אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צו.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צו.

דף צה:

בגמרא אמינא טביעות עינא עדיפא. נראה לי דדייק מהני שמעתתא כיון דחזינן דהני צ"מ הי' מדקדקים ליתן עינם בבשר שבידם כדי שיוכלו להכיר אח"כ בט"ע ומדלא נתנו איזה סי' בבשר ש"מ ט"ע עדיף להו מסימנים שהרי סי' לא היו להם וט"ע הי' להם ולא היו רוצין לסמוך על סימנים רק על ט"ע ומ"מ באו לשאול שהיו חושבים כיון דרב משום חומרא אסר אפי' בהניח על שלחנו והעלים עין א"כ אפשר דאסר בנמצא אפי' בט"ע משום לא פלוג בין ע"ה לת"ח ועמ"ש בתוס' בד"ה ולא:

שם תדע דאלו אתי בי תרי וכו' קטל נפשא. הנה מתחילת דברי רבא יראה דמיירי מסימנים אמצעים דהא דייק מאבידה דמהדרינן בסימנים. אמנם בתר הכי דקאמר דט"ע עדיף והיינו מהנך שמעתתא בוודאי אפי' מסי' מובהק עדיף לא מיבעי' לפי מה שכתבתי מקודם דממילא מוכח דעדיף אפי' מסי' מובהק מדלא נתנו סי' מובהק בבשר אבל בלא"ה כיון דקאמר תדע וכו' נראה פשוט דאי מעידין דאיש שיש בו סי' מובהק כזה קטל נפשא וודאי לא קטלינן לי' דפשיטא דכל שיש אפי' אחד מאלף כמוהו שוב אין הורגין נפש משום דלא שכיח ואף דלכ"ע מתירין אשת איש על פי סי' מובהק אבל בנפשות פשיטא דאין הולכין אפי' אחר סי' מובהק. תדע דאי ס"ד דלא בא לומר רק דט"ע עדיף מסימנים אמצעים א"כ מה צורך להוכחה דהא חזינן דסימנים איכא מאן דאמר לאו דאורייתא ואין משיאין אשה וכן אין מחזירין גט אשה בסי' אמצעים ובט"ע פשיטא דמחזירין גט אשה ומשיאין אשה וע"כ דבא להוכיח דאפי' מסימנים מובהקין עדיף ט"ע ואין ראי' רק ממה דלא קטלינן על פי סימנים מובהקים וקטלינן על פי ט"ע:

אלא שיש לתמוה באמת מה ס"ד דרבא מעיקרא דסימנא עדיף מט"ע משום דמהדרינן אבידה בסימנים דהא סימנים לאו דאורייתא אליבא דרבא גופא בחד לישנא ביבמות וט"ע וודאי דאורייתא. לכן נראה דבלא"ה הקשו התוס' דהא מה דלא מהדרינן בט"ע הוא מחשש משקר דהא לצורבא מרבנן מהדרינן ומה שתירצו דמיירי בט"ע כל דהו תמוה לפע"ד דפשיטא דלא קטלינן בט"ע כל דהו והיכי קאמר בתר הכי תדע וכו':

לכן ברור דכולה מילתא דרבא בסימנים מובהקין וט"ע גמור ומעיקרא הוי ס"ד דסימנים מובהקין עדיפי והוא שנראה לי באבידה אי סימנים לאו דאורייתא ובא אחד ונתן סימנים אמצעים ובא צורבא מרבנן ומכיר בט"ע אין משגיחין על סימנים דכה"ג לא תקנו רבנן להחזיר בסימנים שלא כדין להפקיע מט"ע דצ"מ אמנם אי אחד נותן סי' מובהקים והשני מכיר בט"ע וודאי דלזה שנותן סימנים מובהקין מהדרינן ואין משגיחין על צ"מ דוודאי טועה הוא בט"ע אלמא דסימן מובהק עדיף מט"ע. אבל מהנך שמעתתא מוכח מדלא נתנו סי' מובהק בבשר רק נתנו עינם להכיר בט"ע ש"מ ט"ע עדיף מסי' מובהק רק הטעם באבידה דכיון שזה נותן סי' מובהק וזה אינו יודע מן הסימן המובהק אי אפשר שנאמר שזה שאינו שלו יודע מן הסימן המובהק וזה שהוא שלו לא ידע לכך בהכרח טועה הוא דאלת"ה אלא דחיישינן בט"ע לטעות אף היכי דליכא ריעותא מה שאינו יודע הסימן היאך אדם מותר באשתו בלילה וכן סומא וע"כ דסמכינן אפי' באיסור על ט"ע ולא חיישינן לטעות ועדיף מסימן שהרי הם לא נתנו סי' רק נתנו עינם שיהא להם ט"ע ובאבידה ע"כ לפי שיש ריעותא שאינו יודע הסי' ואפשר לומר עוד דבאבידה אין מחזירין בט"ע אפי' לצ"מ רק בדבר שאין בו סי' אבל אי יש בו סימן ואינו נותנו רק מכיר בט"ע אין מחזירין מחמת הריעותא שאינו אומר הסי' ובזה אפשר דאפי' בסימנים אמצעים וסי' לאו דאורייתא אין מחזירין ואתי שפיר ג"כ על דרך הנ"ל כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה ולא מהדרינן ובד"ה פלניא:

בתוס' בד"ה ולא מהדרינן וכו' תימא דשאני התם וכו' בט"ע כל דהו וכו'. כבר כתבתי שיש לתמוה בזה דהא קאמר תדע דבסי' לא קטלינן ובט"ע קטלינן והרי בט"ע כל דהו פשיטא דלא קטלינן וכן ט"ע דקלא לאו ט"ע כל דהו הוא גם מה שדקדקו דלא הי' להם רק ט"ע כל דהו אין זו ראי' דכיון דהחמיר רב אפי' בבשר המונח על שלחנו לחוש דהוחלף בהעלם עין ס"ד דהני אמוראי דשמא החמיר רב בנמצא אפי' בט"ע ועיקר קושיתם מלבד שכבר כתבתי בגמרא ליישב זה דאפי' לצ"מ לא מהדרינן רק כשאין בו סי' ולא כשיש בו סי' וכ"ש אי אחר עומד ונותן סי' אבל בלא"ה נראה ג"כ דלא קשיא דוודאי אין מחזירין לע"ה בט"ע אפי' מוחזק לנאמן ואם עיקר הטעם בת"ח דמסתמא לא משקר והרי אין מחזירין לשאר אדם אפי' מוחזק לנאמן ויש לפנינו ב' דרכים או דנימא דע"ה אין לו ט"ע וטועה בדמיונו וא"כ מוכח דסימן עדיף מט"ע דשאר בני אדם אבל מדשמע להני שמעתתא דלא היו חוששין ליתן סי' דעדיף רק שמו עיניהם להכיר בט"ע ש"מ דמה שאין מחזירין אינו מטעם טעות רק לפי שסתם ע"ה משקר לא פלוג רבנן באדם דעלמא ולא אמרו לחזור בט"ע רק בצ"מ והראי' דאי ס"ד שיש לחוש בט"ע לטעות היאך בני אדם מותרין בנשותיהם בלילה וסומא היאך מותר באשתו כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

בד"ה פלניא דהאי סימנא והאי סימנא וכו' וא"ת והלא משיאין אשה וכו' סימנין דאורייתא וכו'. כל דבריהם בדיבור זה צ"ע חדא מה שפתחו בקושיא להקשות להך לישנא דסי' דאורייתא משמע מדבריהם דלא מהני שום סימן להשיא אשה רק אי סימנים דאורייתא ובאמת פשיטא דבסי' מובהק משיאין לכ"ע ורק בסי' אמצעים איכא תרי לישני שם ואי ס"ל דכל שיש סי' מובהק קטלינן ג"כ על פי עדים דפלניא בהאי סי' מובהק קטל נפשי' קטלינן לי' וזה ג"כ דבר מתמי' כיון דמ"מ יש במציאות אחד מאלף בסי' כזה וודאי לא קטלינן לי' וכן הוכחתי בגמרא עיין שם [וכ"ש אי נימא דשני אמצעים הוי כסי' מובהק והרי אמרו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לא קטלינן לי'] גם עיקר קושיתם לא הבנתי כלל דהא הא לא קשיא להו בפשיטות היאך משיאין אשה על פי סימנים ולמה לא קטלינן גברא על פי סימנים וע"כ דלענין אשת איש סמכינן באיסור על סימנים אבל לא קטלינן גברא על פי סימנים ומעתה ממילא לא קשיא כלל היאך הורגין אם זינתה דכיון שהאמינה תורה על סימנים הוי להו כעדים לענין שתהא מותרת לינשא וממילא אשת איש גמורה היא להרוג אותה אם זינתה דומה לזה ע"א המעיד על חתיכה שזו חלב והוחזק בחלב על פיו ובא אחר ואכלה בהתראה לוקה אף שאי הי' העד מעיד על אחד שאכל חלב לא הי' לוקה והרבה כיוצא בזה. גם עיקר תירוצם דבאמת לא קטלינן לה הוא דבר מתמי' מאוד שתתיר התורה לינשא לאיש ולענין זנות תהא פנוי' גם מה שדמו זה לע"א אינו מן הדומה דע"א אינו נאמן רק מדרבנן ואין ראי' ממה דלא קטלינן מה שהותרה מדרבנן דלא קטלינן כשהותרה מדאו' ואולי ס"ל דנאמנות ע"א דאו' אך לפ"ז ודאי גם בע"א קטלינן לה [ולא עוד אלא אפי' אי מדרבנן הוא כיון שהאמינו חכמים העד שמת ממילא כשנשאת הוי א"א גמורה] ומה שהביאו ממה דאין יורדין לנחלה מלבד דבסי' מובהקין באמת יורדין לנחלה ג"כ אבל בלא"ה לא דמי דענין אישות וזנות הוא אותו הדבר בעצמו שההיתר הוא דאמרינן דפנוי' היא בעת נישואין ומותרת לינשא א"כ אשת איש היא ולא שייך תרתי דסתרי באותו דבר עצמו שמתירין לינשא ומ"מ אין הורגין דאשת איש היתה בעת קידושין משא"כ לנחלה ענין אחר הוא לגמרי. גם תמוה מאוד לשונם שכתבו וז"ל וכן אם נשאת על פי ע"א וזינתה לא קטלינן לה אף על פי שבעלה הראשון נודע שהי' מת כבר בשעת הזנות והדבר תמוה מאי אף על פי שכתבו הא נהפוך הוא דאי לא נודע שמת בשעת הזנות פשיטא דקטלינן לה במה נפשך אי האמת מה שהעיד עליו העד הרי היא א"א משני ואי שקר העיד הרי היא אשת איש מראשון וזה שאין הורגין אינו רק באופן זה שנודע שמת בעת זנות דבעת קידושין השניים אמרי' דהיתה א"א מראשון ולא תפסי קידושין וקודם שזינתה מת ראשון ולא קטלינן לה והיכי כתבו אעפ"י שנודע שמת כבר והוא תמוה מאוד לכאורה. ודבר ברור הוא דכוונת התוס' לא מבעי' אי העידו עדים שעכשיו מת דפשיטא דלא קטלינן לה דהא פשיטא שהעד העיד שקר דכיון שמת אז היאך מת עכשיו אלא אפי' העידו שכבר מת באופן שיכול להיות שגם אז בשעה שהעיד העד הי' מת מ"מ לא קטלינן לה דשמא העד שיקר ומת אחר שנשאת. אבל ראה כמה כל עיקר דבריהם רחוק המציאות דאם ראו אותו מוטל מת ואין יודעין אימתי מת א"כ אם נדון דהעד אמר אמת הרי עדותן אינו כלום דלאחר ג' ימים משתנה וכאן ע"כ הי' ג' חדשים עד שנשאת או נתקדשה וע"כ דדנין דעכשיו מת א"כ פשיטא דהעיד שקר. ואי העידו שנמצא במים וראו אותו קודם שהי' מוטל ביבשה דלא תפח ואין יודעין אימתי נטבע א"כ זה העד שהעיד שמת האיך ידע שמת כיון דלא העלוהו רק עכשיו וצריך לומר שנפל למים שיש להם סוף ועמד עליו עד שתצא נפשו והעיד שמת ואח"כ נמצא אחר נישואין והי' ניכר בט"ע קודם שתפח. אבל אם כך הוא הענין אין כאן קושיא בלא"ה דאפי' נימא דלא קטלינן בסימנים היינו אי מעידין שאחד בסי' הללו הרג נפש דזה האיש אי אפשר לחייבו מיתה שמא אחר הי' בסימנים כאלו אבל אי העידו על איש בסימנים הללו שנטבע באופן שמת ואח"כ נמצא במים והוכר בט"ע שזה הוא דכיון דאין כאן חזקת חי לאיש הזה שהרי מת לפנינו ואין אנו סומכין על הסימנים רק שמת קודם באותו הזמן שנראה באותן סימנים שנטבע פשיטא שאנו סומכין אפי' לקטלא ודוק ויש לומר עוד דכוונתם שבאו שנים והעידו דבשעת זנותה כבר הי' מת ולא אמרו אימת מת ואפשר שאין יודעין כלל אימת מת רק שיודעין שקודם הזנות הי' מת ואף דעדי דיני נפשות בעי דרישה וחקירה ה"מ לחובה דידה אבל להצלה דידה לא בעי דו"ח דאי לא נאמין להם וודאי מחוייבת מיתה במה נפשך אי העד אמר אמת חייבת מכח השני ואי אמר שקר חייבת מכח הראשון ומכח העדים באה הצלה דקודם זנותה וודאי מת ראשון ושמא בעת נישואין לשני הי' חי ולא היתה בשעת זנות א"א כלל מיהו אפילו לפי זה ג"כ מיושב עיקר קושיתם כנ"ל דכיון דעכ"פ מת כבר בוודאי מהני סימנים לסמוך שמת קודם כיון שאין לו חזקת חי משא"כ למיקטל גברא שראו לומר אדם שיש בו סימנין כמו זה שהרג נפש דאנו דנין זה לא הרג כלל והוא בחזקת שאינו בר קטלא וזה ברור. ודע דבעיקר הסוגי' במה שהביאו ראי' לדברי רבא מהך דפלניא קטל נפשי' צ"ע לפע"ד לפי שאינו דומה כלל ט"ע באדם לט"ע בחפץ וכדומה שהרי אין שום אדם שיהא דומה ממש בצורתו לחבירו ובהא וודאי ט"ע הוי כעדים ועדיפא מינה אבל ט"ע בחפץ דפשיטא דיכול להיות כמה חפצים כאלו בעולם שפיר יש לומר דסימן עדיף מט"ע וצ"ע בזה:

בא"ד וא"ת וכו' שאין אדם מוחזק בו שיאמר בזה שלי הוא פי' דוודאי גבי שטר ג"כ פעמים שהלוה מכחישו ואומר שלי הוא רק אינו מוחזק בו הילכך כיון שהלוה אינו נותן סי' והמלוה נותן סי' מחזירין למלוה ואף דאח"כ יוציא המלוה מעות מן הלוה בשטר זה מ"מ כיון שהשטר הוחזר למלוה מן הדין שאין מוחזק הלוה בו שוב מועיל אח"כ להוציא ממון. ולפי זה אני תמה ממילא בעיקר קושיתם מקודם דה"ה נמי לענין זנות כיון דמעיקרא הי' ראוי לסמוך להתירה לינשא מן הדין שוב הוי לענין זנות כא"א גמורה כמו כאן בממון אף שאין מוציאין חפץ מיד בעלים בסי' מ"מ בשטר חוב שהוחזר למלוה מחמת סימנים מוציאין:

ראיתי לבאר קצת דברי הר"ן ז"ל בסוגי' זו מתחילה הביא דברי התוס' שחילקו בין לקח מן הקבוע אחד שנולד הטריפות בין לקח קודם ואח"כ דבהא אין קבוע למפרע דחידוש הוא ואין בו אלא חידושו ויש לדקדק לכאורה לפי זה מאי פריך מהך דתשע חנויות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב והוצרך לדחוק בנמצא ביד עכו"ם הא בפשיטות יש לפרש דוקא בתשע חנויות ואחת מוכרת בשר נבלה לקח מאחת מהן אסור ובנמצא באחת טריפה לא שמוכרת לעולם בשר נבלה רק עכשיו נמצא באחת נבלה כל שלקח מאחת מהן הלך אחר הרוב דאין קבוע למפרע כיון דבשעה שלקח לא נודע כלל שיש חנות טריפה רק נמצא אח"כ והוי ניחא ג"כ מה דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע דלא הי' כאן קבוע מעולם. מיהו לפי דברי הר"ן בשם התוס' הללו ניחא לי בהך דט' ציבורין של מצה ואחת של חמץ דמחלק בין פי' לנטילת עכבר ולכאורה אין נ"מ כלל ולהנ"ל יש לומר דשם לא שייך כלל קביעות כיון דלפני זמן איסורו מיירי והכל היתר ויכול ליקח לאכול הכל ולא שייך שמא יקח מן הקבוע דמה בכך שיקח הא יכול ליקח רק על העלמה שנתעלם מן הציבורין דנין שכל שנתעלם ככר מן הקבוע חייב לבדוק אחריו כאילו נתעלם מצבור של חמץ הילכך כששקל אחר תיכף כשלקחו לתוך פיו צריך לבדוק אחריו שלא יתעלם והרי עדיין הוא אצל הקבוע ומן הקבוע הוא מתעלם אבל אי פי' שלא בפי עכבר רק מונח מרחוק במקומו ממילא לא שייך קבוע כי עדיין שמור הוא כמו הציבורין ואם בא עכבר ושקל אח"כ אותו שפי' הרי לא נעלם מן הקבוע ואין צריך לבדוק אחריו ודוק היטב עוד שם בענין פי' וקבוע ובענין אי הלכה כרב כבר נתבאר כל הצורך לעיל. ומה שחידש דבראינו שפי' גזרינן שמא יקח. מן הקבוע משא"כ בלא ראינו אינו מספיק כמו שדחו התוס' חילוקו של ר' אחאי בשאלתות בין פי' מעצמו לפי' ע"י דנכבשינהו דניידי דמ"מ היאך אמרו ירעו עד שיסתאבו הא בפי' מעצמו מותר כמו כן קשה לסברת הר"ן דמ"מ בפי' ולא ראינו יהא מותר וכבר כתבתי בגמרא לעיל מה שנראה לי בזה גם מה שהביא ראי' דלית הלכתא כרב מגדי שחוט דפרק א"מ אינה ראי' לפע"ד דהשחיטה סי' ואף שאין סומכין על זה במילתא דאורייתא אבל בחומרא דבשר שנתעלם מן העין סומכין על זה כמו על סימן כיון דמדינא מותר דרוב ישראל והרי הרב בעל העיטור רצה לסמוך על עוף שחוט הנשלח ע"י נכרי א"כ נהי שהשיגו עליו דמוכח התם גבי גדי שחוט דבעינן רוב טבחי ישראל דוקא אבל עכ"פ ברוב טבחי ישראל סגי האי סימנא למישרי מכח בשר שנתעלם מן העין גם לעיל כתבתי ליישב דברי בעל העיטור בזה ודעת הרמב"ם ז"ל בענין זה כבר נתבאר לעיל לנכון:

במשנה הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו. לשון זה קשה להולמו כי לא שייך לומר כך רק בדבר הבא במקרה ברצון העושה דמי שעשה כך הדין כך אבל גיד הנשה הוא דבר בחיוב דעל כרחו צריך ליטלו והוי לי' למיתני גיד הנשה צריך שיטול את כולו ולא שייך לומר הנוטל גיד הנשה:

ונראה לי דמכאן ראי' לדעת הראב"ד ז"ל שהביאו הרא"ש והרשב"א והר"ן לעיל בשמעתין דשולח ירך דמי שניקר בשר והלך לו וזה אינו בקי בניקור לידע אי מנוקרת יפה ואין כאן בקי לשאול לו אמרינן דמסתמא השלים ניקורו וניקר יפה והיינו דיש למנקר לחוש שיחשוב חבירו שניקר יפה הכל והיינו דקתני הכא הנוטל גיד הנשה צריך שיטול כולו משום דיש לחוש דחבירו יסמוך ויאכל כמות שהוא וקמ"ל עוד דלא מיבעי' בגיד דאורייתא שצריך שלא ישאר ממנו כלום אלא אפי' חטיטה דרבנן גם כן צריך שיטול כולי דשמא יסמוך חבירו עליו ויאכל איסור:

שם האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים וכו'. יש לתמוה כיון דברישא מייתי מילתא דר"י ות"ק וכן בסיפא אם כן משמע וודאי דבמציעתא לא פליגי ר"י ורבנן א"כ תפשוט מהכא דר"י פשיטא לי' של ימין דאי מספקא לי' הוי לי' לחלוק בהא ג"כ דפשיטא דאי מספקא לי' לר"י לא משכחת לה מלקות על כזית גיד הנשה לדידי':

הן אמת שיש לתמוה בלא"ה דלא נקט פלוגתא דר"י בהך בבא אפי' ואין בו כזית דלרבנן חייב ולר"י פטור דאכילה כתיב בי' כדקתני בברייתא להדיא אבל מ"מ לא דמי להא דבהך משנה עצמה נקט בסיפא מחלוקת זו של ר"י באכל מזה כזית ומזה כזית והיינו משום דאינו נוהג אלא באחת א"כ פשיטא דהוי לי' להביא דברי ר"י מעיקרא ובזה הוי ידעינן שפיר טפי דמספקא לי' גם בהך דאכלו ואין בו כזית. יש מקום ליישב על פי דברי התוס' בד"ה מכלל דר"מ סובר כר"י בהא דכולה ירך אסור ולא על הכף בלבד ולכך לא נקט בהך דאכלו ואין בו כזית פלוגתא דר"י דהוי ס"ד דהך ת"ק היינו ת"ק דר"י דמעיקרא ובאמת פליגי דלהך תנא דר"י דמעיקרא אכלו ואין בו כזית פטור כיון דלדידי' דכולה ירך בעינן דהא מחמיר בחטיטה א"כ כ"ש דסובר דכולי' ירך כמ"ש התוס' בד"ה מכלל א"כ כבר נכלל בדברי ת"ק דרישא דחולק דבעינן כזית דוקא אפי' אכלו כולו אבל בהך בבא דהאוכל מגיד הנשה כזית וודאי קשיא לכאורה:

ונראה לי משום דלא נחית התנא הכא בהך מילתא רק לאשמועינן דלא תימא דבעינן אכילת כל הגיד דוקא כדמשמע לכאורה פשטא דקרא ע"כ לא יאכלו רני ישראל את גיד הנשה קמש"ל דעל זית ממנו לוקה והא מילת' וודאי אליבא דכ"ע הוא דלר"י כיון דאפי' אכלו כולו בעינן כזית דוקא אלמא דהכל באכילה תלוי רק אפילו לתנא קמא דאכלו כולו חייב אפי' על פחות מכזית אם כן ס"ד טפי דאין חייב רק באכלו כולו קמשמע לן דעל זית ממנו מחייב וממילא לר"י דמספקא לי' בעינן שיאכל משניהם אבל על הך סברא דעל כזית ממנו מחייב לא פליג ר"י כלל תדע דלא פשיט מהך ברייתא דלקמן דפליג ר"י עד שיהא בו כזית אלמא דעכ"פ ביש בו כזית לוקה א"כ מוכח דפשיטא לי' דאי מספקא לי' לא לקי אפילו יש בו כזית וע"כ משום דלא נחית הכא בהך פלוגתא רק דלר"י לא הוי ברי' ובאכילה תלוי וממילא אי מספקא לי' צריך שיאכל כזית מכל אחד ואחד כנ"ל:

שם אכל חזה כזית ומזה כזית סופג פ' ר"י אומר אינו סופג אלא ארבעים. תמי' לי' דלמה לי' למיתני פלוגתייהו באכל מזה ומזה דלמר פ' ולמר מ' הוי לי' למינקט פלוגתייהו בכזית אחד ואי ר"י מספקא לי' בכל זית שהוא לרבנן לוקה מ' ולר"י ולא כלום ואי פשיטא לי' הוי לי' למיתני בשל שמאל בלבד דלרבנן לוקה מ' ולר"י ולא כלום ולמה לי' למינקט אותו זית דלא פליגי בי' כלל ולכ"ע לוקה עליו ונראה לי דלהך סברא דר"י מספקא לי' קמש"ל הכא דהתראת ספק שמי' התראה כיון דע"כ בשתי התראות מיירי דאי בחד התראה לא הי' ת"ק מחייב שתים דאי כסומכוס ס"ל וודאי ניחא דנקט לה בשני זתים דקמש"ל דסובר בהתראה אחת חייב ב' כסומכוס] ולפום מה דפשיט לעיל דר"י פשיטא לי' בשל ימין וודאי ניחא דקמש"ל הא גופא דר"י פשיטא לי' והיינו דהתראת ספק לא שמה התראה ומ"מ חייב מ' לר"י ש"מ דפשיטא לי' אבל אי הוי נקט בחד זית הוי ס"ד דר"י פוטר מספק קמש"ל דאפילו מלקות איכא לר"י בב' זתים משום דפשיטא לי' של ימין:

מיהו הא קשיא לי כיון דקתני בריש פירקין דגיד הנשה נוהג בירך ימין ובשמאל למה לא נקט התם פלוגתייהו דר"י סובר דאינו נוהג רק בימין ומ"ש דנטר בפלוגתייהו דר"י עד הכא ובוודאי רחוק לומר משום דבמתניתין דלעיל לא קתני דלקי על שניהם בעי למיתני הכא לאשמועינן דלוקה ומייתי פלוגתא דר"י על זה דמ"מ עכ"פ הוי לי' למיתני פלוגתא דר"י לעיל דאינו נוהג אלא בימין או אלא באחת ונראה לי לומר דמדקתני לר"י אינו סופג אלא מ' משמע דרק מלקות ליכא בשמאל אבל איסורא איכא מדרבנן כמו דגזרו בחיצון ופנימי כ"ש שיש לגזור שמאל אטו ימין ולפי דקתני לעיל הנוטל גיד הנשה צריך שיטול את כולו והיינו דבעי חטיטה מדרבנן ור"י פליג דאין כאן איסור אפילו מדרבנן קמש"ל כאן דמודה ר"י אף דאינו לוקה רק על ימין מכל מקום איסורא מדרבנן איכא בשמאל ורק מילקא הוא דלא לקי אבל איסורא איכא ולכך נקט פלוגתא דר"י הכא גבי מלקות ואף דלעיל קאמר לר"י דהיתירא ליכלי' דאיסורא לישדי' לא תברא כמש"ל שם באריכות עיין שם:

בגמרא בר פיולי הוי קאים וכו' עד אפי' מדרבנן שרי יש לדקדק מה ס"ד דבר פיולי דאירתת ומר שמואל אמר שלא תירתת דאורי לך כר"י אורי לך דמשמע דהי' ידוע מחלוקת ר"י ור"מ בחטיטה א"כ פשיטא דכר"י עביד. ונראה לי דבר פיולי הי' ירא דמר שמואל יחשבהו דמקיל באיסורין דלמה עביד לקולא כר"י ולא החמיר כר"מ ועל זה אמר לו מר שמואל דאורי לך כר"י אורי לך והיינו שיש בדברי ר"מ קולא בדאורייתא וחומרא בדרבנן דלר"מ אינו אסור רק על הכף בדאורייתא כדקתני סיפא אכלו ואין בו כזית חייב והיינו ת"ק דר"י דברייתא דסובר דלא אסרה תורה רק על הכף ואיהו ס"ל מדרבנן בעי חטיטה ור"י סובר של כל הירך וחטיטה לא בעי ויש בדבריו חומרא בדאורייתא וקולא בדרבנן [והתוס' בד"ה מכלל לא כתבו כן ומלבד שדבריהם צ"ע כמו שאבאר בתוס' לא קי"ל כוותייהו עיי"ש] והיינו דקאמר לי' מר שמואל לא חירתת דאורי לך כר"י אורי לך לפי שיש בדבריו חומרא בדאורייתא והיינו דקאמר ר"ש דבר פיולי שקל דאורייתא לר"י והיינו דכולה ירך ושביק דרבנן לר"מ אבל לר"י לא בעי חטיטה אפי' מדרבנן דאל"כ אלא דלא שקל רק דאורייתא לר"מ הרי שבק מה דאסור לר"י מדאורייתא ולר"מ מדרבנן וע"כ דשקל דכולה ירך וס"ד מדקאמר דאורייתא לר"י דאיכא נמי דרבנן לר"י דלא שקל א"כ כמאן אורי הא שבק דרבנן לתרווייהו ומשני דשקל כל דאורייתא לכ"ע ולא שבק רק דרבנן לר"מ ועיין מה שכתבו בתוס' בד"ה מכלל:

בתוס' בד"ה מכלל. לכאורה משמע וכו'. ביאור דבריהם מדקאמר מכלל דשייר דרבנן לר"י מכלל דיש לר"י ג"כ דאורייתא ודרבנן ובר פיולי שקל מה שהוא דאורייתא ושייר מה שאסר מדרבנן וא"כ ממילא מוכח ג"כ דהך דהוי לר"י מדרבנן הוי לר"מ מדאורייתא כיון דמסיק דשקל דאורייתא לר"מ ולר"י דרבנן נמי לא שייר רק מה שהוא היתר גמור לר"י שייר ואי ס"ד דהך דאורייתא לר"מ הוי כמו לר"י א"כ כיון דלא שקל רק מה שהוא דאורייתא לר"מ הרי בהכרח שייר גם דרבנן לר"י דהא לר"י ג"כ יש דרבנן וא"כ אכתי כמאן אורי וע"כ דמה שהוא מדרבנן לר"י הוי דאורייתא לר"מ וכיון דשקל כל דאורייתא לר"מ הרי נכלל במה דשקל גם דרבנן לר"י ובמה דשייר לא הוי רק דרבנן לר"מ ולר"י היתר גמור ואהא כתבו דלא מסתבר לומר כן כיון דר"י מוסיף בדאורייתא ארבנן דילי' בברייתא דלקמן ור"מ מוסיף על דאורייתא דר"י דהא דרבנן דר"י הוי לר"מ דאורייתא א"כ ג' מחלוקת יש בדאורייתא ובמה פליגי ר"מ ור"י בדאורייתא דידהו ומזה הוכיחו דע"כ לר"י ליכא שום דרבנן כלל א"כ ר"מ ור"י בחדא שיטה קיימי בדאורייתא יתר ממה שעל הכף דהיינו דכולי' ירך ופליגי בחטיטה דלר"מ אסור מדרבנן ולר"י ליכא איסורא דרבנן כלל והא דקאמר מכלל דשייר דרבנן לר"י היינו דס"ד הכי כיון דקאמר דשקל דאורייתא לר"י ס"ד דאיכא נמי דרבנן לר"י ומסיק דבאמת שקל דאורייתא לר"מ ושייר דרבנן לר"מ אבל לר"י הכל מותר חוץ מה שאסור מן התורה ואהא קשיא להו מנ"ל דשקיל בר פיולי דאורייתא לר"מ דילמא שקיל דאורייתא לר"י ושייר דרבנן דר"מ אבל דאורייתא לר"מ לא הוי רק שעל הכף בלבד כת"ק דר"י דברייתא ובמה דשקיל יש בו דאורייתא דר"מ וקצת דרבנן דר"מ שהוא דאורייתא לר"י ויתר מזה שייר ותירצו כיון דמחמיר ר"מ בחטיטה לא מסתבר דמקיל בדאורייתא וכמו כן ת"ק דר"י דברייתא דמקיל בדאורייתא ג"כ אינו מחמיר בחטיטה וקשיא הא חזינן שמואל מקיל בדאורייתא ומחמיר בחטיטה ותירצו דמה דמקיל שמואל בדאורייתא אליבא דתנא דמתניתין אמר דהיינו ת"ק דר"י דברייתא ולי' לא ס"ל והארכתי בזה לפי שראיתי מי שגימגם בדבריהם:

אמנם בעיקר דבריהם אני תמה מאוד חדא כיון דסתם רבי ברישא דצריך שיטול את כולו והיינו להחמיר בחטיטה א"כ ע"כ דמחמיר בדאורייתא יתר מעל הכף והיכי סתם באותה משנה תיכף להיפוך אכלו ואין בו כזית חייב דמוכח דליכא איסור דאורייתא רק על הכף בלבד ויהא אותה בבא לא כת"ק דרישא ולא כר"י דלתרווייהו בעינן דכולי' ירך ולתרווייהו אכלו ואין בו כזית אינו חייב עליו והוא תמוה לכאורה. ועוד תיכף כשאמר שמואל לא אסרה תורה רק על הכף מוכח בהכרח דתנאי פליגי בהא דהא תנא קמא דמחמיר בחטיטה ע"כ ס"ל יתר מעל הכף והך תנא דסיפא סובר על הכף בלבד כיון דחייב על פחות מכזית א"כ למה לי' להביא תנאי בברייתא כיון דבמתניתין עצמה מוכח זה דהך תנא דסיפא אכלו ואין בו כזית חייב עליו הוא כשמואל ותנא דרישא דמחמיר בחטיטה סובר דכולי' ירך ואף שאפשר לומר דרק כששמענו דר"י הוא התנא שסובר דכולי' ירך דאז שפיר מוכח כיון דר"י דמקיל בחטיטה מחמיר דכולי' ירך אין סברא דת"ק דמחמיר בחטיטה יסביר רק על הכף אבל כשעדיין לא ידענו דר"י הוא אין ראי' דת"ק סובר דכולי' ירך ושפיר יש לומר דסובר על הכף בלבד ומ"מ מחמיר בחטיטה. אבל מ"מ לא הוי לי' לומר כתנאי דברייתא כיון דבמשנה עצמה נחלקו תנאי בהא דהיינו רישא דמתניתין דצריך שיטול את כולו עם סיפא דאכלו ואין בו כזית שהם סותרין זה לזה ומר ס"ל דכולי' ירך ומר ס"ל על הכף בלבד. ועכ"פ כיון דשמואל עצמו סובר ג"כ דכולי' ירך שהרי מחמיר הוא בחטיטה ופשיטא דיש חידוש טפי לחדש דבעינן דכולי' ירך מה שהוא עצמו סובר כן מלחדש אליבא דאידך מ"ד דאינו אסור רק על הכף מה דאיהו לא ס"ל. גם מדברי הרמב"ם פ"ח מהמ"א מוכח להדיא שלא כדברי התוס' הללו שהרי פסק דצריך שיטול את כולו ופסק דלא אסרה תורה רק על הכף:

לכן נראה ברור בפי' הסוגי' כמ"ש בגמרא דר"מ והך תנא אכלו ואין בו כזית תרווייהו ס"ל דלא אסרה תורה רק שעל הכף בלבד ומדרבנן צריך לחטט כולו ובר פיולי שקל דאורייתא אפי' לר"י דהיינו דכולי' ירך ויתר מזה שייר דהיינו דרבנן דר"מ ולר"י היתר גמור ומעיקרא דקאמר דשקל בר פיולי דאורייתא לר"י הוי משמע לי' דאיכא דרבנן לר"י ושיירו ופריך כמאן אורי ומשני דשקל דאורייתא. והיינו כל שאסור מן התורה בין לר"מ בין לר"י שקל שלא השאיר כלום ממה שאסר מדאורייתא לשום תנא רק דרבנן לר"מ שייר וכפי הנראה היתה גירסת התוס' דשקל דאורייתא לר"מ ולא כן הוא רק דשקל דאורייתא ומעיקרא דקאמר דשקל דאורייתא לר"י הוי משמע לי' דשייר דרבנן לר"י ומשני דשקל דאורייתא והיינו כל מה שאסור מדאורייתא שקל הן מה שאסור לר"מ הן מה שאסור לר"י רק לר"י ליכא דרבנן כלל רק אסור דאורייתא ומותר ולר"מ יש מה שאסור מדרבנן ושייר ממנו בר פיולי רק לא כל דרבנן דר"מ שייר דאותו דרבנן דאסור מדאורייתא לר"י שקל בר פיולי ושמואל סובר לגמרי כר"מ דמדאורייתא אינו אסור רק על הכף ומדרבנן אסור הכל וצריך לחטט אחריו ובר פיולי סובר כר"י להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן ומר שמואל פוסק כר"מ להקל בדאורייתא ולהחמיר בדרבנן ואתי שפיר פסקי הרמב"ם ז"ל דפסק דאינו אסור רק על הכף ומדרבנן מחטט אחריו וזה ברור לפע"ד:

בד"ה צריך שיטול את כולו. לענין חטיטה סתם כר"מ ולענין דנאמנים סתם כר"י לעיל דקתני וחכמים אומרים נאמנים עכ"ל. לא נתבאר לי לכאורה כוונתם בזה ואם נתכוונו לומר דרך חידוש ותימא דלכאורה הי' מקום לומר דהא בהא תליא דאי בעי חטיטה דהוי טירחא גדולה אין נאמנים ור"מ לשיטתו ור"י לשיטתו לזה כתבו דרבי סתם לענין חטיטה כר"מ ולענין נאמנות כר"י והיינו דלא תליא הא בהא כלל. אבל תימה דלעיל מפורש דבאמת לכך נאמנים דהוי ס"ל כר"י דלא בעי חטיטה כמו שפירש"י שם ואולי כוונתם לומר דהך חזרו לומר דקאמר לעיל בל"ב באמת הן הנך תרי סתמי דלעיל סתם דנאמנים משום דהוי ס"ל כר"י בחטיטה וכאן דסתם כר"מ דבעי חטיטה חזרו לומר אין נאמנים אבל לשון זה של התוס' לענין חטיטה סתם כר"מ ולענין דנאמנים סתם כר"י לעיל לא משמע כמו שכתבתי דכך הוי להו לומר כאן סתם כר"מ משום דחזרו לומר כר"מ ולעיל סתם דנאמנים דהוי ס"ל כר"י דלא בעי חטיטה:

ונראה לי בכוונת התוס'. דבלא"ה יש להבין בהך סוגי' הנ"ל דקאמר איכא דמיתני לה אסיפא וחכמים אומרים נאמנים חזרו לומר אין נאמנים ובזה"ז נאמנים אכשר דרא מעיקרא סברוה כר"י הדר סברוה כר"מ כמה דהוי דכירי לר"י לא מיהמני' והשתא דאנשוי' לדרב יהודה מיהמני ופירש"י מעיקרא סברי לה כר"י ולפיכך אמרו חכמים דנאמנין ולבסוף סברי דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנים ואני תמה כיון דהשתא דאנשוי' לדרב ר"י מיהמני אף דיש בחטיטה טירחא מ"מ נאמנין אלמא דאין ראוי שלא להאמינם רק מחמת טעות שמא הטבחים יסברו כר"י ולא יחטטו אבל לולא דעת ר"י לא חיישינן שלא ינקרו מחמת טירחא בלבד א"כ למה לו לומר דלכך הוי ס"ל מעיקרא נאמנין דס"ל כר"י וליכא טירחא הא אפילו אי הוי ס"ל כר"מ לגמרי יפה עשו שלא חששו לטבחים דהא האידנא קי"ל כר"מ ונאמנים. לכן ברור דהכוונה כך דוודאי אף דר"מ בעצמו סובר ריש פירקין דאין נאמנים והיינו וודאי משום טירחא בהא לא קי"ל כוותי' רק דאינן חשודין על טירחא כלל והיינו חכמים דריש פירקין רק הש"ס מפרש לעיל מה דחזרו לומר אין נאמנים ובזה"ז נאמנים ואהא קאמר דהנך דחזרו לומר באמת הוי ס"ל מעיקרא כר"י בחטיטה ואי הוי ס"ל כר"מ ג"כ הוי ס"ל מעיקרא נאמנים רק דבאמת הוי ס"ל כר"י לכך אח"כ דחזרו כר"מ הוצרכו שלא לחאמינם דנהי דאין חשודין מכח טירחא אבל ראוי לחוש להם כיון שהיו רגילין לעשות כר"י דמעיקרא הוי ס"ל כוותי' יעשו עכשיו ג"כ כך ובאמת חזרו בזה כר"מ דבעי חטיטה לכך אמרו אין נאמנים ובתר הכי דאנשוי' דעת ר"י לגמרי ממילא נאמנין דבהא לא קי"ל כר"מ דריש פירקין דאין נאמנים מחמת טירחא והשתא דסתם בחטיטה כר"מ ובנאמנות כר"י אין כאן סתירה כלל דבהא פסק כר"מ דבעי חטיטה אבל בהא אין הלכה כר"מ דחשודין על טירחא רק כר"י והיינו חכמים דריש פירקין ולא משום דהנך חכמים היינו ר"י ואזיל לשיטתי' דלא בעי חטיטה רק בחטיטה כר"מ ס"ל ומכל מקום פליגי דנאמנין והן הן דברי התוס' כאן דבחטיטה סתם כר"מ ונאמנין כר"י דלאו הא בהא תליא כלל כדמוכח סוגי' הנ"ל ודו"ק:

בד"ה מ"ט דרבנן ברי' הוא וא"ת וכו' וי"ל וכו' וא"ת וכו' עד מי דוחק הש"ס לומר כן. באמת שדבריהם דחוקין מאוד דהש"ס יאמר מעצמו בטעמייהו דרבנן דבר דרבנן גופייהו לא ס"ל כן ומאיזה צד יהא ר"ש סובר סברא זו עד שתהא תשובה לדבריו. והתוס' הביאו דנמצא כה"ג פרק התערובת וכתבו דשם מיושב יותר דמתוך הברייתא אומר כן אבל באמת גם שם הסוגי' תמוה מאוד כמו שאבאר:

והנה הסוגי' שם הוא אמר ר' יהודא לא נחלקו ר"א ורבנן על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו. ברובע ונרבע שלא יקרבו. על מה נחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום שר"א אומר יקרבו ורואה אני למעלה כאילו הן עצים וחכמים אומרים לא יקרבו ופריך מ"ש רובע ונרבע דלא חזי בעלת מום נמי לא חזי ומסיק טעמי' דר"א מום בם לא ירצו הא על ידי תערובת ירצו ופריך אי הכי רואה הא רחמנא אכשרי' ומשני לדבריהם קאמר להו לדידי רחמנא אכשרי' לדידכו אודי לי מיהת בשר בעלת מום כעצים דמי מידי דהוי אבשר חטאת ורבנן הכא מאיסי התם לא מאיסי וכתבו שם התוס' אף דר"א גופי' לא חייש להאי טעמא מדמצריך קרא מ"מ תיקשי להו לרבנן והכי אורחי' דהש"ס ודבריהם תמוהין לפע"ד דתיקשי להש"ס גופה למה לו ליתן טעם לר"א מקרא כיון דבלא"ה ניחא משום רואה אני ואי משום דחזינן ברובע ונרבע דסובר לא יקרבו ש"מ דלית לי' הך סברא א"כ לא הוי להו לומר מדמצריך קרא רק דמוכרח דלית לי' סברא זו מרובע ונרבע וכמו שכתבו כאן גם מה שכתבו מ"מ תיקשי להו לרבנן הוא תמוה ביותר כיון דר"א לית לי' האי סברא איזה קושיא יש לרבנן הא רבנן פשיטא דלא ס"ל הך סברא ג"כ ומאיזה צד יקשה ר"א עליהם שיסברו רבנן דבר מה דאיהו גופי' לא ס"ל ורבנן נמי לא מצינו דס"ל סברא זו שהרי הם ג"כ ס"ל דרובע ונרבע לא יקרבו כמו ר"א בפרט לשון הש"ס אודי לי מיהא בשר בעלת מום כעצים דמי והיכי שייך שיודו לו דהא איהו לא ס"ל הא כלל ועוד היכי ס"ד דר"א לית לי' האי סברא כלל היכי קאמר ורואה אני כאילו הם עצים דהא הוא אינו רואה כעצים דהא רובע ונרבע לא יקרבו ובבעל מום טעמו דבתערובת ירצו והיכי קאמר ורואה אני:

ובאמת בלא"ה יש לדקדק דפריך ור"א מ"ש רובע ונרבע דלא חזו בעל מום נמי לא חזי ואמאי לא קשיא לי' לכ"ע מ"ש רובע ונרבע מאיברי חטאת באיברי עולה דבהא לכ"ע יקרבו ובהא לא יקרבו הא איברי חטאת נמי לא חזו דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ואי משום דאיברי חטאת רואה אני כאילו הן עצים א"כ רובע ונרבע נמי וכן בעל מום ואי משום דהני מאיסי א"כ בעל מום נמי ואם נחלק דבעל מום לא מאוס כמו רובע ונרבע א"כ למה לי' לומר לר"א משום דבתערובת ירצו הא בפשיטות ניחא דרבנן ס"ל דבעל מום נמי מאיסי ור"א סבר בעל מום לא מאוס רק רובע ונרבע מאיסי ועכ"פ תשאר הקושיא לר"א כיון דטעמא דבעל מום דבתערובת ירצו א"כ איברי חטאת למה יקרבו ואי דרואין כאילו הן עצים א"כ בעל מום נמי נימא האי טעמא ואי משום דמאיסי א"כ היכי קאמר לרבנן אודי לי מיהא כיון דאיהו עצמו סובר דמאיסי. לכן נראה לי דוודאי מודה ר"א להך סברא דהוי כעצים רק דהש"ס דמקשה לר"א מ"ש רובע ונרבע הוא משום דמשמע להו דהך ורואה אני דקאמר לאו עיקר טעמא הוא דהא חזינן מעיקרא באיברי חטאת לא זכר טעמא כלל רק יקרבו בלבד וגבי איברי בעלי מומין קאמר יקרבו ורואה אני מזה משמע לי' דתרתי קאמר יקרבו ורואה אני וגבי חטאת חד טעמא איכא קאמר יקרבו והיינו דמקשה הא לא חזו ואין כאן רק משום עצים כמו חטאת ולא הוי לי' לומר רק יקרבו בלבד ומשני דע"י תערובת ירצו ואהא פריך היכי שייך ורואה אני כיון דרחמנא אכשרי' להקרבה גמורה ומשני לדבריהם קאמר לדידי יקרבו להקרבה גמורה אתון אודי לי מיהא דהוי כעצים וקאמרי אינהו דמאיסי אבל איהו ס"ל דבעל מום לא מאוס אבל רובע ונרבע מאיסי לכ"ע ובעל מום לר"א מקריב הקרבה גמורה דע"י תערובת ירצו וכ"ש בתורת עצים כנ"ל. ולפי זה פשיטא דהך סוגי' דהכא אי אפשר לפרשה כפי פירוש התוס' כמו שבארנו:

אבל באמת נראה לי בענין זה דרך נכון מספיק לכל המקומות והוא בשנניח הקדמה אחת דדבר שהי' באיסורו ברי' אינו יוצא אח"כ מידי ברי' רק בריסוק ולא בנטילת נשמה שזה אינו מבטלו מתורת ברי' אבל כשלא הי' אסור מקודם רק בעת שנטלה הנשמה מתחיל האיסור אינו מתחיל להיות ברי' במיתתו והיינו דאבר מן החי ועוף טמא וגיד ושרץ חשיבי ברי' ונבלה שאיסורה מחמת מיתה שנתחדש בה והשינוי מן חיות למיתה גורם האיסור ממילא לא הוי ברי' כיון שאין בה נשמה ואפילו לא נתרסקה יגרע טפי מחטה לר"ש דחשוב ברי' דלר"ש לא הוי חסרון מה שאין בה נשמה בחטה דכך הוא ברייתה בלי נשמה אבל נבלה שהי' בה נשמה מברייתה ומחמת שניטל נשמה שלה נאסרה לא הוי ברי'. אמנם בנשבע שלא יאכל כל שהוא דאמר מפרש נמי כברי' דמי היינו שזה מחמת השבועה הוא מתחייב דאחשבי' בשבועתו ובחטה פליגי ר"ש ורבנן דלר"ש הוי חטה ברי' כמו בנשמה לפי שברייתה מתחלה כך הוא ולרבנן בריית נשמה חשובה ברי' אמנם היינו דוקא למעט מה שאין לו נשמה בעת איסורו אבל אבר מן החי ושרץ וגיד דאיסורן מחיים והי' להן נשמה כל שלא נתרסקו אין נטילת נשמתן מבטל מהן תורת ברי' כיון שכבר הי' עליהן תורת ברי' ואינו מתבטל רק ע"י ריסוק ממש לא כנשארו שלימין ולפי זה מיושבין כל הסוגיות ולק"מ מקושיות התוס' גם הקושיא האחרונה מיושבת לנכון כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד וא"ת ר"ש דחשיב חטה ברי' וכו' דברי' נא בטילה וכו' נולד האיסור עמו וכו' ערלה וכלאיי הכרם לא ליבטלי ע"כ. דבריהם תמוהין לכאורה דהיכי ס"ד לתרץ כך הא הך דר"ש בטבל מיירי וחשיב חטה ברי' והרי לא נולד האיסור עמו עד שימרח. אבל באמת כוונתם כך דוודאי אין להקשות כלל מאיסור מלקות על ביטול דבר חשוב דרבנן דיש לומר לענין איסור מלקות הוי ברי' ולענין ביטול לא הוי ברי' רק דהם הוכיחו קושיתם דחזינן דגיד דהוי ברי' לענין איסור הוי נמי ברי' לענין ביטול ומ"ש חטה מגיד ואהא כתבו דדוקא דבר שנולד האיסור עמו הוי נמי ברי' לענין גיד כגון גיד ואבר מן החי אבל דבר שלא נולד האיסור עמו אף דהוי ברי' לענין איסור לא הוי ברי' לענין ביטול וזה ברור ולפי זה לפי מה שכתבתי לעיל בעיקר קושיות התוספות הקודמים דיש חילוק בין דבר שאין בו נשמה מתחילתו לדבר שהי' בו נשמה בעת איסורו דאז שוב אינו יוצא מידי איסורו עד שיתרסק לא בנטילת נשמה הילכך ממילא יש לומר לר"ש אף דחשיב חטה ברי' אף שאין בה נשמה היינו לענין איסור ולא לענין ביטול ושאני אבר מן החי וגיד ושרץ ועוף טמא דמחיים הי' חל האיסור עליהן והי' חשיב ברי' שוב אין ברייתו מסתלק במיתתן בלבד רק שיתרסקו דוקא משא"כ חטה דלא הי' בה נשמה מעולם נהי דהוי ברי' לאיסור אבל לא לענין ביטול ולא קשיא כלל מערלה וכלאיי הכרם דלא הוי בהו נשמה בטילין כנ"ל. ודע דמה שכתבו התוס' דאבר מן החי חשוב ברי' אף דלקמן אמרו אבר מן החי צריך כזית והביאו התוס' בעצמם סוגיא זו ע"ב היינו משום דגידין ועצמות לאו בני אכילה נינהו ובעלמא לא מחייב עלייהו כלל ועיקר החיוב על הבשר בכל שהוא רק דבעינן גידין ועצמות שיהא אבר שלם וחשיב ברי' ואז מיחייב על משהו בשר שבו ואכתי הוי שפיר ברי' ועמ"ש בתוס' לקמן ע"ב בד"ה ור"י:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה