אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צה.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צה.

דף צד:

בגמרא אמר רבי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסור כל המקולין. הנה הר"ן והרשב"א ז"ל קשיא להו בהך עובדא וכן בהך דרבי עצמו שאמר בשר הנמצא ביד גוי מותר דבמאי עסקינן אי באין מכריזין הא אסור לקנות מן הנכרי כדאמרינן לעיל בפשיטות דלא אתי למיזבן מיני' ואי במכריזין ועבר ולא הכריז א"כ בוודאי יש לאסור לקנות כיון שלא הכריז והוי לי' כמו במקום שאין מכריזין ועוד היכי קורא אותו כשוטה כיון שבאה טרפה לידו ולא הכריז וע"ש שתרצו או קודם תקנה מיירי דהי' הדין מותר ליקח ואסור למכור או במכריזין ולא הכריזו ע"ש ואני תמה אי רבי קודם תקנה מיירי היכי קאמר לעיל במאי עסקינן לוקמא קודם תקנה וחתוכה אסור שמא יקח ישראל ושלימה מותר דמקומו ניכר ואי דנכרי חתיך לה יהא ניכר חתיכתו:

אבל לדעתי פי' סוגי' זו בפשיטות ורש"י ז"ל ג"כ נתכוון לזה כמו שיבוא ביאור דבריו בתוך דברינו] והוא שיש לדקדק בדברי רבי שאמר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר מה זה דנקט מקולין הא הכל תלוי במכריזין ואין מכריזין דאי במכריזין ולא הכריזו בכל מקום מותר ואי באין מכריזין הכל אסור ומה ענין מקולין דוקא דנקט וכן בהך עובדא דשור פטם מ"ש דנקט כל המקולין הוי לי' לומר נאסר כל בשר הנמצא ביד נכרי:

לכן נראה דהך חילוק של מכריזין ואין מכריזין לא שייך רק כשהטבחים ישראל והם עצמן מוכרים הבשר ליחידים לישראלים ולעכו"ם ואי אין מכריזין אסור לאכול שום בשר הנמצא ביד נכרי דשמא טרפה לקח והטבחים מוכרים הכשרות לישראלים ולעכו"ם טריפות וא"כ יש לחוש כיון שאין מכריזין שמא טריפה נפל ונמכר לנכרים ובמקום שמכריזין ולא הכריזו ממילא לא הי' שום טריפה במקולין לכך מותר ליקח מבשר הנמצא ביד נכרים בכל מקום. אבל במקום שהטבחים ישראלים אבל הם אינם מוכרי הבשר רק עכו"ם מקבלין מהם הבשר הנשחט והם מוכרים ליחידים במקולין ובמקום זה פשיטא דאין טריפות לנכרי למכור במקולין דהא הכשרות נמכרים שם ע"י הנכרי והיאך ימכרו לשם טריפות לקלקל המקולין ולא יוכל ישראל לקנות בשר במקולין כיון שנמצא שם טריפות לכך ממילא אפילו במקום שאין מכריזין אין. מוכרין הטריפות לנכרים המוכרים במקולין רק כל טרפה שנפל ביד הטבחים אינן מוכרים רק לנכרים יחידים הקונין לצרכם לא למכור במקולין ואז מותר ליקח במקולין בשר דוודאי אין שם טריפות אבל אסור ליקח מנכרי בביתו או לאכול מן הבשר הנמצא בביתו דשמא טרפה מכר לו הטבח ובמקום שמכריזין מותר לאכול בכל מקום כיון שלא הכריזו ואי הכריזו אסור לאכול מבשר הנמצא ביד נכרי בביתו אבל לקנות מן המקולין בכל גווני מותר שאין מוכרין טרפה לסוחרים נכרים למכור במקולין כיון דשם מוכרים הנכרים בשר כשר לישראלים והיינו דקאמר רבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא שם מותר והיינו כיון שיש מקולין שהנכרים מוכרים שם בשר כשר לישראל שוב לא חיישינן שמא יש טרפה במקולין ולהא לא חיישינן נמי שהנכרי הביא מביתו למקולין חמה שקנה מישראל לאכילה או שאירע לו נבלה בביתו להא לא חיישינן והך עובדא דטבח דהכא מיירי ג"כ במקום שיש מקולין נכרים המוכרים בשר של טבחי ישראל להרויח ובהא פשיטא דלא חיישינן לטרפה והיינו דקאמר רבי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן ופירש"י שמכר טרפה לעכו"ם למכרה במקולין וזה בוודאי אסור בכל גווני בין במכריזין בין באין מכריזין מ"מ אין לאסור בשביל זה כל המקולין דמ"מ אינך טבחים לא מכרו שום טרפה למקולין והוי רובה דהיתר ובשביל אחד שעשה שלא כהוגן אין לחוש לכולם לאסור כל המקולין וכן פירש"י בתר הכי בד"ה מותר וז"ל ולטריפה ליכא למיחוש דאי איתא דאיכא טריפה לא הוי מזבין לי' למוכרה במקולין הרי להדיא דעיקר מה שאנו דנין ובהך דרבי רק על בשר הנמצא במקולין במקום שהנכרים מקבלין הבשר מן הטבחים ישראלים למכור במקולין להרויח והתם אין הפרש בין מכריזין לאין מכריזין אבל בשר הנמצא ביד נכרי בביתו שלקח לצרכו וודאי תליא בין מכריזין לאין מכריזין כדלעיל וז"ב:

ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק דבלישנא קמא פי' בד"ה אנו נאסור בתמי' מלוקח בשר היום מן העכו"ם במקולין ובל"ב פי' וז"ל אנו נאסור היום את המקולין שבעיר ולוקח בשר מן העכו"ם אף היום מותרין הואיל ולא הכריזו עכ"ל וברור דבל"ק הוי ס"ל דבאמת הי' טרפה והכריז או במקום שאין מכריזין ואין היתר ליקח רק במקולין דשם אין מוכרין טריפות שאין הטבחים מוכרים הטריפות למכור במקולין רק לנכרים יחידים לצרכם וס"ד לפי שזה עשה שלא כהוגן ומכר למכור במקולין כל המקולין אסורין קמש"ל דלא. אב ליקח בשר מנכרי בביתו חוץ למקולין וודאי אסור כיון דמיירי באין מכריזין או במכריזין והכריזו אבל בל"ב קאמר דלצעורא עביד והיינו שלא הי' טרפה כלל דמיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו א"כ ממילא הכל מותר בין ליקח במקולין בין בביתם,:

והשתא ניחא נמי מה שיש לתמוה דפריך בל"ב טעמא דאיכוון לצעורא לחברי' הא לא"ה אסור והא תניא רבי אומר וכו' והדבר תמוה דלמה לי' למיפרך מהך דרבי תיפוק לי' דמהך דהכא קשיא דאי ס"ל בשר הנמצא ביד נכרי אסור מה בכך דנתכוון לצעורא אפי' לא הי' אומר הטבח לחבירו כלל הי' בדין לאסור ומה מועיל מאמר הטבח להתיר מה שאפי' בלי מאמרו כלל הי' אסור [ועמ"ש בתוס' בד"ה טעמא] ולהנ"ל ניחא דכך הכוונה טעמא דלא נתכוון רק לצערו משום דמיירי בלא הכריזו אבל בלא"ה במקום שאין מכריזין אי שהכריזו דבאמת יש טריפות הי' אסור כל המקולין והא בשר הנמצא מותר לרבי דאין מוכרין טרפה למקולין ואין לנו לאסור רק של נכרי זה דאירע דלקח ומשני כיון דעשה שלא כהוגן ואיתחזק איסור שוב חיישינן לכלהו מקולין כמו שפירש"י בד"ה דאיתחזק כנ"ל ברור בפי' סוגי' זו ויש להרמב"ם ז"ל דרך אחרת בפי' סוגי' זו ויתבאר דבריו לקמן בס"ד.

מיהו הא קשיא לי טובא על מה שפירש"י בל"ק בד"ה אנו נאסור הואיל ורוב טבחי ישראל משמע אפי' איכא מיעוט טבחי נכרים מתירין הבשר מכל המקולין וזה אצלי מן התימא דאי יש בוודאי טבחי נכרים היכי ס"ד להתיר בשר הנמצא במקולין כיון דוודאי יש כאן איסור נבלה מטבחי נכרים והרי במקום שאין מכריזין חיישינן לנבלה וטרפה דישראל אף דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ורוב בהמות כשרות מ"מ חיישינן למיעוט והיינו כיון דוודאי יש לפעמים טרפה א"כ יקנו לעולם מן הנכרים במקום שאין מכריזין יאכלו טרפה א"כ כ"ש במיעוט טבחי נכרים דוודאי יש כאן נבלה בכל שחיטה ושחיטה של המיעוט במקולין א"כ היכי סלקא דעתך להתיר הבשר במקולין לפיכך הי' נראה דמיירי שאין שום טבח נכרי רק כלהו ישראל ואין לחוש לטרפה רק מיד ישראל ושפיר אמרינן בשביל זה שעשה שלא כהוגן לא נאסור הכל וצ"ע ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב. והנה לא נתבאר במה פליגי הני תרי לישני דבל"ק האמין רבי לטבח ובל"ב לא האמינו דנתכוון לצער חבירו ולכאורה הי' מהראוי שלא להאמינו כיון שיצא הבשר מתחת ידו בהיתר האיך יאומן ע"א לאסור מה שהוחזק בהיתר מעיקרא ואפשר דלא פליגי כלל רק בל"ק הוי ס"ל דמיירי במקום שמכריזין והכריזו רק שאין מוכרין טרפה לנכרי למכור במקולין אבל מ"מ כיון שהכריזו נאמן שמכר לו טרפה לנכרי כיון שהי' בכאן טרפה ובל"ב ס"ל דלא הכריזו ובאמת אינו נאמן רק לא הבנתי אי מדינא אין ע"א נאמן בזה מה צורך לטעם לצערו מיכוון מה לנו ולכוונתו כיון שלא נודע טרפה רק על פיו וכבר הוחזק בהיתר אינו נאמן לאסור וצ"ע ועיין בי"ד סי' קכ"ז בש"ך שם:

בתוס' בד"ה אנו נאסור וכו' אעפ"י שלא הכריזו וכו'. משמע מדבריהם דכל השטות הי' במה שלא הכריזו אבל זה אצלי מן התימא כיון דהכשרות מוכרין במקולין היכי ס"ד למכור טרפה למקולין אפילו בהכריזו כיון שמחמת זה לא יקח ישראל בשר מן המקולין ויפסדו הכשרות וכבר כתבתי דהך הכרזה אינה רק שלא ליקח מן הנכרי מבשר הנמצא בביתו שקנה לצרכו דכל שהכריזו מותר למכור לנכרי טרפה לצרכו שלא יקנה ישראל ממנו אבל בלי הכרזה במקום שמכריזין מותר ליקח מן הנכרי אפילו ממה שנמצא בביתו אבל במקולין מותר ליקח בשר לעולם בכל גווני דאין הטבח מוכר טרפה לנכרי למכור במקולין בשום פנים והן הן דברי רבי מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא שם מותר כמו שבארנו בגמרא ומה שכתבו הואיל ורוב טבחי ישראל כבר כתבתי דדבר זה צ"ע לפע"ד:

בד"ה רבי לטעמי' וכו' ולא חיישינן שמא יביא עכו"ם מנבלה שבביתו וכו'. נראה דקשיא להו מ"ש דנקט הך דרבי דהא משנה שלימה היא לקמן דבבשר הלך אחר רוב טבחי ישראל ובמבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר וכי יש מי שחולק דלא, אזלינן בתר רוב כשרות אם לא בלקח מן הקבוע ולזה כתבו דס"ד לחוש דנכרי הביא מנבלה שבביתו או דקנה מישראל לאכילה למכרה במקולין. אבל כבר כתבתי דאין צורך רק רבי קמש"ל דאפילו במקום שאין מכריזין או במקום שמכריזין והכריזו מ"מ דוקא ליקח מן הנכרי בביתו אסור אבל ליקח מן המקולין כל שהטבחים ישראל מותר דאין הטבחים מוכרים טרפות לנכרים למכור במקולין ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה ובנמצא:

בד"ה טעמא פי' וכו' קשיא להו מה ס"ד להקשות מהך דרבי דהכא עיקר דנין משום דגילה הטבח דטרפה מכר לו ואהא כתבו דכמו דלא חיישינן שהביא נבלה מביתו משום דאזלינן בתר רוב כמו כן אפי' מכר לו טרפה אחת אין לאסור כל המקולין מכח הרוב אבל תמהני דאכתי לא הועילו דמ"מ למה לי' להקשות מהך דרבי מקולין וטבחי ישראל הא בהך עובדא עצמה קשה דהא ע"כ דלא חיישינן שמא הביא נבלה מביתו דאל"כ אפי' נתכוון לצערו מה בכך בלי מאמר הטבח יש לאסור לקנות במקולין שמא הביא נכרי נבלה מביתו וע"כ דלא חיישינן א"כ אפי' לא נתכוון לצעורא אין לחוש וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:

בגמרא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור פירש"י ז"ל שנתעלם מן העין שהי' שעה אחת שלא ראהו ואפי' הי' מונח על שלחנו ע"כ. משמע דאפי' בביתו על שלחנו אוסר רב כל שהעלים עין. ותמהני מאוד דהיכי משני נמצא ביד עכו"ם שאני מ"מ וכי ס"ד דהנכרי אינו מניחו על שלחני ואינו מעלים עיניו מן הבשר כרגע תדע דפריך לקמן לרב ורב היכי אכיל בישרא ומשני בשעתי' ופירש"י תיכף כשנשחט אי נמי בסי' או צייר וחתים א"כ אי ביד נכרי הוי משתמר כ"ש ביד ישראל והיכי שייך להקשות היכי אכיל בישרא כיון שסומכין על בשר הנמצא ביד נכרי שלא העלים הנכרי עיניו א"כ עכ"פ אין זה מן הקשוי והשתא הכא משני בפשיטות נמצא ביד נכרי והוי אתיא לי' שפיר דנכרי לא העלים עיניו ועל רב שואל היכי אכיל בישרא והוא תמוה מאוד לפע"ד. גם מה שחילק רש"י בין נמצא ביד נכרי לבשר המונח שמא עורבים חלפוהו אני תמה מאוד דהיכי יש לחוש יותר אי למיעוט טבחי נכרים או לחילוף עורבים על שלחנו וכיון דסמכינן בנמצא ביד נכרים ולא חיישינן דממיעוט טבחי נכרים לקחו כ"ש דאין לחוש דמעורבים נתחלף כיון שמונח בביתו על שלחנו וכ"ש אי נמצאו כמו שהניחו:

וראיתי להרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מ"א הלכה י"א הביא הך דט' חניות דלקח מן הקבוע כמחצה על מחצה ואי נמצא בשר בשוק הלך אחר הרוב וכן בשר הנמצא ביד נכרי ואינו יודע ממי לקחו הנכרי הלך אחר הרוב וכתב זהו דין תורה וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי אף שכל השוחטין והמוכרים ישראל ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אלא א"כ הי' לו בו סי' או ט"ע או צרור וחתום ע"כ וכתב ה"ה שתמהו על הרמב"ם דבגמרא מוכח להדיא דנמצא ביד נכרי אפי' לרב מותר ותירץ שסמך על הירושלמי שקלים דרב משום חומרא החמיר שראה אותן מקילין בבשר והחמיר עליהם וסיים ואינו מתחוור לפי גמרתנו והנה וודאי אמת הוא שאי אפשר לומר לפי גמרתנו דרב משום חומרא אמר כן אף שגם התוס' כתבו בהדיא כאן דרב משום חומרא אמר מכח מעשה כדלקמן אבל הוא דבר מתמי' דמה זה שהקשו כל הני קושיא לרב כיון שאינו מן הדין רק משום חומר שהחמיר בדורו שראה מקילין הרבה ולא עוד אלא דמשני דרב לטעמי' דאמר מותרות משום נבלה ואסור באכילה א"כ כיון דרב מפרש משנה דשקלים כך הרי אין זה חומרא רק מן הדין ונהי דאין הכרח מדברי רב שאמר מותרות דהא קאמר בתר הכי והא דרב לאו בפי' איתמר והרי איתמר בפי' דמפרש מותרות משום נבלה ואסור באכילה וע"כ דרק לדמות שאין מהך משנה קושיא לרב אבל שפיר יש לומר דלכך מפרש מותרות משום נבלה דמשמע לי' מתניתין אפי' אין רוב טבחי ישראל אבל מ"מ מוכח עכ"פ להדיא דרב לא משום חומרא אמר דבריו רק מן הדין:

אמנם אפי' אי נימא דהרמב"ם אית לי' כהך דירושלמי דרק מתורת חומרא אמר רב מ"מ יש לתמוה בדבריו דהיכי כתב ולא עוד וכו' והרי מפורש בגמרא דביד עכו"ם עכ"פ עדיף ממונח על שלחנו והעלים עיניו והיכי יאמר הרב ז"ל להיפוך ממש דעל שלחנו עדיף טפי מנמצא ביד נכרי ובוודאי לא יחלקו הירושלמי והבבלי בסברות הפוכות ממש ואפילו אי נחלקו מה צורך לו לבאר דבריו בפי' נגד הבבלי בסברא זו מה שאין נפקותא לדינא וכי לא הוי סגי לי' לומר דרב אסר בכל גווני בין בשוק בין ביד עכו"ם בין על שלחנו:

ויש לי עוד להקשות על דברי ה"ה ז"ל מדברי הרמב"ם בפי' המשנה בשקלים שם דמשמע בהדיא דמדינא אסור בשר שנתעלם מן העין ולא משום חומרא אמנם על כרחנו אין דברי הרמב"ם שם מסכימים עם דבריו בהלכות דשם כתב דאי כל הטבחים ישראל מותר אף מצד בשר שנתעלם מן העין וזהו היפוך מה שכתב כאן מפורש דאפילו כל השוחטים וכל המוכרים ישראל אסרו חכמים בשר הנמצא בשוק וביותר יש לתמוה על דבריו בפי' המשנה שפי' דהא דאמרינן חתוכות מותרות היינו אפילו באכילה ומיירי בכל הטבחים ישראל דאי רובם אסור משום דהעיקר אצלנו בשר שנתעלם מן העין אסור וזה סותר מפורש הך סוגי' דהכא דמוקמינן להך משנה לרב דרב לטעמי' דסובר מותרות משום נבלה אבל באכילה אסורות מספק ובוודאי שאין אנו אחראין לדבריו הללו שבפי' המשנה דבלי ספק יש בהם שיבוש אבל וודאי הא קשיא היכי יאמר הרב ז"ל בהלכות היפוך הגמרא שלנו בסברות הפוכות ממש דבגמרא העדיפו כח נכרי מהנמצא בביתו והעלים עיניו והוא אומר להיפוך ממש:

אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל נכונים וברורים על פי ש"ס דילן והוא דמלבד מה שיש לתמוה בכל מה שהקשיתי לעיל דהיכי אפשר דנמצא ביד נכרי יהא עדיף מנמצא על שלחנו בביתו מה גם שלא מצאו אופן לרב לאכול בשר רק ע"י סי' וט"ע וצרור וחתום א"כ מוכח וודאי להדיא דכ"ש נמצא ביד נכרי דאסור אבל בלא"ה קשה מאוד בהא דקאמר והא דרב לאו בפי' איתמר אלא מכללה וכו' ואי מכללה מאי פרוותא דעכו"ם הואי תדע דקאמר להו דאיסורא שכיחי טפי וקאמר ואלא רב היכי אכיל בישרא וקאמר בשעתי' וכו' והדבר תמוה כיון דמסיק דלא מוכח מרב מידי ושאני התם דהוי פרוותא דעכו"ם ויש לו הוכחה לזה מדברי רב היכי מקשה ואלא רב היכי אכיל בישרא הא לא אסר רב כלל ובוודאי רחוק מאוד לומר דהשתא חוזר להקשות אדמעיקרא דלשון ואלא רב וכו' לא משמע הכי כלל. גם יש לתמוה בהך עובדא דלקמן דאסיק תרין קאמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהלי' ופירש"י ז"ל עבדי נמי הכי וכי דרך הוא כן שהמאבד חפץ אחד מוציא שנים וכו' והנה מלבד דלשון עבדי נמי הכי לא משמע כלל כפירושו דהא על האנשים העושין קאי וכי אם הי' הדרך למצוא שנים הי' זה מעשה מבני אדם העושין גם וכי אי הי' הדרך כך הי' מתיר אותם. אבל בלא"ה למה לו לרב לומר דבר זר ותמוה מה שאינו הוי לי' לאסור בפשיטות כיון דאשכח תרין גם יש להבין היכי ס"ד ללמוד מכללא כיון דבהדיא קאמר דאיסורא שכיח טפי גם יש לדקדק בלישנא דר"כ ור"א דאמרי לי' לרב בלשון תמי' דאיסורא שכיחי דהיתרא לא שכיחי ואטו אי ההיתר שכיח כמו האיסור יש להתיר והוי להו לומר דהיתר שכיח טפי:

ועל כל אלה בירר לו הרמב"ם ז"ל דרך ישרה לעצמו והוא דוודאי אי אפשר שיהא להלכה לאסור בשר הנמצא על השלחן כמות שהניחו לחוש שנתחלף בהעלם עין והרי לא חיישינן למיעוט טבחים נכרים וכללא הוא דאזלינן בתר רובא וכ"ש דל"ח לבשר ידוע שהוא כשר שנתחלף בטרפה במילתא דלא שכיח כלל ובוודאי מדינא לא אסר רב רק בשר הנמצא במקום הפקר ולא הי' לו חזקת כשרות כלל רק על פי הרוב אנו רוצין לדון שהוא כשר ובהא אמרינן כיון שנמצא במקום שאינו משתמר כגון בשוק אז חיישינן כיון שנעלם מבעליו ונמצא במקום הפקר חיישינן לנבלה או טרפה והיינו דמשני נמצא ביד עכו"ם שאני דהוי במקום משתמר ולא הונח בהפקר שפיר דנין דכשר הוא מכח הרב אבל נמצא בשוק במקום הפקר כיון שאין לו בעלים ואינו משתמר חיישינן דנטרף והושלך לשם כדרך שאמרו לעיל פ"ק אדם עשוי להשליך לאשפה שבבית וה"ה בשוק בלא אשפה כמבואר שם להדיא ואהא קאמר דהא דרב לאו בפי' אתמר אלא מכללא והיינו מהך עובדא דנפל הראש למים ותיכף מצאו ובוודאי אין זה כבשר הנמצא במקום הפקר כך כמו בשר המונח על השלחן והעלים עיניו שהרי עכשיו מידו נפל למקום זה ותיכף מצאו ואינו רואה בו שום שינוי אף שאין לו בו סי' מובהק וט"ע גמור מותר מן הדין כיון שאינו רואה בו שום שינוי מאיזה צד ניחוש דאחר הוא ושלו נאבד אמנם זה הראש השני שמצא שאינו שלו בוודאי הרי נמצא במקום שאינו משתמר במים ומקום הפקר זהו דינו כבשר הנמצא בשוק ואותו האיש שמצאו לקח לו שניהם והי' רוצה לאכלם ועל זה קאמר עבדי נמי הכי לאכול בשר הנמצא במקום הפקר בלי בעלים ואסר לו שניהם זה שאינו שלו אסר מן הדין ושלו אסר משום חומרא שהחמיר כיון שהי' רואה שמקילין בבשר הנמצא במקום הפקר ואינו משתמר ועכ"פ מוכח מדברי רב דבשר הנמצא בלי בעלים אסור מן הדין ומשום חומרא אפילו בשר שיש לו בעלים רק נעלם מן העין לפי שעה ואהא קאמרי לי' רב כהנא ורב אסי אטו איסור שכיח במים והיתר לא שכיח הא תרווייהו שכיחי ואכתי אית לן למיזל בתר רוב טבחי ישראל וא"כ זה הראש השני ג"כ כשר הוא והשיב להם דאיסורא שכיח טפי והיינו דטפי אית לן למימר דהושלך לשם מחמת ניבול וטרפות ממה שנאמר דהיתר נמצא שם דדרך לשמרו ואהא פריך וכי מכללא מאי דעכ"פ מוכח מדברי רב דהראש השני אסור מכח שנתעלם מן העין לפי שנמצא במקום הפקר ודחינן פרוותא דעכו"ם הואי ושפיר יש לומר דכל דרוב טבחי ישראל אפילו נמצא במקום הפקר מותר ושאני התם לפי שהקילו במקום דהוי כמו רוב טבחי נכרים ועכ"פ מחמת שראה מקילין באיסור החמיר רב לאסור כל בשר שנתעלם מן העין אפילו מונח על שלחנו והעלים עיניו שהרי אסר לזה אפילו אותו הראש שנפל מידו למקום זה ותיכף מצאו במקום הזה ואין בו שום שינוי ואהא מקשה ורב היכי אכיל בישרא כיון שהחמיר אפילו בבשר שהי' בחזקת כשרות רק העלים עין ומשני בצרור וחתום או בסי' וט"ע והן הן דברי הרמב"ם דמן הדין מותר בין נמצא ביד נכרי בין נמצא בשוק כל שרוב נכרים מותר כמו שדחו בגמרא רק חכמים אסרו והיינו חומרא דרב ונשאר החומרא לעולם ולא עוד אלא אפילו מונח על שלחנו והעלים עיניו והשתא מיושב הכל דוודאי נמצא ביד נכרי עדיף מנמצא במקום הפקר אבל במונח על שלחנו והעלים עיניו פשיטא דעדיף מנמצא ביד נכרי ולכך כתב הרמב"ם ולא עוד וכו'. ולק"מ:

ובהכי ניחא מה שיש לתמוה היכי מקשה בפשיטות כל הני קו' על רב דכיון דרב מיירי בבשר כשר גמור שהניח על שלחנו בביתו והעלים עין ממנו דחיישינן שהוחלף לפי שעה בטרפה א"כ יש לומר דמיירי במקום דרוב טבחי נכרים הן ואין כאן רוב בשר כשר כלל וכיון דחייש דהוחלף ממילא אסור אבל היכי דרוב הבשר כשר בלא"ה לא חיישינן כלל לטרפה ולכך רבי וכלהו מתנייתא דמכשירין בנמצא היינו משום דרוב הבשר בכלל הוא כשר אזלינן בתר רובא משא"כ כשאין רוב בשר כשר כלל רק זה הבשר שהניח ידע שהוא כשר שפיר חייש רב כיון שהעלים עיניו שמא הוחלף בבשר אחר ואין כאן רוב כלל. ולהנ"ל ניחא דפשיטא דלא חיישינן מדינא שמא הוחלף לפי שעה כיון שאין בבשר שום שינוי והוי חשש רחוק טפי מבשר הנמצא ויש מיעוט טבחי נכרים רק רב סובר לאסור בשר הנמצא בהפקר שאינו משתמר דמשום שאינו משתמר והושלך בהפקר יש לחוש דטרפה אפי' טריפות מיעוט וכשרות רוב רק לפי שראה שמקילין בזה החמיר אפי' נעלם מעין על שלחנו והש"ס מקשה עליו דתנן בשר הנמצא מותר אלמא דאפי' אינו משתמר אזלינן בתר רוב ומשני נמצא ביד נכרי שאני ודו"ק ועמ"ש בסמוך בפלוגתא דרב ולוי:

שם ספיקו אסור. לשון זה קשה להולמו מאחר שאמר ואינו יודע מאיזה מהן לקח פשיטא שהוא ספק ולמה קתני ספיקו אסור הוי לי' לומר אסור סתם. ומזה נראה לי ראי' לדעת הי"א שהביא הרב בהג"ה בי"ד סי' ק"י דאפי' נולד ספק בבשר שלקח מן הקבוע לא הוי ס"ס הואיל והספק הראשון אסור מן התורה עיי"ש וזה שאמר ספיקו אסור והיינו דאפי' נולד ספק אחר חוץ אותו הספק שאינו יודע ממי לקח ג"כ אסור:

שם וניחזי אי דנכרי נקט לי' אי ישראל נקט לי'. יש לדקדק בזה הא בנמצא ביד נכרי מוקמינן לה דביד ישראל פשיטא דמותר והוי לי' להקשות אי ביד נכרי מבושל הלך אחר אוכלי בשר הא בודאי אסורה כיון דמיד נכרי נפיק וצריך לומר דנהי דמעיקרא משני בנמצא ביד נכרי דבאמת מותר אפי' נמצא ביד נכרי וביד ישראל פשיטא דמותר אבל מ"מ יש לומר דנמצא ביד אדם ולא ידענו אי נכרי אי ישראל וברישא הלך אחר רוב ובמבושל אחר רוב אוכלי בשר ואהא מקשה נהי דמוקמת לה דלא ידעינן מי הוא אבל הא גופא קשיא היכי סמכינן ארובא ניחזי מי הוא אי ישראל אי נכרי דפשיטא דאיכא לברורי ואהא משני דראה אדם מרחוק והלך לו ועומד ורואה שלא נתחלף מאותו שעה שנפל מיד האדם:

שם והא דרב לאו בפי' איתמר. פירש"י והא דרב דנתעלם מן העין. והנה אי נתכוין רש"י ז"ל לאפוקי הך פלוגתא דרב ולוי דקאמר רב מותרות משום נבלה דהא ודאי בפי' איתמר יש לתמוה מה נפקא מינה אי מכללא או בפי' אסר בשר שנתעלם מן העין כיון דמהך דשקלים מוכח בפי' דאסור ולקמן דחי דאין מכללא ראי' דפרוותא דעכו"ם הואי ואכתי מוכח מהך פלוגתא דרב בשקלים. ונראה לי דלא מייתי הכא הך דרב דשקלים רק ליתרוצי מילתא דרב שלא יהא עליו קושיא ממשנה דשקלים דמפרש מותרות רק משום נבלה ובאמת אסורין באכילה אבל לפי מה דמסיק דאין מכללא ראי' ולא אסר רב מעולם יתפרש הך מותרות משום נבלה דקאמר רב ואסורות באכילה בענין אחר והוא דס"ל דהך משנה לא מיירי ברוב טבחי ישראל דאין סברא דאיברים יהיו נבלות גמורות שיהא לוקה עליהן ברוב כשרות ולכך מוקי לה רב באין רוב טבחי ישראל ולכך מחמת הך סברא דהן איברים הוי וודאי נבלה לא ספק ולכך ממילא חתיכות מותרות היינו רק ממלקות אבל באכילה אסורין כיון דאין רוב הבשר כשר דמהאי טעמא איברים נבלות:

בתוס' בד"ה אמר רב ואפילו בעיר וכו' רוב טבחי וכו' עורבים אייתי נבלה וחומרא בעלמא הוא משום עובדא דהוי כדלקמן ע"כ. דבריהם תמוהין לפע"ד דאי דברי רב חומרא בעלמא שהחמיר מכח מעשה שאירע לו מאי מקשה לי' מכל הנך ברייתות ומשניות כיון דרב עצמו לחומרא בעלמא אמרה מכח מעשה שאירע לו ולפי המסקנא דדחי דלא מוכח מהך עובדא ממילא לא החמיר רב כלל רק הך עובדא בפרוותא דעכו"ם מיירי דמדינא ראוי לאסור ועכ"פ קשה מנ"ל דרב ברוב טבחי ישראל כמ"ש לעיל גם תימא במה שכתבו דעורבים אייתי נבלה דכיון דברוב טבחי מיירי ויש מיעוט נכרים פשיטא דטפי שכיח דממיעוט נכרים בא ממה שנאמר עורבים אייתי מעלמא וזה היינו צריכין אי הוי כל טבחי ישראל ולא ברוב והנה לעיל כתבתי לפרש דבאמת החמיר רב אפי' על שלחנו רק זה נובע ממה דסובר בשר הנמצא במקום שאינו משתמר אסור מן הדין ולפי שראה מקילין החמיר אפילו נעלם מעל שלחנו מעיניו אבל אין זה שיטת התוס' לקמן בד"ה אסיק ובד"ה לא עלים ולפי זה מה שכתבו כאן דמשום חומרא החמיר הוא תמוה דלא קשה עליו כלום וליכא למימר, דהתוס' כתבו כן לפי המסקנא אבל בס"ד הוי ס"ל דמדינא אמר דהא בגמרא משמע בהדיא דהא דקאמר והא דרב לאי בפי' איתמר אלא מכללא לאו דרך חזרה ממה דהוי סבר מעיקרא דהוי לי' לומר איבעית אימא לכן דברי התוס' אינן מבוררין כלל ואולי יש לומר דמה שכתבו דחומרא בעלמא הוא לאו אדרב קאי רק לדידן דקי"ל כרב לאו מן הדין נקטינן כרב כיון דבאמת נדחה לקמן ההוכחה מרב רק מתורת חומרא כיון דבהך עובדא מצינו דאסר רב חוששין אולי אוסר רב בלי פרוותא דעכו"ם:

בד"ה ספיקו אסור וכו' והא דקי"ל מדאורייתא חד בתרי בטיל דבריהם צריכין ביאור דהוי להו להקשות מסיפא דברייתא בנמצא הלך אחר הרוב וזה דומה יותר להך דהכא מהא דחד בתרי דהכא ליכא חד ואנו דנין אם מן הרוב הוא או מן המיעוט ובנמצא ג"כ דנין כך והוי להו לחלק דהכא לקח מן הקבוע ובסיפא פריש מעצמו ואמרינן דפריש מרובא ואי דמשמע להו דכל חד בתרי הוי קבוע ומ"מ בטל זה אי אפשר דפשיטא דכל תערובת לא חשיב קבוע גם איזה ביטול שייך הכא בחניות ונראה לי דס"ל דענין קבוע הוא משום שיש כאן איסור וודאי והוי כמחצה על מחצה ולכך בנמצא דפרוש מן הקבוע כיון דמן החניות של היתר יש נפרשים טפי מחנות של טרפה לכך דנין דבשר זה מן הנפרשים של היתר הוא ובנפרשים ליכא איסור וודאי כלל ואהא קשיא להו דחד בתרי ג"כ יש איסור וודאי ולא אמרינן דהוי כמחצה על מחצ' ואהא תי' דחד בתרי אין האיסור ניכר משא"כ בחניות האיסור ניכר וידוע לכך הוי כמעמ"ח. מיהו אני אומרה בל' אחרת דענין קבוע הוא שכל שיש כאן איסור שאינו בטל כגון הנך חניות דחנות של טרפה אי אפשר שתתבטל כאילו אינו שהרי עומד לפנינו וכל איסור שאינו מתבטל לא איכפת לן מה שיש רוב חניות של היתר דכיון דחנות של איסור אינו מתבטל הוי כמחצה על מחצה עם ההיתר משא"כ חד בתרי אמרינן דבטל והיינו דמחלקינן בין לקח מן הקבוע דהוי כספק שקול אי לקח מן הטרפה או מן הכשרות דכיון שאין האיסור מתבטל וע"כ עומד בתקפו כמו ההיתר הוי כמחצה על מחצה והוי ספק שקול מאיזה מהן לקח ואסור אבל בנמצא דאנו דנין על הנפרשים והרי רוב היתר הופרש ואיסור אינו בתקפו בין הנפרשים ממילא אמרינן דמרוב ההיתר שהופרשו הוי הך בשר. ולפי זה ממילא ניחא הך דפרק התערובת דאמרו שם ג"כ כל קבוע וכו' והיינו דכיון דאין בעל חי בטל הוי ג"כ כמחצה על מחצה שאין הפרש אי אינו בטל מצד דניכר לפנינו האיסור או מצד חשיבותו סוף סוף אינו מתבטל וכל שאינו מתבטל הוי כמחצה על מחצה עם ההיתר וכשיטול אחד מהם הוי ספק שקול אי מאיסור או מהיתר רק ההפרש בזה דאי מטעם שהחנות ידוע הוי מדאורייתא כמחצה על מחצה שאי אפשר שיתבטל אבל אם מצד חשיבות לא הוי כמחצה על מחצה רק מדרבנן כיון דמדאורייתא יש לו ביטול ולכך חתיכה שאינה ראוי' להתכבד שיש לה ביטול כיון שנתערבה ואין האיסור ידוע ממילא בטילה אבל בהנך חניות פשוט הוא דאפי' לא הי' ידוע החנות של נבלה איזה מהחניות היא ג"כ לקח מן הקבוע אסור דפשיטא דחנות אינה בטילה בחניות וכל שכן אי יש בהם בשר הראוי להתכבד וכיון שאין לחנות ביטול הוי כמחצה על מחצה ומדברי התוס' משמע דדוקא משום דהחנות של נבלה ניכר וידוע ולפע"ד כמו שכתבתי דכל שאין לחנות ביטול אפילו אינה ניכרת הוי כמחצה על מחצה ואולי כוונת התוס' לחלק ג"כ דאי החנות ניכר הוי מדאורייתא קבוע משא"כ אי אינו ניכר לא הוי רק מדרבנן דמדאורייתא כל דבר איסור שאינו ניכר יש לו ביטול. מיהו בגוף הדבר בביטול חד בתרי ביבש שלמדו מאחרי רבים להטות יש לי לתמוה מה ענין עירוב מיעוט ברוב לאחרי רבים להטות התם אמרינן דדעת המועטת אינה כלום ואנו סומכין על הרוב שהוא חייב ואז ממילא אינו פטור וכן להיפוך ולא עוד אלא שהרוב אומרים שאין דעת המיעוט כלום משא"כ באיסור שנתערב בהיתר חד בתרי הרי בוודאי יש כאן איסור ברור ומאיזה צד נימא שיש בזה ביטול וצ"ע לכאורה ואין לי מקום לומר רק כיון דפעמים שהדבר צריך ב"ד דוקא כגון דיני קנסות וכדומה ואין ב"ד פחות משלשה א"כ אם אתה אומר שהמיעוט כמי שאינו הרי אין כאן ב"ד והרי כשאומר אחד איני יודע הוי כמאן דליתא כ"ש כשאומר בהיפוך ובהכרח דכל שיש כאן רוב בטל המיעוט וחוזר להיות כמו הרוב והוי כמי שיאמרו כולן דעה אחת ושפיר נלמד באו"ה דחד בתרי חוזר האיסור להיות היתר ולענין מה שיש להקשות הא הך דאחרי רבים להטות לא נתערב כלל וניכר המיעוט לפנינו ובאו"ה דוקא שנתערבו וא"כ היכי מדמינן ללמוד זה מזה וצ"ל דכיון דאין אנו יודעין עם מי האמת זהו הוי כמו עירוב באו"ה ודוק:

בד"ה ובנמצא הלך אחר הרוב וא"ת וכו' משום טרפה אחת וכו'. תמי' לי דהוי להו להקשות לעיל בהך עובדא דטבח שמכר טריפות וכן בהך דרבי דלמה במקום שאין מכריזי או במכריזין והכריזו שיש כאן טריפה אוסרין כל המקולין ולעיל בהך דטבח מתירין ברוב טבחי ישראל וקשה הא יש כאן מיעוט טבחי נכרים ואפילו לא הי' הטבח אומר כלל שהי' אלא טריפה הי' ראוי לאסור ובאמת לא ידעתי למה לעיל (דצ"ג סוף ע"ב) בד"ה במקום שאין מכריזין פירש"י עצמו דכל הטבחים ישראל והיינו דאי רוב טבחים ישראל מה נפקא מינה מכריזין או אין מכריזין סוף סוף יש כאן מיעוט טריפות ומה נ"מ מיעוט נבלה מטבחי נכרים או טרפה מטבחי ישראל רק בהך דרבי פי' דרוב טבחי ישראל ובהא וודאי קשיא מ"ש ממקום שאין מכריזין או מכריזין והכריזו דהכל אסור ולמה לא נילך בתר רובא וצ"ע בזה:

מיהו בעיקר קושית התוס' וכן בהך דלעיל נ' לי ליישב בפשיטות כפי מה שכתבתי לעיל דא"א לומר דבמקום שאין מכריזין ולא הכריזו או מכריזין והכריזו אין קונין שום בשר במקולין ונהפוך הוא דלעולם מותר לקנות במקולין דכל שנפל טריפה אין מוכרין אותו למכור במקולין ואינו מוכר למקולין רק הכשרות והטריפות מוכר לנכרים בביתם לאכילה חתיכות חתיכות ואז הטבחים מחזרין על בתי הנכרים למכור להם הטריפות כיון שאין מוסרין אותם למכור במקולין ובמקום שמכריזין ולא הכריזו יכול ישראל לאכול בשר מן הנכרים אפילו ממה שקנה לאכילה כיון דלא הכריזו ואי הכריזו אסור ליקח מהם בשר רק מאותן המוכרים במקולין דוודאי כשרות הן שאין הטבח מוכר לנכרי למכור במקולין שום טרפה שלא יאסור כל המקולין ולא יוכל ישראל לקנות בשר כשר במקולין וכן במקום שאין מכריזין אסור ליקח בשר מן הנכרי בביתו ומותר ליקח מן המקולין ובהא לא שייך לומר כל דפריש מרובא פריש דהטבחים מהדרים עם הטריפות אצל הנכרים למוכרם בביתו הילכך כל בשר אצל נכרים יש לחוש עליו דמן הטריפה הוא אבל הכא בשר הנמצא ביד נכרים הכוונה דידוע דהנכרי מן החניות לקחו רק אינו ידוע מאיזה חנות ובהא אמרינן כיון דרוב חניות מוכרין כשרות מן הכשרות לקח וזה שאמר רבי לעיל מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד נכרי מותר והיינו או במקולין או כשידוע שלקחו במקולין דאפילו אין מכריזין או שהכריזו לא חיישינן לטריפה במקולין כלל והיכי דידוע דמקולין אחת מוכרת טריפות והנכרי לקח מאחת ואינו ידוע מאיזה מהן אם רוב מקולין מוכרין כשרות תלינן דמכשרות לקח משום כל דפריש מרובא פריש אבל בהך דמכריזין ואין מכריזין הטבחים מוכרין הטרפות לנכרים שלא במקולין כלל וממילא מחזרין על בית הנכרים למכור להם ולכך לא שייך בהא כל דפריש כיון שאינו ידוע שלקח מן המקולין כלל:

ובהכי ניחא לי הא דקשיא לעיל דפריך אי באין מכריזין חתוכה נמי לישדר לי' ולמה לא מקשה על שלימה למה לי מפני שמקומו ניכר תיפוק לי' שלא יקנה הישראל כלל מחשש טריפות ולהנ"ל ניחא דדוקא חתיכות אין לוקחין מן הנכרים דחיישינן דלקחו הנכרי לאכילה מישראל שמכר לו חתוכת טריפה אבל שלימה שאין לוקחין לאכילה רק למכור יכול הישראל לקנות מן הנכרים כיון דקנה ירך שלימה בוודאי למכור מכר לו ולא ימכור לו טריפה שמא יקנה ממנה ישראל וכן ראיתי בפי' המשנה להרמב"ם שקלים פ"ז דאיברים שלימים בוודאי למכור הן וחתוכות לאכילה עיי"ש:

בא"ד ומיהו איכא למימר דהתם משום דמקולין הוי להו. הנה בדיבור הקודם כתבו דדוקא אם האיסור ידוע וניכר במקומו הוי קבוע א"כ הרי אין ידוע חנות המוכרת טרפה וכ"ש במקום שאין מכריזין שאין ידוע כלל אי הי' כאן טרפה. וצ"ל דסבירא להו השתא דאפי' בכה"ג הוי קבוע דחנות עם הבשר בכל מקום שהוא אין לו ביטול כלל בפרט דיש בו בשר הראוי להתכבד וזה שכתבו ומיהו איכא למימר והיינו דלא ברירא להו דכה"ג הוי קבוע כמ"ש בדיבור הקודם. אך במקום שאין מכריזין לכאורה לא שייך כלל קבוע וצ"ל דמה שכתבו בקושיא במקום שאין מכריזין דלא אזלינן בתר רוב אין הכוונה דרוב כשרים ולא הי' טריפות כלל דזה זכרו אח"כ כשכתבו ועוד דאסרינן וכו' כמו שאבאר בסמוך רק כאן נחתו להקשות נהי דבמקום שאין מכריזין חיישינן לטרפה אבל עכ"פ רוב כשרות רק מיעוט טריפות ואהא תירצו דאותו מיעוט הוי קבוע במקולין:

בא"ד דמסתברא וכו' לא נתבאר היכי מסתברא ואי דנראה להם כך מסברא הוי להו להקשות בפשיטות למה בשר הנמצא ביד נכרי מותר כיון שיש כאן טרפה בחנות א' מסברא ראוי לאסור וע"כ דמדברי יש להם הוכחה לסברא זו ואיזה הוכחה יש להם וראיתי למהרש"א שכתב דההוכחה מהא דאמר לעיל שאני הכא דאיתחזק איסור ש"מ דאי יש איסור ודאי אסור אפי' שלא במקולין ולפי דבריו הוי להו להביא בפשיטות הך לישנא בתרא דאסר רבי כל המקולין ש"מ דכל שיש טריפה אסור ואי דהתם שאני דמקולין הוי קבוע א"כ למה לו לתרץ שאני הכא דאיתחזק איסור הא רבי מיירי שלא במקולין וכאן אסר במקולין. ונראה לי דהוכחת התוס' מלישנא קמא ג"כ דקאמר רבי לטעמי' ואי רבי מתיר אפי' הכריזו א"כ ע"כ שלא במקולין מיירי דבמקולין הוי קבוע א"כ היכי קאמר רבי לטעמי' דהא אינו לטעמי' כלל וע"כ דרבי לא התיר רק באין מכריזין אבל בהכריזו לעולם אסור ובאין מכריזין אין הפרש בין מקולין לאין מקולין כיון שאינו ידוע טריפה ואף דכאן הי' טריפה מ"מ לא הי' רק לנכרי זה ואין אוסרין כולן ולגבי כולן הוי כמקום שאין מכריזין וממילא אפי' במקולין מותר וכמו כן ללישנא בתרא כך הראי' מדמייתי להקשות מרבי וקשה שאני הך דרבי דע"כ משום דהוי שלא במקולין אבל במקולין אסר וע"כ דלא מיירי רבי רק באין מכריזין אבל בהכריזו באמת אסר ובאין מכריזין אין הפרש בין מקולין לאין מקולין כיון שאינו ידוע טרפה א"כ מוכח עכ"פ להדיא דעכ"פ במכריזין והכריזו אסור אפי' נמצא שלא במקולין כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד דאסרינן וכו' ואע"ג דלקמן וכו'. לכאורה נראה שבאו להקשות מהא דאסרינן במקום שאין מכריזין אהך דלקמן דשרי כבדא וכוליתא אבל לא הוי להו לומר ואע"ג וכו' דמשמע דסיום קושיא דועוד הוא וא"כ הוי להו לומר ועוד דאסרינן וכו' ולקמן שרי וכו' גם לא הבנתי מאי ענין קושיא זו לכאן לעיל דקאמר במקום שאין מכריזין אין לוקחין מן העכו"ם הוי להו להקשות מהך דלקמן דשרי כבדא וכולית':

ונראה לי דעיקר כוונת התוס' להקשות דהיכי שרינן הכא נמצא ביד נכרי דהא חזינן באין מכריזין אסור אף דשם בעורבין מותר וע"כ דלא שרינן רק נמצא דהוי דיעבד ובמקרה אבל להתיר לקנות מן הנכרים לא שרינן באין מכריזין דע"כ יבוא הדבר פעמים לידי איסור דהא פעמים יהא טרפה ויקנה מן הנכרי והכא חזינן להיפוך דמנכרי שרינן ליקח לכתחילה אף שיש חנות טריפה ופעמים יקנה מן החנות הטרפה ונמצא אסרינן טפי וצ"ע והנה מהרש"א הקשה הא מקולין הוי קבוע ותירץ דמהך דעורבים מוכח דכיון דלא איתחזק איסור לא הוי קבוע. ולא ידעתי היכי מוכח מהך דעורבים הכי התם טעמא דהוי פי' ומרובא פריש כמו שחילקו התוס' הכא בין מקולין לנמצא ביד נכרי וה"ה בשדי עורבי. ואולי יש לומר דהתם בעורבים ברוב טבחי נכרים מיירי רק היום במעלי יומא דכיפורי רוב שוחטים ישראל כמו שפירש"י שם ואי הי' ראוי לחוש למיעוט טריפות הוי מצרפינן מיעוט טריפות דישראל עם מיעוט טבחי נכרים היום דהוי רובא בשאר ימות השנה ובצירוף מיעוט טריפות דישראל אפי' בעיוה"כ הוי פלגא ופלגא וע"כ דלא חיישינן לטריפות בישראל כלל מחמת הרוב בהמות כשרות א"כ ממילא לא שייך קבוע כיון דדנין מכח הרוב דלא הי' כאן טריפות בישראל כלל דכל מה ששחטו הי' מן הרוב בהמות שאינן טריפות כנ"ל:

בא"ד ונראה דתקנתא בעלמא היא כמו בגד שאבד בו כלאים וכו'. לכאורה אין הנידון דומה לראי' כלל ונהפוך הוא דהתם אסור למכור ומותר ליקח. ונראה לי שנתכוונו לדברי הר"ן והרשב"א דהך תקנה היתה שלא מן הדין רק כדי שיוכלו הטבחים למכור בשר טרפה שלהם תקנו שיהא אסור ליקח והביאו ראי' דשם גבי כלאים ג"כ מן הדין הי' מותר למכור דעל פי רוב ימכור לנכרי ולא לישראל ומ"מ תקנו שלא למכור דחששו למיעוט רק כאן לא הי' באפשר לתקן שלא למכור דיפסידו הטבחים הבשר שיהא טריפה לכך תקנו בהיפוך דאסור ליקח מן הנכרים כדי שיהא מותר למכור כנ"ל:

בד"ה הכא נמי וא"ת וכו' שלא נראה בשעה שיפרוש. הנה סברא זו קשי הבנה דבשביל שנעצום עין בעת דנכבשינהו ולא נראה הפרישה יחזור להיתר. ולולא דבריהם הי' נראה לי דשאני קבוע דט' צבורין מהך דהכא דהתם עיקר מה שאנו דנין על הקביעות הוא לענין בדיקה שאם יתעלם ככר מאלה הציבורין יצטרך לבדוק אחריו הילכך הקביעות הוא על הפרישה כשיפרוש ויתעלם מעיניו הילכך אי נעלם ככר ולא ראינו כלל מ"מ צריך לבדוק דע"ז חל הקביעות אבל אי פריש ככר ולא נעלם דאכתי אין עליו חיוב בדיקה כיון שלא נעלם ושוב כשנעלם אחר שהי' פריש אין עליו חיוב בדיקה דכל דפריש מרובא פריש אבל אי נעלם ולא הי' פריש לפנינו כלל חל עליו בדיקה מחמת הקביעות כמו מעיקרא משא"כ הכא דאיסור נבלה הוי איסור במקומו לא לענין פי' ונעלם הילכך כל שפירש מותר:

בא"ד וא"ת וכו' אבל כשהאיסור מעורב. לפי מה דהוי ס"ל לעיל בד"ה ובנמצא דבמקולין הוי קבוע במקום שאין מכריזין א"כ הי' ראוי לאסור אפילו שלא במקולין גזירה שמא יקח מן הקבוע דהא לא ידוע האיסור במקולין ולולא דבריהם הי' נראה לי דכל שנקרא שם איסור על התערובת לא מהני פי' דכל מה שנתערב כבר נאסר ואין דבר שנאסר חוזר להיות היתר על ידי פרישותו רק דקושית הש"ס בזבחים דלעולם לא נאסר כיון שבידנו לנכבשינהו דניידי ואהא משני דזה אי אפשר גזירה שמא יקח מן הקבוע א"כ נקרא על הקביעות שם איסור ושוב לא מהני פי' מעצמו שיחזור להיתר אבל הכא בט' חנויות על החנויות שמוכרות בשר כשר לא נקרא איסור כלל דהא כשר בוודאי הילכך אי פי' מותר מכח כל דפריש מרובא פריש משא"כ בכוס שנפל לכוסות לא מהני פי' להתיר מה שכבר נאסר כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה