תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צ:
בגמרא מצותן בכך שאני. פירש"י חלב ודם הוא עיקר הקרבן והיינו דקשיא לי' דילמא גיד נמי מצותן בכך דלעולם צריך להקריב הכל לזה פי' דחלב היא העיקר. ואיני יודע הא בשר בקרבן עולה ג"כ עיקר הקרבן ועוד מה נ"מ בעיקר קרבן כל דנימא דכך הציווי אין בזה משום משקה ישראל ונראה לי דהכוונה פשוט דמפורש בקרא שכל מה שנצטוו על איסור חלב ודם הוא מכח שהובדלו להקרבה וזה מפורש בכתוב כמה פעמים הילכך לא שייך לאסור להקרבה חלב ודם מכח משקה ישראל שהרי עיקר מצותן שנצטוו על חלב ודם הוא מחמת הקרבן ומחמת הקרבן נעשו איסור ואינו ממשקה ישראל משא"כ איסור גיד אינו מחמת הקרבן וכל כמה שיש לפרש קרא דלא קאי על גיד יש לנו לפרש כן:
שם אמר ר"ה וכו' יש לתמוה כיון דמייתי מעיקרא פלוגתא דתנאי היכי מייתי בתר הכי פלוגתא דאמוראי בהך מילתא גופי' ומקשה קושיות והוי לי' לימא כתנאי ועכ"פ היכי מקשה מהנך ברייתות דבסמוך כיון דע"כ פלוגתא דתנאי היא בלא"ה. ונראה לי דהני אמוראי סברי כר"פ דלעיל דלא כרנב"י דלכ"ע מעלהו רק חולצו למעלה לתפוח כמו שכתבתי לעיל ורבי ורבנן פליגי בהא דרבי סובר דמראש עולה לא מוכח אלא שאין צריך להסירו אבל לא מוכח דיש קפידא להעלותו דוקא כשהוא מחובר מכח הקריבהו לפחתך והיינו דקאמר מחוברין יעלו דוקא ואין להסירם ואף דרנב"י סייע לעצמו מברייתא קמייתא דקתני יכול יחלוץ גידין ועצמות דמשמע דס"ד דצריך לחלוץ סבירא להו דאין זו הוכחה דהא השתא נמי דנפרש דס"ד דצריך לחלוץ ע"כ החידוש רק על איסור ולמה קתני יכול יחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר הא עצמות מוכח מראש עולה וע"כ דלאו דוקא א"כ הא נמי לאו דוקא והעיקר קמש"ל דצריך להעלותם במחוברים ולא יסירם ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם פ"י מהלכות מעשה הקרבנות כרבי מחוברין יעלו פרשו ירדו ופסק כר"ה דחולצו לתפוח ולהנ"ל ניחא. [לשון מרי דוכי נראה לי שהוא כמו מרי' דאברהם ולשון דוכי היינו טהור והוא מזכיר השם הטהור ומתמה על זה כנ"ל]. ועוד נראה לי לפי מה שכתבתי לעיל בגמרא בדברי ר"פ ורנב"י. דר"פ ור"ה דהכא ס"ל דלכ"ע העלאה מותר משום הקריבהו לפחתך רק רבנן ס"ל דריבה והקטיר לא, נשמע על העלאה רק הקטרה שיקטיר הכל וא"כ אין לרבות איסור דזה וודאי אסור רק מרבינן פרשו ור' חסדא סובר דלכ"ע ליכא איסור אפי' להקטיר ממש ופלוגתייהו דלרבנן מרבינן הכל ולא ממעטינן רק מה דמוכרח למעט ורבי סובר בהיפוך דממעטינן הכל ולא מרבינן רק מה דמוכרח לרבות ואיסור והיתר לגבי מזבח שווין ודוק היטב:
שם מיתיבי גיד הנשה של שלמים מכבדו לאמה. הקשה רש"י ז"ל הא ירך של שלמים נאכל בכל העיר וכתב דגרסינן חטאת ואשם וקשה מאוד לשבש ב' ברייתות דנקט בהו שלמים. ונראה לי דהך תנא ס"ל יש בגידין בנ"ט ובר אכילה היא הילכך כיון דמידי דאכילה היא הוי לי' בזיון קדשים להשליכו לאשפה ושריפה לא שייך בי' כיון דאיסורא רכיב עלי' הילכך משום בזיון מכבדו לאמת המים ולא יהא מוטל באשפה בבזיון ומהאי טעמא לא זכר הרמב"ם של שלמים מכבדו לאמה אף שזכר של עולה חולצו לתפוח משום דס"ל אין בגידין בנ"ט ומידי דלאו בר אכילה הוא כמו עצמות ואין כאן בזיון אי משליכן כמו עצמות קדשים אבל של עולה הוצרך להביא דס"ד להקריבו קמש"ל דחולצו ומשום שעלה למזבח חולצו לתפוח ועמ"ש בתוס' בד"ה של שלמים:
שם השקו את התמיד בכוס של זהב אמר רבא גוזמא. וצריך לפרש מה ס"ד דרבא בהא בשלמא אינך דרך העולם היא לומר על דבר גדול שיש בו כך וכך יותר ממה שהיא אבל לא לומר על אינו של זהב שהיא של זהב. ונראה לי לפי שהנחושת שהי' במקדש הי' מזוקק מאוד כדכתיב נחושת ממורט עד שהי' נראה בהיר והי' מראהו כמראה הזהב והכי איתא להדיא בגמרא שכל השערים היו של נחושת קלל שהיא צהוב כזהב חוץ שער נקנור ולשון הדיוט לקרוא זהב כל שיש לו מראה זהב לפי שחושבין שהוא זהב לכך היו קוראין אותו כוס של זהב אבל העיקר בא התנא לומר שלא היו משקין אותו בשוקת כדרך שנותנין לבהמות לשתות רק בכוס היו משקין אותו מפני הכבוד שיקרב לקרבן תמיד ונקט התנא של זהב כמו שהי' נקרא בפי העולם וזהו לשון הואי דהיינו לשון ההוה ורגיל בפי העולם וכן דרך העולם לגזם על דבר שרואין אותו בריבוי לגזם ביותר ממה שהוא כנ"ל ונראה דקמש"ל שאין בזה משום ותבחר לשון ערומים כמ"ש הר"ן ריש נדרים:
שם דברה תורה לשון הואי ערים גדולות ובצורות בשמים. רש"י ז"ל כתב בפרשת דברים א' על פסוק זה דברי הכתובים בלשון הואי וכן ציין המציין כאן דברים א' והוא תמוה לפע"ד דא"כ הוי להו להביא מגדל וראשו בשמים דפרשת נח וע"כ דאין מזה ראי' כלל דממה שדברו דור הפלגה והכתוב מזכיר לשונם אין ראי' דדברי הכתובים לשון הואי וכן התם הוא דברי המרגלים שאמרו להפחיד העם וגזמו עליהם והכתוב מספר דבריהם והרי אמרו שקר ארץ אוכלת יושבי' וכן כל דבריהם דיבה הם והכתוב מספר מה שאמרו אבל אני תמה שהרי מקרא מלא הוא פרשת עקב שאמר משה עצמו שמע ישראל אתה עובר היום וכו' ערים גדולות ובצורות בשמים ולזה הכתוב נתכוונו כאן וזה ברור:
בתוס' בד"ה של שלמים. פי' בקונ' וכו' ונראה משום דחזה ושוק ניתן לכהנים. לכאורה לא חדשו כלום על דברי רש"י עצמו דכתב להדיא כך בפי' השני ומה זה שכתבו ונראה. ואולי דכפי הנראה מלשון רש"י ז"ל שכתב משום חזה ושוק של כהנים נקט נמי שלמים ולכאורה תיבת נמי אינו מובן. ונראה או דהי' גורס חטאת ואשם או דכיון דנקט שלמים הוי חטאת ואשם, מכ"ש ומשום ישראל הוי נקט חטאת ואשם רק משום דאיכא חזה ושוק הנאכלין לכהנים בעזרה נקט שלמים ג"כ] ולפי זה נראה דשלמים שאוכלין ישראל ויש להם שוק השמאלי עם הגיד הנשה אין צריך לכבדו לאמה רק משום חזה ושוק של כהנים נקט שלמים אבל התוס' באו לומר דמשום דחזה ושוק ניתן לכהנים ואוכלין בעזרה ולהם בוודאי ראוי לכבדו לאמה תקנו כך בכל השלמים אפי' הנאכל לישראל שלא יחשבו דשל כהנים הוא ועמ"ש בגמרא ליישב בפשיטות:
בד"ה בשלשה מקומות וכו'. יש לדקדק דהוי להו להעמיד עצמם על הא דקאמר אלו הן וכו' גם למה להו להזכיר מה דמפורש במסכת תמיד ועכ"פ הוי להו לומר אבל ההוא דכוס של זהב מפרש במסכת תמיד דאין עניות במקום עשירות. ונראה לי דכוונתם לדקדק כאן מנינא למה לי דהא חשיב ואלו הן וכו' ונהי דלא חשיב כוס של זהב דאינו ברור דהוי הואי אבל מנינא לא הוי לי' לומר כאילו בא למעט בהדיא דבר אחר דוודאי אינו הואי לזה כתבו דסובר דכוס בוודאי אינו הואי דכיון דהטעם דלא חשיב כוס מפורש במסכת תמיד משום שאין עניות במקום עשירות א"כ בוודאי באמת הי' של זהב ולכך נקט מנינא למעט כוס של זהב:
בד"ה שלש מאות כהנים וא"ת וכו' עד ומיהו וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה בכך דגרסינן מפני מה ווילון אסור מ"מ ס"ם צריך ליתן טעם למה צריך טבילה הא אינו מקבל טומאה כלל. ונ' דהמשך ד' התוס' כך דוודאי ידעו התוס' שיש להמציא איזה שימוש בפרכת עד שמתוך כך מקבל טומא' כמו שכ' בביצה שם בשם הר"ר שמואל מאוברי' דפעמים כשנושאין אותו נותנין בו הכלים רק העיקר מה דקשיא להו דשם אמרו מפני מה אמרו וילון טמא ותירצו דפעמים השמש מתחמם כנגדו והוי להו לשאול על פרכת דמתניתין מפני מה טמא וליתן טעם על זה ג"כ כמו שנתנו טעם על וילון אמנם גם תירוץ התוס' שתרצו כאן לפי שהוא אוהל ג"כ דחיקא להו כמו שהקשו על זה בביצה דאין בזה ולד הטומאה רק בזה הונח להו טפי מתירוץ הר"ר שמואל דהשתא לא קשיא דהוי להו לשאול על פרכת מפני מה טמא דכיון דאוהל הוא על הארון פשיטא דטמא ואהא כתבו דיש ספרים דגרסי מפני מה אסור ולא שאלו על טומאה כלל א"כ אין צורך לומר מכח אוהל דבהא ליכא ולד טומאה רק דלפעמים היו משימין בתוכו הכלים כדברי הר"ר שמואל הנ"ל ועיין שם בדבריהם בביצה רק שם דחו דבר דלא הוזכר בשום מקום דאסור משום כלאים רק טומאה מצינו בסדין שעשאו וילון עיי"ש:
בגמרא העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר. פירש' דעצמות משום שימוש נותר. הנה זהו לס"ד בפסחים דבו ולא בפסול א"כ יכול לשבור עכשיו להוציא המוח ולשרפו והעצמות ישליך לכך ע"כ מכח שימוש נותר אבל לפי מה דקי"ל דוקא כשלא היתה לו שעת הכושר אבל היתה לו שעת הכושר אסור לשבור אפילו נפסל א"כ בלא"ה ע"כ ישרפו לששה עשר משום המוח דצריך שריפה שאי אפשר להוציאו מיהו לרבא דסובר דלכך לא מנח גומרתא משום הפסד קדשים וזה ל"ש בששה עשר דאי ישרוף מות הא בלא"ה לשריפה קאי א"כ יכול לשרוף בגומרתא להוציא המוח ולהשליך העצמות אבל לאביי משום דילמא פקע ניחא ולרבא באמת מכח שימוש נותר. מיהו קשיא לי מוח עצמו למה יהא נותר לשרפו מ"ש מגידין הקשין ועצמות שאין בהם מוח הא מוח זה שבתוך העצם ג"כ אי אפשר לאכלו מחמת העצמות והרי מפורש בפסחים דואכלו את הבשר הוא רק בשר שעל העצם מכח קרא דפסח שני דגלי קרא אפי' יש בו מוח אסור לשברו וכיון דאינו במצות אכילה למה יהא נותר ואי נימא דהך הפסד קדשים רק מדרבנן שמא ישרוף המוח א"כ מדאורייתא הוי נותר אבל קשה היכי קאמר התם דואכלו את הבשר היינו על העצם מכח המוח כיון דמדאורייתא יכול לאכלו ע"י גומרתא וע"כ דמדאורייתא אסור א"כ אין מציאות לאכלו ואינו בכלל ואכלו את הבשר שיהא לו דין נותר וצ"ע:
שם ואמר ר"ח לא נצרכה וכו'. איכא למידק כיון דמסיק דמיירי שנתערבו ימין בשמאל א"כ תפשוט מדר"ח בעי' דר' ירמי' לקמן אי אית לה בהמה ואינו עגול אי בתר דידי' אזלינן או בתר מיני' דע"כ בתר מיני' אזלינן דאי בתר דידי' לרבנן נמי משכחת לה דרגל אחד אין לו כף עגול ונתערבו וצריך לומר דר"ח נמי יש לומר דמספקא לי' כמו לר' ירמי' וקאמר לר' יהודה כי היכי דלא תפשוט בעי' דר' ירמי' אבל השתא דבעי למיפשט מר"ח הך בעי' דר"י מספקא לי' ליכא למימר דר"ח נמי מספקא לי' דכיון דלא ידע מהך אוקימתא שנתערבו ע"כ מוכח דמספקא לי' דאל"כ תיקשי מתניתין:
שם דהיתרא ליכלי' דאיסורא לישדיי'. קשה דילמא מודה ר"י דאסור מדרבנן דלא ליתי לאחלופי והרי גזרו שומן אטו גיד כ"ש שיש לגזור שמאל אטו ימין ונראה לי משום דאפי' למ"ד יש בגידין בנ"ט אבל מ"מ לכ"ע לא שכיח לאכול גיד דפשיטא שלא יחלקו במציאות הילכך לא שייך לגזור בהא ואף דגזרו בשומן ועכ"פ נהגו שלא לאכלו משום דע"י השומן יאכלנו ג"כ ועמ"ש בגמרא לקמן בתירוץ רב אשי:
שם שהוכרו ולבסוף נתערבו. פירש"י שהוכרו לאו דוקא. אבל לשון ולבסוף נתערבו ג"כ לא אתי שפיר דמה שייך בהא תחילה וסוף והוי לי' לומר הב"ע שנתערבו. מיהו בלא"ה תמוה מאוד כיון דמוקי לה שנתערבו למה קאמר לא נצרכה אלא לר"י והא לרבנן ג"כ אתי שפיר בפשיטות שנתערב עם גידין של היתר ומשנה מפורשת לקמן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין אם מכירו זרקו ואם לאו כולן אסורין ופריך בגמרא ולבטול ברובה ומשני ברי' שאני ואינו ברי' רק בשלימה אלמא דיכיל גיד שלם להתערב עם גידין אחרים ואינו ניכר והוא תמוה לכאורה ונהי דבהא דקי"ל שני גידין יש פנימי וחיצון פנימי דאורייתא וחיצון דרבנן אין להקשות שנתערבו פנימי וחיצון דאיכא למימר כיון שזה ארוך וזה קצר אין מתערבין אבל הנ"ל וודאי קשיא דבהדיא קתני הכי לקמן שנתערב גיד הנשה בגידין של היתר:
לכן נראה לפע"ד דמכאן ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל סוף הלכות קרבן פסח דכתב שהי' אסור לחתוך הפסח להוציא ממנו הגידין קודם צלייתו והראב"ד תמה עליו והרב בכ"מ כתב ליישבו דמודה הרמב"ם דצריך להוציא ממנו כל דבר האסור רק גיד הנשה אין צריך לפי שאין בגידין בנ"ט עיי"ש [ומ"מ דבריו צ"ע ויתבאר אי"ה לקמן גבי תרבא דתותי מותני] והשתא הך תנא דהכא דע"כ סובר יש בגידין בנ"ט דאל"כ לא הויין נותר כלל כמו עצמות א"כ ממילא צריך להוציא גיד הנשה קודם [ואף שיש לדקדק בדברי הכ"מ דאפי' אי יש בו בנ"ט הא פסח נאכל צלי וקי"ל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וצריך לומר על פי דברי התוס' לקמן דעד שמגיע לגיד לאו דוקא רק צריך קליפה או נטילה א"כ פשיטא דאסור בפסח משום הפסד קדשים ומביאו לבית הפסול] אבל שאר הגידין אסור לחתכם מן הבשר רק אוכל אותו ומניח העצמות והגידין והקרומות האסורין ולפי זה יש לתמוה היכי שייך כאן שנתערב ימין בשמאל כיון שהימין נוטל אותו קודם צלי' דהא סובר יש בגידין בנ"ט ושאר הגידין הם אחר צלייתו והיכי אפשר שיתערב גיד שנצלה עם גיד חי ולא יהא ניכר וצריך לומר דלא נתערבו תיכף רק מתחילה נלקח גיד השמאלי בטעות שהי' חושב שהוא הימין ואח"כ הוכר הימין שעדיין לא ניטל והוצרך לנטלו ג"כ ונתערבו אח"כ שניהם וזה שאמר בשהוכרו ולבסוף נתערבו והיינו שהוכרו גידין הימנים אח"כ אחר שכבר ניטל השמאלים בטעות ולבסוף נתערבו אבל בלא"ה לא שייך תערובת גידין בפסח כלל ולפי זה לרבנן לא משכחת לה כלל כיון דשני הגידין אסורין א"כ אי אפשר שיתערבו בשאר גידין של היתר דהאסורין ניטלין קודם צלי' ואסור לחתוך הבשר קודם צלייתו ליקח ממנו גידין של היתר ואפי' גידין האסורין מדרבנן אין ליטול מן הפסח כנ"ל: