תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צד:
בגמרא ואחד שמא מוכרין לו נבלות וטריפות. איכא למידק הא תני לעיל דאין למכור נבלות לנכרי מפני ב' דברים האחד מפני שמתעהו והשני שמא ימכרנה לישראל א"כ נהי דטעם ראשון לא שייך הכא דיש לחוש שיודיעו באמת וימכור לו אבל אכתי יש לחוש שמא ימכרנה לישראל בשלמא לאביי ורבא מוקי לה הך במקום שאין מכריזין ולא יקנה הישראל אבל לר' אשי לעולם אסור אפי' בינו לבין עצמו שמא ימכור בפני ישראל וצ"ל כמ"ש לעיל דדוקא בלי הודעה חיישינן ג"כ שמא ימכרנה בפני ישראל אבל כל שהודיעו שוב לא חיישינן ג"כ שמא ימכרנה בפני ישראל דהא הישראל רואה שהודיע לנכרי ואי משום דניחוש שמא יודיע לנכרי טרם שיבוא הישראל ויראה שהנכרי לקח בשר הא נמי לא חיישינן דיקח הישראל ויסמוך שהוא בשר כשר רק אי ידע שלא הודיעו אז יסמוך דודאי לא גנב דעת הנכרי אבל כל שיש לו לחוש שמא כבר הודיעו לנכרי קודם שבא הוא שוב לא יקח מהנכרי מחשש טריפות דהיינו במקום שאין מכריזין ואי קשיא למה לי הך גזירה כיון דבהודעה מותר וע"כ בלא הודעה א"כ בלא"ה אסור למכור מכח גניבת דעת ולמה לן הך גזירה משום דאיכא אינשי דלא חיישי לגניבת דעת אבל מ"מ מזדהרין במילתא דאיסורא שלא יכשילו רבים באיסור טריפות ולזה אמר דחוץ גניבת דעת יש כאן עוד מקום מכשול איסור שמא ימכרנה לו בפני ישראל והישראל יראה שמוכר לו ואינו מודיעו ומסתמא אינו גונב דעת ויקנה ממנו ועמ"ש עוד בסמוך:
שם במאי עסקינן וכו' עד סוף הסוגי' גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל הנה רש"י ותוס' נתחבטו בסוגי' זו דלמה מותר לשלוח חתוכה הא שייך הני ב' טעמים דלעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ועוד דגניב לי' לדעתי' וכל מה שכתבו בזה מלבד הדוחק שיש בדבריהם לא נתיישב כיון דלעיל קאמר מעיקרא איבעית אימא במקום שמכריזין וחתוכה דעכו"ם מידע ידוע למה לי' לומר ואיבעית אימא מכח גזירה ומכח גניבת דעת דבהכרח ברייתא חולקת בזה ומאיזה צד נעשה מחלוקת בין תנא דידן לתנא דברייתא כיון דמתניתין ניחא בלא"ה למה לן לחלוק עלינו את השווין ועוד אבאר לקמן שכל דבריהם צ"ע בזה:
אבל לדעתי נראה לי ליישב עיקר קושיא זו בפשיטות דכבר הוכחתי דע"כ הך רישא דברייתא השולח ירך לחבירו שלימה אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה ע"כ דאפילו יודיע לו ע"י השליח אסור לשלוח רק צריך ליטול דאל"כ היכי ס"ד לומר צריך ליטול כי למה לו טירחא זו הא יכול להודיעו והוי לי' לומר שלימה אין צריך להודיעו חתוכה צריך להודיעו ומדקתני צריך ליטול ואין צריך ליטול ש"מ דהודעה לא מהניא הכא וטעמא דחיישינן דילמא אישתלי השליח ולא יודיעו ובוודאי אי נותן לו בעצמו ומודיעו אין צריך יותר אבל כל שמוציאה מתחת ידו ושולח לחבירו ע"י אחר אית לי' למיחוש דילמא אישתלי כמו דחיישינן בבדיקת סכין של מומר שאין ליתן לו לכתחילה על סמך שנבדוק הסכין אחר שחיטה וכן גבי כותי והשתא ממילא ניחא דקתני סיפא בנכרי שולח בין שלימה בין חתוכה ואין צריך ליטול גיד הנשה דהיינו דליטול אין צריך דיכול להודיעו וליכא גניבת דעת וגם אין חשש שמא יתננה בפני ישראל דהא מודיע לו השליח כשנותנה לו והא פשיטא דמהני לכ"ע כמו שפירש"י לעיל בגוף הברייתא דהודעה מהני במקום שאין מכריזין וכן מוכח בסיפא דקתני שלא יאמר קח לי בדינר בשר שמא מוכרין לו נבילות והרי אסור למכור נבילות לנכרי מפני ב' דברים ולרב אשי הכל באין מכריזין ודוחק לומר דחיישינן שמא יביאו לו בשר לביתו ובהא לא חיישינן שמא יתננו לו בפני ישראל כמו שחילק רש"י בין איטלז לבית. וע"כ דחיישינן שיודיענו שהיא נבלה ואז באמת מותר למכור דלא חיישינן בתרתי שמא לא יודיע ושמא ימכרנה בפני ישראל ומצד גניבת דעת פשיטא דלא חיישינן דאישתלי כיון שאינו רוצה לגנוב דעתו ולמכשול איסור אין לחוש רק אי עביד תרווייהו דלא יודיע ויתננה בפני ישראל כ"ה לא חיישינן והשתא תירוץ אביי ורבא ורב אשי בפשטא דברישא וסיפא יש חשש טריפות ולא יקנה הישראל ומשום גניבת דעת ליכא דמודיעו ומיצעתא אין בו חשש טריפות לאביי ורבא במקום שמכריזין ולא הכריזו דאז יקנה הישראל לכך אסור למכור לו שמא ימכרנה לישראל ולרב אשי במקום שאין מכריזין ומ"מ חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה הישראל כיון שאינו מודיעו דהא מפני שמתעהו קתני ורישא וסיפא בהודיעו והא אין להקשות כיון דלא ניחא לי' לרב אשי לאוקמא בתרי גווני הא השתא נמי רישא וסיפא בהודיעו ומיצעתא בלא הודיעו הא ליתא דדוקא במקום שמכריזין והא במקום שאין מכריזין לא ניחא לי' לאוקמא דוודאי לא מיירי במקום אחר דמיירי באידך אבל הודעה דינא הוא ולא אוקימתא רק דרישא קאמר דאין צריך ליטול גיד הנשה שיכול להודיעו ומיצעתא נקט דבלי הודעה לא ימכור וכ"ש סיפא נקט שפיר לא יאמר וכו' שמא ימכור בהודעה כנ"ל ברור ולק"מ ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה אמר אביי:
שם אלא פשיטא במקום שמכריזין פירש"י והיום אירע להם אונס שלא הכריזו. ודבריו צ"ע דוודאי אי הי' זה מעשה שהי' שייך לומר דהי' המעשה שאירע אונס שלא הכריזו אבל הך ברייתא דינא קתני ולא שייך שיאמר התנא דבריו כשאירע אונס. אבל לדעתי הכוונה פשוט דבמקום שמכריזין אי נפל טרפה במקולין מכריזין ופשיטא שאין ההכרזה כרגע בעת נפילת הטריפות וצריך לזה זמן מה וקמש"ל התנא דבמקום שמכריזין לא ימכור לנכרי נבלות עד אחר שהכריזו דחיישינן שמא קודם שתצא ההכרזה יקנה הישראל ממנו ובוודאי כך באמת הי' המנהג במקום שמכריזין שכל עוד שיצאה הכרזה היו הכל יכולין ליקח בשר מן הנכרים והיינו משום דתיכף שנפל הטריפות ביד הטבח לא הי' מוכר הבשר עד שיצאה ההכרזה:
שם ומיצעתא גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל. פירש"י ומיצעתא דקתני אסור למכור לנכרי אם לא הודיעו גזירה שמא ימכרנה לו הטבח וכו'. מבואר מדבריו דדוקא בלא הודיעו חייש רב אשי לשמא ימכרנה בפני ישראל אבל בהודיעו שוב לא חיישינן דהא ישמע הישראל שהיא טריפה וכן מוכח מפירש"י לעיל סוף ע"א דבהודעה ובמקום שאין מכריזין אין לחוש שמא ימכרנה לישראל וביתר דברי רש"י הללו ובמה שכתב ומיהו ברישא וכו' יתבאר בתוס' בד"ה אמר אביי בס"ד:
שם אינהו דקא מטעי נפשייהו כי הא דמר זוטרא וכו'. תמוה לי היכי מדמה הך דהכא למר זוטרא דהתם לא נתכוונו הם להטעותו כלל ולא היו יודעין כלל שהוא יטעה בזה וכיון דחזי לי' דטעה אין צריכין להגיד לו שטעה להחליש דעתו כיון דהם לא נתכוונו כלל להטעותו ולא עשו שום דבר אבל בהך דנפל בישרא לבני חילא כיון דיודעין דטריפות לא יקנו ובכוונה אומרים דנפל בישרא ואינן אומרים שנטרף כדי להטעותם שיקנו בחזקת כשרות וא"כ היכי מוכח ממר זוטרא דכה"ג לא חשיב גניבת דעת. ועוד היכי קאמר אינהו מטעי נפשייהו דאי באמת הוי להו לאסוקי אדעתייהו דטרפה היא כמ"ש התוס' בד"ה אינהו א"כ למה לא נכריז באמת טרפה נפל ומנין נדע שלא ישאלו כיון דהוי להו לאסוקי אדעתייהו וע"כ דידעינן מן הסתם שלא ישאלו א"כ אנן הוא דמטעינן להו. ועוד לא הבנתי מה שפירש"י ז"ל דלא הוי הטעאה רק במוכר לו נבלה בחזקת שחיטה וזה אצלי מן התימא דלזה יקרא גניבת דעת הא שקר גמור הוא ויש בזה משום מדבר שקר תרחק ועוד אי ס"ד שאין משום גניבת דעת רק באומר שקר מפורש למה לי כל שקלא וטרי' דלעיל אי בפי' איתמר דשמואל או מכללא כיון דבברייתא דהכא מפורש דאסור לגנוב דעת וע"כ משום דבא ללמוד אפילו אינו אומר שקר מפורש רק שאינו מפרש לו הדבר ממש ורוצה שיטעה בכך והשתא כיון דבאמת קי"ל כשמואל דאסור לגנוב דעתו של עכו"ם א"כ היכי מכריזין הכא נפל בישרא לבני חילא וביותר יש לתמוה לכאורה שהרב ז"ל החליף שיטתו דכתב להדיא לעיל בברייתא אין מוכרין נבלות וטרפות לנכרי בסתם אלא א"כ הודיעו וכן כאן בד"ה ומציעתא וז"ל דקתני אסור למכור לעכו"ם אם לא הודיעו הרי בהדיא דבסתם הוי גניבת דעת ולא במפרש דוקא שהיא כשרה או בשבילך אני פותחה מיהו הא לא קשיא לפע"ד דלעיל דכוונת רש"י דבסתם אסור אלא א"כ הודיעו דאז מותר אפילו מצד שמא ימכרנה בפני ישראל אבל בסתם נהי דליכא איסור גניבת דעת אבל אכתי יש לחוש שמא ימכרנה בפני ישראל וכל זמן שלא שמע שהיא טרפה סבור שהיא כשרה כמו שפירש"י בד"ה גזירה ולדבריו מיושב במה דקשה למה להו ליגזור גזירה כיון דבלא"ה אסור מכח גניבת דעת ואי הודיעו אף גזירה ליכא ולפירש"י ניחא דמ"מ נ"מ בסתם דמשום גניבת דעת ליכא ומשום גזירה איכא אבל הנ"ל וודאי קשיא:
לכן נראה לי ברור דוודאי אין שום נ"מ לנכרי הלוקח בשר בשבילו אי טרפה או כשרה רק גנאי הוא לו כשמכריזין נפל טרפה והיינו שאין רוצין לאכלו הוי לי' בזיון שמה שישראל אינן רוצין לאכול מוכרין לו אבל כל שאין מפרסמין אפילו יודע הנכרי שהיא טרפה לא איכפת לי' והיינו דשאל דמ"מ מטעינן להו דהנכרי חושב דבאמת כשרה היא ועל זה אמר דאינהו מטעי נפשייהו ואין אנו רוצין בהטעאה זו כלל כיון דאפילו היו יודעין שהיא טריפה יקנו הבשר כל שלא הוכרז בפירסום שהיא טרפה דבזה הוי גנאי להם הילכך אפילו חושבים שהיא כשרה לא הוי גניבת דעת כיון דאין אנו מכוונים להטעותם כלל שיחשבו שהיא כשרה רק שאין מכריזין בהדיא שלא יהא בזיון להם אבל לא איכפת לן אי יחשבו שהיא טרפה והוי שפיר דומיא דמר זוטרא דאף דעכשיו שלא הודיעו לו שלא יצאו כנגדו חושב דיצאו כנגדו מ"מ אינהו לא נתכוונו להטעותו רק איהו מטעי נפשי' והם אינם רוצים בכך כלל ומה שלא הודיעו הוא כדי שלא להחליש דעתו לא להטעותו כנ"ל בענין זה:
בתוס' בד"ה אמר אביי תימא וכו' וי"ל וכו' ובחנם פי' וכו'. הנה ד' רש"י ז"ל בלא"ה צ"ע דלמה נקט דבריו במילתא דרב אשי הא לאביי ורבא ג"כ קשה וצריך לומר ג"כ דתנא דמתניתין פליג על הברייתא כמו לרב אשי. ונהי דבהא יש לומר דלא נחית הרב ז"ל כאן בעיקר דבריו ליישב מה דקשה ממתניתין אברייתא רק עיקר כוונתו ליישב מה שיש סתירה בברייתא עצמה רישא למציעתא דברישא קתני דשולח חתוכה ובמציעתא קתני דחיישינן שמא ימכרנה בפני ישראל וקושיא זו לא קשיא רק לרב אשי דסובר אפי' במקום שאין מכריזין אסור למכור שמא יתננה לו בפני ישראל א"כ גבי ירך חתוכה נמי ניחוש להכי אבל לאביי ורבא לא קשיא כלל בבריי' עצמה ורק אגב אורחי' סיים רש"י דתנא דמתניתין פליג על תנא דברייתא והא וודאי לכ"ע צריך לומר כן. אבל מ"מ קשה לפירש"י הא בברייתא תרתי אמרו מפני שמטעין אותו ומשום שמא ימכרנה לישראל ונהי דעל טעם השני לא קשיא רישא רק לרב אשי ולא לאביי ורבא אבל טעם הראשון קשה לכ"ע דלמה לא ניחוש בירך חתוכה לגניבת דעת כמו כאן במציעתא. וליכא למימר דבהא הי' פשוט לו לרש"י לחלק בין מכירה לדורן כמ"ש התוס' בסמוך הא ליתא דהא חזינן דתנא דמתניתין חייש אפי' בשולח דורן והוי לי' לרש"י עכ"פ להזכיר הך חילוק לענין גניבת דעת כמו שזכר לרב אשי לענין מכירה לישראל ולסיים דתנא דמתניתין פליג ולא ס"ל לחלק בין דורן למכירה ועוד דעכ"פ לרב אשי הי' לו חילוק לב' הטעמים ובתרווייהו פליג תנא דמתניתין ולמה לא זכר רק לענין מכירה לישראל בלבד:
לכן נראה ברור דלהך טעמא דמטעהו לא קשיא לי' לרש"י ז"ל לכ"ע דהא כתב בסמוך דלא שייך הטעאה רק כשמטעהו בפי' נבלה בחזקת שחוטה אבל לעיל בסתם מיירי דשולח לו ירך חתוכה לא חיישינן להטעאה ולעיל דחיישינן לגניבת דעת במתניתין היינו דקתני ירך שלימה דהא יכול לשלוח אפי' יאמר בפי' שהיא מנוקרת דיודע הנכרי שהוא משקר דמקומו ניכר וליכא גניבת דעת ולכך נקט שלימה דחתוכה אינו יכול לשלוח רק בסתם ולא במפרש דהוי גניבת דעת רק להך טעמא שמא יתננה בפני ישראל קשיא לי' לרש"י ז"ל והיינו כיון דלא מצינו ליפרושי ברייתא בג' בבות הללו רק או כאביי ורבא או כרב אשי א"כ הך תרצן דמשני לעיל מתניתין משום שמא יתננה בפני ישראל כמאן מפרש הך ברייתא אי כאביי ורבא או אפשר כיון דאפי' באין מכריזין סובר אפי' בשולח לביתו חיישינן שמא יתננה בפני ישראל כ"ש באיטלז ולמה לן לאוקמא במקום שמכריזין דלא כרישא וסיפא כיון דאפי' באין מכריזין באמת אסור מכ"ש מירך חתוכה וע"כ דהך תרצן דמוקי מתניתין דירך חתוכה משום שמא יתננה בפני ישראל ע"כ מוקי ברייתא כרב אשי דהכא נמי אפי' באין מכריזין אסור ואהא קשיא לי' הא ברישא קתני ירך חתוכה מותר ומשני לחלק בין מוכר באיטלז למוכר בביתו וממילא מתניתין דחייש אפי' לביתו פליג על תנא דברייתא להך תרצן דאפי' בביתו חיישינן וברייתא ס"ל דוקא באיטלז ולפי זה לק"מ לרש"י ולא פי' כלל בחנם דאי יתרץ דלית לי' לרב אשי הך שינוי' דלעיל לא הועיל כלום דמכל מקום הך תרצן דלעיל ע"כ מפרש ברייתא כרב אשי והיאך יפרש רישא דשולח חתוכה וע"כ דבביתו לא חיישינן א"כ ע"כ לדידי' חולק תנא דברייתא על תנא דמתניתין דאיהו חייש אפילו בביתו ותנא דברייתא לא חייש אבל לאביי ורבא וודאי לא קשיא כלל דאינהו ע"כ לית להו הך גזירה דלעיל דאי הוי ס"ל הוי מפרשי מציעתא באין מכריזין כיון דבאמת אפילו באין מכריזין אסור מכ"ש משולח לביתו רק לרב אשי קשיא דע"כ הך תרצן דלעיל כרב אשי ס"ל וקשה רישא דברייתא וע"כ לחלק בין איטלז לביתו א"כ ממילא רב אשי נמי יכול לסבור כן כיון דע"כ הך תרצן דלעיל מפרש כרב אשי וסובר כן אבל אביי ורבא פשיטא דלית להו הך גזירה כלל ולהך טעמא דמטעהו לא קשה כלל דרישא דברייתא בסתם מתניתין ממעט חתוכה במפרש ולק"מ:
מיהו כל זה כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל שלא פי' בחנם כך אבל לקושטא דמילתא פשיטא שאי אפשר לומר כלל דהך תרצן דלעיל סובר דפליגי מתניתין וברייתא דכיון דידע לתרץ במכריזין וחיתוך נכרי ידוע למה לו לתרץ עוד באופן שיחלוק תנא דמתניתין אברייתא כיון דמתניתין בלא"ה ניחא במכריזין וחיתוך נכרי ידוע לכן ברור כמו שכתבתי לעיל בגמרא דכלהו מצי סברי כהך תירוץ דלעיל והיינו דבמתניתין דקתני שולח אדם ירך שלימה היינו בלי הודעה כלל דהא מקומו ניכר לכך חתוכה לא משום גניבת דעת ומשום שמא יתננה לו בפני ישראל אבל בברייתא קתני ברישא דלישראל לא ישלח חתוכה אלא א"כ נוטל הגיד ש"מ דאפילו בהודעה אסור משום דילמא אשתלי א"כ בנכרי אין צריך ליטול הגיד דיכול להודיעו ואז לא חיישינן למידי דאפילו יתננה בפני ישראל הרי יודיע שהיא טריפה ולהא לא חיישינן בתרתי שמא לא יודיע ושמא יתננה בפני ישראל והך מציעתא דקתני דלא ימכור נבלות וטריפות לרב אשי בלא הודיעו דהא מפני שמטעהו קתני ואז אסור ג"כ משום שמא ימכרנה בפני ישראל ואביי ורבא מוקי לה בפשיטות במכריזין ולא הכריזו דאז וודאי יש לחוש שיקנה הישראל ואי קשיא לאביי ורבא למה לא מוקי באמת באין מכריזין כיון דבאמת חיישינן לעיל במתניתין שמא יתננה בפני ישראל א"כ הכא נמי יש לחוש ולמה להו לאוקמא בתרי גווני. הא לא קשיא כלל דקשיא להו למה להו הך גזירה כיון דבלא"ה אסור מכח גניבת דעת ולאיזה צורך גזרו שיהא שני דברים ואי הודיעו אפילו משום שמא ימכרנה בפני ישראל ליכא א"כ הך גזירה למה לי ומזה דייקי דטעם השני שייך אפילו הודיעו א"כ ע"כ במכריזין דאו פשיטא דאסור אפי' הודיעו שמא ימכרנה לישראל אבל באין מכריזין דלא שייך רק שמא ימכרנה בפני ישראל ולהא ליכא למיחוש בהודיעו א"כ הך גזירה בחנם הוא ולרב אשי צריך לומר דאיכא אינשי דלא חיישי לגניבת דעת ומשום מכשול איסור מזדהרי טפי כנ"ל ברור:
ועוד נראה לי דלכך לא מוקי אביי ורבא כרב אשי אף דמודי להך תירוץ דלעיל אמתניתין דס"ל רק בהך דלעיל שייך הך גזירה כיון דבאמת כשרה היא יכול להיות דהישראל ידע שהי כשרה או שהשליח יאמר לו ואין לו לחוש רק מצד גיד וכי דחתוכה היא יחשוב דוודאי ניטל גידה דכך דרך הטבח ליטול הגיד קודם שמוכר הבשר אבל כל כמה שאין לו בירור שהיא כשרה לא יקנה הילכך כאן דבאמת טרפה היא אין לחוש שמא יקנה הישראל כל כמה דלא יתברר לו שהיא כשרה לכך הוצרך לאוקמא במכריזין ואז יקנה כיון שלא הכריזו ורב אשי סובר דאפי' בטרפה חיישינן דיחשוב הישראל דכשרה היא דאינו חשוד אצלו על גניבת דעת ועכ"פ כל הסוגי' מתיישבת שפיר דכלהו אמוראי דהכא יכולין לסבור הנך איבעית אימא דלעיל ואין כאן מחלוקת במשנה וברייתא כלל כמו שבארנו:
בא"ד והא דקתני מציעתא וכו' וסיפא חייש וכו'. תמי' לי מה ענין זה לאביי ורבא ורב אשי דהא בגוף הברייתא קשה דקתני מפני שמטעהו וברישא קתני דשולח תתוכה ולא חיישינן לגניבת דעת וכמו כן בסיפא קתני שמא מוכרין לו והיכי ימכרו הא איכא משום גניבת דעת וע"כ צריך לחלק כמו שחילקו התוס' בין דורן למכירה ובסיפא שמא ימכרו לו בהודעה ואין זה ענין לדבריהם הקודמים כלל. ונראה לי דכוונתם משום דהי' מקום לחלק בין סתם למפרש והך דלעיל במתניתין במפרש וכאן בסתם ומהאי טעמא באמת לא הוקשה לו לרש"י ז"ל מהך תירוץ דגניב לי' לדעתי' רק מהך דשמא יתננה לו בפני ישראל אבל התוס' זכרו בקושיתם גם מהך דגניב לי' לדעתי' והוצרכו לומר דאביי ורבא ורב אשי לא ס"ל תירוץ זה רק חיתוך עכו"ם מידע ידוע ואהא קשיא להו ממציעתא דקתני בהדיא דחיישי' לגניבת דעת והוצרכו לחלק בין דורן למכירה ורק תי' דלעיל בדורן לא ס"ל לאביי ורבא ור"א ואינהו לא ס"ל לחלק בין סתם למפרש כמ"ש לקמן בד"ה אינהו:
ובהכי ניחא מה שכתבו התוס' בסמוך ומיהו להאי שינוי' דמשני לעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא והדבר תמוה למה זכרו רק הך שינוי' והא הקושיא היתה מעיקרא לתרווייהו ולהנ"ל ניחא דמעיקרא הקשו לאביי ורבא ורב אשי הא לעיל מפורש לחד תירוץ דיש לחוש בחתוכה לשמא ימכרנה בפני ישראל ולגניבת דעת והוי מצי לתרץ בהך דגניבת. דעת כאן בסתם כאן במפרש ומתניתין במפרש ברייתא בסתם רק משום דבלא"ה עדיין אינו מיושב למה לא ניחוש לשמא ימכרנה בפני ישראל וע"כ דלית להו תירוץ זה א"כ ממילא תירצו כך גם על הך דגניבת דעת דלית להו לאביי ורבא ורב אשי הך איבעית אימא כלל רק כתירוץ קמא ומה צורך לחלק בין סתם למפרש [ואדרבא משמע להו דאפי' בסתם שייך גניבת דעת כמו שכתבו לקמן בד"ה אינהו] כיון דע"כ בלא"ה לית להו הך ואיבעית אימא לענין גזירה א"כ שפיר אמרי' דגם גניבת דעת לית להו בדורן רק במכירה כהך דמציעתא אבל בתר הכי קשיא להו בהיפוך הך ואיבעית אימא בתרא היאך יפרש ברייתא דמוכח דמותר לשלוח חתוכה באין מכריזין הילכך לא קשיא להו רק על הך דגזירה אבל על הך דגניבת דעת לא קשיא כלל דיש לחלק בין סתם למפרש רק על הך דגזירה לא ידעו התוס' לחלק בין סתם למפרש ולזה כתבו דר"ת מיישב גם הך גזירה בחילוק זה כמו שכתבו אח"כ ואפשר לומר עוד בכוונת התוס' בהך והא דקתני. דהוי ס"ל דלכך לא מקשה רש"י רק לרב אשי ולטעם דגזירה ולא לאביי ורבא ג"כ מכח גניבת דעת דסובר לאביי ורבא יש לחלק דברייתא דקתני שולח ירך חתוכה מיירי בהודעה דלישראל אף בהודעה אסור כמש"ל ולנכרי מותר דליכא למיחוש למידי רק לרב אשי דחזינן דלא ניחא לי' לאוקמא כולה שלא בחד גוונא ומהדר לאוקמא כולה באין מכריזין א"כ ממילא אינו מחלק דרישא בהודעה מיצעתא בלי הודעה לכך הוצרך לחלק בין איטלז לבית ותנא דמתניתין פליג ולפי זה לאביי ורבא אין צורך לחלק בין דורן למכירה כל וכן בין איטלז לבית אבל התוס' דלא ניחא להו בהא והקשו באמת לאביי ורבא ורב אשי דלכלהו קשה לזה כתבו דלכלהו צריך לחלק בין דורן למכירה ובין איטלז לבית ומ"מ הראשון עיקר. ומ"ש ולהא חיישי אמוראי דהכא כוונתם דאמוראי דהכא לא חיישי רק להא דהיינו גניבת דעת במכירה אבל לשמא ימכרנה בפני ישראל לא חיישי רק רב אשי חייש באיטלז ואביי לרבא לא חיישי כלל אבל הנך אמוראי דלעיל דתירצו למתניתין מכח גניבת דעת ולשמא יתננה בפני ישראל אינהו חיישי לגניבת דעת אפילו בדורן ולשמא יתננה בפני ישראל אפי' בביתו. מיהו בעיקר דבריהם נראה לי שלא היו צריכין לזה לחלק בין דורן למכירה רק בפשיטות הוי להו לחלק בין גניבת דעת של מנוקר לאינו מנוקר דלא חשיב כלל ואין נ"מ לנכרי כלל בהא משא"כ גניבת דעת של נבלה בכשרה דההפרש מרובה בזה ונכרי בוש בדבר כהך דלקמן דבני חילא לא זבני אי מכריזין דטרפה היא אבל מנוקר מה צורך לנכרי מנוקר ואין הדבר בזיון לו שיאכל בלתי מנוקר ובוודאי לעיל ס"ל דהא נמי הוי גניבת דעת ובהא פליגי אביי ורבא ורב אשי ואין צריך לומר דס"ל בדורן אפילו בנבלה וטרפה בחזקת כשרה ליכא גניבת דעת ועמ"ש בסמוך:
בא"ד ומפרש ר"ת וכו' דברים הללו קשין מאוד לפרש מתניתין דשולח ירך היינו שאומר לו בפי' שהיא מנוקרת ולמה יאמר תנא בכה"ג דאומר שקר מפורש מה שאין לו מזה שום תועלת שהרי מקומו ניכר ויודע הנכרי דמשקר והיכי ס"ד שיאמר התנא דבר זר שמותר לשקר ללא תועלת שאין בזה גניבת דעת ומי הוא שוטה שיעשה כן ועוד וכי מותר לשקר בלי גניבת דעת וכ"ש ללא תועלת כלל וכבר כתבתי ליישב עיקר קושית רש"י ותוס' בפשיטות. ודע דהרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בכל זה דפי' בפי' המשנה דמתניתין מיירי דשולח בפני ישראל והיינו דגריס בגמרא לעיל שנתנו לו בפני ישראל וחיישינן שימכרנה לאותו ישראל אבל לא גזרינן שמא יתן בפני ישראל ובהא מיושב כל הקושיות הן מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה טריפה דהיכי דייק משמואל וכו' ולק"מ דשם לא נתן בפני ישראל וכן לא קשיא ברייתא אמתניתין דברייתא מיירי שאינו נותן בפני ישראל וכן בהך דרב אשי לא גרים גזירה רק דהכוונה שאין למכור בפני ישראל והכי איתא להדיא בתוספתא כדבריו ובגמרא נמי משמע הכי דכיון דעיקר הקושיא היתה שלימה אין חתוכה לא מה צורך לחדש גזירה דיו דנוקמא דשלימה יכול לשלוח אפי' בפני ישראל משא"כ חתוכה וע"כ דבאמת משני הכי:
בא"ד והא דדייק וכו' יודע הי' שמואל דבצנעה נתן לו. פי' כיון דמעיקרא משני גזירה שמא יתננה בפני ישראל ובתר הכי משום גניבת דעת ש"מ דאפי' אי מותר לגנוב דעת יש לחוש שיתננה בפני ישראל וישראל יקנה ולא יעלה על הדעת דלגנוב דעתו אומר כן א"כ היכי דייק משמואל שמא מותר לגנוב דעת ומ"מ איקפד שמואל שמא יתננה בפני ישראל ויקנה הישראל ולא שייך תירוץ התוס' לעיל כלל דאפי' אי מותר לגנוב דעת יש לחוש שיקנה הישראל ולפי זה יש לתמוה באמת על דברי התוס' לעיל היכי תירצו שם משום דאי מותר לגנוב דעת לא חיישינן שיקנה הישראל דיחשוב לגנוב דעת אומר כן דהא מוכח בהא דמשני גזירה שמא יתננה בפני ישראל דאפי' אי מותר לגנוב דעת לא יעלה על דעת הישראל לחוש דעושה לגנוב דעת ומהרש"א כתב שם דלעיל הוי ס"ל לתוס' דמיירי בסתם ולכך אפי' אי מותר לגנוב דעת לא יחשוב הישראל דעושה לגנוב דעת דלמה אינו אומר בפי' כיון דמותר לגנוב דעת אבל כאן דמפרש ר"ת דלעיל באומר בפי' ומ"מ ס"ל דאפי' אי מותר לגנוב דעת לא יעלה על דעתו דעושה לגנוב דעת א"כ מאי ראי' משמואל עיי"ש ודבריו רחוקין מדרך האמת לפע"ד:
אבל דברי התוס' פשוטין ומבוארים דלעיל לא קשיא להו לתוס' מהך גזירה דקאמר מעיקרא על מתניתין דמהא לא קשיא כלל דפשיטא שיש לומר דהתם דבאמת כשרה היא שפיר יש לחוש שמא יודע הישראל דכשרה היא כמו שכתב הר"ן ז"ל להדיא בשם אחרים וממילא כיון דרואה אותה חתוכה יחשוב שניטל הגיד אבל היכי דיש לו לחוש דטרפה היא לא חיישינן כלל שיקנה הישראל רק קושית התוס' דהא חזינן בהך ברייתא דאין מוכרין נבלות וטריפות במקום שאין מכריזין דשמא ימכרנה בפני ישראל אלמא דחיישינן אפי' היכי דהיא טרפה באמת שיקנה הישראל ואהא תרצו התוס' לעיל דדוקא בברייתא כיון דקתני דאסור מפני שני דברים האחד מפני שמטעהו ואחד שמא ימכרנה לישראל א"כ שפיר קאמר רב אשי דאין למכור נבלות שעושה ב' איסורים שמטעה הנכרי גם גורם מכשול לישראל הרואה דיחשוב דמסתמא אינו גונב דעת ויקנה הימנו אבל אי מותר לגנוב דעת לא יקנה הישראל כלל משא"כ לעיל במתניתין אפי' אי מותר לגנוב דעת יקנה כיון דבאמת כשרה היא יכול להיות שיודע דכשרה היא ולא יחוש לגיד כיון דחתוכה היא וחיתוך ישראל ידוע. אמנם כאן שבא ר"ת לתרץ שלא תחלוק ברייתא דקתני בה דמותר לשלוח חתוכה כשרה שאינה מנוקרת לנכרי אמתניתין דאוסרת וברייתא ג"כ מיירי בירך כשרה והוצרך ר"ת לחלק דמתניתין במפרש שהיא מנוקרת לכך יש לחוש שמא יקנה הישראל דאפי' אי מותר לגנוב דעת לא יעלה על דעתו דלגנוב דעת אומר כן אבל ברייתא בסתם ושפיר לא יקנה הישראל דיחוש דטרפה היא והשתא אי אפשר לפרש משום דחיישינן דיודע הישראל דכשרה היא כיון דבאמת היא כשרה א"כ בברייתא נמי ניחוש וע"כ דלא חיישינן שיקנה הישראל דיחוש דטרפה היא ובמתניתין דאומר בפי' דמנוקרת לא יחוש דטרפה היא דלא יחשוב דלגנוב דעת אומר כן אף דמותר לגנוב דעת א"כ קשיא שפיר היכי דייק משמואל דהא מוכח בהא דמשני מעיקרא גזירה והוי ס"ד דמותר לגנוב דעת ומ"מ חיישינן דיקנה הישראל א"כ שמואל נמי הוי חייש להכי ושפיר מותר לגנוב דעת והוצרכו לתרץ דיודע הי' שמואל דבצנעה עשה כן וזה ברור ופשוט בכוונת התוס' מיהו יש לדקדק כיון דגזרינן שמא ימכרנה בפני ישראל אלמא דאפי' בינו לבין עצמו אסור א"כ מה בכך דיודע דבצנעה נתן לו וצריך לומר דנתן לו במקום צנעה והוי כמו שחילק רש"י בין איטלז לביתו ודוק מיהו אכתי קשיא מנא להו להוכיח משמואל דילמא לא נתן במקום צנעה ואיקפד מכח שמא יתננה לו בפני ישראל:
בא"ד דחייש שמא אחר שניטל הגיד נודע לו שהיא טריפה. לא נתבררו לי דבריהם בזה דמאחר שכתבו מקודם דלכך חיישינן במתניתין בחתוכה שמא יקנה הישראל משום דמיירי שאומר לו בפי' שהיא מנוקרת ואף דס"ד דמותר לגנוב דעת לא יעלה על דעתו דלגנוב דעת אומר כן א"כ ממילא כיון דברייתא מיירי בסתם שוב לא חיישינן דיקנה הישראל דמאיזה צד יקנה כיון שאין לו ידיעה מן הישראל שהיא כשרה שהרי אינו אומר שהיא מנוקרת ואולי משום דחיתוך ישראל הוי ראי' כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה חיתוכא דעכו"ם ליישב פירש"י ולפי מה שכתבתי שם ליישב פירש"י בלא"ה אין צורך לזה וצ"ע לפע"ד ונידון מה שיש לדקדק שדבריהם כאן סותרין דבריהם בד"ה אינהו יתבאר שם:
בא"ד וא"ת ולפלוג וליתני בדידה וכו' עיקר כוונתם להקשות כיון דלעיל במתניתין נקט דין זה בגיד באומר בפי' שהיא מנוקרת א"כ כמו כן הוי לי' למיתני דין זה בברייתא גבי גיד באומר שהיא מנוקרת ובמקום שאין מכריזין כדמיירי ברישא לאביי ולמה לי דנקט בנבלה וטרפה דוקא ובמקום שמכריזין אבל מעיקרא שתירצו לחלק בין מכירה לדורן לא קשיא כלל דליתני במכירת גיד דמה נפקא מינה הא זהו ענין אחר וגבי גיד נקט לה בדורן מתורת גיד אבל לענין למכור מה צורך לומר לענין גיד דוקא משא"כ לאביי ורבא לפום תירוץ ר"ת הוי לי' למיתני בגיד לענין מנוקרת דהוא דבר חדש השייך רק בגיד ונקט לה כך במתניתין דהשתא דנקט לה בנבלות וטריפות לא שמענו כלל הך דינא דגיד באומר מנוקרת דאפי' באין מכריזין אסור ולק"מ קושית מהרש"א:
בד"ה אינהו דקא מטעי נפשייהו פי' בקונ' וכו' אלא א"כ הודיעו קתני. והנה אי משום הא לא אירי' ולא הי' כוונת רש"י רק שאומר לו בשבילך אני פותחן וזהו עדיין אינו מפורש שאינן מכורות רק שיש לטעות בדבריו ששלו הוא פותח והודיעו היינו שהן מכורות מיהו בלא"ה דברי רש"י ז"ל סותרין זה את זה דלעיל פי' בברייתא בסתם וכן מעיקרא בד"ה ומיעצתא והנה כבר כתבתי לעיל ליישב דבריו דהכוונה בסתם עדיין אסור מהך טעמא שמא ימכרנה בפני ישראל אבל בהודיעו מותר לכלהו טעמי. אמנם לפי שיש לדקדק בפירש"י דבחביות כתב דאומר לו בשבילך אני פותחן ובטרפה כתב דמוכר לו בחזקת שחוטה משמע שאינו אומר בפי' לכן נראה דכוונתו בטריפה כיון שלא הכריזו כלום ומוכר לו ממילא בחזקת שחוטה היא דמאיזה יחוש לטריפות ורוב בהמות כשרות אבל הכא כיון דהכריזו הוי להו לשאול אי טרפה או כשרה:
אך מה שיש לתמוה לכאורה בתוס' דכאן הקשו על רש"י והביאו ראי' דגם בסתם אסור לגנוב דעת ומעיקרא בדיבור הקודם כתבו בשם ר"ת בפשיטות לחלק דמתניתין במפרש הוי גניבת דעת וברייתא בסתם וכן הך דאין מוכרין טרפה לנכרים באומר לו שהיא כשרה דוקא שייך מפני שמטעהו ולא בסתם והרי זה היפוך דבריהם כאן ואי דכאן לא כתבו בשם ר"ת מ"מ הוי להו להקשות לעיל על ר"ת כמו שהקשו כאן על רש"י וצריך לומר דעד כאן לא פליגי התוס' על רש"י רק בחביות המכורות לחנוני דאין לאורח לאסוקי אדעתי' דמכורות הן ומטעהו אבל בטריפה אפי' בהך דברייתא כיון שמכרו לו הוי לי' לאסוקי אדעתי' דלכך מכרו לו דטרפה היא הילכך כל שלא אמר בפי' ליכא גניבת דעת ולפי זה פליגי התוס' ורש"י בסברות הפוכות ממש דלרש"י בטרפה אפי' בסתם רק כאן כיון שהכריזו וכן בחביות בעינן מפורש ולהתוס' הוי להיפוך בטריפה דוקא במפרש ובחביות אפי' בסתם. מיהו כבר כתבתי בגמרא לפרש גוף הסוגי' בפשיטות ודברי התוס' דכאן צ"ע דכיון דלא חשיב גניבת דעת דהוי להו לאסוקי אדעתייהו א"כ למה לא יכריזו טרפה נפל כיון דהשתא נמי מסתמא ישאלו אי טריפה היא וע"כ דאנו חושבין שלא ישאלו א"כ הוי גניבת דעת:
בד"ה והא קא מטעינן לי' וא"ת וכו' שאני עולא דחביב לי' לר"י. ולפע"ד ליישב בפשיטות דע"כ לא התירו לעיל בכה"ג דעולא רק התם דלעולא עצמו הי' ברור לו דחביב בעיניו שהי' פותח לכבודו הלכך אין צריך להודיעו אבל כל שאין הדבר ידוע לאורח אף שבאמת חביב אצלו צריך להודיעו דאח"כ כשיתברר לו שלא הי' בשבילו הוי אצלו גניבת דעת והיינו דקאמר לי' רב ספרא דלכך הודיעו דבלא"ה היו באין לכבודו דאז שפיר לא הוי הטעאה אבל כשלא יודיעו דבר זה ואח"כ כשיתברר לו שלא באו לכבודו יהא מוטעה מהם כנ"ל:
ראיתי לכתוב קצת הערות בדברי הרא"ש בהך סוגי' דשולח ירך והנה ראשית דבריו האריך בדין גיד הנשה אי מותר בהנאה וכבר כתבתי במשנתינו ליישב דברי הרמב"ם דסובר דגיד מותר מק"ו ושכן מורין דבריו שאמר עד שיפרוט לך הכתוב או באה הקבלה על פה וחשב גיד הנשה באותן שבאו בקבלה והיינו דאין הטעם לפי שהותר בכלל נבלה דהא קי"ל אין בו בנ"ט רק מק"ו כמסקנא דגמרא לריה"ג ור"ע נמי מודה בזה כמ"ש לעיל באריכות. והנה כעת הראו לי בספר כו"פ שכתב לדחות תירוץ זה על פי דברי התוס' שם בד"ה ומה חלב דלפי דבריהם אי אין בגידין בנ"ט אין כאן ק"ו דשור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיחו והנה מלבד דמפורש בגמרא דפריך ור"ש דאסר ופירש"י בד"ה ור"ש וז"ל דאמר לעיל גיד אסור בהנאה משום דס"ל אין בגידין בנ"ט ולא הותר בכלל נבלה מ"ט לא מייתי לי' כר' יוסי להתיר הנאה מק"ו מחלב עכ"ל הרי להדיא דאפילו למאן דאמר אין בגידין בנ"ט נוכל שפיר ללמוד ק"ו מחלב א"כ עכ"פ לפירש"י וודאי דברי הרמב"ם נכונים אף גם אנו מוכרחים לפרש דברי התוס' ג"כ על דרך זה שלא באו התוס' לומר רק דאין עושין תוכיח משור הנסקל ושאר איסורי הנאה דאין על אותו גוף דנין ק"ו שהרי התירה תורה בנבלה זו בהנאה גם החלב אף דבטהורה יש בו איסור כרת כ"ש דהותר גידה שאינו בטהורה רק בלאו דעיקר מה שיש לנו לומר שלא הותר חלבה וגידה דיש לומר שלא הותר בהנאה רק דבר הנאסר באכילה מצד שנתנבלה אבל לא מה שאסור בכשרה דעלמא והשתא כיון דחזינן דחלב הותר שהוא בעלמא בכרת כ"ש גיד, שאינו בעלמא רק בלאו אבל עיקר ההיתר הוא מכח ק"ו באותה הנבלה עצמה כיון שהותר חלבה דבכרת כ"ש גידה שאינו רק בלאו וממילא אין כאן תוכיח מגוף אחר דבשור הנסקל ושאר איסורי הנאה לא הותר שום דבר משא"כ בנבלה שהותר חלבה כ"ש גידה ומ"מ מדם לא ילפינן דדם אינו בכלל גוף הבהמה רק בשר גידין ועצמות הוויין גוף הבהמה וילפינן שפיר בק"ו אפילו אי אין בנ"ט גם עיקר קושית, התוספות משור הנסקל לא הבנתי דשאני שור הנסקל שהוא בסקילה והתורה אסרתו אפילו נשחט אחר שנגמר דינו ואין עושין ממנו תוכיח וכן שאר איסורי הנאה בכלהו יש בהם דבר שאין לעשות בהם תוכיח כמבואר סוף פרק כל הבשר והרבה מהם לא הי' להם שעת הכושר והחלב וגיד היו מותרין קודם שיצאה לאויר העולם וגיד קודם שבא על הכף כמו שפירש"י ריש פירקין ואין להאריך בזה מאחר דמפורש בגמרא ובפירש"י דאפי' אין בגידין בנ"ט יש ללמוד ק"ו וזה ברור:
עוד כתב הרא"ש ז"ל דשינוי' קמא עיקר ולא חיישינן במתנה לא לגניבת דעת ולא שמא יתננה בפני ישראל וההוא דשמואל דפייסי' למוברי' לא כמין מכר הוי. והרב בעל מע"מ מחק תיבת לא מהרא"ש וכוונת הרא"ש דלא תיקשי היכי חייש שמואל לגניבת דעת ומתרץ דכמין מכר הוי אבל תימא היא דמאי קושיא הא באמת דחינן דמהך דשמואל לא מוכח מידי ואי כוונתו להנך דמייתי מעיקרא משמואל הא אינהו ס"ל דבמתנה נמי איכא גניבת דעת ועוד אי הך דשמואל כמין מכר הוי היכי מייתי ראי' משמואל כיון דתנא דברייתא ע"כ מחלק בין מתנה למכר אם כן נהי דנימא דתנא דמתניתין פליג אבל היכי מייתי משמואל דמכר הוא למתנה:
לכן ברור דהא באמת קשיא לי' להרא"ש ז"ל דהיכי מייתי מהך דשמואל ממכר למתנה כיון דתנא דברייתא מחלק בין מכר למתנה ומנ"ל להוכיח ממכר למתנה ואהא תירץ הרא"ש דהך דשמואל לא כמין מכר היא רק כמתנה דמי והטעם דלא הוי כמכר משום דדמי המעבורת אפי' תרנגולת טרפה היתה שוה וכ"ש כי כפי הנראה יהיב לי' תרנגולת וגם יין דוודאי לא נחלקו אביי ורבא במציאות רק מר סובר דאהא איקפד ומר סבר אהא איקפד א"כ וודאי מה ששוה כשרה יותר הוי כעין מתנה ומייתי שפיר ואנן דקי"ל כשינויא קמא דבמתנה ליכא גניבת דעת שמואל לא איקפיד על גניבת דעת רק כדדחיק בגמרא מיהו כבר כתבתי בגמרא להשוות כל הסוגיא שלא יהא שום סתירה ואין צורך לחלק בין דורן למתנה כמ"ש לעיל באריכות:
וכתב עוד הרא"ש בשם הראב"ד ז"ל שדקדק מדקאמר שלימה אין חתוכה לא דאם בא אחד מעלמא וניקר בשר והלך לו תלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאלת"ה חתוכה אמאי לא והא לא אכיל ממנה עד דמחוי לבקי אלמא דאפי' ירך שאין הניקור ניכר בה רק שאין הגיד ג"כ ניכר בה תולין להקל [דהא הך ירך בודאי אין ניכר בה שום ניקור דהא באמת אינה מנוקרת רק שאין הגיד ניכר בה מחמת שהיא מחותכת לחתיכות] וכל שכן ירך מנוקרת שאין צריך לחזור אחר מנקר לידע אם נקרה יפה ע"כ. ונראה מדברי הרא"ש ז"ל דראיית הראב"ד ז"ל ממתניתין דקתני שלימה אין חתוכה לא אבל מברייתא דלקמן דקתני בהדיא חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה בשולח לישראל חבירו לא מצי הראב"ד ז"ל למידק מינה כלל דהתם כיון דישראל שולח נותנה לחבירו אמרינן דידע לו דבקי בניקור או שישאל עליו אי בקי בניקור שהרי באמת בבקי מיירי דאי אינו בקי היאך יטול או דמוחזק אצלו דהולך אצל בקי לנקר רק ממתניתין דשולח ירך לנכרי וחיישינן דישראל יקנה ממנו ויאכל בגידה בהא קשיא לי' להראב"ד דהא ע"כ יצטרך לילך אצל בקי לישאל אם היא מנוקרת יפה וע"כ דלא חיישינן לזה:
אמנם הרשב"א ז"ל הביא דברי הראב"ד הנ"ל על הברייתא דמדקתני חתוכה אין צריך ליטול הימנה גיד הנשה ש"מ שאין צריך לשאול לבקי ועל זה הקשה מהך דלעיל בהיפוך דהתם כיון דלא ידע ישראל מאן חתכי' דהא בס"ד חתוכה דעכו"ם לא מינכר ומ"מ חייש שמא יאכלנה בגידה והא בהא וודאי אסור דהא מיד נכרי נפיק וע"כ דחיישינן דישראל יהא פושע ולא יחוש א"כ כאן נמי אין ראי' דאף דאסור מן הדין חיישינן דישראל לא יחוש. וחזר הרשב"א ז"ל לדחות זה דוודאי בס"ד הוכרח לומר כן דאי ס"ד דהישראל יחוש דנכרי חתכה ואינה מנוקרת א"כ חתוכה נמי לישדר לי' דהישראל יחוש בכך וע"כ דחיישינן לפושע ושפיר מקשה שלימה נמי דילמא חתיך לי' נכרי והישראל יפשע ויקח ממנו אבל לפי האמת דמסיק חתוכה דנכרי ידוע ממילא לא חיישינן לפושע ע"כ וכל דבריו צ"ע לפע"ד חדא דמברייתא אין ראי' כלל וכלל דמיירי דהוא בקי בניקור והישראל יודע מזה כיון שמכירו דהא שולח לו מתנה גם מה שפי' בעיקר הקושיא דילמא חתיך לה הנכרי דדייק דע"כ חיישינן לפושע דאל"כ חתוכה נמי לישדר לי' הוא תמוה לפע"ד דא"כ כמו דמקשה במאי עסקינן אי באין מכריזין קשיא חתוכה אי במכריזין קשיא שלימה כך הוי לי' להקשות במכריזין גופא אי חיישינן לפושע קשיא שלימה ואי לא חיישינן לפושע קשיא חתיכה כיון דלא הי' ברור לו הדבר מצד עצמותו דחיישינן לפושע ומדקא פסיק ומקשה על שלימה דילמא חתיך ש"מ דחששא גמורה היא ולא מספקינן בהאי חששא כלל. ועוד אי ס"ד דלפושע חיישינן והיינו כיון שרואה חתוכה כחיתוך מנקרי בשר חושב דמנוקרת היא יפה א"כ היכי פשיטא לי' להקשות מעיקרא באין מכריזין חתוכה נמי לישדר לי' הא כמו דלא חייש לניקור דחושב מחמת החתוכה דהיא מנוקרת יפה מהאי טעמא גופה לא חייש לטרפה כיון דמנוקרת היא ע"כ כשרה היא ואי דחייש שמא [אינה מנוקרת א"כ לא יאכל בגידה ג"כ מחשש זה ועוד דמעיקרא לא ס"ד כלל שיש באותה חתיכה שום צד סי' ניקור ומ"מ חיישינן ואי דהחשש דמספק יאכל א"כ מ"ש טריפות שלא יאכל מספק וע"כ כמ"ש לעיל דעיקר הטעם דכל שהבשר כשר סומך הוא דכבר ניטל הגיד דכך דרך הטבח לנקר הבשר מתחילה קודם שמוכרו הילכך כיון שמכריזין דוודאי כשר הוא כל שהגיד אינו ניכר אינו חושש לאכלו ומן הדין יש לסמוך על זה אבל כל שיש לו חשש טריפות אינו סומך על מה שאינו רואה גיד דמ"מ טרפה היא ואינו קונה מספק אבל כל שהוא יודע שהיא כשרה אין צריך לחוש על גיד כל שאינו רואה אותו דמסתמא ניקר הטבח קודם שמכרו ושפיר מייתי הראב"ד ראי' דכ"ש בשולח ירך הניכר שהיא מנוקרת רק לא נודע אם ניקר כראוי דסומכין על זה דאל"כ לעיל נמי נהי דכשרה היא אבל מ"מ כיון שאין הישראל ידוע לו אם הוא בקי בניקור צריך להראות לבקי הניקור וזה ברור:
מיהו עיקר ראיית הראב"ד ז"ל יש לדחות דשאני הך דהכא כיון דטבחי ישראל נינהו ידעינן להו דבקיאין בניקור וכיון דכשרה היא ואין דרך הטבח למכור הבשר טרם שמנקר אותו סומכין שהיא מנוקרת כל שאינו רואה הגיד אבל בהך דהראב"ד דבא אדם דעלמא שאין אנו בקיאין בו אם בקי בניקור שפיר יש לומר דחיישינן לי' וצריך לשאול לבקי ואולי כוונת הראב"ד כיון דסומכין על הך סברא דכל טבח דרכו לנקר הבשר קודם שמוכרו וכל שאין רואין גיד סומכין דניקר יפה כ"ש ברואין סי' ניקור ממש דסומכין דמסתמא כל מנקר בשר ורוצה להכשירו מאיסור גיד מסתמא בקי הוא בניקור ובהכי ניחא שהביא הראב"ד ז"ל ראי' משחיטה וקשה תינח בירך מנוקרת דדמי לשחיטה דרואין ששחט אבל בהך דלעיל דקאמר חתוכה לא דחיישינן שיקח הישראל הא התם אין כאן שום סימן ניקור כמו שכתב הראב"ד ז"ל עצמו ובהא ודאי לא שייך רוב מצויין אצל ניקור כלל ואי משום דבשחיטה נאמן אפי' נחתך הראש ואין ביה"ש ניכר כמ"ש התוס' רפ"ק דגיטין היינו מכח בידו ללמוד לשחוט או להשכיר לאחרים וזהו כשאומר בפי' שנשחט יפה נאמן מכח בידו אבל כאן בהך דישראל שולח לנכרי חתוכה דאינו לפנינו כלל לומר מנוקרת היא וגם אין שום סי' ניקור ניכר בה היכי ס"ד לסמוך על זה ולהנ"ל ניחא דלעיל נמי איכא כעין רוב דכיון דכשרה היא ומכרה בודאי מנוקרת היא וכ"ש כשיש לפנינו ירך מנוקרת מישראל דיש לסמוך על רוב מצויין אצל ניקור מכ"ש דשחיטה וזה ברור.
אך מה שהביאו הרשב"א והר"ן בשם הראב"ד ז"ל ראי' מתרומה דאי אמר כל הרוצה לתרום יתרום לכ"ע חזקתו תרום ולא חיישינן לאינו בקי צ"ע לפע"ד דהא נחלקו תנאי בשחיטה אי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואולם בתרומה לא מצינו שנחלקו דאי אמר כל הרוצה לתרום שלא יהא חזקתו תרום לחוש לשאינו בקי וע"כ דשאני תרומה דזוטרין מילייהו משא"כ דנפישי מילי ודקדוקיהן רבים מאוד הילכך שפיר יש לומר דחיישינן לאינו בקי א"כ שפיר יש לומר דבניקור לכ"ע חיישינן לאינו בקי דטירחא גדולה יש בדבר.
ועוד נראה לי שאין משחיטה ותרומה ראי' לניקור כלל דשאני שחיטה דמי שאינו מומחה אינו מצוי אצל שחיטה כי בקל יאכיל נבלות ודבר שאי אפשר לתקן הוא הילכך דרך האדם להרחיק משחיטה כל שאינו יודע בעצמו שהוא מומחה ונתנסה לפני חכם וכמו כן תרומה אי לא יהא בקי ויפריש יכשיל חבירו כי כל רואה שנתרמה תרומה יאכל הנשאר ושמא יאכל טבל אבל ניקור אינו כן דאי לא ניקר יפה עדיין אינו מקולקל ובקי אחר יוכל לראות על הבשר מה שחסר זה בניקורו הילכך שפיר יש לומר דאי הלך לו צריך להראות לבקי דוקא וכפי הנראה ידע הראב"ד ז"ל מחילוק זה משחיטה דאל"כ מה צורך לכ"כ הוכחות וראיות כיון דסומכין בשחיטה דאיתחזק איסור ממש כ"ש שיש לסמוך בניקור וע"כ דידע שיש לחלק כנ"ל ולכך הביא מהך דהכא חתוכה צריך ליטול הגיד וכן מהך דתרומה אבל באמת אין מכל זה ראי' ברורה כמו שבארנו מיהו מהך משנה דלקמן הנוטל גיד הנשה משמע כדברי הראב"ד ז"ל כמו שאבאר שם בס"ד: