תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צו:
בגמרא דכי אית בי' ארבעה וחמשה זתים ואכל חד זית מיחייב. יש לדקדק דהוי לי' לומר דלולא דכתיב אכילה הוי מיחייב על מקצתו אפי' אין באכילתו כזית והרי ר"ש סובר כל שהוא למכות ורבנן פליגי עליו משים דאין אכילה פחות מכזית אבל לולא דכתיב אכילה הוי מיחייב על כל שהוא מן הגיד ואהא לא הוי מצי ר"י כלל לומר דאתיא מאשר על כף הירך דהיכי אתיא מהתם דאי אכל כל שהוא לא מיחייב וצריך לומר דדוקא בעלמא כגון חלב ובהמה טמאה דאסרה תורה חלב ובשר בהמה טמאה אז אמרינן לולא דכתיב אכילה הוי חייב בכל שהוא ולר"ש אפי' כתיב אכילה דלא נאמר רק לקרבן ולא למלקות אבל היכי שאסרה תורה דבר שלם כגון גיד הנשה אשר על כף הירך פשיטא דלא הוי מיחייב עד דאכיל כולו אפי' לא הוי כתיב דמהיכי תיתי נימא דעל חלק ממנו מיחייב לכך הוצרך לומר דס"ד אפי' אכל כזית לא מהני עד שיאכל כולו קמש"ל דבאכילת כזית מחייב אפי' לא אכלו כולו ובכולו שפיר מחויב אפי' פחות מכזית ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"י:
שם ור"י מאשר על כף הירך נפקא פירש"י ההוא לא איצטריך לאשמועינן וכו' דאפי' לא אכל אלא מה שעל הכף וכו' ולפירושו קשה חדא דקאמר בתר הכי ורבנן ההוא מבעי לי' וכו'. בפשיטות הוי לי' לומר דרבנן ס"ל כדשמואל א"כ מה שעל הכף הוא כולו ולא מוכח דחייב במקצתו כיון דאין איסור רק מה שעל הכף ועוד דאכתי אכילה לא מייתר כלל דבלי אכילה הוי ס"ד אפי' ליכא כזית על הכף חייב ג"כ והנה רש"י ז"ל כתב ההוא לא איצטריך ובגמרא לא הוזכר ההוא ואדרבא מדלא קאמר ההוא מאשר על כף הירך נפקא כדקאמר בסמוך לרבנן ורבנן ההוא מבעי לי' נראה דהכי קאמר דר"י דייק דינו דבעי כזית מדכתיב אשר על כף הירך דבשלמא אי בעינן כזית איצטרך על כף הירך דלא בעינן כולו אבל אי לא בעינן כזית ואכילה בעי דלא בעינן כולו על כף הירך למה לי ואהא משני ורבנן ההוא מבעי לי' לכדשמואל דעיקר דיוקו של ר"י הי' דעל כף הירך למה לי ומזה למד דבעי כזית. ונראה עוד דאי הוי שמענו מילתא דשמואל ממקום אחר ע"כ הי' צריך לומר דאשר על כף הירך אתי דאפי' מקצת מן הכף חייב כל שיש בו כזית ובכולו ג"כ בעינן כזית לכך קאמר ההוא מבעי לי' וכו' כנ"ל:
בתוספות בד"ה ור"י אכילה כתיב בי' וא"ת והרי נמלה. ולדעתי יש לחלק בין אכילה דכתיב גבי נמלים לאכילה דכתיב גבי גיד ואבר מן החי. דנמלה ושרצים מצד עצמותן ברי' הן באמת אבל גיד ואבר מן החי לולא שאסר אותן הכתוב לא הוי שם ברי' עליהן רק כל הבהמה בכללא הוי ברי' ולא כל חלק מחלקי הבהמה נקרא ברי' רק לפי שהחשיב אותם הכתוב ביחוד לאסור הגיד ואבר מן החי הוי ברי' ושפיר אמרינן כיון דכתיב אכילה שלא החשיב אותם הכתוב להיות ברי' רק בכזית אבל נמלה ושרצים דבאמת הוי ברי' בעצמותן לא אמרינן דלשון אכילה אפקועינהו מתורת ברי' שהן בעצמותן כנ"ל ודברי התוס' בתירוצם תמוה דס"ס כדמשני אכילה כתיב בי' תיקשי לך מנמלה ותיכף צריך לומר מכח אשר על הכף ובגמרא מוכח דרק מכח דברי רבנן אתינן עלה:
בא"ד והכי אמרינן במעילה וכו' דאכילה כתיב בהו. הנה כפי הנראה באו לומר דהכי אמרינן במעילה דאכילה דשרצים אתי דאי אכל כזית מן השרץ לוקה ובאמת אינו כן דהתם לא בא לומר דלוקה, על זית אף שלא אכלו כולו רק להיפוך דס"ד שיהא חייב על כעדשה מן השרץ כטומאתו קמש"ל דבעינן כזית דוקא ואולי כוונתם כך דכמו דהכא אמרינן דבעי כזית דאכילה כתיב בי' והיינו דכזית מד' זתים לא צריך דמאשר על הכף נפקא כמו כן אמרינן במעילה גבי שרץ דבעי כזית דוקא דאכילה כתיב בי' דהתם נמי לא שייך לומר דבעי לענין ד' או ה' זתים שאין צריך לאכול כולו דלהא לא בעי אכילה דבלי אכילה פשיטא דהוי מחייבינן אפילו על עדשה ממנו וע"כ דאכילה אתי להורות דבעי כזית דוקא ולא בכעדשה וה"ה הכא אתי אכילה להורות דכזית דוקא ולא בפחות אף שהוא ברי' אך עדיין אין לשון התוס' מיושב כל הצורך:
ונראה לי דהתם במעילה גרסינן אכילת שרצים לוקה עליו בכזית מ"ט אכילה כתיב בהו וגירסת רש"י ז"ל שם אכילת שרצים אינו לוקה עליהן אלא בכזית ופי' על זה ולא בכעדשה אבל בגמרא אין הגירסא כך אלא כמו שהביאו התוס' כאן לוקה עליו בכזית. ונראה לי דרב וודאי לאו בשרצים המטמאין דוקא מיירי דכללא קאמר אכילת שרצים והרי אין רק שמנה שרצים המטמאין ושאר שרצים אינן מטמאין כלל, ופריך התם אדרב דכמו טומאה כעדשה אכילה נמי בכעדשה ומשני כאן במיתתן כאן בחייהן ופריך והא אמתניתין קאי ומתניתין כל השרצים קתני אפילו במיתתן ומשני רב שמעתא בעלמא קאמר והנה רש"י ז"ל פי' שם מה שפירש אבל נראה לי דהתוס' מפרשים דרב כללא קאמר כל השרצים לוקה בכזית הן אותן המטמאין הן אותן שאינן מטמאין ובמטמאין החידוש הוא דבעי דוקא כזית ולולא דכתיב אכילה הוי לוקה בכעדשה ובאותן שאינן מטמאין הוי חידוש להיפוך דעל כזית ממנו לוקה אפילו יש בו יותר ואין צריך כולו ופריך מר"י דאכילה כטומאה א"כ אותן המטמאין חיוב אכילתן בכעדשה ומשני דזה במיתתן אבל בחיים לא ופריך ממתניתין דקתני כל השקצים מצטרפין זה עם זה ומשמע וודאי כל השקצים אפילו אותן שאינן מטמאין והני וודאי גם במיתתן בעי צירוף א"כ ה"ה הני דמטמאין ג"כ אפילו במיתתן בעי צירוף ומסיק ההוא דיוקא דולך הוא ובמתניתין וודאי קאי הך דיוקא אבל הצירוף שהוזכר במשנה אין הכוונה לענין כזית רק כל חד כמו שצריך אותן דאינן מטמאין לכזית והמטמאין במיתתן לענין עדשה ורב דקאמר כזית לא קאי אמתניתין כלל ליפרושי מתניתין דכלהו רק לכזית מצטרפין ולא לכעדשה רק שמעתא בעלמא קאמר והשתא שפיר כתבו התוס' דהך לוקה בכזית דהתם מכח אכילה ג"כ הכוונה דאי אכל כזית מן השרץ שיש בו מ"מ חייב דבשאר שרצים שאינן מטמאין לא שייך לומר דיהא לוקה בפחות דאדרבא לולא אכילה הי' צריך כולו:
בא"ד וא"ת דאמרינן ריסק תשעה נמלים ואחד חי וכו' ואחד משום נבלה וי"ל וכו' אלא בחי משום ברי'. לפי שאותה הסוגי' דפרק אלו הן הלוקין על פי פירש"י תמוה מאוד לפע"ד גם דברי התוס' קשין מאוד גם דברי הרמב"ם צריכין ביאור ומה שפירשו בדבריו הרב בעל כ"מ ולח"מ תמוה מאוד לפע"ד צריך אני להאריך קצת בזה. והנה שם אמרו ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש חמש משום ברי' דשרץ ואחת משום נבלה ופירש"י ז"ל דחמשה לאווין נמצאו בשרץ ואחת משום נבלה לפי שאותו החי בבית הבליעה הוא מת. מבואר מדבריו שני דברים חדא דלוקה על כל לאו ולאו דהיינו משום בל תשקצו ומשום שאר לאווי דשיקוץ ושירוץ הנמצא בקרא ועוד שנית דשרץ שמת עוברין עליו מלבד איסור שרץ משום נבלה והדבר תמוה שהרי מפורש בהרבה מקומות שאין איסור נבלה רק בבהמה טהורה בלבד לא בטמאה וכ"ש בשרץ שאין בו רק איסור שרץ ואין הפרש בין חי בין מת. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' מ"א הלכה ב' וז"ל אין אסור משום נבלה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראוין לשחיטה ואם נשחטו שחיטה כשרה יהיו מותרין באכילה אבל מינין טמאים שאין שחיטה מועלת בהן בין שנשחטה כראוי בין שמתה כדרכה בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו אינו לוקה משום נבלה וטרפה אלא משום אוכל בשר טמאה עכ"ל והביא שם ה"ה מן הספרא ומן המשנה דפרק כל הבשר את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב ואין בהמה וחי' טמאה בכלל ולקמן בפרקין (דף ק') משמע דדבר זה תלוי אי איסור חל על איסור והנה אנן קי"ל דאין איסור בב"ח בטמאה וכן דעת הרמב"ם דאין איסור חל על איסור אמנם בקצת מקומות משמע דלא תליא בהא כלל וכן משמע ברמב"ם הנ"ל דלאו משום אין איסור חל על איסור אתי עלה רק בהיתר השחיטה תלוי ועכ"פ אי אפשר שיהא דעת אותו שאומר ריסק ט' נמלים דחייב ששה במחלוקת תנאים ודוקא להך תנא דסובר איסור חל על איסור דלא קי"ל כוותי' כל זה רחוק מאוד. והנה ה"ה סיים שם אלא שקשה לי המימרא שבפרק אלו הן הלוקין וכתבה רבינו ספ"ב וכו' ואחד משום כזית מנבלת הטמאים וצל"ע והרב בעל כ"מ כתב ספ"ב בד"ה ריסק פי' לאו משום שמא דנבלה אלא משום בשר שרץ טמא והחמש משום ברי' ואפילו פחותה מכחרדל עכ"ל וכתב בעל לח"מ ולא הבינותי זה דכיון דלוקה משום שרץ המים והעוף ושרץ הארץ ושאר השרצים שהזכיר רבינו מה לאו דשרץ טמא תו איכא וכו' עיי"ש:
אמנם לדעתי כל דברי הרמב"ם ברורים והוא שהוא ז"ל אינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל וסייעתו דאותן חמש לאווין הוא על הנמלה שהיא שרץ הארץ ונאמרו בה חמשה לאוין בקרא חשבם ה"ה בשם הרמב"ן ז"ל ספ"ב שם אבל הרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שאף שנכתב לאווין הרבה אינו לוקה רק אחת על ברי' אחת רק הנמלה הזאת יש בה חמש בריות משום עוף טמא ומשום שרץ העוף ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולע הפירות וכתב הראב"ד בהשגות המאסף הזה וכו' אבל באמת דברי הרמב"ם ברורים שהוקשה לו חדא הך לאו דנבלה מה טיבה כאן כנ"ל גם קשיא לי' קושית התוס' אי חייב משום ברי' אחת חמש לאווין כגון בל תשקצו ולא תטמאו כפי פירש"י והרמב"ן ז"ל א"כ ה"ה אי אכל כזית ואינו ברי' כגון מרוסק יתחייב ג"כ הנך חמש לאווין א"כ למה לי אחד חי אפילו כולן מרוסקין יש כאן משום חמש לאורן ואחת משום נבלה ועוד שאם ניישב כדברי הכ"מ דהך נבלה היינו משום כזית בשר שרץ טמא וע"כ נצטרך לומר שיש שני מלקיות בשרץ מחולקים משום ברי' כשיאכל שלימה ואפילו אינה כזית ואי אכל כזית יש מלקות משום כזית שרץ שאינו ברי' א"כ לפי זה ילקה עשר חמש משום ברי' וחמש משום כזית בשר שרץ וע"כ שכל שהוא לוקה משום ברי' שוב אינו לוקה מתורת כזית א"כ איזה לאו יש משום נבלת הטמאים בשלמא בתוס' ניחא דהם ס"ל שיש חיוב נבלה בטמאה והשתא ממילא לא קשיא דילקה עשר דנבלה ליכא רק חד רק דקשיא להו דאפילו ריסק כולם ילקה חמש על כזית שרץ ואחת משום נבלה ועל זה תירצו דליכא חמש על כזית שרץ שיש לאווין מן החמש דלא כתיב אכילה ואינו לוקה רק אי אכל כולה שלימה אב השתא שהוא לוקה חמש משום ברי' שוב אין כאן מצד כזית כלל אפילו מהנך דכתיב אכילה כיון שכבר נלקה עליהן משום ברי' אבל על הכ"מ קשיא כיון דלוקה משום כזית שרץ אף שלוקה חמש משום ברי' אם כן קשה חדא קושית התוס' וביותר שילקה עשר ותירוץ התוספות לא שייך בזה דמ"מ ילקה משום כזית שרץ חוץ ברי' באותן הלאווין דכתיב אכילה. אך כל זה הוא אי נפרש הנך חמשה לאווין כפי' הרמב"ן והגאונים:
ועל כל אלה בירר לו הרמב"ם ז"ל דרך נכון וישר ולק"מ מכל הקושיות והוא שזאת הנמלה הוא כמו חמשה בריות וחייב על כל ברי' וברי' בפני עצמה כשאכלה כולה אמנם אם ריסק נמלים שאין שם ברי' כלל רק אכל כזית אי אפשר לחייבו חמש שהרי נתבטלו מברייתן רק חייב אחת משום דקי"ל במעילה (דף ט"ז) דכל השרצים מצטרפין והיינו דלענין כזית אין בהם חילוק שמות של ארץ או מים דשמות הללו לא נתחלקו רק לענין ברי' אבל לענין אכילה דכתיב בהו דחייב אפי' לא אכלה כולה רק כזית ממנה לענין זה לא נתחלקו ומצטרפין וליכא רק חד לאו בשר שרץ שכולם כמין אחד נחשבים לענין אכילה דאל"כ לא היו מצטרפין שאין בכל אחד לא כזית ולא ברי' וע"כ דזה שנתחלקו הוא רק לענין ברי' אבל לענין אכילה דכתיב בהו שאינו ברי' שוב אין הפרש בין זה לזה והכל אחד והשתא ריסק כולם חייב רק אחת ואי יש אחת שלימה חייב על השלימה חמש משום חמשה בריות ואחת על כזית מתורת אכילה כגוף אחד ומיושב הכל לנכון ודברי הרב בעל לח"מ צע"ג שחשב לפרש פי' זר שזאת השלימה אינה כאותן הנמלים המרוסקין ולא ירד לעומק הדברים אך דברי הכ"מ וודאי תמוהין במה שהביא קושית התוס' דהכא ותירוצם על דברי הרמב"ם ולדידי' פשיטא דלא קשיא כמו שבארנו ודוק היטב:
ולפי דברי הרמב"ם הנ"ל מיושב ג"כ קושית התוס' הראשונה דהיכי קאמר טעמי' דר"י דאכילה כתיב דהא נמלה ושרצים ג"כ אכילה כתיב בהו ולא פליג ר"י דהוא בכל שהוא והם תירצו דאכילה דשרצים הוא דאי איכא ארבע וחמש זתים ואכל חד זית דחייב ובגיד הנשה מעל הכף נפקא. ודברים הללו תמוהין לפע"ד דהא משמע בהדיא בגמרא דסגי לן לר"י בהא דאכילה כתיב בי' רק דהקשו לרבנן והוצרכו לתרץ היכי דאיכא חמש זתים ופריך אח"כ ור"י והוצרך לישנוי' דמעל הכף נפקא ולפי דברי התוס' הרי תיכף כשאמרו בטעמו של ר"י דאכילה כתיב בי' יקשה עליו מנמלה ושרצים ובהכרח היכי דאיכא חמש זתים ובגיד הנשה מעל הכף נפקא. ולדברי הרמב"ם הנ"ל ניחא דאין חיוב על ברי' ממין אחד רק לאו אחד מחמשה הכתובים בשרצים רק על נמלה חייב ה' מצד שהיא כמו חמשה בריות חלוקות והשתא כיון שיש בתוך החמשה לאווין שבשרצים לאווין בלי אכילה ממילא לוקה בכל שהוא והך לאו דכתיב בי' אכילה היינו להחמיר דאפי' אינה ברי' כגון מרוסק חייב מצד אכילה בכזית ולא דמי לחלב דכתיב בי' אכילה ולהקל הוא דבעי דוקא כזית משום דאינו ברי' אבל כאן דכתיב לאו מצד ברי' בלי אכילה ע"כ אידך לאו באכילה להחמיר הוא דאי אכל כזית חייב על אכילה גם כן אבל הכא הגיד הנשה דלא כתיב רק חד לאו ולא שייך לומר להחמיר דאי אכל כזית חייב על אכילה ג"כ א"כ ע"כ להקל בא כמו בחלב דאינו חייב רק על זית דוקא ואהא קאמר ורבנן ההוא צריך שפיר להחמיר דאי אכל כזית משיעור גדול חייב ג"כ וקאמר דר' יהודא מעל כף הירך נפקא אבל מעיקרא שפיר ניחא לי' דלא דמי לנמלה ושרצים דחייב מצד הכתוב שלא הוזכר אכילה ובאותו לאו שכתוב אכילה היינו שיעבור בב' לאווין כיון שאכל כזית חד מכח ברי' וחד מכח אכילה משא"כ בגיד שלא הוזכר רק חד לאו ע"כ אכילה להקל רק דמכח דקשיא לרבנן וע"כ דס"ל דגבי גיד נמי להחמיר בא לא לחייב ב' דהא ליכא רק חד לאו רק אי אכל כזית משיעור גדול דליכא משום ברי' חייב משום אכילה:
בא"ד למה לי חי אפילו מת נמי כדאמרינן ס"פ טמאה בין בחי' בין במיתתה בכזית. תמי' לי למה להו להביא מהך דס"פ הא במקומו קשיא דקאמר ריסק ט' נמלים ואחד חי וקשה במה נפשך אי מת הוי ברי' למה לי חי ואי מת לא הוי ברי' למה לי ריסק ט' נמלים הוי לי' לומר אכל ט' נמלים מתים ואחד חי גם מה שתירצו דחי לאפוקי ריסק לא כן מוכח בפירש"י שם דפי' דחייב משום נבלה משום דבבית הבליעה הוא מת אלמא דמפרש חי חי ממש. ונראה לי דלא קשיא כלל לפי דעת הרמב"ם הנ"ל דמה דחייב חמש היינו משום חמשה בריות וכשנתרסקו אין בהם חילוק בריות וחשיבי כולם כחד וחייב משום כזית שרץ טמא והשתא יש לומר כיון שאנו מחייבין חמש מצד בריות שלימות א"כ היאך יצטרף לכזית שרץ טמא כיון דשלם הוא עומד בפני עצמו לזה אמרינן דהוא חי א"כ מעיקרא חייב משום ברי' ואח"כ בבית הבליעה כשמת [או כשנתרסק בגרונו] משום כזית שרץ טמא דאז מצטרף לכזית שרץ טמא כיון שאינו חי ואף דמת הוי ברי' היינו להחמיר לחייבו אבל לא להקל לפטרו וכיון שכבר נתחייב בתורת ברי' כשהי' חי שוב כשמת מצטרף לכזית שרץ טמא ודוק היטב גם דברי רש"י ז"ל הנ"ל יש ליישב על דרך זה ואין להאריך:
בא"ד וא"ת הא אמרינן בסוף פירקין וכו'. ולדעתי לא דמי כלל הך אכילה דכתיב הכא דמבטל לה לתורת ברי' לגמרי דאי בעינן כזית ברי' לא אהני מידי לכך כל כמה דנוכל לאוקמא אכילה למילתא אחריתא מוקמינן אבל התם אפי' אי קאי אכילה לענין אבר שיהא צריך כזית אכתי ברי' אהני טובא דהא בעלמא לא מיחייב על גידין ועצמות אפילו על כמה זיתים וכאן חייב על משהו בשר בצירוף גידין ועצמות והיינו מכח ברי' וכיון דלעולם חיוב מלקות ע"י ברי' הוא שפיר מוקמינן אכילה כפשטא דבעינן כזית ודברי התוס' בתירוצם לא נתבררו לי דמה נפקא הך לאו דלא יאכלו גיד הנשה דמשמע נמי כולו ואתי אכילה ואפקי' ממשמעותי' ומ"ש דבאבר מן החי אמרינן דמשמע כולו:
אמנם דברי הרמב"ם ז"ל קשין מאוד דס"ל דחייב על כל זית בשר גידין ועצמות שבאבר אף שיש הרבה וקשה קושית התוס' דמנא לן דאבר כולו צריך כזית. ואולי יש לומר דהא לא צריך קרא דאי ס"ד דבעי כולו דוקא לא משכחת איסור אבר מן החי באבר גדול כלל אפי' לר"י דכיון שיש בו הרבה זתים אי אפשר שיאכלנו כולו בבת אחת בתוך פיו וע"כ שיאכל מעט מעט א"כ הוי חלקו מבחוץ דפטור אפי' לר"י וכ"ש לר"ל דאין מצטרפין בכדי אכילת פרס דחידוש הוא כמבואר ס"פ ואף דלר"ל מוקמינן בגרימותא זעירתי' מ"מ לר"י אינו כן ועוד דלר"ל נמי אין הכוונה להרמב"ם דוקא אותו עצם שבכף רק דעיקר הקושיא שאי אפשר לבלוע עצם כמות שהוא וקאמר בעצם קטן וממילא באבר גדול נמי משכחת לה דאוכל כזית בשר וגיד ועצם משהו משלים הראוי לבלוע אבל אי נימא דבאבר גדול אינו חייב עד שיאכל כולו לא משכחת כלל שיתחייב עליו ואפילו לר"י:
והנה לא הבנתי כלל לכאורה קושית התוס' למאן קא מקשי אי לר"ל לא שייך דקמש"ל קרא זית מן ד' זתים הא לדידי' לא משכחת רה בגרימותא זעירתי' כפירש"י שם ובאבר גדול לא משכחת לה כלל ולר"י ג"כ לא צריך קרא לחייב על זית מאבר גדול דע"כ חייב דאל"כ אין בו חיוב כלל דהוי חלקו מבחוץ וצריך לומר דקושיתם לר"א דמחייב אפי' חלקו מבחוץ וס"ד דבעי לאכול כולו קמש"ל אפי' על זית ממנו ולפי זה הרמב"ם דפסק כר"א קשיא לדידי' ג"כ קושית התוס'. ונראה לי דסובר הרמב"ם דלר"א נמי לא קשיא דבאבר מן החי כיון דכתיב אכילה תרווייהו שמעינן מינה הן באבר עצמו דצריך כזית דוקא ובכזית עכ"פ חייב אפי' באבר גדול ולא שייך לומר ברי' מאי אהני הא טובא אהני דגידין ועצמות מצטרפין משא"כ בשום מקום משא"כ בגיד כל שיש לומר דאכילה אתי דאי אכל זית מן ד' או ה' זתים חייב ממילא יש לנו לחייב בגיד שלם בפחות מזית דאי בעי כזית ברי' לא אהני מידי דהוי כמו כל איסור חלב ודם וכיון דברי' הוא ראוי לנו לחייבו בפחות מזית כל שאין לנו הכרח מאכילה דמוקמינן לה לזית מן ד' או ה' זתים משא"כ באבר מן החי דסגי מחמת ברי' לצרף גידין ועצמות לכזית וכל דכתיב אכילה על הכל קאי בין לקולא בין לחומרא כנ"ל מיהו לקמן סוף פירקין אבאר שזה המציין דהרמב"ם פוסק כר"א טעה בזה ולא פסק רק כר"י ע"ש.
בתוס' בד"ה דפשיט איסורי' בכולה ירך לשון איסורי' לא אתי שפיר וכו' ועיין בפירש"י לעיל (דצ"א) בפירושו למימרא דר"י אמר שמואל ב' גידין הן משם נוכל ללמוד פי' לסוגי' זו עיי"ש:
במשנה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט וכו'. לשון זה קשה מאוד דאטו הירך נותן טעם הא על הגיד דנין דהוא נותן הטעם בירך ואם נדחוק דהכוונה אם יש בה שיעור שיתן הגיד בה טעם איסורא אבל אינו מיושב כל הצורך שהרי דבר זה כל כמה שיש יותר ירך אין בה בנותן טעם א"כ לא שייך לשון אם יש בה שזה מורה שמה שיש בה הוא הגורם הטעם ובאמת נהפוך הוא שכל שאתה פוחת בשיעור הירך מרבה הטעם. ואפשר לפרש דעל הגיד קאי שאם יש בה כ"כ גיד בכדי שיתן טעם אסורה וגם זה רחוק אמנם מדברי רש"י ז"ל בגמרא וכן בריש פירקין מוכח להדיא דהגירסא אם יש בו בנ"ט והיינו שאם יש בגיד שיעור שיתן טעם בירך אסורה ולפי זה אין ראי' ממתניתין דאין הרוטב מסייע לבטל דאי גרסינן בה יש לדקדק כך מדלא נקט בהן אבל אי גרסינן בו אין ראי' כלל ועמ"ש בתוס' בד"ה אם יש בה:
שם כיצד משערין כבשר בלפת פירש"י דשיעורין הלכה למשה מסיני וכו'. יראה מדבריו דשיעור זה אינו שיעור ס' דאי שיעור ס' מלבד דלא שייך לומר בזה הלכה למשה מסיני דזהו שיעור חכמים כמו שפירש"י בתר הכי בסיפא והוא דבר הבא בנסיון בטבע. אבל בלא"ה אי שיעור זה הוא ס' למה אמר כבשר בלפת ותלי תניא בדלא תניא ואי דבאה ההלכה כך הא גופא קשיא למה באה הלכה בדבר שאינו ברור וידוע כיון ששיעורו ידוע וקצוב ס' הי' ראוי שתהא הלכה בס' גם בסמוך בסיפא בגיד שנתבשל בין הגידין פי' דלקמן מפרש דנותן טעם מין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיערוהו בס' מוכח בהדיא שאין זה השיעור ברישא כבשר בלפת רק בסיפא במין במינו שיערוהו כך ואין לומר דרק במין במינו דליכא למיקם אטעמא שיערוהו בס' אבל באינו מינו איכא למיקם אטעמא הא ליתא כיון דלא הוזכר במתניתין קפילא רק שיעור כבשר בלפת אם כן הך שיעור נוכל לשער גם במינו ובהכרח דבשר בלפת אינו שיעור ס' תדע דרש"י פי' דמשערין גיד כבשר וירך כלפת ואי הי' בשר הי' נותן טעם בלפת אף זה אסור א"כ מילתא דפשיטא הוא דשיעור זה אינו שיעור ס' שזהו שיעור נתינת טעם וכבשר בלפת פשיטא דגיד כשיעור בשר אינו נותן טעם כבשר בכמותו ופשיטא שאין גיד טעמו כמו טעם הבשר כמוהו וע"כ דהלכה כך הוא לשער כך א"כ אינו שיעור ס' ואף שהר"ן ז"ל כתב בהדיא שזהו שיעור ס' אבל דברי רש"י ז"ל אי אפשר לפרש כך כמו שבארנו אמנם מלשון רש"י ז"ל ריש פירקין משמע לכאורה דבשר בלפת הוא שיעור ס' שפירש שם אהא דמייתי התם הך משנה אם יש בה בנ"ט דשיערו חכמים בס' כל נותן טעם סתם אמנם כבר כתבתי לעיל דאדרבא מהתם נמי יש ראי' דדעת רש"י ג"כ דבשר בלפת אינו ס' ועתה אפרש יותר דלקמן מציין הש"ס על הך כבשר בלפת ומפרש ר"ה כבשר בראשו לפתות וקאמר עלה דמתניתין דלא כהאי תנא דסובר אין בגידין בנ"ט עיי"ש והדבר תמוה מאי ענין זה להך כיצד משערין ומעיקרא דקאמר אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה הוי לי' לומר דלא אתיא כמ"ד אין בגידין בנ"ט יהא השיעור איך שיהי' וברור דאי הוי קתני נ"ט סתם ככל האיסורין הוי מצינן ליפרושי מתניתין מכח שומן גיד דשיעורו בנ"ט ככל האיסורין והרי מתניתין דהגידין והנותר ישרפו לששה עשר מוקמינן בשומן גיד וכ"ש הכא דירך שלימה משמע כמו שפירש"י לעיל בשמעתין דשולח אדם ירך א"כ ממילא יש שומן גיד א"כ צריך לשער בנ"ט אבל גיד עצמו שפיר אין בו טעם כלל והיינו דמציין על השיעור כבשר בלפת ואי על שומן גיד מ"ש מכל איסורין שישנן בנ"ט דלא שיערו כבשר בלפת וע"כ דעל גיד עצמו קאי לפי שאף שיש בו בנ"ט מ"מ טעמו קלוש ובעינן כבשר בראשו לפתות שהוא מתוק כמו שפירש"י לקמן שם ואין טעם הבשר ניכר בו בקל וצריך בשר הרבה שיתן טעם כך משערין הגיד שהוא ג"כ קשה ליתן טעם בבשר עד שיהא הרבה. וזהו ג"כ כוונת רש"י ריש פירקין דכיון דכל נ"ט סתם שיעורו בסמך ש"מ דכאן דשיערו כבשר בלפת דבגיד עצמו איירי כמו שפירשתי לעיל עיי"ש. אמנם עדיין יש לדקדק קצת מאי שנא דבגיד עם בשר שיערו כבשר בלפת ובגיד עם הגידין בס' כמו שפירש רש"י בסמוך ונראה דהטעם דמין במינו כיון דלא שייך ביטול ואדרבא מתחזק דמהאי טעמא איכא למ"ד דלא בטל כלל הילכך אפי' למ"ד דבטל מכל מקום שיערו בזה בסמך דאף דטעם גיד חלוש לענין מינו הוי עכ"פ כשאר איסורין וכן משמע עוד בפירש"י לקמן (דף צ"ז ע"ב) במימרא דר"א אמר ר"י ושם אבאר בגמרא ובתוס' שם בד"ה כל עיי"ש גם מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל וכבר נתבאר לך כי מה שאמר למעלה ירך שנתבשל בה ג"ה נבדקת בנ"ט נדחה ואינה נבדקת אלא באחד וס' בשמנונית הגיד וכו' הרי מבואר דבשר בלפת אינו שיעור ס' ודוק:
ומעתה אבאר מהו פי' דבר זה כבשר בלפת והנה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה יראה שהוא מפרש שיהא טעם ממש מורגש לחיך כמו שיורגש טעם הבשר בלפת ודבר זה אצלי מן התימא כי מאחר דנחלקו וקי"ל אין בגידין בנ"ט כלל אם הי' מציאות שיורגש טעם בחיך כמו שיורגש טעם הבשר בלפת היאך הי' אפשר לחלוק על מציאות כזה דאין בו בנ"ט כלל. ומדברי רש"י ז"ל דמשערין הגיד כאילו הוא בשר והירך כאילו הוא לפת ואם יש בו שיעור שהי' נותן טעם בלפת אף זה אסור והיינו אף דכאן אינו נ"ט בשיעור זה מ"מ אי הי' בשר בלפת הי' נותן טעם אסור והלכה למשה מסיני לשער כך או דסובר רש"י דהבשר אינו נותן טעם כ"כ בלפת לפי שהוא מתוק ומשערין כמוהו גיד בירך לפי שג"כ אינו נותן טעם בקל כ"כ אפילו למ"ד יש בגידין בנ"ט ולי יש בענין זה ב' פירושים האחד דכמו שדרך ליתן בשר בלפת כשמבשלין לפת עם בשר כמו כן צריך שיהא גיד בערך הירך ואף דשיעור זה לא יגיע לשלשים מ"מ כיון דהגיד קשה ואין בו טעם כ"כ כל שיש יותר בשר בערך הגיד מערך הלפת לגבי בשר שוב אין בו בנ"ט:
אמנם הפי' השני והוא מה שנראה לי עיקר צריך להאריך בו קצת והוא דיש להבין מ"ש דאמרו כאן כיצד משערין טפי מכל האיסורין שלא הוזכר כיצד משערין רק בנ"ט סתם ועוד למה לי זה השיעור נשער אותו בגיד של היתר כמוהו שהרי גיד עם הגידין הוי מין במינו אלמא דגיד של היתר שוה טעמו לגיד של איסור א"כ כאילו גיד של היתר כמוהו נתבשל בבשר אי הי' נ"ט וזה נוכל לטעום לידע טעמו ועוד ליטעמי' קפילא ארמאי כמו קדירה שבישל בשר ואח"כ בנ"ט ע"י קפילא. לכן לפי שנחלקו בגיד אי יש בו בנ"ט אי אין בו בנ"ט והנה פשיט' שלא יחלקו במציאות וליטעמי' קפילא או נראה בגיד של היתר כמוהו וע"כ דלכ"ע אין טעם גיד נרגש כלל לא בגיד של היתר ולא ע"י קפילא כי אין בפליטתו טעם מורגש לחיך אבל מ"מ פולט הוא טעמו ומ"ד יש בגידין בנ"ט סובר דדבר זה ג"כ אסרה תורה כל שהוא פולט כ"כ עד שדבר אחר אי הי' מוציא פליטתו הי' נרגש בו הטעם לחיך נאסר גם בגיד ומ"ד אין בגידין בנ"ט סובר שדין נתינת טעם אינו בגיד כלל כי טעם כזה אינו אסור בשום איסור רק הגיד עצמו גזה"כ שלא יאכלנו אבל טעמו דהיינו פליטתו כיון שאינו נרגש לחיך לא נאסר והיינו דקתני כיצד משערין דאיסור דעלמא משערין בו בעצמו כיון שיש בפליטתו טעם נרגש אבל גיד שאין בו טעם נרגש אין אנו יודעין לשער כמה יהא פליטתו עד שיאסר ואמרינן כבשר בלפת וכל שאי הי' בשר בלפת הי' נרגש טעם כן בערך זה אוסר הגיד אבל איסור דעלמא אין משערין בדבר אחר רק בעצמו וזה שאמרו אין בגידין בנ"ט וזה מורה דלאו על גיד הנשה בלבד קאי רק על כל מין איסור שיש בגיד כגון נבלה וטומאה ואפילו בגיד שאינו גיד הנשה כלל נחלקו אי אסרה תורה טעם כזה שאינו מורגש בהרגש גמור לפי שאינו לא מר ולא מתוק ולא מלוח רק כעין מים שאין להרגיש טעמו בתערובת שנדע שזה טעם גיד כנ"ל:
ודע שיש עוד לדקדק כיון דקי"ל שמנו של גיד ג"כ אסור ויש בו טעם מורגש ככל האיסורין א"כ מ"ש דפסיק ותני כבשר בלפת הא איכא שמנו בקפילא או בס' ונראה כיון דשמנו רק דרבנן לא החמירו בו יותר מגיד עצמו והא דאמר ר"נ לקמן גיד בס' והיינו שומן גיד דוודאי לא יחלוק על ההלכה אין בגידין בנ"ט ומ"מ לא תברא דדוקא אי יש בגידין בנ"ט והגיד אוסר בטעמו לא החמירו בשומן יותר מגיד אבל אי אין בגידין בנ"ט ואין משערין בו כלום לא שייך שלא ישערו בשומן כלום וממילא שיערו בו כשאר איסור ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה שאני ליישב דברי הר"מ בזה:
שם והרוטב בנותן טעם. תמי' לי דנראה דקמש"ל דלא תימא כיון שנאסרו כל הגידין וכל החתיכות ממילא הרוטב ג"כ אסור דבעינן שיהא ברוטב ס' כנגד כל החתיכות כיון דכולן איסור הן קמש"ל דהרוטב בנ"ט של חתיכת האיסור בלבד ולא עוד אלא אפילו אותן חתיכות שנאסרו מצטרפין לבטל להתיר הרוטב והיינו לפי שאיסור החתיכות אינו מצד עצמותן רק לפי שאינו ניכר להוציאו משם וברי' וחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטלה הילכך כיון שאין בהם טעם איסור ואי היו ניכרין היו הם עצמם מותרין הילכך הרוטב שידוע לנו שאין בו טעם איסור ממילא הוא מותר ולפי זה יש להוכיח מכאן דחתיכה נעשה נבלה בשאר איסורין דאי דוקא בב"ח כפי שיטת ר"א א"כ היכי נקט התנא דבר זה דאיסור החתיכות מצד שאינן ניכרין הרי אפילו נאסרו בעצמותן מחמת שקבלו טעם איסור מן הטמא או מן הנבלה מ"מ הרוטב בנותן טעם דאין חתיכה נעשה נבלה בשאר איסורין. וביותר קשה לי דברישא קתני אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה דמשמע דאין הרוטב והחתיכות להתיר הירך והיינו דמיירי שלא ניער וכסה כמ"ש התוס' א"כ הוי לי' לומר והרוטב בנ"ט דלא תימא דהרוטב נאסר דירך נעשה נבלה ומדקמש"ל רק בסיפא דאין החתיכות אסורין רק מטעם שאין מכיר האיסור ש"מ דאפילו בשאר איסורין אמרינן חנ"נ ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אם יש:
בתוספות בד"ה אם יש בה בנ"ט לאו בגיד לחודי' משערינן וכו' אתי שפיר וכו'. כוונתם לפי שלא הוזכר במשנה רק גיד ולא קליפה משמע להו טפי כר"א דלא הוי נבלה. מיהו אכתי אפי' לר"א קשיא לפי מה דקי"ל דאותה חתיכה עכ"פ נשארת באיסורה ואינה חוזרת להיתר א"כ הקליפה אסורה לעולם אפי' אין בה בנ"ט וסתמא דמתניתין משמע דבלי נתינת טעם הכל מותר ואין כאן איסור כלל ואפשר לחלק בין איסור ממש לאיסור שנאסר כדי קליפה דבהא אפשר דאפי' הקליפה חוזרת להיתר [וכה"ג חילקו לענין חנ"נ דהנאסר כדי קליפה לא נעשה נבלה לפי שיטת הר"ר אליעזר ממיץ] מיהו לפי שיטת הרא"מ ממיץ לקמן דבחצי חתיכה לא אמרינן חנ"נ אתי שפיר ג"כ אפי' אי נימא דלא כר"א רק לפי שהתוס' כתבו עליו שאין בזה טעם כתבו כאן דרק לר"א אתי שפיר.
אמנם בגוף דברי התוס' יש לי לדון הרבה דאפי' למ"ד חנ"נ בשאר איסורין מ"מ הכא לא נאסר הקליפה כלל במליחה דהא חזינן אף דמליחה פועלת רק כדי קליפה להפליט איסור ולהבליע אבל לענין להוציא דם אפי' מלח חתיכה עבה מב' צדדים ולהרשב"א אפי' מצד אחד מועיל להוציא כל הדם אפי' מה שבעובי החתיכה ומעתה גיד זה כיון שהוא בפנים בתוך בשר הירך והמנקר צריך לפתוח הירך להוציא הגיד שאינו מגולה תיכף על הירך לחוץ א"כ כשמלח ירך שלימה [דבהכי מיירי מתניתין כדדייקינן לעיל שלימה אין חתוכה לא ופרש"י דירך שלימה משמע] אפי' מלחו מכל צדדיו אין המליחה מועלת רק להוציא הדם אבל לא להפליט ולהבליע מן הגיד כדי קליפה כיון שאין המלח על הגיד ממש רק מבחוץ והרי כדי קליפה מפסיק בין המלח לגיד ושוב אין המלח פועל כלל לגיד אפי' לאסור כדי קליפה ובזה יתיישב לנכון קושית התוס' בד"ה אבל ובד"ה עד שמגיע כמו שאבאר שם:
בא"ד משמע קצת וכו'. נראה מדבריהם דלא ס"ל לחלק דאיסור דבוק שאני מטיפה שנפלה על החתיכה כמ"ש בהג"א וכמה פוסקים ואפי' אי לא אמרינן חנ"נ בשאר איסורין מ"מ אותה חתיכה אסורה מה שהאיסור דבוק בה כמו כבד בעוף דאפי' ניער וכסה והכל בתוך הרוטב לא מהני להתיר החתיכה שהאיסור דבוק בה עכ"פ ולפי דבריהם ניחא אפי' לשיטת ר"י וכ"ש בירך שהאיסור דבוק בו מבפנים בוודאי אוסר הירך ואין הרוטב שמבחוץ מצטרף לבטל. מיהו קשיא לי בין לפי' ר"א דאין הקליפה אוסרת כלל בין לפי מה שכתבו לרש"י ור"י בין לטעם איסור דבוק דלמה לא הוזכר במתניתין דהרוטב בנ"ט אף שהירך נאסר דלא נעשה נבלה ואין לומר דמילתא דפשיטא הוא לתנא דאינו נעשה נבלה א"כ למה נקט לה בסיפא דאין הרוטב נאסר אף שנאסרו החתיכות דבסיפא לכ"ע אין הרוטב נאסר אפי' אי לימא חנ"נ בשאר איסורין כיון דהחתיכות לא נאסרו רק מכח ברי' ודבר חשוב ומזה משמע בהדיא דכה"ג דרישא הוי כל הירך כחתיכת איסור ואפי' הרוטב נאסר אם לא שנפרש דבאמת הכל מצטרף לבטל או לפירש"י בניער וכסה והכל מצטרף ולא חיישינן לאיסור דבוק ולא שייך כאן חנ"נ כלל אבל מ"מ לא הוי לי' לומר בסיפא היכי דהחתיכות אסורין מטעם שאינן ניכרין כיון דאפי' נאסרו לגמרי ע"י קבלת טעם ואח"כ נתבשל מותר הרוטב ומזה נראה דבכל האיסורין באמת חנ"נ וצ"ע בזה:
בד"ה אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וא"ת וכו' כרותח דצלי כדאמר בסמוך וכו'. דבריהם תמוהין מאוד לכאורה דלמה להו להקשות לשמואל מקמש"ל טפי הוי להו להקשות מרבינא דלקמן דאסר האטמהתא משום דסובר מליח אוסר כבישול תיקשי לי' מתניתין הא משעת מליחה נאסר ולא עוד אלא דלא שייך לתרץ כלל נתבשל היינו נצלה דהא נצלה סובר באמת קולף ואוכל עד שמגיע לגיד רק במליחה אוסר ופשיטא דלא שייך לומר נתבשל דמתניתין היינו נמלח. וראיתי להרשב"א שהקשה ג"כ לרבינא ותירץ דנתבשל לאו דוקא ואם נתכוון הרשב"א ז"ל דהכוונה נצלה כמו שתירץ שם מעיקרא לשמואל הוא וודאי תמוה דהא לרבינא לא שייך לתרץ כך כיון דמתיר בצלי ואוסר במליחה ועכ"פ כשהקשו עליו מדקאמר כבוש כמבושל מכלל דמליח כרותח דצלי וקשה בלא"ה היכי אפשר דמליח כמבושל ונצלה מותר תיקשי לי' מתניתין ובאמת נראה שנתכוון הרשב"א ז"ל לומר דלרבינא נתבשל לאו דוקא רק משעת מליחה נאסר אבל זה דבר תמוה כיון דמעיקרא נאסר בישול זה למה לי:
ומה שנראה לי בכוונת התוס' והרשב"א הוא כך דלרבינא כיון דס"ל צלי מותר רק מליחה אסור לא קשיא כלל דיש לפרש דמיירי שצלאו קודם בישול ולצלי לא בעי מליחה ואח"כ בישלו דבצלי לא נאסר ומליחה לא הוי לי' כלל רק בבישול אסר רק לשמואל קשיא להו שפיר כיון דבא לאשמועינן דצלי מותר קשה מקמש"ל אי ס"ד דאסור הא משעת מליחה נאסר, ואי צלאו קודם א"כ משעת צלי' נאסר ואהא תירצו דס"ד נתבשל היינו נצלה אבל לרבינא נהי דלא שייך לומר נתבשל היינו נמלח אבל לדידי' כיון דבאמת בצלי מותר ומליחה אסור יש לפרש שנצלה והדר בשלו וזהו ג"כ כוונת הרשב"א רק דקשי' לי' למה לי נתבשל והיינו כשצלאו קודם הא הוי מצי למיתני ירך שנמלח ואהא כתב דלרבינא נתבשל לאו דוקא וה"ה נמלח אבל נתבשל עצמו דקתני מיירי שלא נמלח קודם וכן מדויק הלשון ברשב"א ז"ל עיי"ש:
ולפ"ז אני אומר דלרבינא לא קשיא כלל ואין אנו צריכין לומר נתבשל לאו דוקא רק דוקא קתני והוא דיש לומר דסובר מליח הוי כרותח לאסור אבל מ"מ כיון שאין שם רוטב כמו בבישול לא מהני אף שאינו בנ"ט להתיר דדוקא בבישול הרוטב מוליך הטעם בכולו וכל שיש ס' שוב אינו בנ"ט אבל במליחה אוסר ואפילו אינו בנ"ט דמ"מ יש לומר כאן הלך הטעם וכאן לא הלך וזה דעת הרא"ה וסייעתו דבשמן דמפעפע דלכ"ע אוסר במליחה וצלי אפילו ס' לא מהני ועכ"פ רבינא יכול לסבור כן והיינו דהוי ניחא לי' דאף דקאמר שמואל כבוש כמבושל מ"מ מליח כרותח אין הכוונה כרותח דצלי רק כרותח של בישול אבל אינו בבישול ממש שיועיל ס' דפעמים יכול להיות שאינו מתפשט בכולו רק כבוש הוי כמבושל ממש דהמים מוליכין בכולו ומהני ס' רק המקשה לא ניחא לי' ליפרושי כך מילתא דשמואל דמשמע כבוש כמבושל להחמיר והשתא ניחא דקתני נתבשל דאז דינו בנ"ט אבל נמלח אין בו שיעור רק אסור לגמרי ואין משערין בו כבשר בלפת רק לשמואל אי אפשר לתרץ כך דנימא במליחה נאסר לגמרי וכן בצלי ובבישול בס' דא"כ כבר נאסר במליחה לגמרי ואי צלאו קודם ג"כ נאסר לגמרי ואין מקום ליישב רק דס"ד נתבשל היינו נצלה ואוסר רק בנ"ט כמו בישול ודו"ק:
מיהו בעיקר קושית התוס' לשמואל יש לי לדון דמה בכך דמליח הוי כרותח דצלי דאטו זה מפורש במשנה הא שמואל עצמו קאמר לה והיינו לפי מה שחידש דנתבשל דמתניתין דוקא אבל נצלה אינו אוסר כמו בישול שפיר קאמר ג"כ דמליח הוי כמו צלי אבל אי הוי אמרינן דנתבשל לאו דוקא וה"ה נצלה ג"כ אוסר כמו בישול לא הוי אמר כלל דמליח כרותח דצלי מהאי טעמא גופא דהא פשיטא לן דמליח אינו כבישול דאל"כ למה לי' נתבשל הא משעת מליחה נאסר וע"כ דמליח אינו כבישול רק כיון דחידש שמואל דבישול דוקא וצלי אינו אוסר כמו בישול קאמר נמי דמליח כרותח דצלי ואפשר דס"ל לתוס' כיון דחזינן דרבינא אית לי' צלי אינו אוסר ומליח אוסר אלמא דטפי יש לאסור במליחה מצלי א"כ אין סברא דהי' חושש שמואל שלא נטעה בהיפוך דמליחה אינו אוסר וצלי אוסר אבל אין זה כדאי שבשביל זה נצטרך לומר דהי' חושש שמואל שנפרש נתבשל היינו נצלה והרי בסיפא דקתני גיד שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה הכל בישול ממש דהא קתני והרוטב בנ"ט והיאך נפרש ברישא נתבשל נצלה ודוחק לומר דמהאי טעמא גופה דלא קתני ברישא והרוטב בנ"ט דאין צריך ס' כנגד הירך ש"מ דנתבשל דרישא צלי ועוד דלמ"ד חנ"נ בשאר איסורין ג"כ באיסור דבוק אי אפשר לומר הרוטב בנ"ט דבאמת נעשה נבלה באיסור דבוק לכן לא נתבררו לי דברי התוס' בזה:
ודע דכל קושית התוס' נבנה על יסוד שאמרו לקמן דהך עד שמגיע לגיד לאו דוקא רק כדי קליפה סמוך לגיד נאסר אבל לפי מה שאבאר לקמן בס"ד שאין זה מוכרח רק אפילו כדי קליפה לא נאסר ממילא לא קשיא כלל קושית התוס' דשפיר יש לומר דהא וודאי מוכח דמליחה וצלי אינו אוסר כמו בישול אבל מ"מ יכול להיות דאוסר עכ"פ כדי קליפה או נטילה ונקט נתבשל דבהא נאסר כולו קמש"ל דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד דאפי' כדי קליפה או נטילה לא נאם בצלי וכמו כן בנמלח אינו אסור ואפי' כדי קליפה כמ"ש בתוס' בד"ה ואם יש בה ועמ"ש בתוס' בד"ה עד שמגיע בזה:
והנה לפי מה דקי"ל דמליחה להוציא דם מהני אפי' מצד אחד ומ"מ לענין איסור פשיטא דאי נמלח מצד זה לא מהני אי נגע איסור בצד השני תדע שהרי מליחה מועלת להוציא דם אפי' בחתיכה עבה ולענין איסור אינה פועלת רק כדי קליפה ש"מ דלהוציא דם פועל המלח יותר מלהפליט ולהבליע איסור א"כ יש לומר עד כאן לא אמר שמואל מליח כרותח רק בנמלח מב' צדדים אבל בנמלח מצד אחד לא א"כ שפיר יש לומר צלי הוי כבישול ומליחה מב' צדדים הוי כצלי ומתניתין דנמלח מצד אחד ומועיל להוציא הדם אבל אינו אוסר כמו בישול וצלי [ודברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' רס"ה צריכין תלמוד בענין זה ואין לי להאריך ובמהדורא קמא שלי הארכתי לבאר דבריו] רק התוס' לשיטתם דלענין מליחה לדם בעינן ג"כ מב' צדדים אבל לדידן יש ליישב בפשיטות דנמלח מצד אחד ואין צורך לומר דס"ד נתבשל נצלה דהוא דחוק מאוד כמש"ל ועוד דעכ"פ למה לא קתני רבותא נמלח או נצלה ולהנ"ל ניחא:
בד"ה עד שמגיע לגיד לאו דוקא דהא צריך שיניח כדי קליפה וכו'. הנה מה דפשיטא להו לתוס' דצריך קליפה או נטילה לדידי' מבעי' טובא והוא דרש"י ז"ל פי' אבל נצלה עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר ולפי זה יש לומר אף דבעלמא צלי אוסר כדי קליפה היינו מה שנוגע איסור בהיתר מבחוץ דזה כיון שאינו בתוכו אינו נצמת ואוסר עכ"פ כדי קליפה אבל גיד זה המונח בתוך הבשר בפנים וממילא נצמת בתוכו ואינו אוסר כלל והיינו דקמש"ל שמואל דאוכל עד שמגיע לגיד ממש:
ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה בלשון זה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד דלמה לי' לשמואל ליתן עצה היאך יאכל בשר הירך ולמה לא ינקר הירך כמו שעושין בירך חי ולמה יאכלנו באופן זה לקלוף ממנו עד שמגיע לגיד ועכ"פ לא הוי לי' לומר רק אבל נצלה הירך מותר דפשיטא דלא ס"ד דהגיד יחזור להיתר ולהנ"ל נראה לי דדוקא כשהוא אצל האש והאש שולט בו בפנים וצולהו אז נצמת בתוכו ואינו מפעפע אבל כשיסירנו מן האש וינקר הגיד קודם שיתקרר הבשר ויהא רותח אז יאסור כדי קליפה שאין האש מצמית רק בעודו אצל האש ולזה אמר שיקלוף ממנו חתיכות בעודו אצל האש עד שמגיע לגיד ולא יצטרך לאסור אפי' כדי קליפה רק עד שמגיע לגיד ממש וכמו כן במליחה כיון שהגיד בפנים וכדי קליפה חוצץ בין המלח לגיד א שמוציא דם אבל אינו מפליט ומבליע מבפנים כדי קליפה כנ"ל:
בא"ד ואפי' כדי נטילה צריך שיניח וכו' אם לא נחלק. איכא למידק אכתי תיקשי מקמש"ל שמואל דנצלה אין הירך אסור נהי דהכא הוי ס"ד דנתבשל נצלה אבל מהך משנה דפסחים יטול את מקומו מוכח דצלי אינו כבישול לאסור כולו דהא יטול את מקומו תנן ותו לא וק"ו הוא ומה התם ברוטב דמפעפע יותר אינו אסור רק כדי נטילה כ"ש כאן בגיד שאינו אוסר כל הירך וצריך לומר דמהתם הוי ס"ד דאיכא ס' בפסח וגם הרוטב שנטף וחזר אליו ומ"מ יטול מקומו משום בישול במקום זה אבל היכי דליכא ס' כגון הכא שפיר יש לומר דהגיד אוסר כל הירך. מיהו יש לדקדק מה שכתבו ומיהו לא אשכחן בשום מקום דפשיטא דלא אשכחן דאי אשכחן לא הוי מספקא להו מעיקרא אי קליפה או נטילה גם לא הבנתי מה זה שהרבו להשיב דלא אשכחן דס"ס יש להסתפק אי קליפה או נטילה כיון דלא אשכחן נטילה ג"כ. ונראה לי דכוונתם דודאי אפי' הוי אשכחן בצלי קליפה הוי מצינו לחלק בין צלי הנוגע חתיכה בחתיכה לגיד המובלע בבשר הירך מתולדתו אפשר דמפעפע טפי וצריך נטילה רק כיון דלא מצינו נטילה רק בהך דרוטב והך חילוק בין רוטב לבלי רוטב מוכרח מדמצינו בעלמא קליפה א"כ ממילא הך חילוק עצמו ראוי לחלק בין גיד להך דפסחים וממילא אין לנו להורות רק קליפה ואהא כתבו כיון דלא מצינו בשום מקום קליפה ונטילה מצינו שוב אין ראוי להמציא חילוק בין רוטב לבלי רוטב כיון שאין אנו מוכרחין לחילוק זה כלל ומ"מ צ"ע קצת שלא הביאו מהך רישא נגע בחרסו של תנור דהוי צלי ובקליפה:
בד"ה אפילו מריש אזנו. דהא צונן לתוך חם. באמת כן משמע קצת בגמרא מדפריך בפשיטות מר"י ודילמא הי' ראשו למעלה והתיר כד מקום החלב ומן החלב והלאה אסר. אבל מ"מ הראי' שהביאו מהך דפסחים אינו מכיר דהתם לאו ביבש מיירי דהא הוי כצלי ואינו אוסר כולו וע"כ שנפל בשר לתוך חלב חם וכל שהוא רותח הוי בישול ממש ופשיטא דבבישול אין נ"מ למעלה או למטה אבל כאן בחלב דהוי יבש שפיר יש לומר דאינו מפעפע למעלה רק למטה:
בא"ד ובלא"ה נמי. הנה סברא זו לכאורה היא בלי טעם דס"ס כיון דחנ"נ למה לא תיאסר אותה חתיכה עצמה ואי בלי האיסור אינה אוסרת א"כ עם האיסור נמי לא תיאסר דהא כנגד האיסור יש ס' לבטל ונראה לי לפי שאם נתערב יבש ביבש חד בחד דשניהם אסורין מ"מ פשיטא שאם נפלו לקדירה דאין צריך ס' נגד שניהם וזהו דין המשנה והרוטב בנ"ט והיינו דלא אמרינן דנעשה נבילה רק כשהאיסור מעורב לגמרי עם ההיתר אבל כשהאיסור עומד בפני עצמו אף שגם ההיתר אסור לפי שאי אפשר להכירו אבל מ"מ עומד הוא בפני עצמו ואינו נבלל עם האיסור לכך אינו נעשה נבלה לאסור אחרים ולפי זה ה"ה באיסור הנאסר ע"י מליחה וכדומה שאינו יכול לילך רק עד מקום מוגבל ממילא אינו נבלל לגמרי עם האיסור שאי הי' נבלל לגמרי הי' הולך בשוה להלאה כמו ההיתר וכיון שהוא אינו יכול לילך הא ראי' שהוא רק כנוס ועומד במקומו רק שאי אפשר להוציאו משם וכיון שחלק ההיתר שבו הוי כאילו עומד בפני עצמו אף דמ"מ אסור לפי שאי אפשר להפרידו אבל מ"מ אינו נעשה נבלה כיון שאין כל חלק מחלקי ההיתר נבלל לגמרי עם האיסור ודו"ק אמנם סברא זו דבחצי חתיכה לא אמרינן חנ"נ לכאורה אין לה הבנה כלל ואין לי מקום לומר רק כיון דלא משכחת לה בחתיכת נבלה שיהא חצי' נבלה וחצי' אינה נבלה הילכך ע"כ אי אפשר לדונה כנבלה רק שנאסרה מאיסור הילכך ממילא אינה אוסרת ואפשר דנתכוון הר"מ לסברא זו שכתבתי מקודם ודוק והנה לפי פשוטו יש נ"מ בין סברת התוס' להר"מ אי בישל החתיכה שנאסרה חצי' דלסברא ראשונה כיון שהאיסור יכול לילך בבישול בעינן ס' נגד מה שנאסר מעיקרא ולהר"מ כיון דמעיקרא לא נעשה נבלה ממילא אח"כ אין צריך רק ס' נגד האיסור הנבלע ולפי מה שפירשתי מקודם לכ"ע מותר הכל אי נתבשל רק לכתחילה אסור לבשל מכח מבטל איסור ודוק: