תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צג:
בגמרא ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך. פירש"י ז"ל מנהג מקומו שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בי' ר' אמי ור' אסי ואף דר' אמי ור' אסי בא"י הוי כדאמרינן פרק הניזקין דר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דא"י הוי מ"מ יש לומר דמעיקרא היו בבבל ונהגו בני בבל כמאן דאסר או אף דמחלקותן הי' בא"י נהגו בני בבל כמאן דאסר ולא נתכוין רש"י ז"ל לומר רק כיון דנחלקו בו ואיכא מאן דאסר אין לסור מן המנהג אבל לא ידעתי מנין לו לרש"י ז"ל דבר זה ונראה שדקדק כן ממה שאמר ואת לא תיכול משום אל תטוש וכו' דמשמע רק הוא לא יאכל משום אל תטוש והיינו לפי שהי' מבבל ושם נהגו כך והוי לי' תורת אמך של ר' שמן אבל באמת מצינו כיוצא בזה בכתובות ואת לא תעביד עובדא רק ברוב כשרים ובגיטין פרק הזורק ואת לא תעביד עובדא עד, דמטי' גיטא לידה ובודאי אין הכוונה לו בלבד רק הכוונה אף דמן הדין אינו כן מ"מ לא תסור מן המנהג משום אל תטוש תורת אמך והמנהג הי' גם בא"י והוי ס"ד דהוא בטעות כיון דבאמת מותר ועל זה אמר דמ"מ יחמיר משום אל תטוש וכן נראה באמת דבכמה מקומות משמע דר' אמי ור' אסי תלמידי ר' יוחנן היו ולא שייך שיאמר ר' יוחנן לר' שמן שינהוג איסור מכח פלוגתא דר' אמי ור' אסי ואולי ר' אמי ור' אסי נחלקו בבבל משמי' דר' יוחנן זה אמר משמו לאיסור וזה להיתר ונהגו שם כמאן דאסר וכשעלה ר' שמן לא"י שאל לר"י ואמר דבאמת מותרין ומ"מ לא יאכל משום דשם נהגו כמאן דאסר:
שם הני ביעי דגדיא. פירש"י ז"ל גדיא לאו דוקא ובאמת לא מצינו בגמרא שיאמרו גדי סתם ויהא עגל במשמע ונראה טעמו כיון דאפי' אחר ל' תליא אי אית בי' שורייקי א"כ לא יתכן שיהא עגל וכבש עכ"פ תוך ל' בלי שורייקי אסור דאי טבע העגל שיהא בהם זרע קודם לגדי אבל עכ"פ לא ישתנה בו הסימן של שורייקי גם אין סברא שיהא לו זרע משיולד ואי יש לו שיעור אחר הוי להו להזכיר שיעורו גם לפי הסברא נראה שכל ברי' המוליד קודם יש לו זרע קודם ובהמה דקה כגון עז יולדת קודם לגסה א"כ הי' מהראוי דגסה תתאחר להיות בה זרע מדקה וא"כ בוודאי לכולם נתנו שיעור זה. מיהו הרמב"ם ז"ל כתב ביצי גדי או טלה ומזה נראה דגסה לא. וכן נראה עוד להדיא מדברי הרמב"ם בהלכה י"ג שכתב חוטי הלב וכו' וקרום שעל הביצים הכל אסורים משום דם ביצי גדי או טלה שלא השלים שלשים וכו' הרי בהדיא דסתם קרום שעל ביצי זכר אסר בלי שום הפרש רק ביצי גדי וטלה חילק ביניהם בין קודם ל' לאחר ל'. ותמהני על הטור שהביא בסי' ס"ה לשון הרמב"ם בהלכה י"ג וסיים וקרום שעל הביצים לאחר ל' יום כולן אסורין משום דם ובאמת זה אינו ולא הוזכר בדבריו מעיקרא לאחר ל' יום שהרי בתר הכי תיכף בהלכה י"ג כתב ביצי גדי או טלה שלא השלים ל' יום וחילק בהן בין אית בהו שורייקי ש"מ דמעיקרא אין חילוק כלל וביותר תימה על הדרישה שגימגם שם מדוע לא חילק בין אם יש חוטין אדומים ומן הדומה שלא ראה דברי הרמב"ם עצמו רק חשב שמה שכתב הטור מעיקרא דין ביצי זכר לחלק בין נמצא חוטין אדומים זה לא נזכר ברמב"ם רק מה שכתב הטור אח"כ לשון הרמב"ם וכו' זה בלבד נזכר ברמב"ם ולכך הקשה מה שהקשה ופי' מה שפירש ולא כן הוא כי דברי הטור דמעיקרא מפורש ברמב"ם בהלכה י"ד רק הטור כתב ביצי זכר סתם והרמב"ם כתב גדי וטלה ואותו לשון שהביא הטור בתר הכי בשם הרמב"ם הוא בהלכה י"ג שם רק בזה שינה לשונו שזכר לאחר ל' יום וברמב"ם ליתא דסובר דלא הוזכר בגמרא רק בגדי וטלה לא בסתם ביצים ואדרבא מהאי טעמא השמיט הטור כל מה שכתב בהלכה י"ד וסיים בדבריו בהלכה ט"ו וכל ב"מ שהמאכל סובב בחללם אין מחזיקין בהם דם והיינו משום דכל מה שכתב בהלכה י"ד כבר זכר הטור קודם בעצמו ואין בדבריו חידוש על מה שכתב הוא לכך לא זכר רק מה שכתב בהלכה י"ג וריש הלכה ט"ו אבל מ"מ גם דברי הטור צ"ע שחשב בדעת הרמב"ם דאינו מחלק כלל בין ביצים לביצים ובאמת זה אינו דביצי גסה סובר דלעולם אסור הקרום משום דם והיינו מה שזכרו לעיל חמשה קרמא הוי דביעי ודמוקרי משום דמא ולא חילקו בין קודם ל' לאחר ל' בין יש בהם חוטין אדומים או לא רק כאן מילתא חדתא אמר ביעי דגדיא דוקא ומ"מ צריך ליתן טעם היכי אפשר שיהיו ביעי גסה כולם שווין בלי שום הבדל כלל בין קודם ל' לאחר ל' בין יש בהם חוטין אדומים לאין בהם חוטין אדומים אם לא שידעו טבע הגסה שנתהוה בהם הזרע ביום שנולדו בלי שום סי' של חוטין לכן נראה לי יותר נכון דברי רש"י ז"ל ואין הכוונה גדיא גדי רק כל רך ויונק קראו כך והכוונה ביצים של יונקים ולכך חילק בהם בין קודם ל' לאחר ל' אבל אין הפרש בין דקה לגסה ולפי זה נראה דביצי זכר שהם גדולים לכ"ע אפילו אין בהם חוטים אדומים קרומם אסור ואסורין עד שיקלוף או שיחתך וימלח ולא חילקו כאן רק ביונק בלבד ולפי זה אפשר שגם הרמב"ם נתכוין לזה ולא בא לאפוקי עגל רק בא לאפוקי כל שאינו יונק ואינו רך אז לעולם אסור וזה שכתב מעיקרא סתמא דקרום שעל הביצים אסור והיינו אי אינו יונק כנ"ל ועמ"ש בסמוך:
שם עד תלתין יומין שריין בלא קליפה. לא נתבאר בפי' היתר זה קודם לשאנו מתירין מפני שעדיין אין בהם דם אי הכוונה כיון דלאחר ל' ואית בהו שורייקי אסורין אפילו למלחה לקדירה בלי קליפה או חתוכה ועל זה קאמר דקודם ל' אין צריך קליפה אבל דינם עכ"פ למולחם כשאר בשר או כיון דקאמר דקודם ל' לית בהו דם ממילא אין צריכין רק הדחה ומותר לבשלם בלי מליחה כלל ובלי קליפה והנה ז"ל הרמב"ם ז"ל פ"ז מהמ"א הלכה י"ד ביצי גדי או טלה שלא השלים ל' יום מותר לבשלם בלא קליפה ולאחר ל' אם נראה בהן חוטין דקין אדומים בידוע שהלך בהם הדם ולא יבשל עד שיקלוף או עד שיחתך וימלח כמו שבארנו ואם עדיין לא נראו בהן חוטין האדומים מותרין עכ"ל משמע מדלא זכר מליחה רק אח"כ ש"מ דמעיקרא לא בעי מליחה כלל מיהו מה שיש לדקדק לכאורה דגם אתר ל' ונראה בהן חוטין אדומים דמהני בהו קליפה או חיתוך ומליחה משמע דבקליפה סגי בלי מליחה הא וודאי ליתא דמאחר דהחוטין האדומים מעידין דיש בהם דם דכבר אזרען היכי ס"ד דמבשל בלי מליחה הא לא עדיפי ביצים הללו מבשר בעלמא ומה בכך דקולף הקרום כיון שידוע שהלך בהם הדם ובוודאי אין סברא לומר שמה שכתב בידוע שהלך בהם הדם היינו בתוך הקליפה בלבד אבל גוף הביצים אין בהם דם אפילו יש בהן חוטין אדומים והרי לא חשיב ביצים בכלל אותן שאין מחזיקין בהם דם ועוד דהא טעמא דחוטין אדומים דאז ידוע דאזרען ובוודאי אזרען אביצים הוא דאיתמר שיש בהם זרע וממילא יש בהם דם. גם לשון הרמב"ם ז"ל אם נראה בהן חוטין אדומים בידוע שהלך בהם הדם ובסוף כתב ואם עדיין לא נראו בהן חוטין האדומים ומדשינה כאן בהן כאן בהם ש"מ דמציאות החוטין הוא בקליפה כמ"ש הפרישה שם בד"ה מותרין וכו' בלא קליפה פי' קליפת הקרום שבו הם החוטין כתב בהן וזהו ראי' שהלך הדם בביצים לכך כתב בהם ואין מהצורך להאריך בזה כי דבר ברור הוא שאי אפשר להתיר הביצים שנמצא עליהם חוטין אדומים לבשלם בלי מליחה אפילו בקליפת הקרום וכוונת הרמב"ם ז"ל במה שכתב או עד שיחתך וימלח הך וימלח קאי על גם קליפה דמעיקרא כלומר עד שיקלוף או ויחתך והך וימלח חוזר על תרווייהו או יקלוף וימלח או יחתך וימלח אמנם קודם ל' יום או אחר ל' ולא נמצאו בהן החוטין האדומים בזה וודאי נראה דלא בעי מידי לא קליפה ולא חיתוך ולא מליחה
אמנם הטור סי' ס"ה כתב וז"ל ביצי זכר כל זמן שלא הי' לו שלשים יום מותרין במליחה בלא קליפה אפילו לקדירה וכו' אסורין לקדירה בלא קליפה מוכח בהדיא דמליחה בעי לעולם ומהאי טעמא לא זכר אח"כ בלא קליפה ומליחה משום דמליחה בעי לעולם. אמנם המחבר בש"ע כתב מעיקרא בלא קליפה ולא זכר מליחה כלל ובתר הכי כתב גם כן אסורין בלי קליפה ולא זכר מליחה ולא נתבאר כלל דעתו אי סובר דכל היכי דקולף שוב לא בעי מליחה כלל אפילו יש חוטין אדומים וממילא קודם ל' או שאין בהן חוטין אדומים לא בעי לא מליחה ולא קליפה או דפשיטא לי' דמליחה בעי ולא הוצרך להזכיר כלל ואפילו קודם ל' ואין הפרש ביניהם רק לענין קליפה והש"ך שם ציין בס"ק ט' על מה שכתב המחבר אסורין בלא קליפה וז"ל וה"ה דחתיכה ומליחה מהני בהו עכ"ל מדכתב ומליחה משמע בהדיא דסובר דבקליפה לא בעינן מליחה דאי לעולם בעינן מליחה לא הוי לי' לומר רק וה"ה חתיכה מהני בהו ולמה לו להזכיר מליחה דבעי לעולם אפי' אי קולף וע"כ דסובר קליפה עצמה מהני וחתיכה ומליחה ג"כ מהני ולפי זה ממילא קודם ל' או באין בהן חוטין אדומים אין צריך לא קליפה ולא מליחה ותימה שיכתוב בפשיטות נגד דעת הטור דכתב מפורש דבעי מליחה אפי' קודם ל' אם כן כ"ש לאחר ל' ונראה חוטין אדומים דבעי מליחה עם הקליפה. אבל מ"מ יהא איך שיהא נפל הא מילתא בבירא אי בעינן מליחה קודם ל' וכן לאחר ל' בנראה חוטין אדומים אי סגי בקליפה או בעינן מליחה גם כן:
ומעתה אני אומר שיש להכריח דבר זה דקודם ל' או אחר ל' ולא נמצא חוטין לא בעי אפי' מליחה ואחר ל' אי נמצא חוטין אדומים בעי קליפה ומליחה או חיתוך ומליחה כמו שאבאר והוא דה"ה כתב דמדברי הרמב"ם נתבאר דקודם ל' אפי' נמצאו חוטין אדומים מותרין בלא קליפה ופשוט הוא והנה מה דפשיטא לי' לה"ה לדידי' קשיא טובא דנראה מדברי הרמב"ם בהדיא להיפוך וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שהרי פירשו דאי נמצאו חוטין אדומים בידוע שיש בהם דם א"כ אי ס"ד דמעיקרא אפי' יש חוטין אדומים מ"מ אין בהם דם בוודאי שהרי מותרין א"כ היכי אפשר שיהא אח"כ וודאי שיש בהן דם דהא חזינן דאח"כ ג"כ יכול להיות שאין בהם דם עדיין כשאין בהם שורייקי א"כ כשיש בהם שורייקי כיון דאותן שורייקי יכולין להיות קודם ל' בלי דם כ"ש שיכולין להיות אחר ל' בלי דם ולא הוי לן לאסור רק מספק ולא שנאמר בידוע שיש בהם דם ובהכרח דסובר רש"י ז"ל דהנך שורייקי ראי' ברורה היא שיש בהם דם רק מעיקרא אין צריך לבדוק דמסתמא אין שם שורייקי ואח"כ צריך לבדוק על זה וזהו דלא כה"ה הנ"ל. ואמת דברמב"ם א"א לפרש לענין בדיקה שהרי כתב לאחר ל' אם נראה בהן חוטין דקין והשתא אם נראה בהן אפי' קודם ל' אסורין והוי לי' לומר אחר ל' רואין אי יש בהן חוטין דקין וכו' אבל מ"מ פשיטא שא"א לומר דסובר כדברי ה"ה דמעיקרא מותר אפי' נראה בהן חוטין דקין דא"כ היכי קאמר אחר ל' בידוע שיש בהן דם הא ע"כ רק ספק הוא ולא ידוע וברור דכוונת הרמב"ם כך דמעיקרא אי אפשר כלל שיהא בהם שורייקי דודאי לא אזרען רק אח"כ פעמים אזרען ויש להם פעמים לא אזרען ואין להם לכך מעיקרא כתב בפשיטות דמותרין ואח"כ אם נראה בהן אסורין ואי עדיין לא נראו מותרין וכן משמע מלשון זה עדיין והיינו דעד ל' בודאי אינם ואם גם אחר ל' לא נראו גם אז אין בהם דם:
אך יש להקשות עדיין בשלמא לפי שיטת ה"ה והטור והרשב"א דמעיקרא אפי' יש בהם שורייקי מותרין ניחא דקאמר בגמרא הך סי' אי אזרען או לא אזרען ולא סגי לי' לומר אי אית בהו שורייקי אי לית בהו משום דס"ד דשורייקי הם ראי' על הדם א"כ ס"ד דגם מעיקרא אי אית בהו אסורין רק מסתמא אין בהו לכך קאמר דשורייקי אינם סי' רק דאזרען ואזרען הוי סי' על הדם הילכך ממילא קודם ל' דאי אפשר דאזרען ממילא אפי' אית בהו שורייקי מותרין רק אחר ל' אי אית בהו שורייקי אמרינן דאזרען כיון דאז יכולין להיות אזרען. אבל לפי מה שכתבתי לדברי רש"י ורמב"ם דלרש"י יש לומר דמעיקרא ג"כ אסור ולהרמב"ם עכ"פ אינו במציאות שיהא להם שורייקי א"כ הך סי' אי אזרען אי לא אזרען ללא צורך הוא לגמרי ולא הוי לי' לומר רק אי אית בהו שורייקי או לית בהו. וברור דלהרמב"ם כך הכוונה דאי הי' אומר הך סימן של שורייקי בלבד הוי ס"ד דהנך שורייקי הן סי' הדם ואי קולף את הקרום סגי בכך ואין הפרש רק מעיקרא לא בעי קליפה ובתר הכי בעי קליפה לזה הוצרך לומר הך סי' דאזרען והנך שורייקי הם מורים דיש בביצים דם הילכך מלבד דבעי קליפה בעי נמי מליחה לביצים כיון שיש בהם דם רק בלי קליפה לא מהני דהקליפה הי' מעכב הדם מלצאת משא"כ מעיקרא לא בעי לא קליפה ולא מליחה כיון דלא אזרען אין בהם דם כלל. הן אמת שיש לדקדק במה שפירש"י ז"ל בד"ה שריא וז"ל בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמים ליבלע באיבריו והשתא אי נימא דאפי' מליחה לא בעי לא הוי לי' להזכיר אבריו דהא כל אבריו בעי מליחה רק בהנך ביצים ליכא דם וע"כ דמליחה בעי רק אי הי' גדול נבלע הדם באברים היתה הקליפה מעכבת רק לפי דלא נפיש דמים שפיר יוצא ע"י מליחה כמו בשאר אברים שאין להם קרום אבל מ"מ לא תברא דכוונת רש"י כיון דאכתי לא נפיש דמים להיות נבלע באיברים עדיין בו כח להזריע זרע בביצים א"כ ממילא אין בהם דם רק כשהם גדולים ונפיש דמו אז מתהוה זרע באברים ויש בהם דם אבל וודאי כיון דלא אזרען ואין בהם דם לא בעי מליחה כלל כנ"ל:
מיהו אף שמה שכתבתי לדעת רש"י ורמב"ם נראה ני ברור מ"מ בגופא דמילתא במה שפירשו דהך סי' של שורייקי הוא סי' ברור שיש בהם דם אינו מוכרח כלל לפע"ד וזה ששואל מנא ידעינן לא שאל כלל על האיסור דמנא ידעינן דאטו אי לא ידעינן נוכל להתיר ודוקא מעיקרא מתירין דוודאי אין בהם דם אבל לאחר ל' אפי' אין אנו יודעין בבירור אסור רק ששואל דקאמר ואי לא אזרען מותרין אפי' אחר ל' דמנא ידעינן כיון דאז יכול להיות דאזרען לעולם אסורין וקאמר דאי אית בהו אסורין ואי לית בהו מותרין דאי לית בהו הוי בירור גמור דלא אזרען ואפי' אחר ל' ולפי זה שפיר יש לומר בפשיטות דקודם ל' אפי' אית בהו שורייקי מותרין דאין השורייקי בירור שיש בהם דם וקודם ל' תולין בשומן ואחר ל' אין תולין כיון דיכול להיות דאזרען ואי לית בהו אפי' אחר ל' מותרין דהוי בירור דאין בהם דם ומ"מ בהך דינא אי בעי מליחה קודם ואי בעי מליחה אחר ל' אחר הקליפה אף דאי נפרש כך אין הכרח להנ"ל מ"מ נראה כן דכיון דאין בהם דם בוודאי אפי' מליחה לא בעי ובתר ל' כיון דאזרען ויש בהם דם בוודאי לא מהני קליפה רק בעי מליחה אחר הקליפה כמו כל בשר ודברי הפוסקים צ"ע לפע"ד:
שם חתכה ומלחה אפי' לקדירה שפיר דמי. הא דקאמר אפי' לקדירה דמשמע דלצלי נמי בעי חתיכה ומליחה משום דלצלי כה"ג דלקדירה שהבשר מונח בתוך הקדירה לא תלוי בהא בעינן חתיכה ומליחה לרבינא לכך קאמר דאי חתכי' ומלחי' לא מיבעי' דלצלי מותר אפי' אגומרי לכ"ע אלא אפי' לקדירה נמי מותר.
שם רישא בכיבשה וכו' הנה לא נתבאר הרחש כשרוצה לצלותו מה דינו ואם בצלי דינו כמו בכיבשה א"כ הוי לי' לומר לצלי לכן נראה דשאני רמץ שאינו כמו צלי ממש ואינו שואב כ"כ כמו האש תדע דפשיטא דלאחר הטמנה זו בעי צלי' ומליחה כמו כל בשר לקדירה רק הרמץ פועל שיכול להסיר השער בקל ומחמת דמ"מ יש בו חמימות אי מניחו בית השחיטה למטה כל מה שהרמץ מוציא יוצא דרך בית שחיטתו הילכך כיון שהעור והעצמות מעכבים הדם והרמץ אין בו כח לפעול כמו צלי ממש לכך נעשה הדם קפוי ושוב אינו יוצא כלל אבל כל שצלאו ממש נראה דאין נ"מ כלל וכיון דקי"ל דבישרא דאסמיק אפי' אגומרי שפיר דמי ה"ה הראש לצלותו ממש כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה רישא:
שם שני גידין הן וכו' והא תניא וכו' היכי דפרעי טבחי איכא למידק מ"מ תיקשי כיון דגבי פנימי איכא סמוך לבשר וסמוך לעצם וכן בחיצון א"כ מ"ש דר"י אמר שמואל מציין פנימי סמוך לעצם וחיצון סמוך לבשר ותנא דברייתא מציין להיפוך וממילא ריא"ש וגם התנא תרווייהו לא מתנחי סימנא כלל א"כ בחיצון ופנימי דיו ובוודאי אין לפרש דר"י א"ש לא אסר בפנימי רק סמוך לעצם ובמקום דסמוך לבשר אין חייבין עליו וכן להיפוך בחיצון דוקא סמוך לבשר אין חייבין אבל סמוך לעצם חייבין ואין סמוך לבשר ולעצם סי' לידע איזה פנימי ואיזה חיצון רק מראה מקום האסור וחייבין ומקום האסור ואין חייבין הא וודאי ליתא דא"כ היכי מחלק בין פנימי וחיצון דבזה חייבין ובזה אין חייבין כיון דאיכא נמי להיפוך ועוד דנצטרך לומר דבברייתא איתא גבי בשר אין חייבין ובעצם חייבין ובאמת מדלא מייתי רק פנימי סמוך לבשר וחיצון סמוך לעצם משמע דבהא שוה ברייתא לריא"ש בפנימי לחיוב ובחיצון לפטור וכן ברמב"ם מוכח להדיא דבחיצון כולו אין חייבין ובפנימי כולו חייבין א"כ ע"כ לסי' נקטינהו והשתא וודאי קשיא איזה סי' הוא כיון דברייתא נקטא סי' להיפוך ממש. ונראה דבפנימי עיקרו סמוך לעצם ויש בו סמוך לבשר ג"כ ובחיצון הוי להיפוך עיקרו סמוך לבשר ויש בו סמוך לעצם ג"כ והשתא ר"י א"ש שפיר נקט פנימי לחיוב הואיל ועיקרו סמוך לעצם וחיצון לפטור הואיל ועיקרו סמוך לבשר והברייתא באה לומר דפנימי אפילו במקום הסמוך לבשר חייב וחיצון אינו חייב אפילו במקום הסמוך לעצם והשתא הך סמיכות לבשר ולעצם בדברי ר"י א"ש לסי' הוזכר ולטעם כי עיקר האיסור על העצם אבל בברייתא לא הוזכר לסי' רק לומר דבמקום בשר ג"כ חייב בפנימי ולהיפוך בחיצון סמוך לעצם ג"כ אינו חייב ויש לי לומר על דרך זה באופן אחר אלא שדברי הרמב"ם ז"ל מטין כמ"ש:
שם אתמר טבח שנמצא אחריו חלב וכו' עד והלכתא וכו' סוגי' זו צריכה ביאור ויש לתמוה בה הרבה דאי נפרש דמר זוטרא לחלוק בא על ר"פ דתרווייהו להלקותו או תרווייהו לעברו רק כשעורה במקום אחד וכזית אפילו בב' וג' מקומות דא"כ תיקשי הא כזית על ב' וג' מקומות הרי יש הרבה יותר מכשעורה במקום אחד א"כ למה לי' צירוף הזית כיון דבכשעורה בלבד מלקין או מעברין אותן כמו בכזית והוי לי' לומר שהזית נתחלק לכ"כ חלקים עד שאין כשעורה במקום אחד דאז מ"מ מלקין או מעברין משום שיש בצירוף כזית אבל פחות מכזית לא כיון שאין כשעורה במקום אחד אבל היכי שייך שיאמר כזית בב' וג' מקומות דיש הרבה שעורות במקום אחד ולמה לי צירוף הזית והרב מהרש"ל כתב באמת דמר זוטרא פליג מדקאמר והלכתא והוא תמוה לפע"ד כנ"ל:
אמנם אי נימא דמר זוטרא לא פליג אר"פ רק מחדש מסברתו חילוק זה דכשעורה לעברו במקום אחד וכזית להלקותו אפי' בב' וג' מקומות וא"כ מאי קאמר והלכתא כיון דלא פליגי כלל מיהו בהא הי' אפשר לומר דהך והלכתא לאו על פלוגתא קאי רק לפי שלא נתבאר בדברי ר"פ אי כשעורה לעברו ולהלקותו בכזית או להיפוך שיש לומר כשעורה מלקין אותו על שלא דקדק בניקור ומ"מ אין מעבירין אותו לגמרי וכיון שנלקה ומקבל עליו שלא לשוב עוד לזה נשאר על עמדו אבל בכזית מעבירין אותו לגמרי ואדרבא מדקאמר כאן להלקותו כאן לעברו ש"מ דבהיפוך היתה כוונתו כשעורה להלקותו וכזית לעברו וכן מר זוטרא נקט כשעורה קודם לכזית ואתי הילכתא ואמרה לעברו כשעורה ולהלקותו בכזית וזה שזכר גבי הילכתא מפורש איזה לעברו ואיזה להלקותו מה שלא זכר ר"פ בדבריו וזהו מורה כמ"ש:
אמנם הדבר הקשה הוא היכי קאמר מר זוטרא דלעברו בעינן כשעורה במקום אחד דוקא ואפי' יש פחות מכשעורה בהרבה מקומות עד קרוב לכזית וזהו תמי' גדולה דהא באיסורא אין נ"מ בין שעורה לפחות דאי חצי שיעור אסור מדאורייתא הכל שוה לאיסור מדאורייתא ואי דרבנן הכל דרבנן וע"כ דמה דבעינן כשעורה לעברו ע"כ משום דבציר מהכי הוי שגגה ועביד אינש להעלים עין במשהו כזה בשגגה ולא מעברינן לי' א"כ אי נעלם ממנו פחות משעורה בהרבה מקומות טפי הוי קרוב למזיד מבמקום אחד כשעורה כיון דאיסורא דפחות משעורה שוה לשעורה וצריך לדקדק שלא ישאר כלום א"כ נהי דעביד אינש לשגוג במשהו פחות משעורה בהעלם עין אבל לא שישגוג ויניח בהרבה מקומות עד קרוב לכזית ועוד היכי שייך לומר שאם שגג עוד במקום אחד במשהו פחות משעורה עד שיש כזית מלקין אותו ואם החסיר מקום אחד אותו המשהו אפי' מיעבר לא מעברינן לי' והרי לענין לעברו מחמרינן טפי מלהלקותו ולמה בהא מקילין טפי דבהרבה מקומות קרוב לכזית כל שהוא פחות משעורה לא מעברינן לי' ולענין להלקותו מחמירין אפילו בב' וג' מקומות:
וביותר יש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות מ"א הלכה כ"א שכתב אבל אם נמצא אחריו חלב אם הי' כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית חלב אפי' במקומות הרבה מכין אותו וכו' והשתא אי מפרש דפליגי והלכתא כר"פ למה זכר דברי מר זוטרא ואדרבא הי' לו להזכיר הך אפי' מעיקרא גבי כשעורה להורות דלא כמר זוטרא ואי לא פליגי א"כ עיקר חידוש דינו של מר זוטרא דכשעורה במקום אחד דוקא הי' לו להזכיר מעיקרא במקום אחד דוקא ודברי הרב בעל לח"מ לא נתברר לי בזה ואין להאריך מאחר שלא הרגיש בקושיא העצומה שהקשיתי לפי' מהרש"ל הנ"ל:
לכן נראה לפע"ד בישוב כל הנ"ל דלא הי' כוונת מר זוטרא להקל בלעברו ולהחמיר בלהלקותו אבל באמת אין הדבר כן רק דמר זוטרא בא לומר כיון דלעברו דבעי כשעורה הוא משום דפחות מזה דנין לשגגה א"כ ממילא דוקא במקום אחד דנין לשגגה אבל אי הניח בהרבה מקומות אפי' פחות משעורה מעברינן לי' דאין זו שגגה כיון דאיסורא שוה לשעורה וכיון שהניח בהרבה מקומות מעברינן לי' אמנם לענין כזית דשיעור זה אין הכוונה משום דבפחות דנין כשגגה רק דאין מלקין רק על שיעור זית דחייבין עליו מלקות א"כ ס"ד דוקא במקום א' אבל בב' וג' מקומות כיון שאין כזית במקום אחד יכול להיות שהי' מוכר לכל אחד פחות מכזית ולא הי' מכשול באיסור מלקות קמש"ל דאפי' בב' וג' כל שיש כזית מלקין אותו זהו מה שחידש מר זוטרא ואתי הלכתא וסתרו דבריו דאין מעבירין רק כשעורה דוקא ואין הפרש בין מקום אחד לב' וכן בכזית וזהו כוונת הרמב"ם שכתב כשעורה מעברינן לי' ש"מ דפחות לא ובהא לא שייך כלל לומר רבותא אפי' בב' וג' דאדרבא אי יש כשעורה בצירוף גרע טפי דבהא ס"ד דמר זוטרא דאפי' בפחות מעברינן לי' רק בכזית כתב אפי' בב' וג' דבהא לא נדחו דברי מר זוטרא רק בין בכשעורה בין בכזית אין הפרש בין ב' וג' למקום אחד ואתי שפיר הכל כנ"ל:
שם והשתא דאנשוי' לדר' יהודא מהימני. איכא למידק כיון דמה דאין נאמנים הוא רק מכח שיש חולק על ר"מ דלא בעי חטיטה ואנן כר"מ קי"ל א"כ חיישינן שיהי' מקילין כר"י א"כ מ"ש דבחלב אין נאמנין דהא בחלב ליכא פלוגתא שיתיר גוף החלב מה שאוסר ר"מ והרי בחלב פליג ר"י דנאמנין אף דבגיד אי הוי מצריך חטיטה לא הי' מאמין להם רק לפי שאינו מצריך אלמא דטפי ראוי להאמין בחלב מבגיד ולר"מ יהא בהיפך דבגיד נאמנים משום דאנשוי' לר"י ובחלב אין נאמנין ועמ"ש בתוס' בד"ה נאמנין ובד"ה חזרו ובגמרא בסמוך:
שם חלב מאן דכר שמי' וכו' וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב. יש לדקדק כיון דהוזכר בדברי ר"מ חלב ג"כ לא הוי לומר בדברי חכמים רק וחכמים אומרים נאמנים ולא שייך שיזכור שנית נאמנים עליו ועל החלב. גם יש לדקדק במה שאמר הכי קאמר אין נאמנין עליו ועל החלב והרי לא הוזכר לשון זה בדברי הת"ק רק ואין הטבחים נאמנין על גיד הנשה ולא הי' לו רק להוסיף בדבריו ועל החלב. עוד יש לדקדק כי כפי הנראה מדברי התוס' דעיקר הקושיא היתה חלב מאן דכר שמי' שלא הוזכר בדברי הת"ק ובאמת לכאורה אין זו קושיא כלל דמה לו להזכיר בדברי ת"ק חלב כיון שאמר בגיד דרבנן כ"ש חלב דאורייתא רק ר"י דמאמין בגיד מזכיר דאפילו בחלב נאמנין. לכן נראה. לי דעיקר הקושיא היתה כיון דלא מיירי בחלב גיד רק חלב דעלמא מאי ענין דין החלב במשנה זו שלא הוזכר כאן דיני חלב רק מדין גיד מיירי ואפילו הי' נזכר בדברי ת"ק ג"כ הוי קשיא לי' דדין החלב לא שייך כאן ואהא קאמר הכי קאמר דאין דין החלב בפני עצמו רק הכל אחד דכיון דחשיד דלא טרח טירדא מרובה ממילא חיישינן דלא טרח כלל כיון דטירחתו בגיד ובחלב מרובה מאוד אבל משום חלב בלבד דל הוי טירחא כ"כ לא הוי חשודין ומהאי טעמא לא חילק ר"ת בין חטיטה דרבנן לגיד דאורייתא דחשודי דלא טרחי כלל כיין שטירחתו מרובה וחכמים פליגי דלא חשידי ונאמנין על הכל אלא דאכתי קשיא דלעיל משמע דלא הוי חשידי כלל רק משום דהוי דכירי לדר"י ונסתר כל הנ"ל וכבר כתבתי בדיבור שלפני זה דקשה מ"ש מחלב דחשידי ובגיד לא חשידי כל דאנשוי' לר"י. לכן נראה לי דוודאי ר"י פליג לגמרי אר"מ דלא חשידי כלל דנהי דלית לי' חטיטה מ"מ ניקור הגיד דאורייתא עם החלב וודאי יש טירחא ומ"מ סובר דנאמנין רק ר"מ הוא דאינו מאמין בדבר שיש טירחא ואנן בהא כר"י ס"ל דלא חשידי רק בתר הכי דהוי ס"ל כר"מ בענין החטיטה חזרו לומר אין נאמנין משום דדכירי לדר"י הילכך, אף דבענין החשד לא ס"ל כר"מ מ"מ לא האמינו מטעם דהיו חוששין דלא יעשו חטיטה משום דר"י לכך חזרו שלא להאמינם על גיד והשתא דאנשוי' לדר"י ממילא נאמנים כר"י דלא חשידי כללו של דבר דבהא ס"ל כר"י דלא חשידי ובהא ס"ל כר"מ דבעי חטיטה הילכך כל כמה דהוי דכירי לדר"י חזרו לומר אין נאמנים וכד אנשוי' נאמנים כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה נאמנין:
בתוס' בד"ה מדלא קא בריין. מן התורה לא הוי אבר מן החי וכו'. כבר כתבתי בגמרא לפרש הך ביעי חשילתא היינו שנעקרו ממקומם למקום הכסלים ושם נדבקו בכסלים והשתא יש לומר כיון דדיבוק זה אינו מתולדתו גרע טפי מאבר המדולדל דאותו חיבור במקצת מתולדתו הוא וכאן מקומו משא"כ אותן בצים שנתקו ממקומן ונתחברו שלא במקומן:
אלא שיש לדקדק דהא נחלקו בבכורות פרק על אלו מומין ר"ע וריב"נ בבכור שאין לו רק ביצה אחת וישב על עכוזו ולא יצאה ואח"כ נשחט ונמצא דבוק בכסלים והתיר ר"ע ואסר ריב"נ א"כ לריב"נ דלא חשיב מום פשיטא דכ"ש דלא חשיב אבר מן החי ואפילו ר"ע דפליג דחשיב מום מ"מ מאיזה צד נימא דסובר דגם אבר מן החי הוי ודיו שיהא מום וכל בעל מום לא חשיב אבר מן החי ועוד אי לר"ע חשיב אבר מן החי ג"כ א"כ פליגי ר"א ור"א בפלוגתא דריב"נ ור"ע ועכ"פ אנן קי"ל כר"ע דמתיר משום מום והכא קי"ל דמותר.
אבל באמת נראה לי דלק"מ דבלא"ה יש לדקדק דהרמב"ם כשהביא בהלכות בכורות הך דאין לו רק ביצה אחת כתב דמושיבין אותו על עכוזו ואי לא יצא ע"י מיעוך ונשחט על פי מומחה ונמצא דבוק בכסלים מותר דהוי מום אבל אי לא מיעך בו כלל ונשחט על פי מומחה ונמצא דבוק בכסלים הרי זה יקבר. ולא נתבאר מנין לו דבר זה הא במשנה לא נחלקו רק לר"ע חשיב מום ולריב"נ לא חשיב מום א"כ ממילא כיון דהוא מום למה יקבר ואי משום דנעשה שלא כדין דנשחט בלי מיעוך ושמא אי הי' ממעך הי' יוצא הילכך אף דאח"כ נמצא דבוק ונתגלה שנשחט כדין מ"מ כיון דמתחילה נשחט שלא כדין יקבר דהוי כאילו נשחט שלא על פי מומחה. מ"מ מלבד דלא הוזכר זה במשנה כלל בפלוגתא זו ואם כללא הוא בכל מום שנשחט על פי מומחה שטעה אף שאח"כ נתוודע שנשחט כהוגן כיון דמתחילה נשחט שלא כדין יקבר א"כ מ"ש שזכרו הרמב"ם כאן ולא הוזכר במשנה כלל במקום הזה גם בשאר מקום לא הוזכר רק שנשחט שלא על פי מומחה ולא ע"י מומחה דמעיקרא טעה ואח"כ נתוודע שהאמת אתו והוי לי' להרמב"ם להוסיף מסברתו כאשר כתב דין בכור שנשחט שלא על פי מומחה דה"ה על פי מומחה רק שטעה מעיקרא:
לכן נראה ברור דסובר הרמב"ם דלא נחלקו ר"ע וריב"נ בביצה הדבוקה בכסלים אי הוי מום או לא דפשיטא כיון שנדבקה בכסלים הוי' מום. תדע דאמרו בגמרא דאמר לו ר"ע לריב"נ עד מתי אתה מכלה ממון של ישראל וריב"נ השיב לו עד מתי אתה מאכיל קדשים בחוץ ואי פליגי בגוף הדבר אי הוי מום או לא לא שייך שיאמרו זה לזה כך דוודאי אי מום הוא מפסיד ממון ישראל ואי אינו מום מאכיל קדשים בחוץ ובהא פליגי לר"ע הוי מום ולריב"נ לא הוי מום וע"כ דרק על הבדיקה על עכוזו פליגי דר"ע סובר דסומכין על בדיקה זו דוודאי אין לו ביצה או שדבוקה ואין ראוי להפסיד ממון ישראל מחשש רחוק שמא לא הועילה הבדיקה וריב"נ סובר דראוי לחוש בכל מה דאפשר שלא לסמוך על הבדיקה שמא שוחט שלא כדין קדשים בחוץ הילכך ממילא לריב"נ כשנשחט ונמצא דבוק נהי דעכשיו נתגלה דהוי מום אבל מעיקרא נשחט שלא כדין ויקבר ור"ע סובר דראוי לסמוך על בדיקה זו וכדין נשחט מתחילתו. ומעתה ע"כ לא פליג ר"ע רק כשישב על עכוזו ומיעך דלדידי' הוי בדיקה מעלי' ונשחט כדין אבל בלא בדק כלל דוודאי אסור לשחוט כ"ש דמודה לריב"נ דאי נשחט אסור וק"ו הוא ומה לריב"נ בשביל שסובר שאין הבדיקה יפה כ"כ אי נשחט אסור כ"ש בלא בדק כלל דאפילו לר"ע אסור והן הן דברי הרמב"ם דפסק כר"ע ולדידי' בבדק מותר ובלא בדק אסור דבהא מודה לריב"נ מכ"ש. והשתא ממילא ניחא הכל דהך דהכא אינו ענין להתם כלל דאפילו לר"ע דחשיב מום אין הכרח דהוי אבר מן החי ולריב"נ נמי דאסר התם היינו משום דנשחט שלא כדין שלא הי' לסמוך על בדיקה זו של מיעוך אבל כיון שנמצא דבוק בכסלים מודה דהוי מום ושפיר יש לומר דהוי אבר מן החי וכן דלא הוי אבר מן החי כמו לר"ע כנ"ל:
בד"ה משום אל תטוש. סבר כרב אשי וכו'. כבר כתבתי בגמרא דלכאורה אין אנו צריכין לכל זה כלל דאף דקאמר ואת לא תיכול אין הכוונה דווקא הוא דמצינו כיוצא בזה בהרבה מקומות והכוונה לכ"ע והכא נמי כיון שהעולם היו נוהגין לאסור אף דמן הדין מותר אמר שלא לאכלו משום אל תטוש תורת אמך ועיי"ש:
בד"ה רישא בכיבשה יש שנוהגין וכו' ובה"ג כתב האי מאן דמטוי רישא וכו' אבל תרנגולת וכו'. נראה מדברי בה"ג דהך דינא דראש הוא בצלי ממש ג"כ ולא ידעתי למה אמרו רישא בכיבשה הוי להו לומר בצלי ממש גם תימא מאוד לומר דמה שאמר מקפי קפי ואסור היינו רק המוח בלבד לא הראש ובוודאי נראה דרק ברמץ הוא דאמרי הכי דאינו צלי ממש ומ"מ חם הוא עד דאי מניחו על הצד מקפי קפי ואין כח ברמץ להוציא הדם כמו האש ולכך כל הראש אסור אבל בצלי ממש אין קפידא דהאש מוציא הדם בלי עיכוב כלל ואולי מה שאמר בה"ג דרק המוח אסור דוקא בצלי ממש אף דהאש מוציא הדם אבל מ"מ נשאר עוד במוח מחמת עיכוב הקרום וכל מה שיצא מתוכו מחמת חום האש ממילא יצא מן הראש לחוץ אבל ברמץ מודה בה"ג דכולו אסור וצ"ע ועמ"ש בגמרא ומה שכתבו ונראה דגם חוטין שבלחי וכו' אף דלקמן (דקל"ג) במקומו אמרו להדיא דבעי חתיכה ומליחה כתבו זה כאן לענין אם נצלה הראש כמו דבה"ג אוסר המוח אם לא הניחו על בית השחיטה כמו כן חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן קודם שנצלה הראש:
בד"ה נאמנין עליו ועל החלב. בסתם חלב איירי וכו' ועוד וכו' ופליגי דר"מ סבר וכו' עד סה"ד. דבריהם צריכין ביאור דבראי' השני' כתבו דהוי לי' לאקשויי דהכא אסור לדברי הכל והיינו ע"כ לפי הקדמתם דלא שייך נאמנות היכי דמותר א"כ למה להו הך ועוד דאי יסוד זה מוסד דלא שייך נאמנות היכי דשרי א"כ פשיטא דנסתר זה הפי' דבהדיא מתיר ר"י לעיל אפי' מדרבנן. וצ"ל דנתכוונו בהך ועוד אפי' אי נפרש כפירש"י לעיל דלר"י ג"כ שומן שעל השופי אסור מדרבנן משום מראית עין א"כ יש לפרש הך נאמנין דהכא על אותו שומן ואסור אפילו לר"י רק דהוי לי' להקשות לשמואל דאמר חלבו מותר לדברי הכל דהיינו כל חלבו דלא מפליג מידי והרי חלב שעל השופי אסור לדברי הכל והוי לי' לתרץ שמואל דאורייתא משנה דרבנן. אך לפ"ז נ' לי דבאמת אינה ראי' כי ראי' ראשונה יש לומר כפירש"י דעל השופי נאמנין וראי' שני' ממילא אינה ראי' דאטו יש הכרח במשנה דהך חלב היינו שומן גיד הא פשיטא שיש לפרש חלב ממש ואי אפשר להקשות לשמואל אבל לפי האמת דמשני לשמואל מהך קושיא מברייתא דשמואל דאורייתא ברייתא דרבנן שפיר יש לפרש מתניתין בחלב שעל הגיד מיהו ראי' שלישית דהוי לי' לומר ועל חלבו זו היא ראי' נכונה לכאורה. אך תמוה לי במה שכתבו בטעם הדבר דר"מ מצריך חטיטה ולא טרחי ור"י לא מצריך ובחלב פליגי ג"כ א"כ תקשי כיון דמסיק בגמרא דלכך אין נאמנין על גיד משום דהוי דכירי לדר"י אבל כד אנשוי' מהימני א"כ מ"ש חלב דלא מהימני והוי סברות הפוכות ממש דחזינן דחלב ראוי יותר להאמין מגיד דבגיד הי' מודה ר"י לולא דלא בעי חטיטה ובחלב פליג והיכי נימא אנן לר"מ להיפוך. לכן נראה לי ברור דר"י פליג על ר"מ לגמרי דלא חשידי כל אפילו על טירחא מרובה דגיד וחלב תרווייהו אפילו בלי חטיטה הוי טירחא ומ"מ נאמנין לר"י דלא חשידי כלל לדידי' ואנן בהא כר"י ס"ל דלא חשידי רק בהא חזרו לומר כר"מ דבעי חטיטה ולא האמינו אותם לא משום חשד טירחא רק משום דהוי דכירי לר"י דלא בעי חטיטה ולא היו מחטטין אבל על החלב נאמנין כר"י וכד אנשוי' לדר"י נאמנין על הכל אף דבעי חטיטה דבהא לא ס"ל כר"מ דחשידי שלא לטרוח כנ"ל:
ודע דלא נתכוונו התוס' בכל דבריהם כאן לומר דקאי רק אחלב ולא על שומן גיד דמ"ש שומן גיד מחטיטה דאינן נאמנין ופשיטא דלר"מ אין נאמנין על השומן ג"כ דהא תרוייהו שווין לר"מ דצריך לחטט אחריהן רק העיקר באו לומר דס"ד דקאי רק על שומן גיד דבהא שייך לומר דלר"מ אין נאמנין כמו חטיטה דגיד דמ"ש ולר"י תרווייהו מותרין ונאמנין אבל בחלב אפי' ר"מ מודה דבאיזה סברא פליגי בחלב ואהא כתבו דע"כ קאי אחלב ג"כ דאל"כ לא שייך נאמנין ומ"מ פליגי בחלב ג"כ משום חומרא וטירחא קצת וזה שכתבו ופליגי וכו' ודוק:
בד"ה חזרו לומר נאמנין אגיד קאי ולא אחלב. הנה לפי לישנא קמא אין הכרח כ"כ דלא קאי אחלב ושפיר יש לומר דמעיקרא דהוי להו טירחא מרובה הוי חשידי ממילא שלא לטרוח כלל אבל בתר הכי דלא הוי טירחא מרובה ממילא טירחא מועטת הוי טירחא. רק בל"ב חזרו לומר אין נאמנין ע"כ לא קאי רק אגיד משום דהוי דיכרי לדר"י אבל בחלב למה חזרו לומר אין נאמנין ועמ"ש לעיל בגמרא:
בד"ה חלב מאן דכר שמי' לעיל וכו' לא פריך הכי וכו' כדמפרש שמואל וכו'. יש לדקדק דבד"ה נאמנין כתבו להכריח דלא מיירי בחלב גיד רק בחלב דעלמא והשתא הא בלא"ה, אי הכא בחלב גיד מיירי מאי קושיא חלב מאן דכר שמי' הא הוזכר קודם וחלבו מותר דקאי אשומן גיד דמותר מדאורייתא ואסור מדרבנן ושפיר קאמר דנאמנין עליו וצריך לומר דהתוס' מפרשים חלב מאן דכר שמי' היינו שלא הוזכר בדברי ת"ק שאין נאמנין עליו עד שיאמר דר"י סובר נאמנין עליו הילכך ממילא אפי' אי הוזכר מעיקרא וחלבו מותר דהיינו שומן גיד מ"מ קשה הא לא הוזכר בדברי הח"ק שאין נאמנין עליו אבל לפי מה שפירשתי בגמרא דע"כ עיקר הקושיא חלב מאן דכר שמי' היינו דמאי ענין חלב כאן לדיני גיד אם כן מה שאמר מעיקרא וחלבו מותר ע"כ על גיד קאי דשפיר הוי מדיני גיד אבל חלב דעלמא קשיא לי' מה ענינו כאן. מיהו בין אי נפרש דהקושיא דמה ענין חלב לכאן בין אי הקושיא דלא הוזכר בדברי ר"מ שאינו מאמין על חלב ס"ס יש להקשות בס"ד לעיל דחלב שליל קאמר וקשה מה ענין חלב לכאן וכן לדברי התוס' קשה הא לא הוזכר בדברי הת"ק דחולק על חלב שליל דאסור וע"כ לדברי הכל הוא א"כ היכי מקשה והא מיפלג פליגי הא מתני' מוכח דלא פליגי דהא לא הוזכר חלב שליל לאסור בדברי הת"ק וע"כ דעדיפא מקשה לשמואל דבאמת פליגי וע"כ בחלבו של גיד מיירי דמדאורייתא מותר לכ"ע ומדרבנן אסור:
במשנה שולח אדם ירך לנכרי. הא דלא קתני לחבירו כדקתני לקמן בברייתא דג"כ שלימה מותר חתוכה אסור וליכא למימר דבישראל אין צריך ליטול גיד הנשה רק בהודעה סגי דא"כ למה קתני בברייתא שלימה אין צריך ליטול חתוכה צריך ליטול הא בהודעה סגי וע"כ דאפי' בהודעה אסור דילמא אישתלי השליח ולא יודיעו וא"כ הוי לי' לומר רבותא במתניתין דאפי' לישראל דוקא שלימה ולא חתוכה ואולי קמש"ל דס"ד דוקא לישראל חתוכה לא דמכשילו אבל לנכרי לא חיישינן דימכרנה לישראל [ואפשר דמהאי טעמא נקט בשולח דהיינו דרך מתנה דאי בנכרי הלוקח לצרכו ואין דרכו ליקח בשר למכור לא חיישינן שימכרנה לישראל רק בשולח לו מתנה יש לחוש שמא אין צריך לה כלל וימכרנה] מיהו כל זה רחוק בעיני דעיקר קמש"ל תנא חתוכה לא כיון דלא קתני רק דינא דשולח ולא מה שאסור לשלוח. לכן נראה לי דעיקר קמש"ל במה דקתני לנכרי דגיד הנשה מותר בהנאה דהכי מייתי בפרק כל שעה מהך משנה דגיד הנשה מותר בהנאה וכן משמע ברמב"ם להדיא שכתב גיד הנשה מותר בהנאה לפיכך שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה וכו' הרי להדיא כמ"ש:
והנה בגוף דברי הרמב"ם הקשו עליו דהא בפרק כל שעה מוכח דהך משנה דהכא כמ"ד יש בגידין בנ"ט דאז אמרינן כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו אבל אנן דקי"ל אין בגידין בנ"ט גיד הנשה אסור בהנאה דכל מקום שנאמר לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וא"כ הרמב"ם דכתב שם בסמוך דכל מקום דכתיב לא יאכלו איסור בהנאה במשמע ופסק אין בגידין בנ"ט למה פסק כהך משנה דשולח אדם ירך לנכרי וכתב בהדיא משום דמותר בהנאה ואמת כי במקום אחר כתבתי שאין זה דבר ברור לפע"ד דסובר הרמב"ם, כר' אבהו ואדרבא משמע בהרבה מקומות דפוסק כחזקי' ואף במקום הזה כתב עד שיפרוט לך הכתוב או בתורה שבעל פה בקבלה וחשיב שם גיד הנשה והשתא אי סובר כר' אבהו הרי זה משום דהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו ומזה נראה דסובר דעיקר מחלוקתן דלכ"ע וודאי משמע איסור הנאה רק לר' אבוהו דוקא שיפרוט לך הכתוב ולחזקי' לא בעינן שיפרוט הכתוב רק אפי' באה הקבלה בעל פה שהוא מותר ג"כ מותר אבל כל שלא באה הקבלה בעל פה הוי איסור הנאה בכלל אבל מ"מ עדיין הסוגי' פרק כל שעה צריכא עיונא רבה לפי זה ואין כאן מקום להאריך:
אבל לדעתי עיקר הקושיא מעיקרא ליתא דהא פריך התם לר' אבהו בתר הכי וקאמר דפליגי בהא תנאי בהך קרא דחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה דריה"ג סובר דאתי להתיר מלאכת הדיוט דס"ד דוקא מלאכת גבוה קמש"ל אפי' מלאכת הדיוט ור"ע סובר לטומאה וטהרה איצטריך עיי"ש וקאמר דפליגי בדר' אבהו דריה"ג סבר כר' אבהו הילכך בעינן להיתר הנאה של הדיוט ור"ע לא סבר כוותי' לכך לא בעינן להיתר הנאה ודחינן דכ"ע אית להו דר' אבהו וריה"ג סבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה לא הותרו הילכך בעינן קרא להתיר חלבה בהנאה ור"ע סובר דחלבה וגידה הותרו ואין צריך קרא רק לטומאה וטהרה ופריך עלה ריה"ג תינח חלב דאיכא קרא יעשה לכל מלאכה גיד מנ"ל דמותר וקאמר דיליף בק"ו מחלב דענוש כרת ומותר כ"ש גיד ור"ש דאוסר בהנאה סובר שאני חלב דהותר מכללו אצל חי' וריה"ג בבהמה מיהת לא אישתרי ועכ"פ מוכח דאפילו לר' אבהו גיד מותר בהנאה מק"ו מחלב ולר"ע ג"כ מותר בהנאה וא"כ כיון דסתם לן תנא הכא דמותר בהנאה, ממילא מוכח דהלכה כריה"ג דמותר מק"ו דחלב ומר"ע נמי לא מוכח כלל דלית לי' הך ק"ו דהא לדידי' וודאי מותר בהנאה ואף דקאמר מעיקרא טעמא משום דחלבה וגידה הותרו היינו משום דחלב נקט לה וגיד נמי קודם דס"ד הק"ו גיד נמי הותר אבל בתר דמסיק הך ק"ו שפיר יש לומר דר"ע נמי מודה דגיד לא הותר דאין בו בנ"ט ומ"מ גם גיד מותר בהנאה מכח ק"ו והיינו דלא קאמר בתר הכי ור"ע רק ור"ש משום דמר"ע אין הכרח כלל דפליג בהא רק בחלב פליג דהותר בכלל נבלה אבל גיד אפילו אי לא הותר בכלל נבלה שמעינן דמותר מק"ו מחלב והיינו דפריך התם בפשיטות גיד מנ"ל וכן לר"ע קאמר חלבה וגידה הותרו דמה לו להזכיר הא תרווייהו יכולין לסבור דגיד באמת אסור ולא הותר כלל בכלל נבלה דאין בגידין בנ"ט וע"כ משום דלא משמע לי' דהך מתניתין דהכא לא אתיא לא כריה"ג ולא כר"ע דגיד אסור לתרווייהו ולכך ביקש לומר דגיד מותר ג"כ לס"ד לר"ע דגיד הותר בכלל נבלה ולמסקנא לתרווייהו מכח ק"ו מחלב. הן אמת שיש להקשות דמעיקרא דפריך לר' אבהו מהך משנה דהכא למה לי' לומר משום דקסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרו לימא בפשיטות משום דילפינן ק"ו מחלב אבל באמת קו' זו בלא"ה קשיא דהוי לי' לומר מק"ו ולמה לו לומר דתלוי אי יש בגידין בנ"ט וע"כ צריך לומר דכל כמה דלא הי' צריך לומר מכח ק"ו ניחא לי' טפי משום דמשמע מלישנא דר' אבהו דלא יאכלו משמע איסור הנאה ג"כ עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה והיינו דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה הרי מפורש במקומו דהנאה לא אבל בגיד הנשה דכתיב על כן לא יאכלו ולא פרט הכתוב היתר הנאה רק דילפינן מחלב בק"ו זה לא מיקרי פרט לך הכתוב ושפיר יש לומר דקרא דנקט סתמא לא יאכלו ולא פרט היתר הנאה לאפוקי מק"ו נתכוון רק לאסור בהנאה ג"כ אבל בתר הכי דמקשה דהך דריה"ג הוי כתנאי וע"כ דסובר ריה"ג דחלבה וגידה לא הותרו ואפילו חלב לא הותר א"כ ממילא אפי' מה דמשני השתא היא וחלבה וגידה הותרו אין זה מפורש בכתוב במקומו דכתיב לא יאכלו בגיד סתם וע"כ דלא בעינן מפורש רק איזה לימוד סגי א"כ ממילא בק"ו סגי וזה שכתב הרמב"ם דעד שיפרוט לך הכתוב או בתורה שבעל פה והיינו בי"ג מידות דהא נמי סגי וחשיב גיד הנשה בתוך הני דבאו בתורה שבעל פה והיינו כמו שכתבתי דנלמד מק"ו והא נמי הוי כמפורש ואדרבה יש ראי' דאי אפשר להרחיק הך משנה דידן מהלכה שהרי כשהקשו לר' אבהו מהך משנה קאמר עלה קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחל בה וגידה הותרו ולמה לי' לומר קסבר ר' אבהו דהא מהך משנה קשי' לי' והוי לי' לומר קסבר האי תנא כשהותרה נבלה ור' אבהו מצי סובר דלא הותר גידה כלל דאין בגידין בנ"ט ובאמת אסור בהנאה כיון דהך תנא כמ"ד יש בגידין בנ"ט ס"ל וע"כ דאי אפשר לדחות הך משנה מהלכה כלל וממילא בס"ד הוי ס"ל לר' אבהו באמת יש בגידין בנ"ט כיון דהך מתניתין דשולח אדם ירך כוותי' אתי' דוקא רק אנ דקי"ל אין בגידין בנ"ט משום דלא תליא בהא רק מק"ו ילפינן דמותר בהנאה:
אלא דאכתי יש להקשות לכאורה דהא בתר הכי כללא כייל הרמב"ם דכל שאסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות בו סחורה חוץ מחלב שהרי נאמר יעשה לכל מלאכה א"כ משמע דאיסור הסחורה דאורייתא א"כ גיד הנשה יהא מותר בסחורה דכמו דילפינן היתר הנאה מק"ו מחלב כן יש ללמוד היתר סחורה מהאי ק"ו גופי' אבל באמת לא קשיא לא מיבעי' אי נימא כמו שכתב הט"ז דאיסור סחורה כיון דבנזדמנו מותר אין זה רק דרבנן ומה שהביא הרמב"ם היתר חלב מקרא היינו משום דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח בחכמים לגזור לאסור וכן נראה לכאורה כדבריו דאל"כ היכי מוכח מהך יעשה לכל מלאכה דהכוונה לסחורה שמא בנזדמן דהא חלב נבלה וחלב טרפה כתיב והני וודאי נזדמנו ודוחק לומר דעיקר הילפותא מסיפא דקרא ואכל לא תאכלוהו ש"מ דרק על אכילה קפיד קרא וכל חוץ אכילה מותר זהו דוחק ולא הוזכר ברמב"ם כלל ולהט"ז הנ"ל ניחא דוודאי מן התורה לא שייך לחלק בין נזדמנו ללא נזדמנו וכל שהיתר הנאה שלו מפורש שוב אין לאסור לסחורה דמפורש להתיר רק באינך איסורין דאין מפורש בתורה היתר שלהם בהא אסרו רבנן משום גזירה בלא נזדמנו והיינו דפריך גבי שרצים דכתיב לכם שלכם יהא דהוי כמפורש ההיתר וקאמר יהיו בהווייתן יהיו ואין זה דרש גמור לאסור בלא נזדמנו רק כלפי דדרשינן לכם שלכם יהא כתיב יהיו וממילא לא הוי מפורש להתיר כמו חלב ועוד יש לומר דלא מיירי הרמב"ם רק במידי דאכילה ולא במידי דלאו בר אכילה וגיד בלא"ה אינו בכלל איסור סחורה והוי כמו חמור וגמל דמותר לסחור דלמלאכתן עשוים ולא לאכילה וה"ה גיד כיון שאין בו בנ"ט ושומן דרבנן באמת מותר לסחור בכל איסור דרבנן ומהאי טעמא לא זכר הרמב"ם אח"כ בכללא דאין עושין סחורה רק נבלות וטריפות שקצים ורמשים ולא גיד משום דלאו בר אכילה ומעיקרא ג"כ לא כ' חוץ חלב וגיד משום דגיד אינו בעינן לחלב והוי כמו חמור וגמל שלא כ' חוץ חמור וגמל משום דלא מיירי כלל במידי דלאו לאכילה קאי ובהכא ניחא מה דקשה דאי נימא דאיסור סחורה דאו' וגיד מותר מק"ו א"כ הא מחלוקת חדשה בין ר"ע לריה"ג בענין איסור סחורה בגיד דלר"ע אסור ולריה"ג מותר וע"כ כמ"ש ועוד נראה לפע"ד דאפי' תימא דהרמב"ם אוסר בסחורה מדאורייתא מ"מ לא קשיא כלל דנילוף גיד לסחורה מק"ו מחלב דכיון דחזינן בנזדמנו מותר למכור רק לכתחילה אסור ע"כ דטעמא משום שלא יבוא לאכלו כמ"ש הפוסקים א"כ לא שייך ללמוד בהא ק"ו ומה חלב דענוש כרת שהרי יש לומר דהיא הנותנת לפי שחמור מאוד וענוש כרת לא חיישינן שיבוא לאכלו משא"כ איסור קל יש לחוש טפי שיבוא לאכלו ודוקא לענין הנאה שייך ק"ו ולא לענין סחורה. והי' נראה לי ג"כ לומר על פי מה שהקשו התוס' שם דגיד חי' עכ"פ ליתסר ותירצו כיון דע"כ לא יאכלו אינו איסור הנאה ה"ה חי' עיי"ש ולפי זה יש לומר דלענין סחורה אכתי יש לאסור גיד חי' דזה לא תלוי בלא יאכלו והשתא ממילא אין סברא לחלק בין חי' לבהמה ותרווייהו אסורין [ולפי דברי התוס' יש מקום ליישב קצת הא דקתני במתניתין ריש פירקין ונוהג בבהמה וחי' דמה נפקא מינה ולדברי התוס' יש לומר דס"ד כיון דלא יאכלו איסור הנאה ג"כ כולל ובאמת בבהמה יש ק"ו שלא יהא אסור בהנאה א"כ ס"ד דמכח זה נימא דקרא רק בחי' משתעי דבה ליכא ק"ו קמש"ל דנוהג בבהמה ובחי'] מיהו מלבד שאין זה עולה יפה לפע"ד אבל בלא"ה עיקר דברי התוס' לא נתבררו לי כלל דמה בכך דבחי' ליכא איסור חלב מ"מ כיון דילפינן ק"ו מחלב שור ושה דבהו לא הותר מכללו ומ"מ מותר בהנאה אף שיש כרת כ"ש גיד חי' דאינו רק לאו דמותר בהנאה ומה בכך דהותר מכללו אצל חי' מ"מ כמו דילפינן בהמה משום דבאותן מינין שנאסר החלב לא הותר מכללו ומ"מ קיל לענין הנאה כ"ש דחי' דאינו רק לאו דמותר בהנאה לכן העיקר כמ"ש מקודם:
והנה בעיקרא דמילתא אי איסור סחורה דאורייתא או דרבנן נחלקו האחרונים בכוונת הרמב"ם ז"ל גם נמצא בתוס' בהרבה מקומות שהוא איסור דאורייתא. ואני תמה לפי דבריהם היכי קאמר דפליגי ריה"ג ור"ע דריה"ג סובר חלבה וגידה לא הותרו וצריך קרא להתיר חלב בהנאה ור"ע סובר חלבה וגידה הותרו ולא צריך קרא רק לטומאה וטהרה והדבר תמוה מה בכך דחלבה וגידה הותרו הא לא הותרו מהך קרא רק בנזדמנו דהא בכלל נבלה הן ונבלה עצמה אסירה בסחורה א"כ אכתי צריך קרא אשר יעשה לכל מלאכה להתיר החלב בסחורה אפילו לא נזדמנו והוא תמוה לפע"ד לכן ברור שאיסור הסחורה רק מדרבנן ולא אסרו רבנן רק דברים שהסחורה בהם הוא לאכילה אבל חלב עיקר הסחורה שלו למלאכה הוא כמו שנאמר יעשה לכל מלאכה ולא הוזכר כמו בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי משום דחלב עיקרו עומד למלאכה ולכך לא אסרוהו חכמים ולפי זה פשיטא דגיד כיון דאין בגידין בנ"ט דאינו עומד לסחורה לאכילה גרע טפי מחלב והוי כמו חמור וגמל דלא מיירי בי' הרמב"ם כמ"ש מקודם כנ"ל:
בגמרא שלימה אין חתוכה לא. פירש"י ירך שלימה משמע. הא דלא קאמר דדייק הכא מדקתני מפני שמקומו ניכר דיש לומר חתוכה נמי ניכרת אבל כיון דירך שלימה משמע מוכח דחתוכה אינה ניכרת. ויש להוכיח מתוך פירש"י ז"ל דהך חתוכה דממעטינן אין הכוונה שנחתך במקום הניקור כדרך הטבח שחותך במקום שהגיד מונח כדי שיוכל להוציאו ולחטט אחריו אבל הירך עדיין שלם הוא. דא"כ היכי קאמר שגיד הנשה בתוכו דכיון דנקט ירך שלימה פשיטא דגיד הנשה בתוכה דאל"כ חתוכה היא וע"כ דהא נמי שלימה היא וחתוכה הכוונה שנחתך לחתיכות והוא שולח לו חתיכת ירך או הרבה חתיכות ולא ירך שלם ונ"מ בדבר זה כמו שאבאר לקמן בסמוך:
שם במאי עסקינן. אילימא במקום שאין מכריזין וכו'. תמוה לי מה ענין קושיא זו למכריזין ואין מכריזין לענין טריפות בלא"ה הוי לי' להקשות דקתני במשנה שלימה ולא חתוכה אלמא דבחתוכה יש לחוש איזה חשש והיכי אפשר זה דא"כ שלימה נמי דילמא חתיך לי' הנכרי ולמה לי הך שקלא וטרי' של מכריזין ואין מכריזין לקושיא זו ועוד תמי' לי דפריך אי באין מכריזין חתוכה נמי לישדר הא בשלימה עצמה קשיא דבהדיא קתני במתניתין מפני שמקומו ניכר אלמא דמותרת היא לישראל ויכיר מקומו של גיד ואי באין מכריזין הא אסור לישראל מכח טריפות ומאי ענין מקומו ניכר לכאן. וביותר תימה דלקמן מוקי לה באמת במקום שאין מכריזין ובחתוכה נמי אין חשש מכח טריפות דישראל לא יקחנה רק חתוכה אסור דקא גניב לי' לדעתי' וקשה תינח חתוכה אבל שלימה היכי קתני במשנה מפני שמקומו ניכר הא בלא"ה לא זבין לה ישראל ובוודאי ליכא למימר דהך מפני שמקומו ניכר הוא נתינת טעם דבשלימה לא גניב לי' לדעתי' דפשיטא כיון שהישראל לא עשה דבר ושלחה כמות שהיא אפילו אי יטעה הנכרי הא מטעי' נפשי' ובשלמא חתוכה כיון שחתכה יחשוב הנכרי דכבר ניקר הגיד אבל בשלימה כיון שלא עשה בה שום דבר פשיטא אפילו לא יכיר הנכרי דאין בזה איסור ועוד דפשיטא דבמתניתין דלא הוזכר גניבת דעת כלל פשיטא דמדין גיד מיירי שאין לחוש שיהא נאכל לישראל בגידה דמקומו ניכר רק דקתני ירך משום דחתוכה אסור מצד אחר מצד גניבת דעת אבל פשיטא דכולה מתניתין מצד גיד אתינן עלה שאין לחוש שיאכל ישראל בגידה ועוד דאי מצד גניבת דעת הנכרי מה ענין דבר זה לגיד הנשה כל מיני גניבת דעת אסור ועכ"פ הוי לי' לתנא לומר בהיפוך דאסור לשלוח בשר שאינו מנוקר לנכרי משום גניבת דעת ושלימה מותר דמקומו ניכר וברור דעיקר בא לומר דאין לחוש שיאכל ישראל עם הגיד והשתא כיון דמיירי במקום שאין מכריזין הרי בלא"ה לא יקנה הישראל דאסורה באכילה אפילו מנוקרת:
לכן נראה לי דהך במקום שאין מכריזין ומכריזין אין הכוונה דשם אין קונין בשר מנכרי כלל דלעולם חיישינן שמא טרפה הוא רק כך הכוונה במקום שאין מכריזין אין קונין בשר אלא בחותם וסי' שהיא כשרה ובמקום המכריזין קונין בלא"ה דוודאי אין שם טריפה כלל וכן המנהג עכשיו בכל העיירות שהטריפות מצו ות שאין מביאין בשר למקולין למכור רק בחותם וסי'. והשתא זה ששואל שלימה אין חתוכה לא תיכף קשיא לי' הא שלימה נמי חתיך לי' הנכרי ואהא קאמר במאי עסקינן אי במקום שאין מכריזין ושלימה מותר לשלוח בחותם וסי' שלא במקום משך הגיד כלל והשתא לא חיישינן דחתיך לי' דכל שיחתוך לחתיכות ממילא לא יקנה רק אותה חתיכה שבה הסי' ושם אין שם גיד הנשה כלל ואפילו יחתוך חתיכה עם הסי' באופן שישאר בה מן הגיד ג"כ בכהאי גוונא מקומו ניכר באותה חתיכה אבל חתוכה באופן שנתקלקל מקומו של גיד ואינו ניכר מקומו אסור לשלוח בחותם וסי' ואהא פריך חתוכה נמי לישדר לי' והיכי פסיק ותני דוקא שלימה הא חתוכה נמי יכול לשלוח במקום שאין שם שום סי' וממילא לא יקנה הישראל מחשש טריפות ואי במקום שמכריזין ולא צריך סי' כלל ולכך אינו שולח חתוכה א"כ שלימה נמי דילמא חתיך לה:
ויש לי לומר עוד בדרך מרווח ביותר והכל אחד והוא דס"ד שלימה יכול לשלוח אף שיכול להיות שהישראל ראה הירך שלם אצל הטבח ומכירו בט"ע ויקנה מן הנכרי מ"מ מותר מפני שמקומו ניכר ולא יאכל בגידה ולא חיישינן דילמא חתיך לי' דאז לא יכיר בט"ע ולא יקנה אבל חתוכה אין לשלוח שמא יכיר החתוכה בט"ע ויאכלנו בגידה דודאי אף דלא ס"ד שיתננה לנכרי זה השליח בפני ישראל אבל מ"מ הא ודאי ידע דיכיל להיות שיכיר הירך או החתוכה בט"ע והכי אמרינן לקמן במי שאבד בשר ונמצא שיש לו ט"ע בגווי' ואהא פריך מ"מ היכי קאמר דוקא שלימה מ"מ עכשיו שהוא שולח לנכרי יכול לחתוך לחתיכות דאז ליכא ט"ע כיון שחתך ירך שלם לחתיכות:
ועדיין יש לברר הא דאמרינן שלימה אין חתוכה לא ופירש"י ז"ל כיון דחתוכה היא סבר הלוקחה מן הנכרי שניטל גידה דאין הכוונה שיש בחתוכה הוכחה שניטל גידה, מחמת שהיא חתוכה דהא חזינן בשלימה בעינן הוכר דוקא שלא ניטל גידה והרי כל שאין היכר שניטלה סגי בכך ועוד אי יש מחמת חתיכתה ראי' שניטל גידה לסמוך באכילת גיד א"כ יהא זה עצמו ראי' שהיא כשרה ומאיזה צד ניחוש על בשר שהי' בחזקת כשרות בודאי שהרי הוא מנוקר שנפל בו אח"כ טריפות וא"כ מאי פריך חתוכה נמי לישדר לי' הא היא הנותנת כיון דחתוכה היא ויש ראי' שניטל גידה א"כ הרי כשרה היא ויקנה אותה הישראל. ובהכרח שאין חתוכה זו שום ראי' והוכחה שניטל גידה רק שלימה יש הוכחה והיכר שלא ניטל וכל כמה שאין ניכר שלא ניטל יש לחוש שיקח הישראל ממנה ויאכל בלי ניקור מיהו יש לתמוה מ"ש דמחשש טריפות לא יקח עד שיתברר לו בודאי שהיא כשרה ומשום גיד לא יחוש כל שלא יהא נודע לו בבירור שלא ניטל הגיד. וצריך לומר דסתם טבח אינו מוציא מתחת ידו בשר שאינו מתוקן כהלכתו ואין דרכו של טבח למכור בשר רק מנוקר כהלכתו רק בשלימה הרי רואה שאינה מנוקרת אבל כל שאינו ניכר סומך על הטבח דודאי ניקר אך ה"מ בשר כשר אינו מוציא בלתי מנוקר אבל טרפה למה לו לנקר הילכך כל שלא נתברר לו שהיא כשרה ממילא לא יקנה דחושש דטרפה היא ולא ניקר ג"כ לכך שפיר מקשה חתוכה נמי לישדר לי' מיהו יש לתמוה לכאורה לפי זה הא דמשני בסמוך חיתוכי דעכו"ם מידע ידוע וקשה מה בכך כיון דכשרה היא ודאי דהא מוקי לה במכריזין א"כ כל שאין היכר שלא ניקר סומך על הטבח דודאי ניקר כהלכתו וצריך לומר דהך מידע ידוע הכוונה כשהיא חתוכה בחיתוך העכו"ם עדיין מקומו ניכר כיון שאין הנכרי פורע במקום שהגיד מונח כמו שפירש"י לקמן והוי ממש כמו שלימה דמקומו ניכר ועמ"ש לקמן בגמרא ותוס' בד"ה חיתוכא: