה שנדחה בגמרא ואפשר דקשי' לי' לרש"י מאי פריך ר' אידי בר אבין הא שפיר מצי מיירי שנמחה גוף הביצה בקדירה במאכל ועינינו רואות דביצה שטרפה בתוך מאכל יהבה טעמא וצריך לומר דקשי' לי' מקמש"ל ר"נ הא בכל איסור כך הוא בס' חוץ ממנו ומ"ש ביצה דלא וע"כ דקמש"ל אפי' ביצה שלימה צריך ס' וחוץ ממנה וקשי' לי' שפיר הא באמת מיא בעלמא היא ואהא משני דקמש"ל בביצת אפרוח דיהבה טעמא אפי' שלימה בקליפתה או דבעינן כנגד כולה אף שאין האפרוח ממלא כל הביצה והשתא ממילא ר"נ מיירי בכל ביצה בין ביצת עוף טמא כשטרפה בקדירה בי בביצה שלימה שיש בה אפרוח עכ"פ כיון דבביצת עוף טמא ודאי מיירי ג"כ ובס"ד רק בעוף טמא מיירי נקט רש"י ז"ל של עוף טמא כנ"ל:
שם איבעי' להו כי משערינן בדידי' משערינן וכו'. כל סוגי' זו קשה להבין מאוד והנה מפירש"י ז"ל יראה דהכוונה פשוט אי בעינן ס' נגד כל הכחל כמות שהי' או רק כנגד מה דנפיק מיני' אבל הדבר הקשה מאוד חדא מ"ש דבעי הכי בכחל הא בכל איסור יש להסתפק כך ונהי דבהא יש לומר משום דמין היתר הוא דמהאי טעמא מצטרף לס' אבל קשה מאוד לפרש הך אלא מעתה דמקשה בתר הכי דנהפוך הוא אי במה דנפיק מיני' והיינו שאין הכחל אוסר רק מה דנפיק מיני' א"כ למה יאסור קדירה אחרת ואם אתה אומר דלא נפיק כולו א"כ וכי בשביל שאנו משערין נגד בשר הכחל ג"כ בשביל כך נפיק כולו ודברי התוס' בזה צ"ע כמו שאבאר בדבריהם:
ואין לי מקום לפרש לפי שיטה זו רק לפי דחזינן דאי נפלה חתיכה של איסור ונימוח אין אנו צריכין לשער נגד ממשה של החתיכה ונגד טעמה רק פעם אחת ס' ואף דחתיכה אחת אוסרת כמה קדירות בטעימה מ"מ באותה קדירה כיון שאנו מבטלין הממש אין צריך לבטל הטעם שאי אפשר שחתיכה אחת תיאסר בקדירה אחת יותר ממשך החתיכה והיינו דמספקא לי' כאן אי אמרינן דמשערין כנגד כולו והיינו דהכחל עצמו אפי' בשרו אסרו חכמים כל שנתבשל לכך צריך ס' כנגד כולו והטעם דאסרו בשר הכחל ג"כ כדי שלא יבשל כחל דבלי ס' ודאי אסור לכך אסרוהו אפי' יש ס' וממילא צריך לבטל גוף הכחל ג"כ שהוא אסור או דילמא דאיסור זה שהכחל אסור הוא משום שיש בו טעם חלב וממילא כיון שאנו מצריכין ס' באותה קדירה נגד עצם החלב שבכחל שוב אין צריך לבטל טעם החלב כיון שכבר בטלנו ממשו והשתא אי אמרינן דבעינן כנגד כולו דהכחל עצמו אסרוהו כדי שלא יבשל כחל אף שאין בו טעם חלב יותר מבכל הקדירה (דאי יש בו לא הי' צריך לאסרו מצד עצמו ולהצטרך לבטלו כיון דבלא"ה אסור מכח טעם חלב שבו וע"כ שאין בו טעם חלב רק בשרו אסרו שלא יבוא לידי בישול] א"כ הי' מהראוי שלא יאסור קדירה אחרת כיון שכבר נאסר בקדירה ראשונה ממילא שוב לא יבשלנו אמנם אי נימא דרק כנגד החלב שבו דנפיק מיני' משערין אבל כנגד בשר הכחל אין צריך לשער ואף דהכחל אסור היינו מכח טעם חלב שיש בו וכיון שנתבטל ממשו של חלב באותה קדירה שוב אין צריך לבטל טעמו ולפי זה בקדירה אחרת שפיר אוסר מכח טעם חלב שיש בו. ותהא פשיט פשיטא דבדידי' משערין דחי כנגד מה דנפיק מיני' מנא ידעינן כמה לשער וליכא למימר דלכך בעינן כנגד כולו דפשיטא דנוכל לשער באומד לכל הפחות בשר הכחל בעצמותו לנכות מן החשבון שהרי אנו רואין בשר הרבה מן הכחל לפנינו ומדנתנו סתמא שיעור ס' ש"מ דהכוונה לשער כנגד כולו והיינו אפי' נגד בשר הכחל ובהכי ניחא דקאמר דאי במה דנפיק מיני' מנא ידעינן דמשמע דהוכחה הוא דקאמר והוי לי' לומר פשיטא דבדידי' משערינן משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' וע"כ דהא ליתא דמשום דלא ידעינן לא הי' מהצורך לשער נגד כל הכחל דפשיטא דאין כל הכחל חלב רק הוכחה הוא דבשלמא אי הי' ידוע כמה חלב יש בו בכחל הי' מקום לומר דבס' דקאמר היינו כנגד החלב אבל כיון דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ובהכרח צריך לשער אומד אחר לנכות לכל הפחות מבשר הכחל והיכי קאמר בס' ואין זה שיעור מבורר כלל ואהא פריך א"כ נפל לקדירה אחרת אל יאסור כיין דחשבון ס' הוא כנגד בשר הכחל שאסרו הבשר אף שאין בו טעם חלב יותר א"כ לא יאסר קדירה אחרת דהא שוב לא יבשלנו כיון שנאסר בקדירה ראשונה ממילא לא יבשלנו כלל ומשני כיון שנאסר עכ"פ גוף הכחל שווי' כנבלה ואוסר ממילא בכל מקום שנפל כנ"ל אם נפרש הך בעי' כפרש"י ז"ל:
אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל למדתי פי' פשוט בסוגי' זו וז"ל ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמות שהי' בשעה שנפל וכתב ה"ה שזהו פי' למה שאמרו בדידי' משערינן או במאי דנפיק מיני' ויפרש רבינו אף במה דנפיק מיני' ותמה עליו הרב ב"י היכי פשיט מנא ידעינן הא שפיר ידעינן גם מאי פריך נפל לקדירה אחרת לא יאסור ובטל לח"מ הקשה הא גם לפירש"י קשה מאי פריך מנא ידעינן עיי"ש והוא תמוה דבשלמא לרש"י דמפרש דהספק אי כנגד כולו כמות שנפל או במאי דנפיק מיני' בלבד שפיר קאמר מנא ידעינן דאפילו ראינו הכחל כשנפל ועכשיו הוא פתות אי אפשר לידע דכ"כ חלב יצא כמו שנפחת דיכול להיות דיצא יותר ונכנס מן הקדירה במקומו אבל לדברי הרמב"ם דהכוונה אף במה דנפיק דהיינו כמות שהי' בשעה שנפל א"כ כל שראינו אותו בשעה שנפל וידעינן כמה הי' אז שפיר ידעינן לשער ס' כמותו אף שלא נודע עכשיו כמה נחסר ממנו יזה ברור:
אמנם לפי שאני תמה בלא"ה בגוף דברי ה"ה דהיכי ס"ד דהרמב"ם להקל בא כיון שכתב ואין משערין בו אלא כמות שהוא אחר שנתבשל לא כמות שהי' בשעה שנפל הרי שהזהיר הרמב"ם ז"ל שלא לשער כמעיקרא ואי להקל בא מה זו אזהרה כך הוי לי' לומר ואין צריך לשער כמו שנפל אלא כמות שהוא לפנינו דכמות שנפל פשיטא דמותר:
לכן נראה לי ברור דכוונת הרמב"ם ז"ג בדרך אחר ואפשר שגם ה"ה נתכוין לזה ולא יקשה עליו מה שהקשה הב"י כלל והוא דקשיא לי' לפירש"י חדא מה זה ששאל בכחל ולא בשאר איסורין ואי משום דאינו רק דרבנן א"כ בנפל חלב שחוטה לתבשיל לא נבעי רק נ"ט ואי משום דהכחל היתר בעצמותו א"כ למה צריך ביטול כנגדו גם מאי פריך אלא מעתה אדרבא כיון דבדידי' משערינן הרי הכחל איסור הוא ולכך אוסר ועכ"פ לא שייך אלא מעתה דמשום דמשערין כנגד כולו לא יאסור קדירה אחרת והרי בכל איסורין כך הוא דחתיכה אחת אוסרת בשתי קדירות גם תמוה מאוד במה שאמר דאי במאי דנפיק מנא ידעינן דמ"מ פשיטא דעכ"פ ידעינן לנכות מבשר הכחל שיעור שידענו בבירור דזהו בשר הכחל ולא חלב גם לשון דאי במאי דנפיק מיני' משמע דהוכחה הוא ולא טעם:
אשר על כן ס"ל להרמב"ם דהך בעי' קאי על מה שאמרו דהכחל מצטרף למנין ס' אי מצטרפין כל הכחל כמות שהי' בשעה שנפל או אין מצטרפין רק כחל שהוא לפנינו אבל מה דנפיק מיני' אינו מצטרף שזהו האיסור האוסר רק הכחל דהיינו גוף הבשר לפי שהוא היתר מצטרף לכלל ס' [והרמב"ם ג"כ קאי על מה שכתב קודם דהכחל מן המנין ומשערין ס' בכל מה שבקדירה ובכחל עצמו ועל זה כתב שאין משערין בו רק כמות שהוא לפנינו אבל לא כמות שהי' בשעה שנפל כי מה שנחסר ממנו ונכנס לקדירה אינו מצטרף למנין ס'] והנה יש להקשות היכי ס"ד להצטרף אף מה דנפיק מיני' שהרי חלב שחוטה שפי' ונפל לקדירה וודאי לכ"ע בעי ס' לבר מיני' והרי הכא ג"כ הרי החלב פי' לקדירה וצריך לומר דמ"מ משערין אותו כמות שהי' בשעה שנפל דאף החלב שפי' בטל שפיר דבשר הכחל עם מה שבקדירה הוי ממילא ס' חוץ חלב שפי' ממנו נגד החלב שפי' והיינו דקאמר פשיטא דבדידי' משערינן דהיינו כחל הנשאר לפנינו ואנו מחשבין ס' כנגד הכחל בשעה שנפל חוץ הכחל שהי' בשעה שנפל ומצרפין כחל הנשאר לפנינו שאם יש בכחל הנשאר לפנינו עם מה שבקדירה ס' כנגד הכחל בשעה שנפל מותר דאי ס"ד דמחשבין נ"ט פעמים נגד הכחל בשעה שנפל מנא ידעינן כמה נפיק מיני' דהיינו כמה חלב יש בו וכמה בשר בשלמא אי הוי פשיטא דבשר יש יותר מחלב או בשוה הוי אתי שפיר דכל שמצרפין כל הכחל כמות שהי' כבר יש ס' נגד החלב הפרוש לבר מיני' דבשר הכחל מצטרף ג"כ לבטל החלב אבל אי יש חלב יותר מבשר הכחל הרי נצטרף איסור למנין. ואני אתן לך משל להבין הדבר על בורי' אי הכחל כולו בשעה שנפל ג' זיתים ויש בו ב' זיתים חלב וזית בשר ואי משערין בו כמות שהי' בשעה שנפל והוא מן המנין א"כ אין צריך רק נ"ט פעמים ג' זיתים דהיינו קע"ז זיתים אבל אם נגד החלב שיצא נצטרך ס' חוץ ממנו רק נגד זית כחל דהיינו גוף הבשר לא בעי רק נ"ט זיתים ואף דכל הכחל איסור אחד הוא שהרי אין מבטלין זה את זה כמו חלב ודם וצריך לבטל כולו מ"מ בקולא זו של צירוף חלוקין הן דכנגד חלק החלב בעינן ס' לבר מיני' וכנגד חלק הבשר נ"ט לבר מיני' א"כ צריך ב' פעמים ס' זיתים נגד החלב ונ"ט זיתים נגד הכחל ונהי דזית של כחל כיון דלקולא זו חלוק הוא מן החלב והוא נתבטל בנ"ט א"כ מצטרף הוא לבטל החלב עם מה שבקדירה דדוקא לענין מה ששווין חשובין כאיסור אחד ואינן כחלב ודם לבטל זה את זה אבל במה שהם מחולקין לענין זה מצטרף אבל עכ"פ במינן קי"ט זיתים נגד החלב ונ"ט נגד הכחל בין הכל צריך קע"ח זתים בקדירה מלבד הכחל והחלב וכיון דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ויכול להיות שיש חלב יותר מבשר הכחל ע"כ דמשערין כפי מה שהוא דהיינו דמחשבין ס' נגד הכחל שהי' בשעה שנפל חוץ הכחל וכחל שלפנינו מצטרף לחשבון הסמך והיינו דמקשה אלא מעתה שאין מצטרפין רק בשר הכחל לא החלב והיינו לפי שהוא היתר מצטרף א"כ נפל לקדירה אחרת לא יאסר ונהי דאסרו רבנן גוף הכחל שלא יבשל כחל אבל בקדירה אחרת לא שייך זה ועכ"פ נוכל לנכות מה שברור לנו שהוא מבשר הכחל שהרי יש בשר לפנינו ומשני כיון דאסרוהו הוי כנבלה והן הן דברי הרמב"ם שאין משערין בו דהיינו לשער ס' בכחל עצמו רק באותו שהוא לפנינו הוא מצטרף לס' לבטל הכחל שנפל אבל אין משערין בכחל שהי' בשעה שנפל שלא להצריך רק נ"ט חוץ ממנו כנ"ל ולפי זה פי' במאי דנפיק מיני' היינו אף מה דנפיק מיני' והוא כמו שאמרו לעיל משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות דהכוונה דמשערין ס' עמהם וכמו כן במאי דנפיק מיני' הכוונה דמשערין ס' עם הכחל ועם מה דנפיק מיני' דהיינו דמצטרפין כמות שהי' בשעה שנפל ופשוט דאין משערין רק כמות שהוא לפנינו ולפי' זה מיושבין כל קושיות התוס':
שם למימרא דיהבה טעמא וכו'. קשיא לי' להראב"ד ז"ל אמאי לא אוקמא בנתערבה עם שאר ביצים וע"כ משום דביצה ברי' הוא ולא בטילה אפי' באלף ובמסכת ביצה משמע דבטילה עיי"ש ונראה לי דעיקר הקושיא דלוקמא בביצת טריפה או נבלה דבטמאה לא שייך שנתערבה כיון דיש לה סימנים מסתמא מכירה. אבל גם בזה יש לדקדק דאפי' תימא דאינה בטילה אפי' באלף מ"מ תיקשי היכן הוזכר בדברי ר"נ דהביצה שלימה שמא ביצה טריפה קאמר דפשיטא דיהבה טעמא וע"כ משום דא"כ מ"ש ביצה דנקט משאר איסורין ומזה דייק דר"נ קמש"ל דטעם ביצה אפי' נטלה משם אוסרת א"כ ממילא אפי' בביצה שנתערבה לא מצי מיירי דמ"ש ביצה משאר איסור כגון חתיכה בחתיכות כשאינה ראוי' להתכבד מיהו עיקר קושית הראב"ד ודאי לא קשיא כיון דלא יהבה טעמא ולא חשובה ברי' בטילה ממילא ברובא כמו יבש ביבש ועיין ברשב"א בזה:
בתוספות בד"ה איכא דאמרי בקדירה עצמה תימא וכו'. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דבלא"ה קשיא לדברי האומר דכל שהחתיכה מקצתה ברוטב הטעם הולך בכל הקדירה כמ"ש התוס' לעיל (דצ"ו ע"ב) בד"ה אם יש בה א"כ תיקשי ג"כ היכי יעלה על הדעת דאי יש רוטב בקדירה כעשרה זיתים או כחמשה וחתיכה גדולה מקצתה ברוטב ונפל כזית חלב או חלב לרוטב שלא יהא ברוטב טעם חלב או חלב ובהכרח דאפילו למ"ד דמצטרפין הרוטב כשהחתיכה מקצתה ברוטב היינו דוקא כשהאיסור נפל על החתיכה שמקצתה ברוטב מצטרפין הרוטב אבל לא כשנפל ברוטב ממעט לצרף החתיכה מה שאינה ברוטב ומעתה אין מקום לתמיהת התוס' דלא מיבעי' למ"ד דאין מצטרפין הרוטב כשהחתיכה מקצתה חוץ לרוטב דפשיטא דכאן כ"ש דאין מצטרפין עובי הקדירה מה שחוץ לרוטב רק אפילו למ"ד דמקצתה ברוטב מצטרפין היינו אי נפל על החתיכה לא בנפל ברוטב כנ"ל א"כ פשיטא דאין מצרפין כאן רק דבר דק מן הקדירה מה שהוא בפנים ברוטב אבל כל עובי הקדירה שהוא חוץ לרוטב פשיטא שאין מצרפין ועוד כיון דאיכא למ"ד דאפילו בחתיכה בעינן כולה ברוטב א"כ ממילא יש לומר דאפי' למ"ד דמקצתה סגי היינו בחתיכה אבל בקדירה מודה דאין מצרפין רק דבר הדק שהוא בפנים לא מה שחוץ לרוטב ועוד אני אומר כאשר נדקדק שאמר כשהן משערין משערין ברוטב ובקיפה וכו' ולמה לו לומר כשהן משערין פשיטא דמשערין לעולם והוי ליה לומר משערין ברוטב וכו' ומזה נראה לי דלא מיירי ר"ח לשער אלא בדבר שאנו מסופקין כשהוא לפנינו אי יש בו טעם או לא ובכזה נוכל לחשוב באומד כמה נתמעט מן הטעם בקדירה עצמה אבל בכאן שאנו רואין באומד שיש בו טעם אין משערין כלל בקדירה וא"כ כשהקדירה עבה הרבה עד שנראה באומד שיש בה טעם פשיטא שאין משערין בקדירה וכן כשהחתיכה עבה ורוטב מועט אין משערין בחתיכה דוודאי כשנפל לרוטב יש ברוטב טעם גם נראה לי דלכ"ע אין מחשבין חרס הקדירה כמו בשר דוודאי הטעם מתפשט בבשר יותר מבחרס הקדירה רק עכ"פ שיעור יש בזה דעכ"פ משערין באומד מגוף הקדירה ג"כ ומ"ד במאי דבלעה קדירה סובר דאין מצרפין רק הבלוע לא מגוף הקדירה כלל. ומ"מ נראה לי דע"כ לא פליגי רק בקדירה לפי דאין מחשבין הקדירה כאילו מונחת ברוטב אבל אי נמצא חרסים בתוך הרוטב בפנים אפשר דלא גריעי מעצמות של איסור דמצטרפין לבטל כל שאין בהם מוח ואטו נחלק דין קדירה של עץ לשל עצם וכדומה וצ"ע בזה:
בד"ה כל איסורין שבתורה וכו' מדלא נקט כבשר בלפת וכו' ומדאמר ר"נ וכו'. הנה כל דבריהם בנויין על יסוד מה שכתבו לעיל בשם ריב"ם דלעיל דכל שאין הגיד אוסר אין שמנו אוסר ולפי זה ע"כ ר"נ בגיד עצמו אבל לפיר"ת דלעיל יש לומר דר"נ מיירי בשומן גיד דמסתמא סובר כהלכה אין בגידין בנ"ט וכמו כן לפי מה שכתבתי לעיל דמודה ריב"ם דלמ"ד גיד אינו נותן טעם כלל דשומן גיד הוי כשאר איסורין א"כ ר"נ בשומן גיד מיירי גם בלא"ה היכי אפשר דבמתניתין קתני כבשר בלפת והוא שיעור ששים למה לא קתני במתניתין שיעור ששים לכן ברור או דבשומן מיירי או אפי' אי בגיד מיירי דוקא במתניתין דהגיד בירך דאין מצרפין הרוטב עכ"פ כיון שיש רוטב ג"כ הקילו כבשר בלפת אבל גיד עצמו שיעורו בס' מה שאין כן עם הרוטב יש טפי מס' רק בירך עצמו שיערו כבשר בלפת ועמ"ש בגמרא גם לא הבנתי לפי דעתם דבשר בלפת הוא שיעור ששים א"כ מוכח דכל האיסורין אינן בס' דאל"כ מ"ש דקתני במתניתין שיעור זה גבי גיד וא"כ תיקשי להנך דס"ל כל האיסורין בס' ממתניתין ואי דהם חולקין על ר"נ וס"ל בשר בלפת אינו שיעור ס' ור"נ באמת ס"ל דכל האיסורין אינן בס' רק הנך דקא חשיב גיד וכחל וביצה א"כ תיקשי הא כתבו התוס' לקמן בד"ה ביצה דה"ה כל האיסורין עיי"ש לכן דברי התוס' הללו לא נתבררו לי והעיקר כמו שכתבתי דבשר בלפת לכ"ע אינו שיעור ס' כמו שבארנו בגמרא:
בד"ה וכחל מן המנין וא"ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך וכו' נימא חתיכה עצמה נעשית נבלה וכו' לבר מכחל. דבריהם אינם מובנים כלל לכאורה לא מיבעי' אי הוי ס"ל דבעינן נ"ט כנגד הכחל כמות שנפל א"כ תיקשי להו בלא"ה הרי החלב שיצא וודאי אסור הוא דאי גם החלב מותר למה צריך ביטול כלל וע"כ דאסור ולמה סגי בנ"ט ואי משום דאין איסורו רק דרבנן א"כ גם קושיתם לא קשיא כלל. רק אפילו אי הוי ס"ל כמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דשפיר בעינן ס' נגד הכחל כמות שהי' בשעה שנפל רק כחל הנשאר לפנינו עכשיו מצטרף לס' אבל עכ"פ למה להו להביא מבסמוך דהא ע"כ הכחל עצמו שנשאר אסור דאי מותר לא נבעי כלל לבטלו ולא נבעי לבטל רק החלב שיצא וצ"ל דכוונת התוס' דוודאי הי' מקום לומר דגוף הכחל יש בו טעם חלב כמו בכל הקדירה א"כ הכחל ג"כ מותר כמו דכל הקדירה דהחלב נתבטל בין הכל אבל מ"מ בעינן לבטל כל הכחל משום דבשר הכחל ג"כ כשפולט טעמו נאסר בתוך החלב שפולט ושניהם אוסרין התבשיל לכך בעינן לבטל כל הכחל כולו רק כחל הנשאר לפנינו מצטרף דהנשאר הוא היתר שהוא ג"כ מותר כמו כל התבשיל דהחלב נתבטל בתבשיל ובכחל עצמו ואהא קשיא להו כיון דבאמת הכחל אסור והיינו דיש בו טעם חלב יותר מבכל הקדירה א"כ נעשה נבלה ומה בכך דהחלב נתבטל הרי גוף הכחל איסור הוא ואיך יצטרף לבטל. כללו של דבר דלולא דאמרו דהכחל הנשאר הוא היתר הוי אמרינן דכל היוצא מן הכחל הן החלב הנמצא בו הן טעם בשר הכחל צריך ביטול שטעם הבשר אף שהוא היתר כשיוצא עם החלב אוסר כמו החלב וצריך ס' לבטל כל הכחל גוף הבשר והחלב רק בשר הכחל שנשאר מצטרף לבטל שבו יש ג"כ חלב כפי ערך בקדירה א"כ הכל מבטל טעם החלב אבל אי הכחל נשאר אסור הוי נבלה ולא שייך שיצטרף לבטל כמו כל חתיכה של איסור שיש בקדירה דבעינן ס' לבר מינה ודוק מיהו כל דברי התוס' צ"ע במה דמסקי דאסור מכח אפשר לסחטו אסור דמאי ענין אפשר לסחטו כאן כיון דגוף הכחל אין בו איסור רק החלב נאסר דהיינו מה שבגומות מבשר הנבלע בו א"כ כשיצא זה החלב כולו לא שייך לאסור מכח אפשר לסחטו דדוקא חתיכה שנאסרה בעצמותה שבלעה איסור שייך אפשר לסחטו ולא כאן שאין איסור בכחל עצמו רק בחלב שבגומות וכיון שיצא החלב הרי נשאר הכחל היתר ומעולם לא הי' בליעת איסור גם בלא"ה דחוק מאוד לומר דפשיטא לי' שיוצא כולו וכבר פירשתי כל הסוגי' על פי דעת הרמב"ם ז"ל והך נפל לקדירה אחרת לא יאסר הכוונה דבשר הכחל לא יאסר ופשיטא שנוכל לנכות הרבה מגוף בשר הכחל כיון שלא נשאר רק דבר מועט חלב ולפנינו יש בשר הרבה ומשני דהכחל נעשה נבלה וכמו כן בעיקר קושית התוס' הראשונה העיקר משום דהוא דרבנן הקילו ואף דחלב שחוטה דעלמא וודאי בעינן ס' חוץ ממנה היינו דאין היכר שהוא חלב שחוטה אבל כחל דניכר הוא שהוא דרבנן הקילו בו וזה דעת הרמב"ם כמש"ל:
בד"ה וכחל עצמו אסור וא"ת וכו' וי"ל משום לישנא קמא וכו' לכך צריך להעמיד וכו'. דבריהם צריכין ביאור דכיון דיש לקמן תרי לישני לחד לישנא מותר בלי בשר ולחד לישנא אסור א"כ פשיטא דהנך ספרים הם ללישנא דמתיר בלי בשר. גם לשונם בתירוצם מגומגם מאוד משום ל"ק וכו' לכך צריך להעמיד והוי להו לומר דקאי ללישנא קמא דרב ונראה לי דכוונתם דוודאי יש מקום לומר דהך לישנא דאסר לקמן לא אסר רק באין ס' נגד הכחל אבל בנתבשל ויש ס' הכל מותר אפילו הכחל ואדרבא סתמא בלי ס' מיירי רק דמ"מ קשיא מנא לן הא דילמא מאן דאוסר לקמן אוסר אפילו יש ס' ובכל גווני אוסר ואהא תירצו משום דלישנא קמא דמתיר בבישול בוודאי בכל גווני מיירי אפילו ליכא ס' וסתמא בלי ס' הוא לכך הוצרך לאוקמא כאן אפילו ללישנא בתרא עם בשר דוקא דאין סברא שיחלקו הני לישני פלוגתא רחוקה דהמתיר מתיר אפילו בלי ס' והאוסר אוסר אפילו איכא ס' וכל כמה דיש לקרב המחלוקת ראוי לקרב הילכך ממילא יש לומר דהאוסר לא נחלק רק בלי ס' ולא כשיש ס' לכך הוצרך לאוקמא בנתבשל עם בשר לכ"ע כנ"ל:
בד"ה אלא מעתה וכו' דכיון דבכולי' משערינן א"כ נפיק כולי' וכו' דבריהם צ"ע כמו שתמה מהרש"א אבל באמת לק"מ דוודאי הא דקאמר פשיטא דבדידי' משערינן דאי במאי דנפיק מיני' מנא ידעינן מורה להדיא דהא דמשערין בדידי' לאו משום דלא ידעינן דא"כ הכי הוי לי' לומר פשיטא דבדידי' משערינן משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ומדקאמר דאי במה דנפיק מיני' מוכח בהדיא שאין זה נתינת טעם רק הוכחה והכוונה פשיטא דבדידי' משערין ואז ידעינן שפיר דנפיק כולי' דאי במאי דנפיק מיני' אי אפשר לידע לשערו וכיון דקאמר לשערו בס' ע"כ בדידי' קאמר וידע שפיר דנפיק כולו והשתא שפיר קאמר אלא מעתה לא יאסור קדירה אחרת כיון דנפיק כולו דאי אמרת דמספקא לן אי נפיק כולו א"כ טעמא דבדידי' משערינן משום דלא ידעינן כמה נפיק ואין זה כוונת הפשטן ואהא קשיא להו לתוס' דילמא באמת טעמא משום דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ומנא לי' דלכך משער בדידי' דפשיטא לי' דנפיק כולו ואהא תירצו דזה פשוט לו ואין ספק בדבר שהי' ידוע לו או שיוצא כולו או מקצתו רק דמספקא לי' ידיעה זו אי היתה דנפיק כולו ומשערין בכולו או שהיתה דנפיק מקצתו ומשערין במאי דנפיק מיני' דהיינו במקצתו ועל זה פשיט דפשיטא דהידיעה היתה דנפיק כולה ומשערין בדידי' דאי הידיעה היתה על מקצתו זה אי אפשר שידע כמה הוא המקצת והא ידע דספק לא הי' בדבר רק ידיעה ברורה וכיון דמקצתו אי אפשר שיהא ידיעה ברורה כמה ע"כ הידיעה היתה על כולו ונפיק כולו ושפיר פריך אלא מעתה לא יאסור קדירה אחרת ואהא תירצו עוד דמספק לא הי' אוסר קדירה אחרת והיינו דבשלמא קדירה ראשונה יש לומר דמשערין בכולו כיון דאיתחזק איסור דוודאי נפיק ולא ידעינן כמה לכך צריך כנגד כולו אבל בקדירה אחרת דלא איתחזק איסור כאן כלל דשמא נפיק כולו בראשונה שפיר יש להקל לפי שהוא דרבנן והא לא שייך לומר דידע דלא נפיק כולו ומספק דלא ידע כמה מצריך כנגד כולו לכך אוסר קדירה אחרת ג"כ הא ליתא דאי ידע דוודאי לא נפיק כולו א"כ הי' להם לפחות מה שבוודאי לא יצא ואי אין שום דבר מועט בבירור שלא יצא א"כ הרי אפי' על משהו מספקינן שמא יצא א"כ יש ספק דיצא כולו ועוד דבלא"ה כל מה שהי' יכול לצאת יצא וכיון שלא יצא בבישול ראשון בוודאי יש ספק עכ"פ שלא יצא בשני' ועמ"ש בסמוך בא"ד:
מיהו בעיקר דבריהם אני תמה דהיכי אפשר לומר כיון דבכולי' משערינן א"כ נפיק כולי' הא חזינן שנשאר בקדירה כחל הרבה ומ"מ בעינן כנגד כולו ואי נימא דמ"מ טעמא נפיק מיני' ככולו כמו חתיכה של איסור דעלמא א"כ הרי בעלמא החתיכה אוסרת בכמה קדירות ומ"ש כאן דמקשה אלא מעתה וכו'. לכן נראה לי דס"ל לתוס' דוודאי אין משערין לכ"ע רק כנגד כל החלב הנמצא בכחל וזה נוכל לשער באומד יפה דלאו כל הכחל חלב הוא ועיקר הספק אי משערין בכל החלב הנמצא בכחל או רק במה דנפק מיני' אבל כנגד החלב שנשאר בכחל אין משערין או דילמא דמשערין בכולו דכל החלב נפיק ואהא פשיט דבכל החלב שהי' בכחל משערין דאי במה דנפיק מיני' והיינו דלא נפיק כולו מנא ידעינן כמה נפיק לשער כנגדו וע"כ דכולו נפיק לכך משערין בכולו והיינו דמקשה אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסור כיון דנפיק כולו ואהא קשיא להו מנא לן דידעינן דנפיק כולו דילמא לכך משערין בכולו משום ספק שמא נפיק כולו ואהא תירצו דפשיט לו דלא הי' ספק בדבר רק אי דידעו דכולו נפיק או מקצתו וכיון דמקצתו אי אפשר לידע כמה ע"כ ידעו דכולו נפיק ותירצו עוד דאי היו ספק לא הי' אוסר מספק קדירה אחרת הכל כנ"ל:
בא"ד ועוד נראה לפרש וכו' יצא בקדירה ראשונה. עי' מהרש"א דכוונתם דהך מקשה פסיקא לי' דכולי' נפיק מיני' והוא תמוה ואדרבה משמע בהדיא מדברי התוס' דלא נפיק כולי' ושפיר יש לומר דלכך משערין בכולו מכח ספק ומ"מ מקשה שפיר נהי דבקדירה ראשונה משערין בכולו מכח ספק אבל עכ"פ כיון דכחל מן המנין אלמא דלא חשיב חתיכה דאיסורא רק מכח חלב הכנוס שאי אפשר להפרישו א"כ ממילא גם בקדירה האחרת לא יצא החלב הכנוס דאי יכול לצאת הי' יוצא בקדירה ראשונה מיהו עיקר פירושם כבר כתבתי דאי הכחל באמת מותר ואינו אסור רק מכח חלב הכנוס בתוכו שאי אפשר להפרישו א"כ לא הי' צריך אפי' נ"ט כנגד כולו דפשיטא שנוכל לשער לפחות הרבה מה שידענו בבירור שזהו כחל ולא חלב הכנוס וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה ובכוונת הרמב"ם ז"ל בפי' סוגיא זו עיין שם:
בד"ה ביצה בס' וה"ה בשאר איסורין וכו' ביצה טמא דלא אסרה. דבריהם אינם מובנים לי דכי בשביל דאיכא ביצה טמא דלא אסרה לא יאסור ביצת אפרוח והי' אפשר דכוונתם דבקליפה אפי' ביצה טמא אסרה אלמא דעיקר העיכוב לאסור הוא הקליפה א"כ שפיר ס"ד דבביצת אפרוח נמי מעכב הקליפה ועכ"פ לא בעי כ"ה שאין הטעם נוח לצאת כמו באיסור דעלמא קמש"ל דבהא אין הקליפה מעכב כלל והוי כמו שאר איסור דבעי ס' ואפי' מן המנין אינו. אבל קשה בעיני שיתכוונו התוס' לדבר זה דבדיבור שאחר זה נסתפקו בטמאה קליפה אי אוסרת. לכן נראה לי דכוונתם דוודאי ביצה זו שיש בה אפרוח אין האפרוח ממלא מקום כל הביצה כולה רק שיש בה אפרוח אבל עדיין יש בה מן הביצה תדע דהא אפרוח לאו דוקא רק כל שיש בה דם המורה על ריקום האפרוח שדי תיכלא בכולה עד שכולה נותנת טעם והיינו דקמש"ל דס"ד כיון דאיכא ביצה טמא דלא אסרה כלל א"כ ס"ד דכל מה שיש בביצה חוץ האפרוח אינו אוסר ולא ליבעי ס' רק כנגד האפרוח שבה או כנגד הדם קמש"ל דבעינן ס' כנגד כולה ואפי' מן המנין אינה כנ"ל: