אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צב:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צב:

דף צב.

בגמרא בעי ר' ירמי' אית לי' לעוף ועגיל אית לה לבהמה ולא עגיל מאי בתר דידי' אזלינן או בתר מיני' אזלינן תיקו [לשון אית לי' דנקט אינו מובן לי שפיר] כבר כתבתי למעלה דלכאורה יש לפשוט ממתניתין בעי' זו דקתני ונוהג בבהמה ובחי' וכו' ומקמש"ל דנוהג בהו כיון דסתמא כתיב קרא ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה איזה מקום יש לחלק ולומר בהמה דוקא ולא חי' או בהיפוך ולא הוי לי' לומר רק ואינו נוהג בעוף וע"כ דקמש"ל דבהמה וחי' עדיפי מעוף דאינהו אפילו אין הכף עגיל גידם אסור משא"כ עוף לפי שאין לו כף עגול גידו מותר לעולם אבל אי הי' הדבר תלוי בדידי' לא הי' הפרש בין בהמה וחי' לעוף והוי לי' לומר שאינו נוהג רק כשהוא על כף עגול ומדמחלק במין דמינים אלו נוהג ומנים אלו אינן נוהג ש"מ דבתר מיני' אזלינן. והנה לעיל כתבתי ליישב דס"ד דנקט חי' משום דחזינן דלא אסרה תורה חלבה ס"ד דגיד נמי לא אסרה תורה בה קמש"ל אבל מ"מ לא נתקררה דעתי בזה דמאיזה צד נדחוק במתניתין כך ואדרבא בחלב הטעם שאין מקריבין קרבן מן החי' אבל גיד שנאסר מכח יעקב מה ס"ד שיהא נפקותא בזה בין בהמה לחי' ודוחק לומר דלא אסרה תורה רק לזכר עובדא דיעקב וממילא נאסר רק במינים המצויין לא בדבר שאינו מצוי [וכן הקרבן אינו מהם לפי שאינם מצויין] זהו דוחק דפשיטא דיותר ראוי לפרש מתניתין כפשטא דלכך זכר מינים האסורים ומין ההיתר להורות דבמין הדבר תלוי. ונראה לי דשני צדדי איבעי' דר' ירמי' הוא בלישנא דמתניתין דוודאי הך צד דבתר מיני' אזלינן הוא מלשון התנא דמחלק במינים אמנם צד השני הוא משום דנקט התנא בירך של ימין ובירך של שמאל וקשה חדא דהוי לי' לומר בב' היריכות ולמה פליג להו בירך של ימין ובירך של שמאל ועוד למה נקט הך דימין ושמאל באמצע והוי לי' למיתני ונוהג בבהמה וחי' ואינו נוהג בעוף ובתר הכי ונוהג בימין ושמאל או מעיקרא ימין ושמאל ובתר הכי חילוק המינים וזה הי' נראה לו לר' ירמי' דבתר דידי' אזלינן וס"ד כיון שאסרה תורה גיד בשני היריכות א"כ כל שאין לו כף אחד עגול שוב אינו נוהג באידך ג"כ דשתי הגידין איסור אחד הן ולא יתפרדו קמש"ל דנוהג בירך של ימין אף ע"פ שאין שם שמאל וכן נוהג בשמאל אף שאין שם ימין דהיינו דכף אחד עגול ואחד אינו עגול כנ"ל:

שם בתר דידי' אזלינן או בתר מיני' אזלינן הר"ן והרשב"א האריכו בזה דמ"ש מאיטר דתפילין ומתוך כך נפל להם ספק גדול בענין חליצה באיטר. והנה אף שיש לי להאריך ולפלפל הרבה בדבריהם מ"מ לא רציתי להאריך לפי שנ"ל שאין לכל הדברים הללו שורש ועיקר כמו שאבאר לכן אקצר ולא אכתוב רק מה שיש לי לתמוה על דבריהם חדא במה שכתב הרשב"א ז"ל בשם אחרים לתרץ דכאן דוקא לפי שבא ע"י מעשה ס"ד בתר מינו אזלי' דבעינן דומיא דיעקב שהי' הוא ומינו כך וזה אצלי מן התימא דתינח בהך בעי' אית לי' לעוף ועגיל שפיר מספקא לי' אי אזלינן בתר דידי' כמו בעלמא או דשאני הכא דבעינן דומיא דיעקב אבל בהך צד אית לי' לבהמה ולא עגיל מאי קא מיבעי' לי' במה נפשך אי אזלינן בתר דידי' כמו בעלמא א"כ אין כאן איסור גיד ואי שאני הכא דבעינן דומיא דיעקב א"כ כ"ש שאין כאן איסור גיד דיעקב הוי הוא ומינו וכאן הוא לית לי' ואי לא בעינן דומיא א"כ אזלינן בתר דידי' גם מה שכתבו דגבי יבם לא חלוץ כלל שאין לו ימין כמו כהן אטר תמוה לי דאי שם ימין הונח על הצד בלבד הרי יש לו ימין ואי על חוזק הכח הרי יש לו צד השני דלדידי' הוא ימין ואי תרווייהו בעינן שיהא נקרא ימין א"כ שולט בשני ידיו נמי הא אין לו ימין ומה בכך דבריותא הוא מ"מ אין לו ימין:

אמנם לולא דברי הראשונים ז"ל אני אומר דעיקר הקושיא מעיקרא ליתא דע"כ לא מיבעי' לי' לר' ירמי' הכא רק כיון דדבר זה שאמרה תורה אשר על כף הירך נעשה בזה חילוק מינים שמין העופות אין בהם איסור גיד ומין בהמה ותי' יש בהם איסור ולכך יש להסתפק שמא הי' כוונת הכתוב לחלק במינים להתיר במין זה ולאסור במין זה כיון שאנו רואין שיצאו מינים בהיתר ומינים באיסור אבל בעלמא כיון שאין לנו בזה חילוק מינים ואם תאמר בתר מיני' אין כאן חילוק מינים כלל רק לכולם בצד הימין ממילא אין אנו מסופקין כלל לילך בתר מיני' רק אזלינן בתר דידי' רק כאן דבהכרח בכל אופן יצא מדין זה חילוק מינים ואי הי' בעלמא ג"כ כה"ג דיש מין שהם איטרים ויש מין שאינם איטרים ונתחלף אחד ממין זה כמו מין השני אז הי' דומה להך דהכא אבל כיון דליכא כלל חילוק מינים בעלמא פשיטא לן דבתר דידי' אזלינן וזה ברור לפע"ד:

ולרווחא דמילתא אומר עוד דדוקא הכא שהאיסור הוא הגיד וגיד זה הוי כמו זה רק מתנאי הדבר הוא שיהא על כף עגיל הילכך מספקינן אי הוא רק ציון בעלמא לידע איזה גיד אסרה תורה אשר הוא על הכף במינו אבל הנחת תפילין אין התפילין המצוה רק מקום הנחה עם התפילין היא המצוה בעצמותה א"כ כיון דאמרה תורה שיניח על יד כהה אין לנו לומר שמחמת מינו ישנה המצוה ולא יעשה אותה כמו מינו דהם מניחין על יד כהה והוא יניח על יד החזקה והוא משנה גוף המצוה ממינו הלכך לא שייך לילך בתר מינו ויעשה גוף המצוה משונה ממינו וגם זה ברור ויתר הדברים מה שיש לי לדקדק בדברי הר"ן והרשב"א בזה אף שהוא מבואר באריכות במהדורא קמא שלי לא רציתי להאריך כאן:

שם מחלוקת בבן תשעה חי. פירש"י ז"ל שחי ועמד לפנינו משנשחטה ונקרעה אמו. משמע לכאורה מלשון זה דאי לא נקרעה אמו רק נולד דרך בית הרחם אחר שחיטה לא פליגי ולכ"ע בעי שחיטה ואין זה שליל ואמת כי לשון המשנה לעיל פרק בהמה המקשה הוא כך ומצא בה בן ט' חי משמע דוקא שנפתח בטנה ומצא בה שליל פליגי אבל לא ידעתי מאיזה צד נימא כך דס"ס כיון דבעת שחיטה עדיין הי' במעי אמו הותר מכח כל בבהמה תאכלו ומה בכך שיצא דרך רחם. והנה לא מיבעי' אי מתה אמו ע"י השחיטה ואח"כ יצא רחם בוודאי לא שייך שיקרא נולד מגוף מת ודינו וודאי כשליל אלא אפילו אי נימא דסובר רש"י דאי מתה אחר שחיטה אי אפשר שיולד דרך רחם חי כמו שהוכחתי לעיל מלשון רש"י ז"ל (דף ל"ח ע"ב) בד"ה אלא דמתה רק אי שחט בה רוב שנים ובזה עדיין הבהמה חי' שהרי אינה מטמאה עד שתמות ובזה שפיר יכול הולד לצאת דרך רחם ולהיות חי כשאר ולדות ובהא סובר רש"י כיון שנולד דרך רחם מגוף חי לכ"ע הוי ברי' בפני עצמו ולא הותר בשחיטת אמו מכח כל בבהמה תאכלו רק מה שנמצא בתוכה ע"י קריעת הבטן אבל מה שיצא דרך רחם כשאר הנולדים לא והרי הבהמה אסורה עד שתמות ולא הותר מה שנמצא בה רק אחר שתמות דהיא מותרת ודוק:

והנה מדברי הש"ך בי"ד סי' י"ד ס"ק ו' יש להוכיח דאפילו בכה"ג הותר בשחיטת אמו שהרי כתב שם לפרש דברי הב"י דאם הוציא אבר קודם שחיטה ואח"כ נולד דרך רחם האבר אסור כיון שאין לולד שחיטת עצמו רק הותר בשחיטת אמו והנה אי אפשר לפרש דאחר שמתה ממש נולד דרך רחם דהא כבר הוכחתי מדברי רש"י ז"ל לעיל (דף ל"ח ע"ב) דכה"ג אי אפשר שיולד חי אפילו לא מתה אמו מיתת עצמה רק ע"י הריגה או שחיטה מ"מ דוקא ע"י קריעת בטנה יכול לחיות ולא על ידי לידה דרך רחם ועוד דאי נולד אחר מיתה ממש הרי מפורש לעיל (דף ל"ח ע"ב) בגמרא דכה"ג לא הוי לידה רק יוצא דופן א"כ פשיטא דהותר בשחיטת האם כמו אי קרעוה והוציאוהו רק ע"כ כוונת הש"ך ששחט בה רוב שנים וקודם שמתה נולד דרך רחם ובכהאי גוונא לא הוי יוצא דופן ולא יתום ומ"מ שחיטת אמו מתירתו באכילה כיון דבשעת שחיטה הי' במעי אמו:

ויש לי ראיה לדברי הש"ך מדברי התוס' פרק בהמה המקשה (דע"ד ע"ב) בד"ה דגמר שה שה מפסח דרש"י ז"ל פי' דיוצא דופן פסול לפסח והקשו שם דא"כ היכי קאמר מעיקרא אליבא דר"מ לא תבעי לך הא מ"מ יוצא דופן הוא וכתבו הם משום דאין פודין בשחיטה ודבר תימא הוא וכבר תמה על זה הרמב"ן ז"ל דמ"מ תיקשי לדידהו ג"כ דהא מ"מ יוצא דופן הוא ולהנ"ל ניחא דיש ב"פ שאינו יוצא דופן כלל שנולד דרך רחם אחר שנשחטה אמו רוב שנים והיא חי' דכיון דחזינן דאינה מטמאה ונכרי עובר משום אבר מן החי וכן אדם שנשחט בו רוב שנים יכול לגרש אשתו אלמא דחשיב חי גמור א"כ לא הוי יוצא דופן רק שחוטה הוא. אבל מ"מ מדברי רש"י ז"ל כאן וודאי משמע דכה"ג לא הותר בשחיטת אמו כלל דהכל בתר שעת מציאה אזלינן תדע דהא ר"מ מתיר בבן ט' מת וע"כ דכבר הי' בן ט' חי דאי מת כשהוא בן ח' היכי שייך אחר מיתה שנעשה בן ט' ועוד עכ"פ ניחוש שמא הי' חי בעת שחיטה ואח"כ מת וע"כ דאפי' מת בפנים קודם שחיטה כשכבר הי' בן ט' חי או שמת אחר שחיטה כל שנמצא בתוך הבהמה שהיא מותרת באכילה מותר ואפי' כבר הי' נבלה הותרה בשעת שנמצא בה וכן לר"י רק לר"מ אי נמצא חי הוי בפני עצמו ולא הותר הנמצא בה רק דבר שאינו ברי' בפני עצמו ולא דבר שהוא בפני עצמו ולר"י הכל הותר כל הנמצא אפי' היא ברי' חי' בפני עצמה אבל כל שנולד דרך רחם ולא נמצא מודה ר"י דטעון שחיטה ונראה דרש"י לטעמי' אזיל שפירש שם מכח יוצא דופן דלדידי' ליכא בן פקועה שלא יהא יוצא דופן א"כ ע"כ דמעיקרא דלא ס"ד שה שה קאמר דלר"מ לא מיבעי' ובתר הכי דקאמר שה שה באמת לר"מ נמי כך הוא. וקשה מאוד בעיני לפרש דברי רש"י ז"ל כאן דסובר דאי אפשר שיולד דרך רחם אפי' לא מתה אמו כל שנשחטה ולכך פי' שנקרעה אבל מלבד דבלא"ה עכ"פ דבריו הם לא כהש"ך הנ"ל דלדידי' ע"כ משכחת ב"פ דרך רחם אבל בלא"ה למה לא יוכל לצאת דרך רחם כיון דהוא חי גמור שהרי אמו ג"כ חי' גמורה היא [מיהו לא להבין דברי רש"י ז"ל שכתב ועמד לפנינו דמה ביקש בזה והרי נהפוך הוא דע"כ בלא עמד מיירי דאל"כ גידו וחלבו אסור מדרבנן עכ"פ דכל שהפריס על גב קרקע הכל אסור מדרבנן וטעון שחיטה ואפשר דמיירי דעמד בפנים לא על גב קרקע וכוונתו לומר שחי חיות גמור אבל פירכוס בעלמא לא הי' גידו וחלבו אסור וודאי עכ"פ אפי' לר"מ דשמא אין זה חיות כלל וצ"ע בזה]:

ואפשר לי לומר עוד בכוונת רש"י ז"ל דס"ל דמה שאמר ר"א דהלכו לשיטתן לאו דוקא בשליל שנשחטה אמו פליגי דהא לעיל קאמר דהא דקתני ונוהג במוקדשין היינו משום דנוהג בשליל וקדשים במעי אמן קדושים וחלין בבת אחת וקאמר דבדבר זה נחלקו ר"י ורבנן אלמא דפליגי אפילו בשליל שלא נשחטה אמו וע"כ דפלוגתייהו תלוי בהא דר"מ דסובר דאינו ניתר בשחיטת אמו הילכך ממילא כל שנעשה בן ט' הוי בפני עצמו למפרע ור"י סובר כיון דבן ט' ג"כ ניתר בשחיטת אמו הילכך לא חשיב בפני עצמו עד שיולד קודם שחיטה הילכך בין נשחטה אמו בין נקרעה אמו ונמצא בתוכה אין גיד נוהג בו דלא הוי ברי' בפני עצמו כל שלא נולד וזה שאמר משנשחטה ונקרעה אמו והכוונה נשחטה או נקרעה אבל כל זה רחוק בעיני ומשמע לי בפשיטות ל' רש"י ז"ל דאין בן פקועה רק בנקרעה אמו אבל נולד דרך בית הרחם לאחר שחיטה ואמו חי' מודה דאינו ניתר בשחיטת אמו ודלא כהש"ך הנ"ל:

והנה הראשונים ז"ל נתחבטו למה לי דמייתי הך דר"א אר"א הא בלא"ה ס"ס קתני בברייתא דפליגי בחלבו דשליל ועמ"ש בתוס' בענין זה באריכות מיהו נראה לי לפרש בפשיטות דוודאי יש להבין דקאמר אלא חלבו דגיד וקשה כיון דשמואל אמתניתין קאי מנ"ל לשמואל דהך וחלבו מותר אחלבו דגיד קאי והוא דברי הכל מה דבאמת שומן גיד איקרי לא חלב כדקתני ושמנו מותר ולמה לו לפרש חלבו דגיד יפרש בחלב שליל ופליגי וע"כ שהוקשה לו דלא הוזכר בדברי ת"ק לאסור חלב שליל רק ונוהג בשליל ומזה משמע לי' דת"ק מודה דחלבו מותר והיינו ע"כ בחלב גיד דשליל באמת פליגי. והשתא לולא הך דר"א אר"א הוי אמינא דת"ק דמתניתין מודה דב"פ מותר בשחיטת אמו ומ"מ גידו אסור דאין שחיטה מתרת רק איסור שאינו זבוח לא איסור אחר כגון גיד שלא הותר גיד אמו בשחיטתה רק חלב מודה דמותר דבפנים לא מיקרי חלב שור וכשב הילכך ממילא הותר בשחיטה ושוב אינו נאסר אחר מיתה כשיצא הולד לאויר. ואהא מייתי דברי ר"א אר"א דלית פלוגתא רק לשיטתם ש"מ דאי מותר בשחיטה גיד נמי מותר לכ"ע א"כ ע"כ תנא דמתניתין דאוסר גיד היינו ר"מ א"כ ע"כ חלב נמי אוסר כיון שאין שחיטה מתרת ב"פ כלל וזה פשוט וברור לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה ואמר:

בתוס' בד"ה אילימא חלבו דשליל וא"ת ומ"ש וכו' מה חלב ושתי הכליות. דבריהם צ"ע דהיכי ס"ד להתיר חלב שליל לפי שאינו קרב למזבח כיון שהוא עצמו פסול להקרבה לפי שהוא יוצא דופן וא"כ נתיר חלב יוצא דופן ובעל מום והתם שאני דהבשר מותר והוי קדשים כמו שאר הקרבן ומ"מ אין מקריבין חלבו אבל להתיר באכילה לפי שאינו קרב והרי גם בשרו אינו קרב אף שטעון שחיטה לר"מ מ"מ הוי יוצא דופן וכיון דהוי ברי' בפני עצמו וטעון שחיטה לעצמו וכי בשביל דפסול לקרבן דהוי יוצא דופן נתיר חלבו ובתורת כהנים דממעט חלב שליל היינו בשליל שניתר, ע"י אמו לר"י או בן ח' או בן ט' מת דבשרו מותר ממעט חלבו אבל היכי דהוא בפני עצמו וטעון שחיטה אי הי' ראוי להקריב למזבח היו מקריבין אותו רק שאינו ראוי מכח יוצא דופן והוי כמו יוצא דופן דעלמא דכי סלקא דעתך להתיר חלבו וכן חלב בעל מום והרי למדו מפורש חלב בעלי מומין מנין ת"ל כל חלב:

ונראה לי ביש לדקדק בתירוצם דהוי להו לומר דס"ד כך דהא באמת פליגי בחלב ולמה כתבו בפשיטות דלא מיקרי חלב דמשמע דהאמת כך הוא. לכן הי' נראה לי דכוונתם דוודאי השתא לא הוי ידע כלל דלת"ק בעי שחיטה דזה מוכח מברייתא דפליגי בשחיטה ומ"מ קשיא להו לתוס' מ"ש גיד מחלב והיינו דלא קשיא להו בפשיטות מאיזה צד יהא מותר חלבו כיון דבעי שחיטה ובהמה גמורה בפני עצמה היא ולמה תלאו הקושיא בגיד וע"כ משום דהשתא יש לומר דהי' סבור דלכ"ע מותר בשחיטה אפילו לת"ק ולכך לא קשיא להו רק עכ"פ כיון דגיד אסור אלמא שאין שחיטה מתרת איסור גיד א"כ מ"ש חלב דמודה ת"ק דמותר כיון דפליג בגיד ואהא תירצו דהא חזינן בשחט שלמים מעוברת מ"מ אין החלב קרב ש"מ דלא מיקרי חלב כשהולד בפנים וממילא אחר שחיטה אינו מתחיל איסור חלב אבל גיד בפנים יש ג"כ איסור גיד וסובר ת"ק דאין שחיטה מתרת איסור גיד דמעיקרא אבל חלב כיון דחזינן אף דהולד הוי שלמים כאמו מ"מ אין חלבו הרב ש"מ דמעיקרא כל שלא נולד לאו חלב הוא ולכך ניתר בשחיטה והוי כבשר ואינו קרב אבל בתר הכי דהלכו לשיטתן ולת"ק אינו ניתר בשחיטה פשיטא דחלבו אסור כמו חלב יוצא דופן דעלמא ולפי מה שכתבתי לעיל דהיכי דיצא דרך רחם אחר שחיטת רוב שנים ואמו חי' לא מיקרי יוצא דופן כלל א"כ בכה"ג לר"מ דבעי שחיטה כשר לקרבן דלא הוי לא שחוט ולא יוצא דופן רק לרבנן פסול לקרבן דהוי כשחוט ובקרבן בעינן שחיטה וזה ברור לפע"ד מיהו דברי התוס' בסמוך צ"ע לפי זה דפשיטא דלא קשיא דהביא דברי ר"א אר"א כיון דע"כ הא דס"ד דקאי אחלב שליל היינו דהי' מפרש מתניתין דת"ק נמי מתיר בשחיטת אמו וגיד מ"מ אסור וחלב מותר א"כ הוצרך להביא דברי ר"א אר"א דאין פלוגתא בגיד רק לשיטתן א"כ מאן דאוסר גיד במתניתין סובר דצריך שחיטה א"כ פשיטא דפליג בחלב אבל לולא ר"א אר"א לא קשיא כלל וזה ברור ועמ"ש בתוס' בסמוך:

מיהו עיקר קושית התוס' לא הבנתי כלל. שהרי הם כתבו לעיל ריש פרקין בד"ה בולדות קדשים דחלב בן ח' לכ"ע מותר כדמוכח להדיא לעיל פרק בהמה המקשה דלא פליגי ר"י ור"ל רק בחלב בן ט' אבל בבן ח' מודי אפילו תלש והוציאו אבל בגיד בן ח' שפיר פליגי כמ"ש התוס' הנ"ל דגיד לא דמי לחלב דגיד חל במעי אמו בהדי הדדי עם קדשים וחלב אינו רק כשהוא בן ט' א"כ לולא דשמענו דמיפלג פליגי הוי אמרינן דמתניתין בשליל בן ח' פליגו אבל בבן ט' לכ"ע יש בו איסור גיד וחלב ובבן ח' פליגי בגיד ובחלב כ"ע מודי והיינו דלא אידכר חלב בדברי ת"ק לאיסור דפלוגתייהו רק בבן ח' ובהא לכ"ע חלבו מותר והיינו דמקשה דשמענו דפליגי בחלב כמו בגיד אבל לולא דשמענו דפליגי בחלב ג"כ הוי אמרינן בחלב לא פליגי כלל דבן ח' לכ"ע מותר ובן ע' לכ"ע אסור ושפיר קאמר שמואל דחלבו מותר לדברי הכל כיון דפלוגתייהו רק בבן ח' ועמ"ש בסמוך:

בד"ה ואמר ר"א אר"א. הוצרך לאתויי דר"א וכו'. הרמב"ן ז"ל כתב ליישב קושיא זו דאי לאו דר"א הוי אמינא דגיד נוהג בכל שליל אבל חלבו אסור בבן ט' דוקא ור' יהודא סובר דגיד וחלב אינו נוהג בשום שליל והא דקאמר שמואל וחלבו מותר היינו בבן ח' דבהא מותר חלבו לכ"ע. (ויש להבין דמעיקרא שם כתב הרמב"ן ז"ל הוכחה דר"א קאי אחלב ג"כ מדלא קאמר למילתי' אמתניתין א"כ השתא יש לומר בהיפוך דר"א לא קאי רק אחלב והיינו דלא נקט מילתי' במתניתין דאגיד לא אמר כלל ובחלב שפיר פליגי בבן ט' דוקא אבל בגיד פליגי שפיר אפילו בבן ח' וצ"ל דהכא סמך על תירוץ השני שכתב מעיקרא דקים להו לגמרא דר"א אכולה ברייתא אמר] אבל כיון דאמר ר"א דבגיד נמי בבן ט' פליגי דוקא וודאי קשיא לשמואל ע"כ ותירוץ זה קשה מאוד בעיני דכיון דמה דקתני במתניתין פלוגתייהו בגיד היינו בכל שליל בין בן ח' בין בן ט' א"כ פשיטא דלא הוי קתני עלה בפשיטות וחלבו מותר כיון דבחלב בן ט' נחלקו והך פלוגתא אי נוהג בשליל או אינו נוהג בבן ט' נמי מיירי:

מיהו הא קשיא על התוס' שהרי הם כתבו לעיל ריש פירקין דגיד אסור מחיים אפילו בן ח' רק חלב לא מיקרי חלב שור א"כ לולא ר"א הוי אמרי' דמשנה בשליל בן ח' דוקא וגידו אסור דאין שחיטה מתרת איסור גיד הקודם אבל חלב מותר אפילו לר"מ דלא מיקרי חלב שור אבל כיון דאמר ר"א דלא נחלקו רק בגיד בן ט' ש"מ דגיד בן ח' לכ"ע מותר וכיון דקתני פלוגתא בגיד ע"כ בבן ט' והרי בהא פליגי בחלב ג"כ והיכי קאמר שמואל דחלבו מותר דמתניתין דברי הכל. ונראה לי דמשמע להו לתוס' מדמקשה והא מיפלג פליגי בי' דאותו חלב דקאמר שמואל דברי הכל פליגי בי' ובאמת אינו כן דהא בבן ח' לא פליגי כלל דהא לשיטתן הלכו רק הקושיא דמתניתין ע"כ בגיד בן ט' אבל לא דפליגי בהא דקאמר שמואל דמודי ולפי זה נדחה ג"כ תירוץ הרמב"ן הנ"ל ומ"מ לפי מה שכתבתי על פי דברי התוס' ריש פירקין אתי שפיר טפי מלפי' הרמב"ן ז"ל והיינו כיון דאי אפשר לפרש מתניתין וחלבו מותר לדברי הכל רק אי נימא דרק בגיד ובן ח' פליגי דאי פליגי נמי בבן ט' לא שייך למיתני וחלבו מותר כיון דבבן ט' אסור וע"כ משום דבבן ט' לא פליגי כלל ואהא מקשה והא מיפלג פליגי בבן ט' בגיד א"כ ע"כ וחלבו מותר לאו דברי הכל ובהא ניחא טפי מה דבתר הבי קאמר ואלא חלבו דגיד מיפלג פליגי כי' ולפי הלשון הוי לי' לומר בהא נמי מיפלג פליגי כיון דמעיקרא מדחה ג"כ דפליגי בי' ולהנ"ל ניחא דמעיקרא אין הכוונה דפליגי במה דקאמר שמואל דמודי רק דפליגי בבן ט' וע"כ וחלבו מותר במתניתין בפלוגתא קאי בבן ט' אבל בתר הכי הכוונה דפליגי בהך מילתא גופה דקאמר שמואל דמודי דהיינו בשומן גיד ובהא גופה פליגי:

ועוד אני תמה אם ס"ל לתוס' דמדקאמר מיפלג פליגי בה ע"כ שמואל נמי בבן ט' קאמר דמודי א"כ היכי תירצו דלולא ר"א אר"א הוי מוקמינן ברייתא בשומן גיד אבל חלב שליל לא פליגי דמ"מ למה לי דר"א אר"א הא בלא"ה כיון דר"מ באמת סובר דבעי שחיטה א"כ היכי ס"ד דמתיר חלב שליל כיון דברי' בפני עצמו הוא וכן קשה דשפיר הי' יכול לומר אמתניתין וממילא הוי פשיטא לן דבחלב נמי איסר ר"מ דהלך לשיטתו ואם כוונת התוס' דלולא ר"א אר"א הוי אמרינן דת"ק דמתניתין לאו ר"מ הוא ומודה דלא בעי שחיטה ומ"מ אוסר הגיד שאין שחיטה מתרת גיד שהי' אסור קודם אבל בחלב מודה דאינו אסור רק כשיצא לאויר ומעיקרא הותר בשחיטה אבל עכשיו דר"א אר"א אמר דהלכו לשיטתן ש"מ דאי אפשר שיהא הגיד אסור כל שמותר באכילה ולית דפליג בזה א"כ קשיא לשמואל. אבל לפי זה אין צורך לכל דבריהם דס"ד לפרש ברייתא בשומן גיד דאפי' נפרש בחלב ממש מ"מ צריך הך דר"א אר"א דלא נימא דת"ק דמתניתין דאינו מזכיר חלב לאיסור ש"מ דסובר דמותר בשחיטת אמו ומ"מ גידו אסור ומודה בחלב דמותר והוצרך להביא דר"א דאי אפשר לחלוק בגיד רק לשיטתו דאינו ניתר בשחיטת אמו. ואם כוונת התוס' דבלי ר"א אר"א הוי אמינא ברייתא בשומן גיד אבל חלב שליל אפי' לר"מ דמצריך שחיטה חלבו מותר מכח שאינו קרב וא"כ הוא יותר תמי' דהא אינו כך יוצא דופן כיון דבשחיטת אמו אינו כלום ופשיטא דיוצא דופן חלבו אסור ומ"ש ב"פ לר"מ מיוצא דופן ובעל מום דעלמא וכבר כתבתי לפרש כוונת התוס' בדיבור הקודם ומדכתבו בקושיתם מ"ש חלב מגיד הרי בלא"ה כיון דלא ידעו מסברא דאינו קרב. בחלב עצמו קשיא למה יהא מותר כיון דבעי שחיטה ובהמה בפני עצמה היא וע"כ דידעו דיש לומר דמותר בשחיטה וקשיא להו מ"ש חלב מגיד ובהא שפיר תרצו הואיל דאינו קרב אבל אי צריך שחיטה היכי ס"ד להתיר החלב דהא אינו רק יוצא דופן לכן דברי התוס' הללו לא נתבררו לי כלל ודוק:

בגמרא מאי לאו ר"מ וכו' ממאי וכו' לא ס"ד וכו'. יש לדקדק כיון דלולא דמצינו פלוגתא לא הוי מקשינן לשמואל מנ"ל דדברי הכל הוא. והיינו לא מיבעי' כפי הנראה מפשטות הסוגי' ומפירש"י כאן דלמסקנא ג"כ שמואל אמתניתין קאי ומפרש וחלבו מותר על שומן גיד א"כ ממתניתין דייק לי' דקתני וחלבו מותר ולא הוזכר בדברי הת"ק לאסור וע"כ בחלבו דגיד הוא דבחלב שליל פליגי ומזה דייק דדברי הכל הוא. אלא אפי' לפירש"י במשנה דמפרש וחלבו מותר היינו חלב שליל דמשמע דסובר דלמסקנא לא קאי שמואל אמתניתין כלל מ"מ משמע לי מצד הסברא בשומן גיד אין בו איסור דגיד אמר רחמנא ולא שומן כמו דממעטינן חולין שבחלב וקנוקנות דחלב ולא חוטין גיד ולא קנוקנות הכא נמי גיד ולא שומן רק הגמרא מקשה דמוכח איפכא דפליגי בשומן גיד א"כ כל כמה שיש ליישב הקושיא דשמואל דאורייתא וברייתא דרבנן שוב לא קשיא לשמואל ומה זה שהוצרך לראי' דתניא גם מקשה עלה ממאי גם לא הבנתי מה שאמר לא ס"ד דמ"מ הך ברייתא מצי אתיא כר"י דמודה ר"י דעכ"פ ממנהג הוא שנהגו איסור ומדקאמר לא ס"ד משמע דלא אתיא כר"י כלל:

ונראה לי דבלא"ה יש לדקדק דקאמר לעולם חלבו דגיד ומודה שמואל דלר"מ מדרבנן אסור. ויש להבין כיון דהך ברייתא אחרונה דקתני בה ושמנו מותר ע"כ אפי' מדרבנן דהא חטיטה דרבנן כמו שהוכיחו הרשב"א ורמב"ן מהך דבר פיולי דלקמן ועלה קתני ושמנו מותר וע"כ כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דהך מנהג אפי' איסור דרבנן אין בו רק שנהגו כך א"כ היכי קאמר בפשיטות דלר"מ מדרבנן אסור דתניא ושמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור והרי מנהג זה אינו איסור דרבנן גם היכי קאמר מאי לאו ר"מ ומותר מן התורה ואסור מדרבנן והרי אין כאן איסור מדרבנן רק מנהג והיכי קאמר אסור מדרבנן וכ"ש דלא הוי לי' לומר מותר מן התורה כיון דגם מדרבנן מותר ולשון מותר מן התורה משמע שאין היתר רק מדין תורה. לכן נראה לי דוודאי הוקשה לו לפי מה דמשני מודה שמואל דאסור לר"מ מדרבנן דהיכי יפרנס ברייתא דפליגי בה ר"מ ור"י דקתני גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דברי ר"מ דתיקשי כיון דהך חטיטה דרבנן ואפי' גיד עצמו אינו אסור שם רק מדרבנן א"כ כיון דשומן שעל הכף ג"כ מדרבנן היכי ס"ד לגזור גם בשומן שעל החטיטה דהוי גזירה לגזירה ומזה הוי משמע לי' דשומן גיד אסור מדאורייתא לר"מ על הכף ולכך ממילא בגיד דרבנן אסור דרבנן דגיד ושומן שווין לר"מ והא פשיטא שאין לומר דשמואל בשומן שעל החטיטה קאי דכיון דקאמר בפשיטות וחלבו מותר לדברי הכל ש"מ דשומן של כל הגיד מותר דאורייתא לשמואל וזה אינו במשמע כלל בברייתא כנ"ל והיינו דמייתי חיזוק לדבריו דתניא ושמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור מאי לאו ר"מ הוא וא"כ מוכח דשומן שעל כף ג"כ דרבנן דאי על הכף לר"מ דאורייתא א"כ למה שומן של חטיטה יהא מותר רק ממנהג אסור מה נפקא מינה גיד או שומן כיון דתרווייהו על הכף אסורין מדאורייתא א"כ אי גזרו רבנן על חטיטה מ"ש שומן מגיד ומדקאמר דאינו רק מנהג ע"כ דשומן גיד אין בו רק איסור דרבנן ולכך שומן של חטיטה אין בו רק מנהג כיון דגיד עצמו אינו רק דרבנן וע"כ דמה שאמר בהך ברייתא קמייתא וחותך שמנו מעיקרו הייני מתורת מנהג אבל מן הדין אין בו איסור אפי' על הכף רק מדרבנן ואהא פריך ממאי דילמא ר"מ אוסר שומן גיד מדאורייתא שעל הכף ושל חטיטה מדרבנן כמו גיד של חטיטה והך ברייתא ר"י הוא דמתיר שומן גיד לגמרי אפי' מדרבנן רק מנהג נהגו שלא לאכלו ומשני לא ס"ד דתניא גיד הנשה מחטט אחריו ושמנו מותר ומאן אית לי' חטיטה ר"מ והשתא אי שמנו שעל הכף אסור דאורייתא למה שומן של חטיטה מותר מ"ש שומן מגיד כיון דשניהם אסורין על הכף דאורייתא וע"כ דאפי' לר"מ אין איסור בשומן אפי' על הכף רק מדרבנן ולכך שומן של חטיטה מותר לגמרי רק נהגו לאסרו ונראה לי דהיינו דקאמר לא ס"ד וכו' דכיון דר"י לית לי' חטיטה כלל וליכא איסור דרבנן כלל לא בגיד ולא בשומן ממילא לא שייך מנהג לאסור השומן ודוקא לר"מ כיון שיש איסור דרבנן בשומן ובגיד בשומן שעל הכף ובגיד של חטיטה ממילא נהגו לאסור אפי' שומן של חטיטה משא"כ לר"י] ולפי זה יש ג' חילוקים בשומן גיד מדאורייתא כל שמנו מותר ומדרבנן שעל הכף אסור ושל חטיטה מותר ומצד המנהג אפי' שומן חטיטה נהגו שלא לאכלו כנ"ל. ובהכי ניחא לי הא דאמר רב אשי לעיל דהך משנה דגידין ישרפו לששה עשר בשמנו של גיד והדבר תמוה למה לו לאוקמא בשמנו שאינו רק מנהג ומילתא דפשיטא הוא דמחמת מנהג לא נפיק מידי נותר גם למה ינהגו מנהג נגד התורה להשאיר נותר והוי לי' לאוקמא בגיד של חטיטה דאסור איסור גמור מדרבנן דישרפו לששה עשר ולהנ"ל ניחא דרב אשי נמי בשומן שעל הכף קאמר דזהו אסור איסור גמור מדרבנן והביא ראי' דתניא ושמנו מותר ונהגו איסור ואי שומן שעל הכף אסור דאורייתא א"כ של חטיטה אסור מדרבנן לגמרי כמו גיד של חטיטה דמ"ש וע"כ דשומן שעל הכף מותר דאורייתא ואסור מדרבנן איסור גמור לכך שומן של חטיטה אינו אסור רק מצד מנהג כנ"ל:

בתוס' בד"ה גוממו עם השופי פי' בקונ' וכו' אבל הלשון קשה והא מיפלג פליגי וכו'. הנה הא לא קשיא כ"כ דלא הוי מצי להקשות דלכ"ע אסור דמנ"ל דפי' גוממו היינו עם החלב רק לפי האמת פירש"י כך. אבל הא קשיא טפי דאי לכ"ע אסור היכי קאמר מודה שמואל דלר"מ אסור מדרבנן והרי לכ"ע אסור מדרבנן ולא פליגי רק בחטיטה לפירש"י ועוד היכי קאמר ושמנו מותר מדאורייתא לדברי הכל הך לדברי הכל א לו שחר הא ליכא פלוגתא כלל בשום מקום בשומן וכי בשבי דפליגי בשליל ובחטיטה יחלקו בשומן גיד. אמנם נראה לי דלק"מ דהך שומן הגבוה הוא על הגיד וכשהוא חתכו בשוה ומשליכו די בכך אבל ר"מ ס"ל חתכו מעיקרו א"כ גם השומן שיש בעומק תחת הגיד חוץ לשופי צריך לנקר אבל לר"י אינו צריך לנקר רק להשוות הגבוה וכפי הנראה הבינו התוס' דכל שהוא מנקר במקום השופי שוב אין שם שומן רק שומן של חטיטה ולא ידעתי מנ"ל הא ואדרבא משמע בהדיא דלר"מ חותך כל שמנו ואין די במה שהוסר הגבוה ונעשה שוה רק אכתי צריך להסירו בעומק במקום שעל הכף עצמו ולפי זה פליגי שפיר בשמנו שעל הכף דאף דהגיד אסור מדאורייתא אין שמנו אסור מדרבנן כולו רק מקום שעל הגיד מלמעלה שיהא שוה ולא גבוה ולר"מ לא סגי בהכי כנ"ל:

בא"ד אבל לר"מ וכו' לא נתבאר לכאורה מה הי' כוונתם בזה ומה ענין זה לדבריהם הקודמים ונראה לי שהוקשה להם כיון דפריך והא מיפלג פליגי והיינו דמשמע לי' לשון גוממו אגיד לבד לא אחלב א"כ מאיזה צד פריך ממאי דילמא ר"י הוא דילמא לא משמע לי' לשמואל לפרש גוממו אחלב ג"כ ועכ"פ אין כאן קושיא לשמואל ואהא כתבו דלכך מקשה ממאי לדחוק לפרש גוממו אחלב משום דהי' קשה לו דר"מ לא יאסור מדאורייתא כיון דאוסר אפילו שומן של חטיטה:

בגמרא לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו, פירש"י גידין רכין שהן נותנין טעם אבל גיד עצמו קשה הוא ע"כ נראה מדבריו דתרווייהו ס"ל אין בגידין בנ"ט וסובר רב דרק קנוקנות אסורין ולא גיד דבהו יש טעם. ודברי תימא הם דכולה סוגי' לעיל ריש פירקין דמפורש להדיא דהך אי איסור מוקדשין חל על גיד תליא אי יש בנ"ט חל ואין בו בנ"ט אינו חל והשתא תיקשי במה נפשך אי אין בו בנ"ט אפילו גיד אינו חל על גיד ואי דקנוקנות אסורין א"כ בהו יש טעם וכן מוקדשין ג"כ וכן לקמן באוכל גיד הנשה של בהמה טמאה תלי ג"כ אי יש בגידין בנ"ט וקשה ג"כ כנ"ל וכן טובא התם גם תימא מאוד לומר שיסבור רב שאין איסור בגיד הנשה כלל רק בקנוקנות תדע דלא מייתי לסייע לעולא רק משום דחוטין שבחלב מותרין דחלב אמר רחמנא ולא חוטין והשתא אפילו בלי דר"ש עכ"פ חלב וודאי אסור והיכי נימא כאן דגיד לא אמר רחמנא ואם באנו לחלק דשאני חלב דראוי לאכילה לכך חלב וודאי אמר רחמנא אבל גיד כיון שאינו ראוי לא אמר רחמנא א"כ השתא נמי אין ראי' דשאני חלב כיון דחלב עצמו וודאי אסור שפיר אמרינן ולא חוטין דמהיכי תיתי לאסור חוטין ג"כ אבל גיד כיון דהוא לאו בר אכילה הוא ואינו אסור ממילא קנוקנות הוא דאסר רחמנא גם קשה מאוד בעיני דכולה סוגי' דהכא וכן כל המשניות ס"ל דיש בגידין בנ"ט ולקמן הוא דמייתי פלוגתא דאין בגידין בנותן טעם ופסק הלכתא הכי והתם הוי להו להביא הך דרב ועולא גם משמע לקמן בהדיא דהא דאמרינן ירך בנ"ט היינו למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל אי אין בו בנ"ט משליכו והתבשיל מותר והרי למ"ד אין בגידין בנ"ט אף הגיד מותר לרב:

לכן נראה לי דבלא"ה תמה הרשב"א ז"ל בהך פלוגתא אי יש בגידין בנ"ט דהיכי ס"ד שיחלקו במציאות אי יש בו טעם או לא ולטעמי' קפילא לכן ברור דוודאי יש בו טעם רק טעמו הוי כטעם פגום ואין בו הנאה כמו בשאי טעם ומ"ד יש בו בנ"ט סובר דהתורה אסרה גיד באכילה והיינו שלא ירגיש באכילתו טעמו כמו כל האיסורין שאסרה תורה דהיינו שלא יאכל ויטעום טעמו של איסור ולכך בנפל לתבשיל אוסר טעמו כיון דטעמו אסרה תורה ומ"ד אין בגידין בנ"ט דטעמו של גיד כיון דעץ הוא ואינו בהנאה כלל לא אסרה תורה כלל רק אכילתו גופא גזה"כ כמו לבישת שעטנז וכדומה שאינו נטעם לחיך ואסור כמו כן גיד אף שאינו נהנה בטעמו אסור אכילתו שיאכל ויביאנו לתוך מעיו ונ"מ בנפל לתבשיל וזרקו אין טעמו אוסר דלא אסרה תורה אכילתו משום טעם ונ"מ ג"כ דאי אסרה תורה טעמו כמו שאר איסורין א"כ איסור אחר ג"כ חל על הגיד כגון מוקדשין וטומאה דכמו שאסרה תורה טעמו משום איסור גיד הנשה כמו כן מכח שאר איסור אסור דהחשיבה תורה טעמו של גיד כטעם חשיב דעלמא אבל אי אין בגידין בנ"ט ולא אסרה תורה טעמו רק איסור גיד הוא כמו איסור לבישת שעטנז וכדומה שאינו נטעם לחיך כלל א"כ דוקא משום איסור גיד הוא אבל איסור מוקדשין וכדומה שאסרה תורה מצד טעמו ממילא אינו חל על גיד דכל שאכל אפי' בשר ולא נרגש טעמו לחיך אינו עובר וכ"ש גיד זהו מחלקותן של הני תנאי והנך אמוראי דהכא לא נחתי לפלוגתא דתנאי כלל ולא פליגי רק בקנוקנות לבד דסובר רב כיון דלכ"ע גיד לאו בר אכילה הוא לא היתה אסרתו תורה לולא הקנוקנות שבו רק מכח קנוקנות שבו נאסר כל הגיד אבל לולא הקנוקנות הראויין לאכילה לא היתה אוסרת גיד עצמו שאינו בר אכילה כלל ועולא סבר אף דעץ הוא הוצרכה תורה לחייב עליו אבל קנוקנות מותרין ולשון רב כלומר לא הוצרכה תורה לאסרו אלא משום קנוקנות שבו אבל לכ"ע גיד עצמו אסור וודאי דפשיטא דלא אמרינן קנוקנות ולא גיד ועמ"ש בתוס' בד"ה עולא:

בתוס' בד"ה עולא אמר עץ הוא. פלוגתא דיש בגידין וכו' סבר רב דבקנוקנות הוא דפליגי וכו'. דבריהם צ"ע דא"כ למ"ד אין בגידין בנ"ט היינו בקנוקנות א"כ פשיטא דלדידי' אסור הגיד עצמו דמ"ש גיד מקנוקנות כיון דתרווייהו אין בהם טעם ולמ"ד יש בגידין בנ"ט היינו קנוקנות ולא גיד א"כ למ"ד יש בגידין בנ"ט הגיד מותר וקנוקנות אסור ולמ"ד אין בגידין בנ"ט גיד אסור ולא קנוקנות א"כ דברי רב הם כמ"ד יש בגידין בנ"ט דלמ"ד אין בגידין בנ"ט דע"כ הגיד אסור מאיזה צד נאסור קנוקנות ועכ"פ דרב דמתיר גיד ואוסר קנוקנות הוי כמ"ד יש בגידין בנ"ט ועולא דאוסר גיד ומתיר קנוקנות סובר אין בגידין בנותן טעם דעץ הוא והתורה חייבה עליו אם כן פליגי עולא ורב ממש בהך פלוגתא דתנאי אי יש בגידין בנותן טעם ודוק וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי דהך פלוגתא לא תליא כלל בהך ותרווייהו יכולין לסבור יש בגידין בנ"ט וכן להיפוך ורב נמי מודה דגיד וודאי אסור רק לא הוצרכה תורה לאסרו רק משום קנוקנות שבו דגיד עצמו אין אוכלין כלל ועולא סבר דצריך לאסרו לחייב על אכילתו.

בד"ה כוותי' דעולא מסתברא בשאלתות וכו' אפי' מדרבנן שרי. לא ידעתי היכי משמע להו מדברי השאלתות ואדרבא להיפוך משמע וכוונת השאלתות דוודאי אי לא הוי אמר כוותי' דעולא מסתברא והי' נשאר ההלכה מסופקת בוודאי הי' מהראוי להחמיר לאסרו כרב רק אפי' השתא דאיפסק הלכתא כעולא מ"מ אסור מדרבנן עכ"פ דבהא גם עולא מודה כנ"ל:

בגמרא לובן כולי' רבי ור"ח חד אסר וחד שרי וכו' רב אסי גאים לי' פירש"י לובן כולי' שבתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכולי' ובתר הכי בד"ה גאים לי' פי' האפוי אבל בכולי' אכל. ונראה לי דרש"י ז"ל מפרש דפלוגתייהו דרבי ור"ח בכל הלובן הוא אפי' מה שאינו מתפשט בכל הכולי' ורבה ורב אסי פליגי אליבא דמאן דאסר וסובר רבה דכל הלובן אוסר ורב אסי סובר דלא אסר רק מה שבתוך החריץ ולא מה שמתפשט בתוך הכולי' עצמה דכיון דבשר חופיהו מותר לכ"ע וראי' ברורה לפי' זה מלשון ספר התרומה סי' מ"ד שכתב וז"ל ולובן שבתוך הכולי' רבי ור"ח חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר דהא רבה ממרטט לי' ורב אסי גיים לי' הרי להדיא דרבה ורב אסי אליבא דמאן דאסר נחלקו ומאן דשרי שרי הכל ומאן דאסר פליגי בי' רבה ורב אסי אי אוסר מכל או רק מה שתוך החריץ ולפי זה צריך ליתן טעם למה מתיר החלב שאין בשר חופה. ונראה דס"ל דכיון דכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן משמע דוקא מה שעליהן מיקרי חלב אבל מה שהוא בתוך החריץ אף שאין בשר חופה כיון שהוא בחריץ לא מיקרי חלב אשר עליהן רק בתוכן ובחלב שעל הכסלים ממילא כל שאינו על הכסלים הוא מחופה ממש מכל סביביו ומ"מ בכליות אף מה שבתוך החריץ ולא נתפשט מכל סביביו מ"מ לא מיקרי חלב אשר עליהן רק בתוכן [אבל מדברי הר"ן ז"ל מוכח דרבי ור"ח פליגי בחלב שבתוך בשר הכולי' ואביי מייתי כמאן דשרי ולפעד"נ כמ"ש שכך נראין דברי רש"י ז"ל וספר התרומה הנ"ל] ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דראיית אביי באמת להתיר אפי' מה שבתוך החריץ דהוי בתוך הכליות רק רב אסי החמיר מדרבנן לגמום בתוכו רק כיון דמן הדין גם זה מותר לא החמיר יותר כנ"ל:

שם אמר אביי כוותי' דר"א מסתברא וכו' ולא שבתוך הכליות איכא למידק כיון דשמואל סתמא קאמר חלב שהבשר חופה מותר ממילא יש לנו ללמוד חלב שבתוך הכליות דג"כ בשר חופה ועוד אי בעינן לכל חלב וחלב שהבשר חופה לימוד אתר מקרא מיוחד כמו דילפינן מעל הכסלים ומן ואת החלב אשר עליהן דגבי כליות בתרתי א"כ למה נקט שמואל חלב שהבשר חופה הוי לי' לומר חלב שבתוך הכסלים כיון דאין ללמוד מקרא זה רק חלב זה ולא אחר וע"כ דכללא קאמר שמואל דכל חלב שהבשר חופה מותר א"כ מה צריך קרא מיוחד לחלב שבתוך הכליות. ונראה לי דבלא"ה למדו בתורת כהנים להתיר חלב דפנות לפי שאינו קרב למזבח א"כ נלמוד מינה גם כן לחלב שהבשר חופה דמותר לפי שאינו קרב למזבח וע"כ דהא גופא יליף דאינו קרב למזבח והיינו משום דכתיב על הכסלים ולא שבתוך הכסלים ומזה מוכח דאינו קרב למזבח ולכך אי אפשר ללמוד כליות מזה דהא שתי הכליות קריבין למזבח הכל החלב והבשר רק מסתבר לי' לאביי כמו דילפי' מעל הכסלים ולא שבתוך הכסלים א"כ ה"ה גבי כליות דכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן נהי דאינו ממעט מה שבתוך הכולי' מהקרבה דהא הכליות עצמן קריבין למזבח רק עכ"פ דרק חלב אשר עליהן מקריב בתורת חלב אבל מה שבתוך הכליות בכלל את שתי הכליות דמעיקרא הוא ולא בכלל החלב אשר עליהן דאל"כ הוי לי' למיכתב ואת שתי הכליות ואת חלביהן כדכתיב גבי מילואים ומדכתיב אשר עליהן ש"מ דבתוכן בכלל גוף הכליות הוא ובתורת בשר הוא נקרב וממילא מותר באכילה דרק הקרב בתורת חלב אסור אבל לא מה שקרב בתורת בשר כגון יותרת הכבד וכדומה. ולפי זה יש לומר דהך חלב שבתוך הכליות אינו דומה כלל לחלב שהבשר חופה דהתם הבשר חופה מכל סביביו כמו שכתב הרא"ש בשם הרמב"ן סי' לדבר שהבשר חופה מכל סביביו ואינו יכול להוציאו עד שיקרע הבשר אבל חלב שבכולי' כיון דרב אסי גאים לי' א"כ מה שנמצא תחת הגמימה הרי הי' חלב חופיהו ולא בשר דחלב הנגמם הי' חופה על מה שתחתיו ואין זה חיפוי בשר מכל סביביו רק אביי ס"ל כיון דמ"מ לא מיקרי על הכליות כיון שהוא בעומק בחריץ ממילא מוכח דהאי לאו בתורת חלב קרב רק בתורת בשר והיינו דלא למד בפשיטות מחלב שהבשר חופה רק הוצרך להביא הלימוד מעל הכסלים וממילא יש לומר כן גבי כליות מכח קרא דאשר עליהן ובהכי ניחא לי מה שהקשו דר"י עצמו סובר להתיר חלב שהבשר חופה דהא נתן טעם בחלב שתחת המתנים משום דבהמה בחי' איפרוקי מיפרקי ולמה בלובן כולי' ממרטט לי' דאיהו סובר דלא דמי כולי' לחלב שהבשר חופה מטעם הנ"ל חדא דאינו קרב למזבח וכולי' קריבה ועוד דהתם חופה מכל סביביו והכא לא רק אביי מסתבר לו ללמוד כמו כן מאשר עליהן ולא מה שבתוך הכליות וזה לא ס"ל לר"י כלל ואפשר עוד דאינו לומד חלב שהבשר חופה מעל הכסלים רק כיון דבשר חופה בכלל בשר הוא משא"כ בכליות ועמ"ש עוד בתוס' בד"ה אמר אביי:

בתוס' בד"ה אמר אביי. משמע דהכי הלכתא דלובן כולי' שרי ואין צריך לגמום אלא מה שחוץ לכולי'. הנה מה שכתבו שחוץ לכולי' כוונתם מה שבתוך החריץ טרם שמתפשט בבשר הכולי' דהא לובן כולי' בתוך החריץ הוא ומתפשט בתוך הכולי' ולפי זה נראה מלשונם דאפילו מאן דשרי לובן כולי' לא שרי מה שבתוך החריץ ולפי זה לא הוי לי' לרש"י לפרש לובן כולי' מה שבתוך החריץ כיון דהא לכ"ע אסור ומזה נראה דס"ל דרבי ור"ח פליגי אף במה שבתוך החריץ דהא נמי שרי דלא מיקרי חלב אשר עליהן רק בתוכן כיון דבתוך החריץ הוא ורבה ורב אסי אליבא דמאן דאסר פליגי דלרב אסי לא אסר רק מה שבתוך החריץ ולא מה שמתפשט לכולי' עצמה ורבה ור"י אסרו הכל וכן מוכח מלשון ספר התרומה כמש"ל דלא כנראה מדברי הר"ן ז"ל:

בא"ד ושמא סובר וכו' וצריך ליתן טעם וכו' ואע"ג וכו'. לא ידעתי מה מקום ספק יש בזה דאי ס"ד דפליגי בהך דשמואל גופא היכי קאמר אביי כוותי' דרב אסי מסתברא וכו' הכא נמי כיון דאינהו פליגי אהך דשמואל גופי' דחלב שהבשר חופה ג"כ אסור ועוד דר"י גופא סובר להתיר חלב שהבשר חופה כדלקמן דקאמר אנא לאו טבחא אנא וכו' גם מה שכתבו וצריך ליתן טעם וכו' טעמים הרבה יש בדבר דשאני בשר חופה דאינו קרב למזבח משא"כ חלב כליות ואפשר דר"י אינו לומד כלל בשר חופה מעל הכסלים רק ממה שלמדו בת"כ אשר יקריב להוציא חלב דפנות שאינו קרב למזבח ולפי זה אין להוציא מזה כליות דקרב למזבח ועוד דחלב שהבשר חופה מחופה מכל סביביו משא"כ כליות כמ"ש לעיל רק אביי מסתבר לי' דמעל הכסלים ילפינן והכא נמי כל מה שבכולי' אימעט בתורת חלב רק בתורת כולי' קרב ועוד נראה דלובן כולי' כולו חדא הוא וכל שמקצתו חלב אסור כולו משא"כ חלב שבשר חופה ועיין פירש"י לקמן בד"ה המסס ובתוס' לקמן בד"ה בעי לחטוטי ואף שהם כתבו לענין דרבנן גם בדאורייתא יש לחלק כך. ומה שכתבו ואע"ג וכו' כוונתם שיש טעם לומר דחלב שבשר חופה לא שייך לגזור אטו אינו חופה משא"כ לובן כולי' יש לגזור בו כמו חוטין שבחלב ושבכולי' דאסורין מדרבנן ועל זה כתבו דלא דמי לובן כולי' לחוטין כלל:

בא"ד ויש לסתור מכאן דברי הר"א ממיץ וכו' לפי מה שכתבתי בגמרא והוכחתי דע"כ מה שהוצרך אביי ללמוד לחלב כליות בפני עצמו הוא משום דעיקר לימוד מעל הכסלים הוא שאינו קרב למזבח דאי הי' ידוע בלא"ה שאינו קרב מאשר יקריב מוכח כמו שלמדו בת"כ חלב דפנות ולכך אי אפשר ללמוד מזה לכליות כיון דקרב למזבח לכך הוצרך כתוב מיוחד לכליות דמוכח דאינו קרב בתורת חלב רק בכלל בשר הכולי' א"כ ממילא בקרום שעל היותרת דאין לנו לימוד כלל ואין בשר חופיהו וקרב לגבי מזבח א"כ ממילא אסור אבל אי נימא דחלב יותרת ולובן כולי' שאין דומין לחלב לא צריך קרא דבתורת יותרת וכולי' נקרב א"כ למה צריך קרא לכליות ונהי דחלב שבשר חופה יש לומר דדמי לחלב אבל לכליות למה צריך קרא כיון דעיקר קרא לא אתי רק שאינו קרב בתורת חלב רק בתורת כולי' והרי בלא"ה ידעינן זה משום דלא דמי לחלב ומדצריך קרא שאינו קרב בתורת חלב רק בתורת כולי' א"כ חלב שעל היותרת דליכא קרא שפיר יש לומר דקרב בתורת חלב ומה שהקשו מחלב האלי' דמותר לא ידעתי הא מסקינן התם משום דכתיב כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשור וכשב עז ועוד כיון דלא איקרי חלב רק אלי' לא שייך לאסרו משום שקרב למזבח וכיון דכתיב חלבו האלי' ש"מ דחלב סתמא לא איקרי משא"כ בחלב יותרת:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה