אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צז.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צז.

דף צו:

בגמרא שאני חלב דמפעפע. הלשון קשה דהא המקשה ג"כ ידע דמפעפע רק דס"ד גיד נמי מפעפע ומקשה לשמואל דקאמר דנצמת בתוכו ואינו מפעפע כמו שפירש"י והוי לי' לתרץ שאני גיד דאינו מפעפע. ומזה הי' נראה לכאורה דסלקא דעתך אף דאינו מפעפע מ"מ אוסר עכ"פ כדי קליפה ואותה קליפה אוסרת חבירתה עד כולה ואהא משני דחלב שאני דמפעפע ולא משום דקליפה אוסרת חבירתה וממילא ירך שאינה מפעפע מותרת חוץ כדי קליפה ולפי זה יהא מוכח דעד שמגיע לגיד לאו דוקא רק כדי קליפה נאסר. אבל באמת אינו מוכרח והוא דמה שפירש"י לעיל גבי גיד שאינו מפעפע ויוצא בבשר לשון מפעפע שכתב רש"י ז"ל לאו דוקא כי פיעפוע לא שייך רק בגוף הדבר שמפעפע אבל בטעם לא שייך מפעפע ובגיד אמרינן דצלי אינו נותן טעם ומייתי מחלב דאסר כולו ש"מ דאוסר בטעמו כולו ומשני חלב שאני דעצם החלב לפי שהוא שמן הוא מפעפע ומתפשט בכל הגדי ולפי זה שפיר יש לומר דצלי גבי גיד כיון שהוא בפנים אינו אוסר אפי' כדי קליפה כמש"ל:

שם כולי' בחלבה הוי וכו' כילכית באילפס הוי וכו' ליטעמי' קפילא ארמאה. סוגי' זו תמוה מאוד לכאורה דמה בקשו הני אמוראי לתרץ כיון דלפי דעתם לא הי' המעשה אמת כלל לא מינה ולא מקצתה ומה צורך להם להזכיר מעשה אחרת שאירע לר"י מה שאינו ענין למעשה זו כלל ואטו חדא עובדא בא לפני ר"י וכ"ש כילכית באילפס שאין לו ענין ודמיון למעשה דרבב"ח ולא שייך לתרץ כה"ג רק שיטיל בו פרט אחד המחלק ממה שמקשה כהא דמשני ההוא כחוש הוי אבל לא שתכחיש כל הדבר לגמרי ויאמר מעשה אחרת שאין לה ענין ודמיון למעשה זו דרבב"ח. ונראה לי דמעיקרא משני דלא הי' בגדי הזה כל חלבו האסור מדאורייתא רק כולי' בחלבה דהיינו חלב שבתוך הכליות ואמרינן לעיל דרק חלב שעל הכליות אסרה תורה ולא מה שבתוך הכליות הילכך אף דר"י מחמיר לעיל וממרטט לי' אבל בדיעבד לא רצה לאסור ואפי' הכולי' עצמה לא אסר. והדר קאמר דלא הי' הגדי הזה צלי אש [דבהא הוי בעינן ס' בגדי נגד החלב ולא מצטרף מה שנצלה עמו עוד דלא מיבעי' למ"ד שאין ס' מועיל בצלי אלא אפי' למ"ד דמועיל היינו באותה חתיכה ולא בדבר אחר] רק מעשה אילפס הוי והי' שם דג טמא ג"כ ולולא דג הטמא כיון שלא הי' ס' בגדי הי' אוסר דטעימת קפילא לא מהני דחלב ובשר מין במינו אבל דג הטמא הוי אינו מינו ולא הי' כנגדו ג"כ ס' רק בהא מהני טעימת קפילא וציוה לטעום קפילא ולא הי' בו טעם דג טמא וממילא התיר הגדי ג"כ בצירוף דג הטמא שמצטרף לבטל כיון שמצידו ליכא טעם איסור והעולם לא היו יודעין דר"י צירף דג הטמא לבטל בס' והיו חושבין דמחמת שהי' צלי התיר הגדי או דחשבו דאילפס הוי צלי ואין דבר אחר מצטרף ובאמת הוי בישול וההיתר הי' משום דדג טמא הי' מצטרף לבטל כיון שלא הי' בו כדי לאסור בנתינת טעם ע"י קפילא כנ"ל:

בתוספות בד"ה שאני חלב. והא דאמרינן וכו' ותו לא וכו'. תמי' לי דאי יש מקום להקשות מהך משנה דפסחים תיקשי להו הא לעיל קאמר שמואל לא שנו וקשיא להו מקמש"ל הא משעת מליחה נאסר והשתא תיקשי הא מהך דפסחים מוכח דעכ"פ יטול את מקומו ותו לא ומקמש"ל וע"כ כמו שכתבתי לעיל דיש לומר דשם יש ס' ומכל מקום בעינן נטילת מקום כמבואר בש"ע בשם או"ה וא"ז א"כ ממילא הכא לא קשיא כלל דשם הי' באמת ס' ודוחק לומר דס"ל כדעת הרא"ה ז"ל דהך דחלב מפעפע רק להחמיר אבל להקל לבטל בס' ואפילו יש ס' לא מהני דלקמן בד"ה ההוא מבואר להדיא דס"ל בפי' הב' דאפי' מפעפע בטל בס' ואולי משמע להו יטול את מקומו היינו רק מקום שנפל הרוטב ואי חלב מפעפע צריך ליטול גם סביביו חוץ למקומו והשתא שפיר יש לומר דהתם הי' ס' ומ"מ צריך נטילת מקום והי' ראוי ליטול גם מן הצד כדי נטילה ואהא תירצו דרוטב אינו כמו שומן לפעפע כ"כ רק כדי נטילת מקום וכאן גבי גדי לפי מה דמשני דהי' כחוש והי' בטל בס' [לפי פי' הב' של התוס' לקמן] באמת הי' מצריך ר"י נטילת מקום כל סביביו ואף שהתיר עד שמגיע לחלבו הרי בלא"ה לאו דוקא כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה עד שמגיע לגיד וה"ה שהי' נוטל כל סביביו כנ"ל:

בא"ד וא"ת א"כ במתניתין הא איכא שומן הגיד וכו'. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דהא במתניתין בנתבשל מיירי ולכ"ע שומן הגיד אוסר א"כ כדקתני אם יש בו בנ"ט הרי זו אסורה דהיינו הגיד בעצמו דהא האי תנא ס"ל יש בגידין בנ"ט ורוצה לאשמועינן דבעינן שלא יהא הגיד בנ"ט ואי יש בו בנ"ט אוסר וע"כ דמיירי כשאין בנ"ט נגד השומן דאי יש בשומן בנ"ט בלא"ה אסור מכח השומן וע"כ דמיירי אף שאין בשומן בנ"ט אי יש בגיד בנ"ט הירך אסורה א"כ שפיר קאמר שמואל לא שנו אלא בנתבשל אבל נצלה לא בעינן לשער נגד הגיד רק קולף עד שמגיע לגיד אבל משומן לא מיירי דהא במתניתין דמיירי בנתבשל ג"כ לא הוזכר משומנו כלל וע"כ שאין בשומן כדי ליתן טעם ולא בא התנא לומר רק דלא תימא אין בגידין בנ"ט ולא בעינן לשער נגד הגיד קמש"ל דאם יש בגיד בנ"ט אסורה ועלה קאמר שמואל דדוקא נתבשל אבל נצלה לא שאין הגיד מפעפע בצלי' וזה ברור ועמ"ש לעיל ריש פירקין בתוס' בד"ה אם יש בה:

בא"ד והרב ר"מ מפרש וכו' ולפירושו וכו' דיש בגידין בנ"ט וכו'. באמת שדברי הר"מ הללו לפי מה שהבינו התוס' דעתו תמוה מאד דכלהו אמוראי רבינא ובר מחלוקתו ור"נ כלהו ס"ל יש בגידין בנ"ט היפוך מה דאיפסקא הלכתא לקמן אין בגידין בנ"ט וכבר תמה עליו הרשב"א ז"ל בכל זה. אבל לדעתי מעולם לא נתכוין הר"מ לדבר הזה כלל רק דוקא אי יש בגידין בנ"ט דגיד עצמו אוסר בבישול הילכך אף דשומן מפעפע לא החמירו בטעמו יותר מבגיד עצמו אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט ונצטרך לומר בשומן דאפי' מבושל אינו אוסר כלל וזה אי אפשר שיהא דבר שהוא אסור ונותן טעם לא יאסור בבישול וכ"ש שומן בבישול ולא יתקנו חכמים דבר מתמי' לאסור שומן ויהא מותר חד בחד בבישול אבל למ"ד יש בגידין בנ"ט ושפיר אוסר בבישול ובצלי שאין שאר איסור אוסר בצלי רק קליפה או נטילה לא החמירו בשומן יותר מגיד עצמו ושאר איסור דרבנן. ויש לי לומר עוד בדרך זה דלהך מ"ד יש בגידין בנ"ט עיקר האיסור בשומן גזירה אטו גיד שמא יאכלנו כיון שיש בו טעם הילכך ממילא אין לאסרו יותר מגיד עצמו אבל למ"ד אין בגידין בנ"ט לא שייך לגזור שמא יאכל הגיד כיון דעץ הוא מאיזה צד יאכלנו רק האיסור דהעולם חושבין דהאיסור הוא בשומן שעליו דלא ס"ל עץ הוא והתורה חייבה עליו ולכך אסרוהו משום מראית העין שיחשבו שאוכל איסור א"כ ממילא טעמו אוסר כמו שאר איסורין ועכ"פ נראה לי ברור שלא נתכוון הר"מ להתיר שומן בבישול בנ"ט ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה כולי' ובהכי ניחא לי דברי בה"ג שהביא בהג"א דפסק אין בגידין בנ"ט ופסק דשומן גיד במליחה בס' ובהג"א תמה עליו ובאמת לכאורה תמוה דהוא דלא כר"ת ודלא כר"מ ולפי מה שכתבתי בא"ד הקודם וכאן לפרש דברי הר"מ אתי שפיר דברי בה"ג בפשיטות:

בד"ה ההוא כחוש הוי מפרש ר"ת כחוש הוי ולכך שרי דחלב כחוש אינו מפעפע. לכאורה יש כאן יתור לשון ולא הוי להו לומר רק דר"ת מפרש דלכך שרי דחלב כחוש אינו מפעפע ונראה לי דר"ת דיקדק מלשון זה שאמר כחוש הוי ותו לא ואי הי' הכוונה לפי שהי' בו ס' לא סגי בהא רק הוי לי' לומר שהי' בו ס' לבטל ומדקאמר כחוש הוי משמע דדבר זה שהוא כחוש סגי להתיר והיינו לפי שאין חלב כחוש מפעפע. והנה להך פי' השני שכתבו דהי' ס' לא נתבאר מקמש"ל דמותר כשיש ס' וצ"ל לאפוקי מדעת הרא"ה והר"ן דדבר המפעפע בצלי אפילו ס' ל"מ:

בד"ה כולי' בחלבה הוי לפי שהי' הקרום מפסיק ונראה וכו' כבר כתבתי דיש לפרש בפשיטות דלא הי' כל החלב בגדי רק כולי' בחלבה והיינו בלובן שלה ומדינא מותר דהוי חלב שבתוך הכליות ור"י דממרטט לי' משום חומרא עביד הכי אבל בדיעבד לא חש והתיר רק להשליך הלובן בלבד. ויש לפרש ג"כ באופן זה דלא הי' רק כולי' בחלבה ושפיר הי'. ס' וכמו דהך דמעיקרא משני כחוש הוי והי' ס' מתרץ הוא דכולי' הי' בו והי' ס' וקמש"ל ג"כ דמהני ס' כמו בבישול לאפוקי מהרא"ה הנ"ל ואפשר ג"כ דמתרץ זה סובר שפיר כהרא"ה רק בחלב שבתוך הכולי' התיר בס' כיון שאינו רק חומרא ולא בשאר חלב:

בא"ד כיון דלא אסור אלא מדרבנן אינו אוסר את הכולי'. דבריהם צ"ע דהא לעיל תירצו בשומן גיד ב' תירוצים לר"ת דשומן גיד אינו מפעפע והר"מ תירץ כיון דגיד אינו אוסר אף השומן אינו אוסר והשתא דבריהם דהכא לדברי מי הם אמורים לר"ת הרי לא ס"ל דדבר דרבנו אינו אוסר דהא שומן גיד דרבנן ואינו מתיר רק לפי שאינו מפעפע ולובן ע"כ מפעפע דאי אינו מפעפע אפילו הוי דאורייתא אינו. אוסר כמו חלב כחוש דהכא ואי לדברי הר"מ דלעיל הרי טעמו דלא החמירו בשומן יותר מגיד עצמו וכיון דהגיד אינו אוסר אף השומן אינו אוסר וזה לא שייך בכולי' דחלב מפעפע ואוסר ואף הלובן אוסר ואי נתכוונו לומר דלובן כולי' חומרא בעלמא הוא ואפילו כאיסור דרבנן לא הוי וכך נראה מלשון הרא"ש אבל לא הוי להו לומר בפשיטות כיון דאינו אסור אלא מדרבנן ואולי כוונתם דדוקא גבי גיד הוצרכו לעיל לומר כיון דהגיד אינו אוסר שאי הי' הגיד אוסר ממילא שומנו שנאסר מחמתו אף שהוא דרבנן ראוי שיאסור לכך הוצרכו לומר שאין הגיד אוסר אבל בחלב דהכא נהי דאסור מחמת חלב מ"מ הא יש חלב כחוש שאינו אוסר ואינו ניכר דמחמת החלב שאינו כחוש דוקא נאסר לכך לא החמירו בו בדרבנן כיון שיש חלב דאורייתא ג"כ שאינו אוסר וצ"ע בזה:

בד"ה אבל בשר בחלב מאן טעים לה. והא דלא פריך וכו' משום דמשערינן לי' כבשר בלפת וכו'. מזה נראה דבשר בלפת אינו שיעור ס' ככל האיסורין דא"כ בבשר בחלב נמי נשער כך כבשר בלפת וזהו היפוך דעתם לקמן דבשר בלפת היינו שיעור ס' מיהו בעיקר קושיות הללו מהך דיין במים ומטיפת חלב לא קשיא מידי לפע"ד דוודאי ידע דיש לשער בהיתר בהיתר כיוצא בו וכ"ש ביין במים ויין במים דפשיטא דיכול לטעום היתר בהיתר באותו שיעור רק בקדירה שאני שאין בליעת ופליטת כל קדירה שוה וזו בלעה יותר וזו מעט ואי אפשר רק לטעום אותה קדירה ואי אפשר לטעום מכח האיסור וע"כ ע"י קפילא כנ"ל:

בד"ה סמכינן אקפילא. אע"ג דנכרי הוא כיון דקפילא הוא לא משקר שלא יפסיד אומנתו משמע מדבריהם דאפי' אינו מסיח לפ"ת נאמן ולפי זה הך סברא דאומן לא משקר עדיף ממלפ"ת דמלפ"ת אינו נאמן בדאורייתא וקפילא נאמן. אבל מפירש"י בד"ה ליטעמי' מוכח בהדיא דאינו נאמן רק במל"ת דוקא ואף דדעת רש"י טעם כעיקר לאו דאורייתא ובדרבנן מלפ"ת בלי קפילא נאמן וצ"ל דלא סמכינן בטעימה כל שאינו קפילא שאין הוא בקי כ"כ ואין הנכרי נותן דעתו במלפ"ת הבחין כ"כ ודוקא בכהן הטועם אף שאינו קפילא כיון שהוא טועם לידע אם אסור או מותר הוא נותן דעתו לידע ולהבחין יפה משא"כ נכרי מל"ת לכך בעינן קפילא דלפ"ת הוא מבחין בטוב [ומ"מ משמע בלשון רש"י דהך לפ"ת הכוונה רק שלא יודיעוהו שצריכין לדבר איסור והיתר דבזה יש לחוש אבל שפיר יש להודיעו שרוצין לידע אם יש בזה טעמו של זה רק שלא יודיעוהו שהוא לענין או"ה] ונראה טעמו של רש"י כיון דכל נאמנות קפילא נלמד מדברי רבב"ח דהכא ומיני' למד רבא ממילא אין ללמוד יותר ממה דמוכח מיני' שהרי לא הוזכר שנוכל לסמוך שיודיעו אותו שהוא צריך לאו"ה:

בד"ה אמר רבא וכו' עד סוף הדיבור הנה דברי התוס' הללו במחלוקת ר"ת ורש"י בענין מין במינו מבואר בדברי כל הראשונים והסכימו להלכה דמין במינו בטל ואדרבא עדי יותר מאינו מינו דאי נשפך מקילין במינו ובאינו מינו לא וכמעט לא הי' מהראוי לדבר בו דבר. אך אעפ"י כן יען כי דברי רבא הם סתורים דהכא פסק דבטל בס' ובע"ז נראה דפסק דלא בטל ולדעתי להשוות הסוגיות לא אמנע מלומר מה שנראה לע"ד בזה והוא דודאי יש סברא נכונה לומר דלא שייך לומר דאזלינן בתר שמא, רק בנפל גוף האיסור ואינו ניכר אז בשוה בשמא אינו בטל אבל בלא נתערב גופו של איסור כלל רק טעמו וכיון דבטעמא אינן שווין ודאי בטל. ומעתה ממילא יש לומר אפי' שווין בטעמא ג"כ כיון דרבא לא אזיל בתר טעמא כלל כל שסילק האיסור בעצמו דלא שייך לומר ששוה בשמא ומה ששווין בטעמא לא איכפת לי' לרבא ממילא בטל בס' ונראה עוד דאפי' לאביי דאזיל בתר טעמא מ"מ ה"מ בנתערב גופו של איסור אמרינן כיון דטעמו של זה כטעמו של זה אין האיסור בטל אבל כל שאין האיסור בעין טעמא בלבד בטל לכ"ע דלא שייך לומר לא בטל כיון שאין שם טעם אין שם כלום ואין שם מה שלא יתבטל דהא ר' יהודא דשמעינן לי' דסובר מין במינו לא בטל יליף לה מדם הפר ודם השעיר והתם יש שם גוף הדבר ומאיזה צד נימא דאפי' טעמו לא בטל במינו ועכ"פ לפי הנ"ל לא קשיא רבא אדרבא דהך דע"ז היינו ביש שם ממשו של איסור כגון חלא בחמרא אבל הכא מיירי שאין שם ממשו של איסור כלל ובהא אפי' במינו בטל בס' וכ"ש לרבא דאזיל בתר שמא לא שייך זה רק ביש גוף הדבר ששמו כך אבל שמא על טעמא לא שייך כלל וכ"ש כשאין בו כדי ליתן טעם הרי אין שם כלום. ואמת דלפי זה הי' מקום לומר דגבי חמץ נמי דפסק רבא במשהו היינו ג"כ ביש שם ממשו של איסור דבזה שייך מין במינו דשוה בשמא אבל טעמא שאין שם כלום בטל. ולא שייך כלל משהו רק בדבר בעין אבל טעם משהו לא שייך כלל כי טעם הוא דבר הנרגש לחיך ולכך נקרא טעם אבל כל שאינו נרגש לא שייך שיש משהו טעם כיון שאינו נרגש כלל. אבל מ"מ כיון שלא מצינו בחמץ לחלק בכך יש לומר כיון דגזירה היא אטו מינו משום חומר חמץ יש לומר דגזרינן נמי טעם אטו בעין אבל בשאר איסורין בודאי יש לחלק בכך ואי קשיא הא דלקמן פרק כל הבשר דלר"י אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה יש לומר דמיירי שאין החתיכה ניכרת בין החתיכות. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל לקמן בסוגי' דזרוע בשלה דכתב להדיא דלר"י דמין במינו לא בטל דוקא בממשו של איסור ולא בטעמו. אלא שבתשובותיו סי' ל' השיב להר"ר אליהו שביקש לומר דבחמץ דוקא בממש במשהו ולא בטעם והשיב שלא שמע לחלק בכך וכפי הנראה הוא סותר דבריו בחידושיו הנ"ל דבהא גבי חמץ גזרו מכח מינו והרי במינו עצמו אינו רק בממש ולא בטעם לפי דבריו בחידושיו ולהנ"ל יש לחלק בין חמץ לשאר איסורין דמשום חומר חמץ גזרו טעם אטו בעין כמו שגזרו אינו מינו אטו מינו אבל בשאר איסורין שפיר יש לומר כהנ"ל בפרט לרבא דאזיל בתר שמא כנ"ל ועל מה שכתבו דיש ספרים דלא גרסינן רב לטעמי' נתקשה מהרש"א דמה יתרון יש בזה מ"מ כיון דרבא עצמו דסובר בעלמא אפי' במינו בנ"ט מ"מ אוסר בחמץ אפילו שלא במינו אף דלא שייך לגזור אטו מינו א"כ למה לי' לומר דרב גזר בחמץ שלא, במינו אטו מינו. אבל באמת לא קשיא כלל דוודאי אף דסובר רבא בשאר איסורין אפי' במינו בנ"ט מ"מ בחמץ מחמיר כר"י דבמינו לא בטיל וממילא אפי' שלא במינו אטו מינו ורב נמי גזור שלא במינו אטו מינו רק רב סובר במינו כך בכל האיסורין ורבא רק בחמץ:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה