אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג פרק גיד הנשה › דף צא.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

פרק גיד הנשה · דף צא.

דף צ:

בגמרא רב אשי אמר לא נצרכה אלא לשמנו. איכא למידק כיון דמתניתין באה לומר דמה שאסור מדרבנן ישרף לששה עשר משום דראוי לאכילה מן התורה א"כ מ"ש דנקט גידין ולא כל קרומין וחוטין האסורין מדרבנן משום חלב דישרפו לששה עשר. ומזה יש ראי' לכאורה דכל דבר האסור מדרבנן וראוי לאכילה הי' צריך לנקר מן הפסח קודם צלייתו כדי שלא יתנו טעם בבשר רק גיד שאין בו טעם לדידן כתב הרמב"ם ליטלו אחר צלייתו בעת אכילה אבל כל שיש בו טעם אפי' אינו רק דרבנן צריך ליטלו קודם הילכך ממילא לא פסיקא מילתא לשרוף לששה עשר רק שורפו מבעוד יום בערב פסח רק שומן הגיד כיון שאינו רק מנהג בעלמא אין נוטלין אותו קודם משום דצריך שיהא הפסח שלם ומשום מנהג אין חותכין אותו קודם. מיהו קשיא לי הא הך תנא ס"ל יש בגידין בנ"ט דאל"כ למה ישרפו הא לאו בני אכילה נינהו והוי כמו עצמות א"כ ע"כ צריך ליטלו קודם צלייתו מכח גיד עצמו האסור מדאורייתא וכמו כן קשה לתירוצו של רבינא דשני גידין הן דמ"מ למה ישרפו לששה עשר כיון דצריך ליטול אפי' איסור דרבנן קודם צלייתו אם כן יכול לשורפם מבעוד יום ומזה הי' נראה דכל מה שמותר מן התורה ואסור מדרבנן אסור לשרפו קודם שנפסל מדאורייתא אף דבלא"ה ע"כ עומד לשריפה וראי' לזה דהא סבירא לי' לרבא דלכך אי אפשר להניח גומרתא להוציא המוח משום הפסד קדשים והרי המוח הזה אי לא יניח גומרתא בלא"ה ע"כ ישרף וע"כ דמ"מ קודם שנפסל אסור לשרפו ולהפסידו וה"ה כאן מיהו יש לדחות דהתם כיון שנשרף העצם ממילא המוח ראוי לאכילה וכשישרף גם מן המוח יש בו משום הפסד קדשים אבל דבר האסור מדרבנן כיון שלא יגיע לאכילה בשום פנים יש לומר שאין בו משום הפסד קדשים אבל מ"מ כדי ליישב קושיא הנ"ל דהיכי קאמר ישרפו ששה עשר הא יכול לשורפם מיד ואי דמיירי שניתותרו ולא שרפם ומ"מ לא קשיא היינו נותר דקמ"ל אף דאסורין באכילה מדרבנן הוי נותר א"כ מ"ש דנקט גידין בכל הקרומות והחוטין האסורין מדרבנן הוי לי' לאשמועינן דהוי נותר וכ"ש דקשה לרב אשי דמוקי בשמנו וקשה מאי קמש"ל דשומן הוי נותר דמותר לגמרי רק מנהג נהגו שלא לאכלו הא אפי' כל איסור דרבנן ממש הוי נותר משום דמותר מדאורייתא כדמוכח מתירוצו של רבינא. מיהו בין אי נימא דמותר לשורפם קודם בין אי נימא שאסור לשורפם קודם אינו מיושב למה לא נקט שאר קרומות וחוטין האסורין מדרבנן ונהי דלתירוצו של רב אשי יש מקום לומר דשאר קרומות וחוטין באמת נשרפין קודם רק שומן גיד כיון שאינו רק מנהג אסור לשורפו קודם וישרף לששה עשר אב לרבינא וודאי קשיא בכל אופן למה לי דנקט גידין דוקא:

לכן נראה לי דבלא"ה יש להבין חדא מאי קמש"ל דשמנו של גיד הוי נותר כיון דאפי' איסור גמור דרבנן הוי נותר ועוד כיון דקתני הגידין היכי נימא דהכוונה שומן גיד ומה שכתב הרשב"א ריש פירקין דדוקא שומן בלבדו אינו נקרא גיד אבל כאן הגיד נמי נשרף עם השומן אבל הוא תמי' לפי עניות דעתי דגיד על כרחך ניטל קודם ושמנו נשאר בתוכו ונוטלו אחר צלייתו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והכ"מ שהבאתי לעול אם כן הך שומן גיד היינו שומן בלבדו והיכי קרי לי' גיד. ועוד מה ענין תירוצו של רב אשי ורבינא להך דהכא כיון דהם באו לתרץ גוף המשנה דלא כר"ח ואי כדי דלא נפשוט בעיין הא מ"מ מדר"ח נפשט בעיין וע"כ כדדחינן שנתערבו א"כ שוב אינו ענין משנתינו להך בעי' כיון דלהך תירוץ אתיא אליבא דר"י ליכא למיפשט א"כ שוב אי אפשר לפשוט בשום פנים דכל מה שנאמר לתרץ חוץ אליבא דר"י אינו ענין להך בעי':

ועל כל אלה אני אומר דרב אשי ורבינא ליתרוצי אליבא דר"ח בעי דלא נצטרך לאוקמא שהוכרו ולבסוף נתערבו רק דלר"י שמאל אסור מדרבנן ואף דלא שכיח לאכלו מ"מ ע"י שומנו נאכל הוא דמהאי טעמא נהגו שלא לאכול שומן שלא יבואו לאכול גיד על ידו א"כ גוף הגיד של שמאל צריך להוציאו מדרבנן והוי נותר ולא בא לאשמועי' דאיסור דרבנן הוי נותר דפשיטא כיון שמותר מן התורה צרי שריפה רק דהא גופא משמיענו דאליבא דר"י ג"כ אסור לאכלו וישרף לששה עשר ורבינא משני ג"כ אליבא דר"י דס"ד כיון דסובר הירך המיומנת שבירך א"כ חיצון אסור דאורייתא ואינו נותר קמש"ל דמ"מ מודה דבעינן פשוט איסורי' בכולי' ירך דתרתי ש"מ כמ"ש התוס' בד"ה רב אשי ועמ"ש בתוס':

שם אכל מזה כזית ומזה כזית. פירש"י מדלא נקט אכל ב' זיתים משניהם ש"מ שתי אכילות ושתי התראות הוי. יש לתמוה הא לעיל פרק או"ב בעי למיפשט מכאן דאכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים ש"מ דבבת אחת מוקי לה ולא בשתי התראות ובאמת שכפי הנראה רצה רש"י ז"ל ליישב קושית התוס' בד"ה אלא דלא מוקי הכא בבת אחת ותירוץ התוס' לא ניחא לי' דזיל הכא קא מדחה לי' וזיל הכא קא מדחה לי' לזה ניחא לי' טפי לומר דהך סוגי' דהכא לא ניחא להו לאוקמא כך דמשמע להו לישנא דמזה כזית ומזה כזית בבי התראות תדע דהנך סוגיות מתחלפות דהתם בעי למיפשט דחלב וחלב חייב בבת אחת דאל"כ תיקשי לר"י הא הוי התראות ספק וקשה מנ"ל דילמא פשיטא לי' וע"כ דהך סוגי' דהתם ס"ל דמספקא לי':

אמנם באמת כבר כתבתי לעיל להשוות הסוגיות דוודאי לישנא דברייתא קשיא אפילו אי נימא פשיטא לי' דלמה להו לחלוק בב' זיתים מב' יריכות הוי להו לחלוק באותו ירך שמאל בלבד דלרבנן לוקה ולר"י אינו לוקה ולמה לי ב' זיתים בשמונים וארבעים ומזה נראה דמספקא לי' לר"י ואינו חייב לדידי' ארבעים אלא באכל מב' היריכות ימין ושמאל והשתא התם דבעי למיפשט דבבת אחת חייב ב' פשוט שפיר כי היכי דאתיא ברייתא לנכון לגמרי בלי שום קושיא כלל אמנם כאן דלא נחית לבת אחת כלל רק בא להוכיח לפשוט בעי' אי מספקא לי' או פשיטא לי' א"כ ניחא טפי לומר דפשיטא לי' ואתי שפיר עכ"פ גוף דינו של ר"י דסופג מ' משנאמר דמספקא לי' ואז קשיא על עיקר הדין שאינו סופג ארבעים כלל ובהא קשיא לישנא ובהא קשיא דינא והתרצן דמדחה לי' באמת הי' יכול לדחות בבת אחת ג"כ רק דדחי כאידך דר"י דלא יהא מוכח בבת אחת עכ"פ דכיון דאית לן למידחי דתיתי ברייתא שפיר לישנא ודינא בוודאי יש לומר כן ויהא מוכח דבת אחת חייב לזה דחי כאידך דר"י ולא מוכח מידי ועמ"ש בתוס' בד"ה אלא:

שם בא הכתוב וכו'. פירש"י דכל מותר הוי התראת ספק שמא יאכלנו. והוא דחוק לפע"ד דכל התראה על איסור הוי ספק שמא לא יאכלנו ולא יעבור והרי כך הוא מתרה אותו שאם יעבור ילקה ולולא פירש"י הי' נראה לי דכל שב ואל תעשה כה"ג הוי התראת ספק דכל התראה אם יעבור על ההתראה בוודאי ילקה אבל כאן אפי' יעבור ויהא שב ואל תעשה מ"מ אין הכרח שילקה שמא יאכלנו אחר או שמא ישרף מעצמו ולא יבוא לידי נותר כנ"ל:

שם ת"ש אכל ב' גידין מב' יריכות מב' בהמות וכו' ש"מ מיפשט פשיטא לי'. איכא למידק כיון דאליבא דר"י הוא למה נקט מב' יריכות דפשיטא כיון דנקט מב' בהמות ע"כ מב' יריכות הן גם תרווייהו לאיסורא דאי ימין ושמאל בבהמה אחת איתנייהו גם כיון דב' גידין הן פשיטא דמב' יריכות הן. ונראה לי דמילי מילי קתני מב' יריכות מבהמה אחת לת"ק דנוהג בשניהם מב' בהמות לר"י דלא משכחת תרי לאיסור רק מב' בהמות וקמש"ל דאפ"ה לא מחייב ר"י רק אחת ולפי זה יש לפרש מה דקאמר מדקאמר מב' יריכות מב' בהמות פשיטא דתרווייהו לאיסורא היינו דב' בהמות הוי ג"כ לאיסורא לר"י דאי הכל בספק ומיירי דאכל ד' גידין ות"ק נמי מספקא לי' הוי לי' לומר אכל ד' גידין מב' בהמות ולמה נקט מב' יריכות מב' בהמות וע"כ דבא לומר לת"ק ב' יריכות ולר"י ב' בהמות והיינו לת"ק ימין ושמאל ולר"י ב' ימינים ועמ"ש לעיל סוף פרק או"ב באריכות בסוגי' זו ושם בארתי דסוגי' דהתם הוי ס"ל דבאמת הכוונה ד' גידין עיי"ש היטב:

שם דתניא אכלו ואין בו כזית וכו'. הא דלא פשיט מהך ברייתא דלר"י פשיטא לי' דאל"כ היכי קאמר עד שיהא בו כזית דמשמע דעכ"פ ביש בו כזית חייב ואי מספקא לי' אין כאן חיוב. משום דיש לומר דלא נחית ר"י הכא רק לחלוק דאיסור גיד בעי כזית וממילא אינו חייב עד שיתברר שאכל כזית מן האסור והיינו כזית מימין וכזית משמאל משא"כ בברייתא הקודמת דקאמר סופג מ' ע"כ דפשיטא לי' ולענין מה שיש לדקדק אי הכוונה שיש כזית בצירוף שניהם או שיש באחד כזית ובאחד לא. נתבאר הכל באריכות פרק או"ב עיי"ש היטב מה שיש לתמוה על רש"י ז"ל שם:

שם אמר קרא הירך המיומנת שבירך וכו' עד וענן אבק רגליו. יש לדקדק בהך פלוגתא דר"י ורבנן אי כל של נתברר באיזה ירך הכהו ממילא תרווייהו אסורין ואין תימא לאסור השני שהרי אנו אוסרין כל הירכות משום ירך יעקב ממילא אוסרין שני היריכות דמאיזה צד נחלק בין ימין לשמאל והיינו דמקשה לר"י מ"ט ולא מקשה לרבנן למה יתחייב על שניהם הא רק באחד הכהו ואי אין אנו יודעין יהא ספק וע"כ דכל שלא נתברר בקרא הצד שהכהו בו ממילא אסרה תורה כל הירכות שבהן גיד הנשה על הכף ולא מקשה הכא ארבנן רק כיון דהירך מורה הימיני אין לנו לאסור השמאלי. ולפי זה יש לדקדק מה צורך לומר אח"כ לרבנן דנשי' בתרווייהו מאחוריו דהא רשב"נ ורשב"א לא דייקו למילתייהו מקראי וכפי הנראה מהך דבהאבקו עמו דריב"ל דייקי לה דאיהו מפרש כאדם החובק ואינהו מפרשי משום דנדמה לו כעכו"ם ות"ח א"כ כיון דרבנן דרשי הך בהאבקו עמו לאבק עד כסא הכבוד ממילא אפי' אי בחדא הכהו יש לנו לאסור שניהם כיון שלא נרמז בכתוב באיזה ירך הכהו:

ונראה לי דרשב"נ ורשב"א מילתא באפי' נפשי' קאמרי והיינו דרשב"נ סבר דמסתמא כעכו"ם נדמה לו כיון שלא הי' מכירו ובא להכותו מסתמא עכו"ם הוא והי' טופלו לימינו ורשב"א סבר כיון דאמר לו לא אשלחך כי אם ברכתני בוודאי כת"ח נדמה לו ועכ"פ מן הסברא ידעינן דהכהו בירך ימינו א"כ ממילא אין לנו לאסור השמאלי ודוקא אי לא הי' שום סברא באיזה ירך הכהו אף שלשון הכתוב מורה לכאורה דרק באחת הכהו ממילא שניהם אסרה תורה משא"כ אי יש לנו בירור מצד הסברא דבימין הכהו אין לנו לאסור שמאל והיינו דקאמרו רבנן מאחורי' אתא והיינו דודאי אף שהי' טופלו לימינו מ"מ כל שהי' אובק עמו לא הי' יכול להזיקו כדכתיב וירא כי לא יכול לו וכיון שלא הי' יכול לו בעת שהיו נאבקים יחד בא לו מאחוריו והכהו בב' היריכות אבל לפי הוכחת ריב"ל כל דמסקי קרא דבהאבקו לדרשה אחרת שוב אין צורך לומר דנשי' בתרווייהו רק כל שאין רמז באיזה מהן הכהו חייב על שתיהן רק על רשב"נ ורשב"א דהוכיחו מסברא דבימין הכהו הוצרך לדחות דמאחוריו אתיא והשתא הך ורבנן תנינא דקאמר לא רבנן דר"י בלבד הוא רק ארשב"נ ורשב"א ג"כ מקשה מאי דרשי' להך בהאבקו כיון דמסברא הוכיחו דהכהו בימין וזה שפירש"י בהך ורבנן קמא דפליגי אר"י משום דרבנן תנינא כולל גם אמוראי דלא מפרשי כריב"ל כנ"ל:

שם מבעי' לי' לכאידך דריב"ל וכו' מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד הא דלא דרשינן הכי בהך ויאבק עמו דכתיב מעיקרא משום דלא דרשינן הכי רק מיתורא דבהאבקו עמו אבל הך דמעיקרא יש לפרש מלשון אבוקה כאדם החובק את חבירו ולא מלשון אבק כלל אמנם בעיקר הך דרשה שהעלו אבק עד כסא הכבוד לא נתבאר לי מהו פי' דבר זה ומאי אשמועינן בזה ונראה לי שרמז יש בדבר לפי שהי' המלאך שרו של עשו ועשו הי' לו זכות באבק רגליו שהי' הולך תמיד במדבר לצוד ציד לאביו ונתלכלכו בגדיו ורגליו לכבוד אביו וכן הי' מבשל לו בבגדים היקרים ונתלכלו בעשן ואבק ויעקב הי' איש תם יושב אוהלים אמנם יעקב הי' בא בכח המצות שיש בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב וכן בכח הבטחת הקב"ה לאברהם והי' זרעך כעפר הארץ וביצחק יקרא זרע ולא כל יצחק והי' מקטרגים זה את זה וזה שאמר שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד ומהאי טעמא נגע בכף יריכו שבזה הי' מחליש כחו של יעקב שלא הי' מייגע עצמו לכבוד אביו כמו עשו שהי' הולך ביערים ומדבריות לכבוד אביו ולכך נעשה יעקב צולע על יריכו כנ"ל:

שם ואמר ריב"ל למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו ועלה וכן הוא אומר נשתה גבורתם. נראה לי שבא לומר לפי דפליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר גיד הנשה מחטט אחריו ור"י ס"ל גוממו עם השופי לזה בא ריב"ל ליתן טעם על החטיטה משום דכשהכהו על הכף קפץ הגיד למעלה שכך דרך גיד כשנפסק קופץ למעלה ולפי שנשה ממקומו למעלה לא סגי שיטלנו מעל הכף רק צריך חטיטה למעלה ג"כ ואפי' אי חטיטה דרבנן מ"מ סמכוה אהא כנ"ל:

שם דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל. לא נתבאר מה חידש הנביא בדבר המפורש בכתוב ע"כ לא יאכלו בני ישראל גיד הנשה ואיזה תוכחה יש כאן עד שרמז הנביא דבר זה בכלל הנביאות שלו ונראה לי לפי שאמרו במדרש דבזה שנגע המלאך בגיד הנשה של יעקב רמז לו פרעניות על ישראל כמו שאמרו נגע בצדיקים וצדקניות שבכל דור וזהו דורו של שמד ולכך נאסר גיד הנשה לזכרון למען ישובו מדרכם הרעה ולא יענשו וזה שהוכיח אותם הנביא דבר שלח ביעקב ונפל בישראל ואין אתם נותנים על לב לשוב מדרך הרעה שלא יגיע ח"ו הפרעניות עליכם כנ"ל:

שם כמ"ד גיד הנשה נאסר לב"נ. פירש"י גיד הנשה נאסר להן בעודן בני נח משמע דפשיטא לי' שלא נאסר לכלהו בני, נח רק הכוונה לבני יעקב בעודן ב"נ. וזה אצלי מן התימא שלא הי' נזהר יוסף מזה ליטול גיד הנשה בפניהם והרי מזה יכירו שהוא מאנשי ביתם כיון דגיד הנשה אין שייכות לשום אדם רק לבני יעקב ומנין ידעו במצרים סודם מגיד הנשה מה שנעשה עם יעקב ע"י המלאך ושהם אסורים לאכלו ומזה יכירו בהכרח שזה מאנשי ביתם והוא הי' מתנכר אליהם. ועוד קשיא לי דאמרינן פרק ארבע מיתות (דף נ"ט ע"א) כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח והיינו גיד הנשה א"כ אי ס"ד דאפי' כשנאמרה לבני נח לא נאמרה רק לבני יעקב בלבד א"כ היכי קאמר לישראל נאמרה ולא לבני נח כיון דאנו אין לנו רק גיד הנשה ואליבא דר"י א"כ הנך גופייהו דנאסרו מעיקרא נאסרו אח"כ והיכי קאמר ולא לבני נח דהא ליכא מבני יעקב השתא בני נח כלל ובני נח אחריני מעיקרא נמי לא נאסרו. לכן נראה לי דמה שאמר ר"י מבני יעקב נאסר גיד הנשה ס"ל דכלהו בני נח נאסרו אז בגיד הנשה על פי נביאי א"ה שהיו אז ומה שאמר הכתוב ע"כ לא יאכלו בני ישראל דבני ישראל קיימי המצוה ולא אכלו אבל ב"נ עברו ולא נזהרו ואין תימא בזה שהרי מילה מקשה התם בס"ד והרי מילה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני ומ"מ לישראל נאמרה ולא לבני נח אף שנצטוה בזה רק אברהם וזרעו ובתר הכי משני באמת כך דשאני מילה שלא נצטוה רק אברהם וזרעו אבל גיד הנשה שפיר יש לומר דלכלהו בני נח נאסר להך מ"ד והשתא שפיר קאמר טול גיד הנשה בפניהם ומ"מ לא היו מכירין בו שהיו חושבין שהוא מקיים מצות בני נח ועמ"ש בתוס' ובד"ה כמאן:

שם וכ"כ למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. נראה דעיקר השאלה וכל כך למה היינו דדוקא להציל ממונו וודאי מפני איזה ספק היזק בגופו יש לומר דהצדיק חביב עליו ממונו יותר אבל לא שיהא חביב ספק הצלת ממון יותר מספק היזק בגופו [דוודאי אין הכוונה ספק נפשות גמור דפשיטא שאסור לסכן עצמו רק הכוונה יותר מאיזה ספק היזק בגופו כמו שאירע כאן שהי' צולע לפי שעה על יריכו] דכמו שיש חשש בגופו יש חשש בממונו ועל זה משני דבטוח הצדיק בממונו שלא יהא נפסד וניזק משום דהקב"ה משמרו לפי שאינן פושטין ידיהם בגזל וכך הוא המידה שאין ידי אחרים שולטין על ממונם הילכך הוי לי' הצלת הממון כוודאי והיזק בגופו ספק כנ"ל. ודע דמלשון שנשתייר על פכים קטנים משמע דמה דכתיב מעיקרא ויעבר את אשר, לו היינו ע"י אחרים והוא נשאר בכאן על פכין קטנים לא שחזר עליהן אבל רש"י ז"ל בחומש פירש שכח פכים קטנים וחזר עליהן וצ"ל דמפרש שחזר עליהן מבעוד יום לפי ששכחן ולא הספיק להעבירם עד שחשכה ונשתייר שם ובהכי ניחא באמת היאך נשאר שם ולמה לא העבירן תיכף ואי משום שהי' לילה הא לא ידע שאסור ליצא בלילה ולהנ"ל ניחא דהוא חזר ביום ובשגגה נתאחר ונתעכב עד הלילה וביום הי' יכול להיות לבדו כמו שפירש"י בד"ה מדקאמר וז"ל ולפיכך לא הוצרך שמירה והוא תמוה לא נודע כוונתו ולהנ"ל ניחא דוודאי לא ניחא לי' לומר דיעקב אבינו לא ידע שאסור ליצא בלילה והוי קשיא לי' היכי יצא באמת לבדו ועל זה אמר דאין להם רשות הזיק ביום והוא חזר ביום לפיכך לא הוצרך שמירה ואח"כ באונס נתעכב וחשכה לו ולא הי' יכול באמת לעבור משום דגנאי לת"ח אם יראוהו יוצא יחידי ונשאר כאן כמו שפירש לקמן בד"ה הנה גבי בועז עמ"ש שם. ולפי זה יש לומר דמה שהוכיח ר' יצחק שאסור לת"ח לילך יחידי בלילה לאו משום שהוזק יעקב דשמא אי הי' ביום ג"כ הי' ניזוק משרו של עשו רק ההוכחה הוא ממה שנשאר שם בלילה ולא העביר תיכף כשחשכה ומזה דייק לפי שאסור לילך בלילה הילכך אף דהכא נמי נשאר יחידי מ"מ אם יהא נראה הולך יחידי יהא לו גנאי כמו שפירש"י גבי בועז לקמן:

בתוס' בד"ה רב אשי אמר. לא קאי אדרב חסדא דמוקי לה כר"י ולפי מה שאמר וכו' והא דלא קאמר וכו' דבריהם אינם מובנים כלל דהיכי ס"ד דקאי אר"ח דמאי ענין פלוגתא דנוהג בשתים או באחת לשומן הגיד והיכי ס"ד דקאי אדרב חסדא ואם נתכוונו לומר דרב אשי בא לתרץ בהיפוך דלא אתי' כר"י דר"י מתיר שומן הגיד באכילה לא הוי להו לומר לא קאי אדרב חסדא דאר"ח פשיטא דלא קאי ולא הוי להו לומר רק רב אשי לא מוקי כר"י אלא כר"מ ועוד אי כך כוונתם הרי עיקר דבריהם נבנו על יסוד שאמרו לקמן דר"י מתיר שומן גיד א"כ לא הוי להו לומר ולפי רק לפי מה שאמר לקמן ומזה נראה דמתחילה רצו לשלול דלא מוקי כר"ח דלא אתיא רק כר"י רק כרבנן דאסרו בתרווייהו ג"כ אתיא והדר כתבו דלפי מה שאמר לקמן לא אתיא כר"י כלל. א"כ הא וודאי קשיא היכי ס"ד דקאי אר"ח עד שהוצרכו לומר דלא קאי אדרב חסדא:

ונראה לי דכוונת התוס' דס"ד שנכריח דע"כ רב אשי קאי אדרב חסדא דאי בשומן מוקי לה ולא בגיד א"כ לפי מה שאמרו לקמן דר"י מתיר שומן גיד לא אתיא כר"י כלל רק כר"מ א"כ קשה כמו דר"ח קאמר לא נצרכה אלא לגיד הנשה ואליבא דר"י כן הי' לו לרב אשי לומר לא נצרכה אלא לשמנו וכר"מ וע"כ דרב אשי אליבא דר"ח קאי דמוקי לה בגיד השמאלי ואין צורך לפרש דנתערבו רק הגיד השמאלי אסרו רבנן גזירה אטו ימין ואף דהוא מילתא דלא שכיח כלל לאכול גיד דאי הי' שכיח לא הי' נחלקו במציאות אי יש בגידין בנ"ט או עץ הוא וע"כ דלכ"ע לא שכיח לאכלו כלל מ"מ הוצרכו לאסרו מכח שמנו דע"י שומנו נאכל הוא דמדלא טעמא נהגו איסור בשומן שמא ע"י שומנו יאכל הגיד ושפיר הוצרכו לאסור גיד השמאלי שלא יחליף לאכול הימיני עם שמנו והשתא ממילא אתיא אפי' למאן דמתיר שומן דס"ס מוכח עכ"פ דשכיח לאכול גיד עם שמנו. והתוס' לא ניחא להו לפרש כך דברי ר' אשי ואהא כתבו דלא קאי ארב חסדא ולפי מה שאמר לקמן דר"י מתיר שומן לא אתיא רק כר"מ כיון דרב אשי בשומן עצמו מיירי ומ"מ לא קאמר כר"מ משום דלא הוזכר בברייתא בהדיא כנ"ל ועמ"ש בגמרא לפרש גם תירוצו של רבינא אליבא דר"ח דוקא:

בד"ה אלא אי אמרת ולא בעי לאוקמא וכו' כי היכי דלא נפשוט וכו'. לכאורה תמוה דהיכי נפשוט דזיל הכא קא מדחה לי' וזיל הכא קא מדחה לי'. ונראה לי דכוונתם דוודאי אי נימא דפשיטא לי' לר"י ג"כ קשיא דלמה להו למיפלג בשמונים וארבעים ליפלגי בזית אחד של שמאל דלרבנן סופג ארבעים ולר"י אינו לוקה כלל רק מעיקרא דלא ידע לידחוי' כלל וקשיא לי' דינא דר"י דאינו ראוי ללקות כלל דהוי התראת ספק א"כ נפשוט עכ"פ דפשיטא לי' ולא קשיא רק לישנא מדנימא דמספקא לי' וקשיא דינא [ועיין רשב"א ריש מכילתין גבי כלהו כרבינא לא אמרי דכתב ממש כה"ג] אבל כשיבוא וידחנו מכח בת אחת ושוב לא יקשה לא לישנא ולא דינא ממילא יהא מוכח וודאי דבבת אחת חייב שתיים דאל"כ ס"ס קשיא הך ברייתא או לישנא או דינא ואי בבת אחת לא יקשה מידי לכך דחי לי' כאידך דר"י ולא קשיא ג"כ לא לישנא ולא דינא א"כ ליכא למיפשט מידי מיהו איכא למידק דלפי מה דדחי כאידך דר"י תפשוט להיפוך דע"כ מספקא לי' וכאידך דר"י דאי פשיטא לי' ליפלגו בזית של שמאל בלבד ויש לומר דיש לדחות לעולם פשיטא לי' וקמש"ל דוקא אכל מזה זית ומזה זית דהיינו בב' התראות סופג פ' לרבנן אבל באכל ב' זיתים משניהם אפילו לרבנן אינו חייב רק אחת מיהו לעיל פרק או"ב כתבתי דבלא"ה יש נ"מ מהך דחי' דאידך דר"י דאי ידחנו משום בת אחת יהא מוכח עכ"פ באכל ב' זיתי חלב וזית גיד של ימין לר"י חייב ב' במה נפשך דאי חייב על ב' זיתי חלב שתים חייב משום חלב ואי פטור בבת אחת ואינו חייב על חלב רק אחת א"כ ע"כ ר"י פשיטא לי' דשל ימין א"כ חייב אחד על חלב ואחד על גיד אבל השתא דדחי לי' כאידך דר"י לא מוכח מידי כנ"ל:

בד"ה כמאן דאמר וא"ת וי"ל וכו' תירוצם דחוק וכ"ש מה שתרצו דהיינו נחירה הוא דלא כפירש"י דפי' דלא יאמרו בשר נחירה אני אוכל. ואמת שלא הבנתי כלל דברי רש"י ז"ל דמה חשש הי' שיחשבו בשר נחירה הוא אוכל דהא הוא הי' מתנכר אליהם ואטו כ"ע היו שומרים את התורה עד שלא נתנה והוי לי' לומר משום שהם לא ירצו לאכול בשר נחירה וצ"ל דהי' ירא דאח"כ כשיתוודע להם יחשדו שאוכל בשר נחירה שלא ראו בית השחיטה מפורעת ויש לומר עוד דאפילו ב"נ דעלמא היו נוהגין לשחוט בצואר שהי' מקובלין מכח אביהם והי' אצלם לאכזריות מי שיאכל בשר נחירה ולפי זה יש לומר בפשיטות דדוקא בית השחיטה הי' פורע להם ולא הי' ירא שיכירוהו דכל ב"נ היו נוהגין כך אבל גיד הנשה אי לאו דנאסר להם ממש הי' חושש שלא יכירוהו כיון שלא הי' אסור רק לבני יעקב וע"כ דהי' איסור גמור וע"כ הי' צריך ליטלו בפניהם גם נראה לי דאי לא הי' איסור בגיד רק חומרא לא הי' חושש ליטלו בפניהם והי' נותן להם שלא מן הירך ומשום חומרא לא הי' חוששין משום שנתבשל עם הירך דאין בגידין בנ"ט גם טעם כעיקר לאו דאורייתא ולפי מה שכתבתי בגמרא דנאסר לכל בני נח בוודאי אתי שפיר דאי משום חומר לא הי' נוטלו בפניהם שלא יכירוהו וע"כ דלכ"ע נאסר כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה