אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צד.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צד.

דף צג:

בגמרא חתוכה דעכו"ם מידע ידוע ואי בעית אימא וכו' יש לדקדק הא הנך שני טעמים שמא יתננה לו בפני ישראל וכן דגנב לי' לדעתי' הוי מצי למימר נמי במקום שמכריזין וחיתוכא דנכרי לא ידוע ומ"מ לא חיישינן דחתיך ומזבין לי' דמהאי חששא גופא שמא הנכרי חתכה לא יסמוך לאכול בלי ניקור ומ"מ חתוכה לא מצי משדר לי' גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל או משום גניבת דעת אבל שלימה ליכא למיחוש למידי דאי ימכרנה שלימה מקומו ניכר ואי יחתוך אותה יחוש שמא הנכרי חתכה ולא יאכלנה בגידה. בשלמא מעיקרא כדמקשה דחתיך לי' ומזבין לי' לא הוי מצי למימר דלא חיישינן דזבין מהאי חששא גופא דילמא נכרי חתיך לי' דא"כ תיקשי חתוכה נמי לישדר לי' דישראל לא יקנה מחשש דשלימה הואי ונכרי חתך לה אבל לפי מה דמשני בחתוכה משום שמא יתננה לו בפני ישראל או דגניב לי' לדעתי' הוי לי' לומר דלא חיישינן כלל דישראל יקח מנכרי חתוכה דחייש דנכרי חתיך לי' אבל חתוכה לא משדר לי' שמא יתננה בפני ישראל או דגניב לי' לדעתי' ומזה ראי' למ"ש לעיל דאף דספק טרפה לא יקנה אבל משום גיד אינו חושש כל כמה דאינו ידוע לו דאינה מנוקרת משום דסתם טבח אינו מוציא מתחת ידו בשר רק מנוקר ומתוקן כראוי ולפי זה ע"כ דהך חתוכה דעכו"ם מידע ידוע הכוונה דניכר מקומו של גיד בחתוכה דעכו"ם כמו בשלימה. ונידון מה שכתב רש"י בשם מורו עמ"ש בתוס' בד"ה חיתוכא:

שם משום דקא גניב לי' לדעתי'. כבר כתבתי לעיל ליישב שלא יקשה דמ"מ למה לו בשלימה משום דמקומו ניכר הא בלא"ה לא יקנה הישראל כלל דל"ש לומר דעיקר דינא דמתני' מכח גניבת דעת אתי עלה דבשלימה ליכא גניבת דעת דמקומו ניכר דאפי' לא יהא ניכר ל"ש גניבת דעת כשלא עשה כלום ואיהו מטעי נפשי' רק הכוונה דבשלימה הי' מקום לחוש שמא יקנה ישראל שראה אותה מעיקרא ויש לו ט"ע בה לכך קאמר דלא חיישינן דמקומו ניכר ואפי' יהא לו ט"ע לא יאכלנה בגידה וחתוכה אסור אפי' יחתכנה עכשיו דליכא ט"ע לשום אדם מ"מ אסור משום גניבת דעת.

שם דאמר שמואל וכו'. איכא למידק למה לי הך דשמואל דלא מוכח באמת כלל כדדחי לה והרי ברייתא מפורשת הוא לקמן דאסור למכור נבלות וטריפות לנכרי משום שמתעהו. ונראה לי דוודאי למכור לו נבלה בתורת כשרה גרע מגניבת דעת וזה הוי הטעאה גמורה שמתעה אותו אבל כה"ג דהכא שיחשוב שהיא מנוקרת לא מיקרי רק גניבת דעת בעלמא ומייתי מהך דשמואל דוודאי אין סברא דשמעי' דמר שמואל לא שילם לו שכר המעבורת כפי מה שהי' שוה רק שלא הי' מגיע לו באמת רק כדי שווי' של טריפה או חמרא מזיגא רק גנב דעתי' שהי' חושב שויתר לו על שכרו ביותר מדמי שהי' מגיע לו וכה"ג הוי רק גניבת דעת:

וראי' ברורה לדברי מדברי הר"ן ז"ל שכתב אהא דאמר לעיל אבע"א באין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל וז"ל גזירה שמא יתננה ישראל לנכרי זה בפני ישראל וכיון שנתנה לו ישראל זה בסתם סבור ישראל חבירו דכשרה היא דאי לא נמצא מתעהו וכיון דחזי לה חתוכה כחתוכה דישראל סבור הוא שנטל גידה ואתי למיכלה בגידה וכו' עי"ש ויש לתמוה היכי קאמר דטעמא דיסמוך שהיא כשרה משום דאי לא נמצא מתעהו דהא השתא אכתי לא אסיק אדעתי' הא דאסור לגנוב דעת נכרי דבתר הכי קאמר איבעית אימא משום דקא גניב לי' לדעתי' ובוודאי נראין הדברים דסובר הר"נ ז"ל דהך גניבת דעת למכור טריפה בתורת כשרה פשיטא לו מעיקרא נמי דאסור דהכי קתני בהדיא בברייתא דלקמן רק הא לא ס"ד דאין למכור ירך שאינה מנוקרת בתורת מנוקרת כיון דלאו טריפה לא איכפת לי' לנכרי בהא וזה שכתב הר"ן וכיון דחזי לה חתוכה כחתוכה דישראל סבור הוא שנטל גידה ש"מ דאף דאסור ליתן לנכרי טרפה בתורת כשרה מ"מ מכח זה לא יחשוב הישראל רק דכשרה היא אבל לא דמנוקרת היא משום שמתעהו דהך נגיבת דעת לא ס"ד בתירוץ ראשון לכך הוצרך ליתן טעם לפום שינוי' קמא משום דרואה חתוכה כחתוכה דישראל והדר קאמר איבעית אימא בהא גופה דגניב לי' לדעתי' דמוכר לו אינה מנוקרת במנוקרת כמו שפירש"י דנכרי חושב דטרח בה ונתנה לו ולפי זה יש לתמוה היכי מייתי משמואל הא התם טריפה נתן לו בחזקת כשרה ולכ"ע הוי גניבת דעת אבל אינה מנוקרת במנוקרת מאן שמעת לי':

ודבר ברור הוא דכוונת הר"ן ז"ל דוודאי ס"ל דידע דאסור להטעותו ליתן לו נבלה בתורת כשרה כדקתני בהדיא בברייתא רק דס"ד ה"מ נבלה וטרפה בתורת כשרה בין במכר בין במתנה שזו הטעאה גמורה היא לא מיבעי' במכר כיון דכשרה ביוקר הרבה מטריפה אי הי' יודע דטריפה היא לא הי' נותן עבורה רק דבר מיעוט ובין במתנה אי הי' יודע דטריפה לא הי' מקבלה והוי ניחא לי' ליתן עבורה דמי שווי' של טריפה ולא לקבל מתנה טריפה דזילא בי' מילתא וזה נקרא הטעאה אבל גגיבת דעת הוא ענין אחר כעין ירך שאינה מנוקרת ששווי' ממש כמו מנוקרת רק דבר מיעוט פחות ואי הי' מודיע אותו שאינה מנוקרת ג"כ פשיטא שהי' מקבלה רק גונב דעתו דעכשיו חושב דטרח ג"כ ונתנה לו אבל אין זה הטעאה והשתא שפיר קאמר מעיקרא גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל והיינו דיחשוב וודאי דכשרה היא דאל"כ נמצא מתעהו והטעאה וודאי אסור אבל מצד גיד ס"ד דמותר דלא הוי רק גניבת דעת ומ"מ לא יחוש הישראל לגיד כיון דיודע דכשרה היא מכח הטעאה ממילא יאכל בגידה כיון דמחותך בחיתוך ישראל. והדר משני דמשום גיד נמי אסור דאפי' גניבת דעת אסור בנכרי ומביא ראי' משמואל דהתם נמי באמת הי' צריך ליתן לו שכר המעבורת ואי הי' אומר בפי' שהיא טרפה ונותן לו בדמי שכרו שהעבירו בוודאי הי' מקבלה כי שכר המעבורת לא הי' עולה יותר דפשיטא דשמעי' דמר שמואל לא יקפח שכר הנכרי להטעותו ליתן לו פחות ממה שמגיע לי [וכ"ש כפי הנראה דגם יין נתן לו דלא יחלקו אביי ורבא במציאות רק אביי סובר מצד התרנגולת איקפד ורבא סובר מצד היין שהי' מזוג] ולכך לא הוי רק גניבת דעת שגנב דעתו של הנכרי שהי' חושב שנותן לו יותר משכרו ובאמת אינו כן ושפיר מייתי ראי' דגם גניבת דעת אסור והך ברייתא דלקמן דקתני גבי אבל ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו היינו ג"כ שאי הי' יודע שמים הוא לא הי' רוצה בו כלל והוי הטעאה ולפי זה נראה לי שלא היו צריכין ר"ת וסייעתו לחלק להנך אמוראי דלקמן בין מתנה למכר כדי ליישב הברייתא רישא למיצעתא דיש לחלק בפשיטות בין הטעאה לגניבת דעת והך דשמואל כדדחינן דאיקפד דלא הי' לו להשהות איסור ואנפקא חי' משמע ועמ"ש בתוס' בד"ה טריפה:

וכתב עוד הר"ן ז"ל דאף דמדינא לא מצי סמיך אהא דחתוכה דישראל לאכול בלא ניקור דאפילו לדעת הראב"ד ז"ל הכא בשולח לנכרי יש לחוש דמתחילה רצה לנקר לעצמו ואח"כ נמלך לשלוח לנכרי ולא השלים הניקור מ"מ הוא טועה בכך וסומך ע"כ ויש לתמוה בדבריו ז"ל למה לו להקשות אהך דמשני גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל הא בלא"ה מעיקרא נמי ע"כ צריך לומר טפי דטועה בכך דקאמר אי במקום שמכריזין שלימה אמאי דילמא חתיך לי' אדרבא להיפוך יש לנו לומר דחתוכה אמאי לא דהא לא אכיל לה בלי ניקור שמא לא השלים ניקורו ואדרבא בהא קשיא טפי דהא מעיקרא לא ס"ד דחתוכה דישראל ידוע והרי הכא כתב הר"ן ז"ל דמה דסמיך עלה בטעות הוא משום דחתוכה דישראל הוא אבל מעיקרא דלא ס"ד דחתוכה דישראל ידוע קשיא היכי סמיך ונהי דלפום מה דמשני איבעית אימא באין מכריזין יש לומר דלא הדר בי' מהך סברא דחתוכה דישראל ידוע רק מעיקרא מוקי במכריזין והשתא באין מכריזין אבל בס"ד בקושיא הוי לי' להקשות בהיפוך דלעולם יכול לשלוח דכיון דלא מינכר לא אכיל בלי ניקור דלית לי' על מה למיסמך:

ונראה לי דכוונת הר"ן ז"ל דמעיקרא ניחא לי' טפי כיון דאין הישראל יודע שהירך נשלח לו דורן מישראל אינו עולה על דעתו שנשלח לו דורן רק קנאו במקולין ודרך הטבח לנקר הבשר טרם שמוכרו במקולין ובשעת ניקור אינו יודע מי יקח מן הבשר לכך ממילא סומך דכבר ניקר והשלים ניקורו אבל בתר הכי דמשני גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל א"כ הישראל ידע שנשלח לו הירך דורן א"כ מן הדין ראוי לו לחוש שמא באמצע הניקור עלה בדעתו לשלוח לו הדורן ולא השלים ניקורו והוצרך לומר דטועה בכך דסמיך אחתיכה דישראל אבל מן הדין הי' לו לחוש שלא השלים אבל מעיקרא דלא ידע מדורן כלל אפי' אינו ניכר חתוכה דישראל אין לו לחוש שמא דורן נשלח לו כנ"ל:

ומ"מ כל דברי הר"ן ז"ל המה היפוך דברי הרשב"א ז"ל דכתב דבס"ד דלא ידע דחתוכה דישראל ידוע ע"כ משום חשש פושע חיישינן לה ודייק דע"כ חיישינן לפושע דאל"כ חתוכה נמי לישדר לי' אבל בתר דמסיק חיתוכא דישראל ידוע כי הדר קאמר באין מכריזין וגזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר. מדינא יכול לסמוך עלה ולא חייש הרשב"א ז"ל שמא לא השלים ניקורו מיהו יותר נראין דברי הר"ן ז"ל דמעיקרא ודאי מדינא הוא ולא מחשש טעות דאי ס"ד מחשש פושע הכי הוי לי' לומר אי חיישינן לפושע אפי' שלימה לא לישדר דילמא חתיך לה ואי לא חיישינן לפושע אפי' חתוכה לישדר לי' ומדקאמר בפשיטות שלימה נמי לא דילמא חתיך לה ש"מ דפשיטא לי' מעיקרא הא מילתא דיסמוך על זה הישראל והיינו כמו שכתבתי דדרך טבח לנקר הבשר קודם שמוכר הבשר ואינו מוציא מתחת ידו כל שאינו מנוקר רק בתר הכי דיודע הישראל דדורן נשלח לו בהא סומך בטעות על חיתוכא דישראל ובאמת יש לחוש דלא השלים ניקורי כנ"ל:

ומה שכתב עוד הר"ן ז"ל בענין מקולין וטבחי ישראל לא נתבררו לי דבריו דא"כ למה לי' לומר גזירה שמא יתננה בפני ישראל הא כיון דס"ל להר"ן דלפום הך ואיבעית אימא ג"כ ס"ל דחיתוכא דעכו"ם ידוע רק מוקי באין מכריזין ומשום גזירה שמא יתננה בפני ישראל א"כ הוי לי' לומר בפשיטות דמיירי קודם תקנה לפום שורת הדין דאסור למכור ומותר ליקח לכך שלימה מותר דחתוכה דעכו"ם ידוע וחתוכה אסור משום דמותר ליקח ולמה לי משום גזירה פשיטא דמצי מיירי מתניתין קודם תקנה ולענין עיקר הקושיא שלו יש לומר דרבי במקום שמכריזין מיירי ויתבאר אי"ה לקמן:

עוד הקשה הר"ן שם על בעל העיטור מהך סוגי' דאלו מציאות דקאמר דהתירו לו משום כר"ח וברוב ישראל וקשה למה לא נסמוך אפי' ברוב עכו"ם על חיתוך הסימנים ולדעתי יש ליישב בפשיטות דכמו שחילק הר"ן ז"ל מעיקרא בין שולח ירך מנוקרת לישראל בין בשר חתוך הנמצא ביד נכרי עיי"ש כמו כן יש לחלק כאן דדוקא בשולח עוף שחוט לישראל וצריך לומר דאירע נכרי שחתך בסימנים כישראל ואותו נכרי מכרו לנכרי זה השליח והוא החליפו בזו כ"ה לא חיישינן אבל התם בנמצא גדי שחוט כל שרוב נכרים אין לנו רק חשש אחד שמא מנכרי שחתך בסי' כישראל נפל כיון דרוב נכרים ובוודאי מנכרים נפל לכך בעינן רוב ישראל דוקא והיינו דמהני התם רוב ישראל ולא חיישינן לדרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור דהא פרכינן התם מעיקרא מהך דרב וע"כ דכ"ה לא חיישינן דעורבים החליפו בגדי ששחטו נכרי כחתוכה דישראל אבל ברוב נכרים בוודאי הוי חיישינן כיון דמנכרי נפל שמא חתך כמו חתוכה דישראל וכ"ש לרב דחייש בבשר שנתעלם מן העין דיש לחוש לזה משא"כ בשולח עוף לחבירו ומה שכתב בשם הראב"ד ז"ל יתבאר לקמן דיש הפרש גדול בין רוב מצויין אצל שחיטה לרוב מצויין אצל ניקור עיי"ש:

שם אנפקא חי' משמע פירש"י משום יקרא דידי' איקפיד שעבר על דבריו. אבל לדעתי הכוונה פשוט דוודאי עיקר גניבת דעת אין הכוונה שיאמר לו דבר שקר כדי להטעותו דזהו בכלל דובר שקרים אבל גניבת דעת הוא שאינו אומר שקר כלל רק מתכוין שיטעה הנכרי ויחשוב דבר שאינו כן והיינו דקאמר אנפקא אמר לי' לאשקויי והיינו דשמעי' דמר שמואל אמר לו לנכרי שישקנו אנפקא והשקהו חמרא מזיגא ומעיקרא הוי ס"ד דאנפקא יש בו שתי משמעות ונתכוין שיטעה הנכרי דחי' קאמר ודחינן אנפקא חי' משמע והוי כמי שאמר לו בפי' שישקנו חמרא חי' והשקהו חמרא מזיגא ואפילו אי גניבת דעת מותר אבל לשקר ולהטעותו אסור לכ"ע והוי דברי רבא כמו דברי אביי שלא הוזכרו דברי שמואל רק של שמעי' בלבד ועמ"ש בתוס' בד"ה טריפה ואל תשיבנו מהך דלקמן ע"ב בהכרזא נפל בישרא לבני חילא דמשמע לכאורה היפוך ממה שכתבתי. דלקמן אבאר בס"ד דמהתם ראי' למה שכתבתי עיי"ש:

שם תניא הי' ר"מ אומר וכו' פירש"י אל יסרהב לא יפציר בו נראה מדבריו דדווקא להפציר אסור וכן לא ירבה בתקרובת אבל אמר לו פעם אחת ושתים שלא בהפצרה מותר כי זה דרך כבוד וכל משום כבודו מותר אבל להפציר ולהרבות הוי גניבת דעת. ובענין חביות המכורות לחנוני פירש"י שאם חביות לחנוני ועדיין אצלו לא יפתחנה וכו' ואני תמה היכי ס"ד שיפתח חביות המכורות לחנוני ליתן מהם לאורח הבא אליו אם לא דמיירי שנטל רשות מן החנוני ולא הוזכר זה בברייתא כלל ונראה לי דהכונה שדרך סוחרי היין שיש שעומד אצלו להתיישן ואינו עומד למכור רק אחר זמן ויש יין העומד למכור ויין זה אין קפידא אם פותח הסתום כי בקרוב ימכרנו וזהו ענין חביות המכורות היינו שעומדין למכור לפתוח ולהשתמש מהם וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' דיעות וז"ל ולא יפתח לו חביות שהוא צריך למוכרם וכו' והיינו כמו שכתבתי שהן עומדות לכך לפתוח אותם למוכרם ואפשר גם כן שאי לא יפתח אותם למכור יתקלקלו אבל על כל פנים מפרש מכורות עומדות להמכר. אמנם הרמב"ם ז"ל השמיט מה שאמרו בברייתא הכא אלא א"כ הודיעו ובאמת לא הבנתי מקמש"ל תנא דברייתא דבהודעה מותר דהא פשיטא ואיזה שמץ גניבת דעת יש אם הודיעו. ואולי קמש"ל תנא דכל שהודיע לאורח בלבד סגי אפי' לא הודיע לשאר בני אדם העומדים שם וס"ד דהוי גניבת דעת אצלם שהם חושבין דמכבד לאורח כ"כ עד שהוא פותח חביות סתומות עבורו מ"מ מותר כמו דמותר לומר משום כבודו סוך שמן מפך ריקן כ"ש כאן כשהוא מודיעו בוודאי רוצה האורח בכך שיחשבו האחרים שהוא מכבדו אך לא ידעתי למה לא יחשב זה לגניבת לאורח עצמו ובע"ה שגונבין דעת שאר האנשים שיחשבו שמכבדו ואינו כן ומ"מ מהך דעולא דבסמוך משמע כן דהא הם לא ידעו דהודיעו דהא מקשה בפשיטות מהך דעולא ומשני דהודיעו אלמא דהודעה זו לא היתה גלוי' רק לעולא בלבד ומ"מ מותר שהוא אינו רוצה בטעות אותן האנשים ואם לא היו כאן כלל הי' מתרצה בכך רק אינו רוצה שיגלה לכל שהן מכורות שזה דרך בזיון שהרי כאומר בפי' אי לא היו מכורות לא הי' פותחן כנ"ל. והרמב"ם ז"ל השמיט תירוץ השני דשאני עולא ונראה דסובר דדוקא כעולא ור"י היו יכולין לסמוך כה"ג על אומדן דעת דבלא"ה ג"כ הי' פותחן אבל אנן לא סמכינן על זה כלל ומצינו כה"ג גבי מינקת חבירו שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו והשמיטו הרי"ף והרמב"ם דבר זה שאין סומכין עכשיו שיהא ממש כדבי ר"ג וה"ה כאן כנ"ל:

שם ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן. פירש"י שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו קסבר שיש בו שמן. ויש לדקדק למה לי פך ריקן אפי' מפך מלא אסור דמ"ש מסעודה ומתנה מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דדוקא להפציר ולהרבות אסור דזהו נראה כגונב דעת אבל לומר לו אחת ושתים מותר דזהו דרך כבוד ומשום כבודו מותר א"כ הכא קמש"ל שלא יאמר כלל כיון שהוא ריקן אפי' בפעם אחת הוי גונב דעת. אמנם אני תמה בלא"ה דהוי לי' למיתני הני תלתא בהדי הדדי דכלהו חדא מילתא דיודע בו שאינו סועד ויודע שאינו מקבל ויודע שאינו סך. ואפשר לומר בהא ג"כ דלפי שזה משונה מהנך תרתי דאפי' פעם אחת אסור הפסיק בינייהו בחביות המכורות אבל מ"מ חביות המכורות אינו ענין כלל להנך לא לשלפניו ולא לאחריו לכן לולא פירש"י ז"ל הי' נראה לי דמיירי שהאורח רוצה לסוך והוא מתבייש שאינו נותן לו לסוך ס"ד דמותר ליתן לו פך ריקן דאינו גניבת דעת כהנך דמעיקרא דהאורח עצמו ידע שאין בו כלום רק שנותן לו לפי שמתבייש מאחרים שאינו נותן לו לסוך קמש"ל דאפי' הך גניבת דעת דהוא כרגע מ"מ אסור והיינו דקתני הכא דמשום כבודו מותר ואין צריך להודיעו דתיכף ידע וכיון שהוא מתכוין לכבודו מותר משא"כ המכורות לחנוני לא מהני רק שיודיעו ולא מהני משום כבודו כיון שלא ידע כלל והוא גונב דעתו לעולם ובהודיעו לא בעינן משום כבודו כלל. ואפשר דאי נתכוין לכבודו מותר ג"כ אפי' לא הודיעו קודם רק אח"כ רק בהודיעו קודם אפי' אינו לכבודו מותר:

שם ובידו לגין המתקשקש. לא ידעתי למה נקט לשון זה כיון דעיקר כוונתו לומר לגין חסר הוי לי' לומר לגין שאינו מלא או חסר ולמה קרא לחסר בלשון זה מתקשקש. ונראה לי דהכוונה אף שמתקשקש ונראה חסרונו סיד דמותר קמש"ל דמ"מ הוי גניבת דעת דזימנין לאו אדעתי' להרגיש בקישקוש וחושב שהוא מלא. ויש לפרש עוד שהי' דרך נושא לגין לתלותו בגופו ולילך בו רק דלפי שהוא מקשקש ולא ירגישו שהוא חסר נטלו בידו או השלימו במים לכך קתני ובידו לגין המתקשקש. ומה שאמר ואם יש שם חבר עיר מותר. פירש"י חבורת עיר שיש שם רבים. ואיני יודע למה פירש כך ולא כפשוטו שיש שם חבר עיר היינו ת"ח ועוסק בצרכי העיר והוי כבוד לאבל שמכבדו בפני החבר עיר והכי איתא במגילה (דף כ"ז ע"ב) ופירש"י חבר עיר ת"ח המתעסק בצרכי ציבור וה"ה כאן ג"כ כך הכוונה:

שם ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חי' שחוטה מפני ב' דברים א' מפני שמתעהו ואחד מפני הסכנה איכא למידק היכי שייך למיחשב הך בכלל גניבת דעת הא הוי אונאה ממש דפשיטא דשל מתה אינה שוה כ"כ כמו של חי' גם תמוה לי הך מפני הסכנה היכי שייך הכא הא פשיטא דאפילו יודיעו אסור מפני הסכנה וכל אדם מישראל אסור לנעול אותו הסנדל כיון שיש סכנה בדבר ומה ענין זה להך דהכא לגניבת דעת ונראה לי דהכא מודיעו שיש כאן מתה בין החיות רק שאומר שאינו מכיר מי היא המתה וזהו גניבת דעת שהלוקח חושב דכ"כ הי' העור חזק עד דאפילו מתה הוא חזק כמו אינך החיות ואין הבדיל ביניהם להכירם וסכנה הוי לא מצד נשיכת נחש דפשיטא דיכול להיות דיודע שמתה כדרכה לא מנשיכת נחש רק לפי שאין הלוקח יודע איזהו המתה והוא מוכר לנכרי בחזקת חי' ואח"כ כשיודע לנכרי דמתה יעלול עליו דרוצה להכשילו בסנדל מתה מנשיכת נחש משא"כ כשיודע הלוקח דמתה והוא מודיע לו רק שמתה כדרכה שוב אין לחוש כנ"ל וענין כולה כראב"י נראה לי דרק הוא הוא תפס הדבר לסכנה שהי' תולה שעל דבר זה נהרגו אבל איכא דפליגי עלי' ואין חוששין לסכנה ומעשה זו זר ותמוה ואין דנין ממנה כלל, כנ"ל:

שם ת"ר השולח ירך לחבירו וכו' חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה וכו'. איכא למידק כיון דבישראל קיימינן הכא א"כ וודאי דבהודעה בעלמא סגי א"כ היכי קתני צריך שיטול הימנה גיד הנשה הא כל עיקר שאנו דנין כאן הוא על טירחתו בנטילת הגיד אי צריך לטרוח לנקר או אין צריך א"כ אפילו בחתוכה למה צריך לנקר להטריח ליטול גיד הנשה הא יכול להודיעו שלא ניטל הגיד ובוודאי אין לומר דמיירי ששולח ע"י נכרי דלמה לו לתנא לאורי' בהכי. ועוד דלקמן מוקי לה במקום שאין מכריזין א"כ אי אפשר לשלוח ע"י נכרי והוי לי' למיתני שלימה אין צריך להודיעו חתוכה צריך להודיעו אבל למה לי נטילת הגיד דוקא. לפיכך נראה לי דכמו דאמרינן לעיל גבי מומר דבעינן בדיקת סכין קודם וכן גבי כותי בעינן עע"ג קודם לכתחילה ולא סמכינן שיתן לו לאכול כזית בשר משום דילמא אישתלי ולא יתן לו וכן גבי מימר לא סמכינן ליתן לו לשחוט על סמך שיבדוק הסכין אחריו דילמא אישתלי ולא בדק א"כ הכא נמי אפי' לשלוח ע"י שליח ויצוה לו שיודיענו אסור לשלוח בלי ניקור דילמא השליח ישכח ולא יאמר לו ויאכל עם גידה והיינו דנקט התנא בשליח דוקא דאי בנותן לישראל עצמו פשיטא שאין צריך ליטול הגיד אפי' חתוכה דבהא ודאי בהודעה סגי כנ"ל ועמ"ש לקמן ע"ב דמיושב בזה כל הסוגי':

שם אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי. פירש"י בסתם אלא א"כ הודיעו דתו ליכא גניבת דעת ובמקום שאין מכריזין וכו' הכי מתוקמא לקמן. לכאורה דבר זה אינו רק לאביי ורבא אבל לאוקימתא דרב אשי דגזרינן שמא ימכרנה בפני ישראל ואפי' בינו לבין עצמו אסור א"כ ממילא אפי' בהודעה אסור וצ"ל נהי דלרב אשי אסור אפי' בינו לבין עצמו מ"מ כ"ה לא גזרינן דלא יודיע וגם ימכרנה בפני ישראל ולא חיישינן שיעבור בתרתי בלי הודעה ובפני ישראל מיהו יש לפקפק בזה דכיון דקתני מפני שני דברים ע"כ יש איזה נפקותא אף דלא שייך משום הא איכא משום הא דאי לעולם איכא תרתי מה צורך להנך תרתי בשלמא אי הוי ב' טעמים מצד עצמם נקט האמת דאיכא תרי איסורי אבל השתא דטעם השני הוא משום גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל ומה צורך הי' להם להמציא גזירה כיון דבלא"ה אסור בלי גזירה מכח גניבת דעת וע"כ דנ"מ אפי' בהודיעו דליכא משום גניבת דעת מ"מ אסור משום שמא ימכרנה בפני ישראל והיינו דיש לחוש דאחר שיודיעו תיכף יבוא ישראל ויראה שמכרה לו ויקח מן הגוי והישראל לא שמע ההודעה ולפי זה נסתר לכאורה כל הנ"ל אבל לקמן אכתוב בס"ד ישוב נכון לזה ועוד יתבאר בזה בתוס' בד"ה טריפה:

בתוס' בד"ה חיתוכא דעכו"ם מידע ידוע. פי' בקונ' וכו' ותימא וכו' כיון דחיתוך ישראל מידע ידוע וכו'. ולפע"ד יש ליישב בפשיטות והיכן הוזכר בדברי רש"י ז"ל דחיתוך ישראל מורה על הכשרות והיינו שכבר ניקר הגיד ואדרבא חיתוך ישראל שוה בכשרה ובטרפה במנוקר ואינו מנוקר דחזינן דשולח חתוכה ואינה מנוקרת רק דרך הישראל לחתוך הירך במקום שהגיד מונח דשם דרכו לחתוך לנקרו הילכך לעולם חותך שם הירך והנכרי אינו חותכו שם ולכך כששולח לחבירו ירך מנוקרת עכ"פ היא חתוכה במקום שהגיד מונח והישראל שולח כשרה א"כ אין לו לירא שמא יחליף הנכרי בירך טריפה דהנכרי אין חותך שם במקום הגיד ויכירה שזו אינה של ישראל ששלח וכל שהביאה לפניו מחותכת בחיתוך ישראל וממילא יודע שזו היא ששלחה לו וכיון שהישראל שלחה לו בוודאי כשרה היא שלא ישלח לו טריפה אבל וודאי נמצא אצל ישראל ג"כ טרפה מחותכת בחיתוך זה ואם באנו לחוש שהנכרי יחליף אותו בירך אחר טריפה מחותכת בחיתוך ישראל הא וודאי ליכא למיחוש דדוקא כשהישראל חותך טריפה לחתיכות מחתך אותה במקום שמחתך הכשרה אבל כאן שולח לו ירך שלימה רק מחותך במקום שהגיד מונח מזה וודאי ניכר שכדי לנקרה חתכה שם וטרפה מה לו לחתוך במקום הגיד כיון דשלימה היא ואינה מחותכת לחתיכות והא לא חיישינן שמא יחתוך הנכרי טרפה שלימה כמו חיתוך הישראל במקום הגיד דאינו יודע לחתוך כחיתוך ישראל והשתא אתי שפיר הכל דבגמרא שפיר פריך חתוכה נמי לישדר היינו חתוך לחתיכות דאז אין ראי' דכשרה היא דטריפה נמי כשחותכה הישראל לחתיכות חותכה באותו מקום שהוא חותך כשרה ושפיר יחוש הישראל דטרפה היא אבל כשאדם שולח ירך מנוקרת שלימה לישראל פשיטא דהישראל יכול לסמוך דכשרה היא כיון שאין הנכרי חותך כך כדרך שהיא חתוכה עכשיו במקום שהגיד מונח כנ"ל:

בא"ד וכי תימא דחייש וכו' דא"כ וכו' וי"ל דכ"ה וכו' דלכך שלחה לנכרי וכו'. לא נתבררו לי דבריהם בזה דהיכי ס"ד לחוש לבהמה שידענו שכבר היתה בחזקת כשרה כיון שניקר הגיד שנולד בה טריפות אח"כ דא"כ אף הקונה בשר או ירך מן המקולין לא יאכלנה בביתו שמא נולד באותה בהמה אח"כ איזה טריפות והרי כל י"ח אינן צריכין בדיקה דרוב בהמות כשרה וריאה כבר בדק בפנים ואפי' לא בדק ונאבדה כשר והיכי ס"ד לחוש על בהמה כשרה מנוקרת שנולד בה אחר הניקור איזה טריפות בלי שום ריעותא לפנינו ואם נאמר דזהו ריעותא במה שמכרה לנכרי א"כ פשיטא דלא שייך זה בשולח ירך לישראל חבירו ע"י נכרי. מיהו הא לא קשיא במה שכתבו שמא נזדמנה לעכו"ם ירך אחרת והחליפה בזו דאי באנו לחוש כך למה לי ירך אחרת הא יש לחוש דאותו הירך ממש ששלח לו נולד באותה בהמה טריפות אחר הניקור. דיש לומר אי הי' נולד באותה בהמה טריפות הי' הישראל השולח מודיע למי ששלחה לו שנמצא טריפות באותה בהמה אבל יש לחוש שמא אחרת שכבר ניקר נטרפה והחליפה הנכרי בזו אבל הא וודאי קשיא דמאיזה נחוש לשום בהמה שנמצא בה טריפות אחר הניקור. וביותר קשה לי שכתבו בתירוצם דכ"ה לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עכו"ם משמע דגוף הדבר שכיח שיולד טריפות בבהמה אחר ניקור רק שיזדמן לאותו הנכרי השליח אותה בהמה להחליפה בזו לא חיישינן א"כ ממילא בהך דהכא בשולח ירך לנכרי דאינו בהזדמנות כזה רק לחוש שנמצא בה טריפות אחר שניקר הגיד א"כ מה זה שכתבו אחר כן דלכך שלחה לעכו"ם וכו' דמשמע שבאו לחלק משום דהתם איכא ריעותא במה ששלחה לעכו"ם לכך יש לחוש א"כ בהך דשולח לישראל אפי' לא נחלק מצד הזדמנות רחוק בלא"ה אין לחוש משום דליכא ריעותא ולא חיישינן כלל שנמצא טריפות אחר ניקור וכבר כתבתי מקודם ליישב דברי רש"י ז"ל בפשיטות:

בד"ה טריפה הואי וא"ת לעולם אימא לך וכו'. ולדעתי נראה ליישב בפשיטות דכבר כתבתי דע"כ הך גניבת דעת דמיירי כאן הוא רק בכהאי גוונא דהכא שנותן לו ירך שאינה מנוקרת והנכרי יחשוב דטרח לנקרה ונותנה לו אבל ליתן לו טרפה בתורת כשרה וכ"ש כשיאמר לו בפי' שהיא כשרה הא לאו גניבת דעת מיקרי רק מתעהו ממש ובזה לא הי' צריך לדברי שמואל כלל שהרי ברייתא מפורשת היא לקמן דאין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי מפני שמתעהו ואפי' אי מיירי כאן במתנה הוי לה הטעאה גמורה כיון דטרפה זילא בי' מילתא [שהרי אפי' בני חיל אין קונין כל שהוכרז שהיא טרפה מחמת בזיון וגנאי כדאיתא לקמן] רק דהכא לענין גיד לא הוי הטעאה דפשיטא דגם אינה מנוקרת ניחא לי' ולפי זה ע"כ הך דשמואל ג"כ לא מיירי שאמר לו בפי' שהיא שחוטה כשרה דזהו הטעאה גמורה ודובר שקרים רק הוא נתן לו סתם שיחשוב שהיא שחוטה ואפי' אי הך ברייתא דלקמן אפי' בסתם הוי הטעאה מ"מ היינו דוקא במכר כיון דטרפה זול הרבה מכשרה הרי מטעהו אבל כאן שכר המעבורת הי' די לו בשווי' של טרפה רק הוא אמר לו סתם לגנוב דעתו דיחשוב דנותן לו כשרה אבל אי הי' יודע הנכרי שהיא טרפה ג"כ הי' מקבלה ואין זה רק גניבת דעת ומה שאמר במכר דשחוטה היינו בתורת שחיטה שיחשוב שהיא שחוטה או דאמר לו בפי' שחיטה ומ"מ אין זה שקר דשחיטה היינו שלא מתה מעצמה והוי נבלה אבל הא לא אמר לו בפי' שהיא טרפה והוי כמו גניבת דעת דהכא והשתא פשיטא דליכא למיחוש שמא יתננה לו בפני ישראל דמה בכך פשיטא דהישראל לא יקנה כיון שלא שמע מן הישראל הנותן לו שהיא כשרה אבל לעיל שפיר קאמר גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל דהתם פשיטא דלענין ליתן לו טרפה בתורת כשרה הוי הטעאה ממש ואסור לכ"ע ושפיר יקנה הישראל וכמו כן בברייתא דלקמן שפיר קאמר ב' טעמים האחד שהוא גונב דעת ושמא יראה ישראל ויקנה ממנו משום הא גופה דאסור להטעות הנכרי אבל בהך דשמואל שאין זו הטעאה רק גניבת דעת פשיטא דלולא דאסור לגנוב דעת להא לא חיישינן שיקנה הישראל ועמ"ש בסמוך:

בא"ד דיחוש דלגנוב דעתו של עכו"ם אומר כן. תמי' לי הא לעיל אמרינן גזרה שמא ימכרנה בפני ישראל אף דבתירוץ ראשון הוי ס"ל דמותר לגנוב דעתו של עכו"ם אלמא דמ"מ חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו ואם נתכוונו לחלק דהך דלעיל הוי הטעאה והא אפי' בתירוץ ראשון הוי אסור רק כאן בגניבת דעת איירינן א"כ מה מקום יש להקשות דנימא דמותר דהיכי ס"ד שיסמוך הישראל לקנות כל שאין לו בירור דכשרה הוא ובהכרח דהי' כוונת התוס' שאמר לו שחיטה וזהו כמו שאמר בפי' כשרה היא א"כ אי מחלקו התוס' בין הטעאה לגניבת דעת ע"כ הך דשמואל שלא אמר כשרה היא דא"כ הוי לה הטעאה ואסור לכ"ע. ונראה לי דוודאי לא מחלקו התוס' בין הטעאה לגניבת דעת ולא נתכוונו התוס' להקשות מהך גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל דהכא דבהא לא הוי מתרצי התוס' מידי ומוכח להיפוך דאפילו אי גניבת דעת מותר מ"מ יתנה הישראל רק הך דהכא לא קשיא להו כלל כיון דמיירי באמת בירך כשרה א"כ יש לחוש שמא יודע הישראל דכשרה היא או שאל אחרי' ונודע לו שהיא כשרה ואין אנו חוששין רק שיסמוך על ניקור הגיד ובזה שפיר חיישינן דכל טבח אינו מוציא מתחת ידו כל שאינו מנוקר או כיון דרואה חתוכה בחיתוך ישראל סומך על הניקור כמו שכתב הר"ן רק קושית התוס' מברייתא דלקמן דקאמר שמא ימכרנה לישראל והיינו שיתננה לו בפני ישראל ואח"כ יקנה הישראל אלמא דאפילו על הכשר הבשר יסמוך הישראל ויקנה אף דבאמת טריפה היא א"כ שפיר איקפד שמואל ואהא תרצו דבברייתא קתני מפני שני דברים האחד מפני שמתעהו והשני שמא ימכרנו לישראל א"כ שפיר יש לומר דמהאי טעמא גופא חיישינן שימכרנה לישראל דהישראל יסמוך כיון שאסור להטעותו ע"כ כשרה היא אבל אי מותר לגנוב דעת שוב לא יסמוך הישראל דיחוש לגנוב דעתו אומר כן ואפילו אומר בפי' ועמ"ש עוד לקמן בדברי התוס' בד"ה בפי' ר"ת שם שנראה לכאורה כסותרים דברי התוס' כאן:

ועיין מהרש"א ולכאורה דבריו מחוסרי הבנה אבל כוונתו פשוט דיש מקום לומר בהיפוך דהך גזירה היא בסתם ואז יש לחוש אף אם מותר לגנוב דעת הנכרי דלא יחשוב הרואה דאומר סתם דמתכוון לגנוב דעת דאי מותר לגנוב דעת אי הי' מתכוון לגנוב דעת הי' אומר בפי' כשרה היא לגנוב דעתו וע"כ שלא נתכוון כלל לגנוב דעתו אבל הך דשמואל באמר בפי' שהיא שחוטה לכך אי מותר לגנוב דעת לא שייך שיתננה בפני ישראל דישראל לא יקנה דיחשוב לגנוב דעת אומר כן כיון שאומר בפי' אבל לפי מה שחידש ר"ת לקמן דכל גניבת דעת לא שייך רק בפי' גם לא שייך שמא יתננה לו בפני ישראל אחר רק באומר בפי' א"כ מוכח משינוי' קמא דלעיל דאפי' אומר בפי' ומותר לגנוב דעת מ"מ חיישינן דישראל הרואה יקנה אותה א"כ הדרא קושית התוס' כאן לדוכתא והוצרך לחדש לקמן דיודע הי' מר שמואל דבצנעה עשה כן עיי"ש ולקמן נדבר מזה בס"ד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה