אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צה:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צה:

דף צה.

בגמרא אמר רב עבדי נמי הכי וכו' עד ורב היכי אכיל בישרא בשעתי' וכו'. כבר כתבתי לעיל פי' סוגי' זו לנכון דוודאי אותו הראש שנפל מידו ומצאו הי' מותר בוודאי שהרי מצאו במקום שהניחו ולא הי' בו ריעותא כלל רק לפי שהי' רוצה אותו האיש לאכול גם הראש השני וזה שנמצא במקום הפקר שאינו משתמר הי' אסור לרב מכח בשר שנמצא במקום הפקר דכיון שלא נשתמר יש לחוש בו דהושלך מחמת ניבול וטריפות ולכך החמיר גם על השני והיינו דקאמר עבדי נמי הכי פי' שזה ג"כ עושין לאכול בשר הנמצא במקום הפקר ואינו משתמר אסרינהו תרווייהו ודחינן דאותו הראש השני מדינא הי' אסור לכ"ע מכח פרוותא דעכו"ם וניחא לי טפי בזה מה שאמר ורב היכי אכיל בישרא ולמה מקשה על רב והרא"ש הוכיח מזה דאין הלכה כרב אבל לא הועיל לפע"ד דס"ס אסר להם ובוודאי שמעו לדבריו והוי לי' להקשות היכי יאכלו בשר ולהנ"ל י"ל דרק באותו מקום שאל כיון דרב החמיר כיון שהיו מקילין בבשר האסור מן הדין א"כ בוודאי לא הי' סומך רב עליהם לקנות מהם בשר כל עוד שלא נתברר לו שהם מחמירים ואין דרכו של רב לעמוד אצל הבשר מעת שחיטה עד אכילה ומשני דאכיל בשעתי' תיכף כשנשחט:

שם כל נחש שאינו כאליעזר. פירש"י שאינו סומך עליו ממש. ולא ידעתי למה פי' כך הא כאן בהך דרב לא הי' סמיכה כל עיקר דהא מעיקרא הוי אזיל לבי ר' חנן חתני' וכשראה המברא דקאתי לאפי' אמר ששם יו"ט והוי רק הודעה בעלמא לא סמיכה כל עיקר ועוד תיקשי בסמוך דרב בדיק במברא ופירש"י אם מזומנת לו אזיל ואם בקושי מצאה לא אזיל משמע שהי' סומך על זה ממש לכן נראה לי דהכוונה כאליעזר ויונתן שהיו מפרשים דבריהם שאם יהא כך יעשה והשתא פשיטא דהך דרב דהכא שלא הי' מתנה בשום דבר וכן בהך דמברא לא אמר דבר רק אי היתה מזומנת אזיל ואי לא לא אזיל:

אמנם בגוף הדבר מה שהקשו היאך ניחשו אליעזר ויונתן נראה לי דלא קשיא כלל דפשיטא דהך דאליעזר ויונתן אינו בכלל איסור כלל דהרי באליעזר מפורש שהתפלל אל ד' שיצליח דרכו ובזה ידע כי האשה הראוי' ליצחק והוי ממש כמו בגדעון שאמר שד' יתן לו אות בענין הגיזה והטל ופשיטא שאין זה ניחוש וכן ביונתן רק דקאמר דכל דבר ניחוש שאינו מפרש וסומך עליו כהך דאליעזר ויונתן אינו ניחוש אבל פשיטא דהך דאליעזר ויונתן היתר גמור הי' שהי' דרך תפלה ובקשה להשם שיודיע לו אות ע"י זה וגם דברי הרמב"ם שכתב וכן העושה סי' לעצמו היינו סי' שהוא עושה לו בדרך ניחוש לא דרך תפלה רק אפילו סי' שהוא עושה דרך ניחוש אין בו איסור רק אי מפרש דבריו וסומך עליו כאליעזר ויונתן וכן נראה לי דהך דשמואל ור"י בסמוך הי' ג"כ דרך תפילה שביקש שיודיעו לו מן השמים ע"י הספר או התינוק מיהו התם בלא"ה ניחא שלא היו אומרים מעיקרא אי יהא כך יעשה ואי לא לא כיונתן ואליעזר ועמ"ש בתוס':

שם לא ידע לי מידי דרבי' אנא. פירש"י ז"ל לא ידיע לי מידי לא אוכל לחפש דבר וכו'. ותמי' לי מאוד אי לא ידע שמואל שום דבר חידוש בידו שיהא בזה רבו למה ביקש בזה שיהא רבו דוקא ודבר זה לא הי' ראוי לשמואל כלל אבל בגמרא אמר לא ידע לי מידי דרבי' אנא והכוונה שהי' שמואל מתמי' על ר' יוחנן שאינו יודע לשמואל שום דבר חידוש יתרון עליו שיהא בזה רבו לכך שלח לו שידע שהוא ראוי להיות רבו וזה ברור לפע"ד:

שם יוסף איננו שמעון איננו ואת בנימין תקחו לכאורה אינו עולה יפה שאם בנימין הוא השלישי א"כ עדיין לא איתחזק וצריך לומר דמה שלקחו בנימין אצלו הוי חשיב לי' צער גדול וצרה אף שלא יארע לו דבר וא"כ ממילא יהא איתחזק מיהו לא ידעתי מהו ענין להא דקאמר בית תינוק ואשה להביא ראי' והוא דאיתחזק ונראה לי לפי כשנולד בנימין מתה רחל ונאבד יוסף ואח"כ נלקח שמעון א"כ הוי איתחזק ג' צרות ללידת בנימין א"כ הי' חושש עוד על להבא ואתי שפיר:

שם האידנא דהיתירא שכיח טפי פירש"י בד"ה ר"ה דהך דרב כהנא הוא דלא כרב דאוסר בהעלמה והוא דחוק דמיד תיכף מייתי הני עובדי דהוי כרב והיכי יביא באמצע דברי רב כהנא דהוי דלא כרב. אבל נראה לי דעיקר חששא דרב מעורבים דמה שמביאין העורבים הוי לרב איסור ודאי דהם מביאין בודאי מן ההפקר א"כ מסתמא הושלך לשם מחמת ניבול וטריפות כדאמרינן לעיל אדם עשוי להשליך נבלתו לאשפה הילכך כל שהעלים עין החמיר לחוש לעורבים המביאין מן ההפקר אבל בעיוה"כ שהי' דרכן להשליך בני מעיים על הגגות כמבואר בטור סי' תר"ה מהך סוגי' דהכא א"כ אף מה שהי' בהפקר רוב כשר הוא הילכך לא שייך לחוש לעורבים דאפי' הביאו העורבים ג"כ רוב כשר הוא. גם נראה לי כיון דבני מעיים אוכליהן לאו בר איניש רק בזמן שאין הבשר מצוי כ"כ אוכלין הבני מעיים ג"כ אבל בערב יוה"כ דמצוה להרבות באכילה והיתה השחיטה רבה והבשר מצוי לא היו אוכלין הב"מ וזורקין לחוץ הילכך שפיר קאמר האידנא דהתירא שכיח טפי אפילו בפי העורבים:

בתוס' בד"ה אסיק תרין ואי לא אסיק אלא חד וכו'. נראה מדבריהם דמה שאסר שניהם הי' לפי שלא הי' מי הוא שלו שאבד דאי הי' יודע על ראש אחד בודאי שאינו שלו אם כן הי' ראוי להתיר השני אפילו עכשיו דמה בכך דגם ראש אחר הי' שם מכל מקום בשביל זה אין ראוי לחוש דשלו נאבד וזה אחר הוא ואף דמצינו כה"ג גבי גט בפ"ב דגיטין דזרק גט בין החביות ונמצא מזוזה דאי אחת נמצא אמרינן דמזוזה זרק ואי נמצאו ב' מדהא הואי הא נמי הואי וגט עכברים שקלוה א"כ הכא נמי מדהאי ראש הוי האי נמי הוי ודידי' נאבד. דהא ליתא דהתם שאני דנתן גט ונמצא מזוזה הילכך כל כמה שיש לומר דגט הוי ונאבד יש לנו לומר כן רק באחת ע"כ לא הי' גט דמזוזה ביני דני לא שכיח אבל כאן שנפל ממנו ראש ונמצא ראש אף שנמצא עוד אחד שאינו שלו מאיזה צד נחוש לזה שמצאו במקום שהניחו ואין לו בו שינוי דאחר הוא ושלו נאבד רק התוס' מפרשים דלא הי' מכיר מי הוא שלו לכך הוכרח לאסור שניהם. אך כבר כתבתי בגמרא דבאמת מן הדין הי' מהראוי להתיר לו ראש אחד כיון שהשני הי' בוודאי אינו שלו רק לפי שהקילו ורצה לאכול אותו הראש שאינו שלו רק נמצא במקום הפקר החמיר לו גם באותו הראש שהי' מותר מן הדין. גם לפי דעתם לעיל דרב אסר אפי' מונח על שלחנו והעלים עיניו א"כ היכי כתבו דאי לא הי' מוצא רק ראש אחד לא הי' אסרו רב דהא מ"מ דומה ממש למונח על שלחנו והעלים עיניו דחיישינן דהוחלף וכמו כן יש לחוש כאן דהוחלף במים. גם מה שכתבו בענין איסור שכיח טפי כבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה גם בהך דרב כהנא כבר כתבתי על פי דברי הטור סי' תר"ה עיי"ש:

בד"ה לא עלים רב עיני' מיני' לא הי' יכול לדקדק מכאן וכו' רוב טבחי נכרים היו שם. ולפי מה שכתבתי בגמרא בלא"ה ניחא דכה"ג וודאי החמיר רב כמו הראש שנפל ומצאו במקום שנפל דאין כאן רק העלמת עין בלבד א"כ אין ראי' לגוף הדין דבשר הנמצא במקום הפקר אסור מן הדין. תדע דהיכי ס"ד לחוש דעורבים נטלו חיותא דתליא ותלאו אחרת תחתי' בפרט דבהמה שלימה היא וליכא למיחוש דעורבים החליפוה [ולכך בהך דר"ח בא"מ דמצא גדי שחיט והתירו לו לא חששו שמא עורבים החליפו כנ"ל] רק משום חומרא החמיר רב לחוש למיעוט טבחי נכרים שמא נכרי החליף בנבלה:

בד"ה כאליעזר עבד אברהם. וא"ת אליעזר היאך ניחש וכו' אין מוקדם ומאוחר. לא היו צריכין לזה דלא כתוב שנתן לה קודם רק לקחם בידו ועל ידי' הכוונה ראויין לידי' שיש צמיד גדול שאינו ראוי לקטן וכן להיפוך ואותן היו לפי מה שהיתה היא בערכה ולקחן בידו ושאל ואח"כ נתן. מיהו לפי דבריהם צריך לומר דהך דהכא לא קאי לה מ"ד דב"נ מצווה על הכישוף דאל"כ הא לא ניחש אליעזר כלל וזה שכתבו דהך מ"ד ס"ל וכו' ולדידי' לא ניחש אליעזר ולפי זה צ"ע במה שכתבו בדיבור שאחר זה דיונתן לזרז נערו אמר א"כ עכ"פ היכי קאמר כיונתן כיון דיונתן לא ניחש כלל אבל כבר כתבתי בגמרא דבלא"ה לק"מ דאין הכוונה דאליעזר ויונתן עשו ניחוש רק הם עשו על פי תפילה מד' שיתן להם אות כמו גדעון בטל וגיזת הצמר רק הכוונה דניחוש כה"ג שאינו סומך עליו ומפרש דבריו כאליעזר ויונתן אין בו משום ניחוש אבל לא שהם נחשו:

בד"ה וכיונתן וא"ת וכו' לזרז את נערו. והוא תמוה דהיכי קאמר וכיונתן בן שאול כיון דהוא לא סמך על זה כלל גם היכי ס"ד דיונתן הי' משבש נערו באיסור וכבר כתבתי דהך דיונתן אינו ניחוש כלל חדא שהוא דרך תפלה ובקשה שיתנו לו אות מן השמים כמו גדעון בטל וצמר ועוד דיש לומר דוקא דבר שהוא ניחוש בעצמותו אסור אבל זה של יונתן אינו ניחוש למנחשים רק הוא עשה אות לעצמו וכל מי שמנחש וסומך ומפרש דבריו כיונתן אסור אבל של יונתן אינו ניחוש מיהו מדברי הרמב"ם משמע דאסור לעשות אות לעצמו כלל ומ"מ אינו דומה להך דיונתן דרצה שיסכימו מן השמים ליתן לו אות כמו גדעון והך דאליעזר פשיטא שאינו ענין לניחוש דהא בפי' ביקש מהשם שיודיע לו על ידי זה גם הסי' הוא ענין טבעי דאם היא אשה טובה בעלת ג"ח ראוי' שתאמר כן ואם היא רשעה לא תאמר כן וכל זה ברור לפע"ד:

בד"ה בחרוזים. משמע וכו' וא"ת וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל דהך דרב חומרא בעלמא הוא לפי שהיו מקילין באיסור טריפות החמיר להם לחוש אפילו ברוב ישראל אבל לחוש דעורבים הביאו בשר בחרוזים והחליפו בוודאי אין לחוש דאי אפשר שיהא בשר זה מן ההפקר שהושלך מחמת ניבול דלא היו עושין אותו בחרוזים ואפשר דאפילו מצא בשר בחרוזים לא הי' אוסר רב מן הדין דוודאי לא הושלך רק נפל מאחד במקרה ומ"מ לענין מציאה אין זה סי' דדרך לחרוז בחרוזים נותן סי' זה אבל מ"מ הוכחה יש שנאבד ולא הושלך וכיון דאפי' נמצא לא הי' אוסר רב ממילא לא החמיר בהא בנתעלם מן העין בביתו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה