תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
פרק גיד הנשה · דף צ.
בגמרא אלמא איסור מוקדשין קדים. פירש"י דמשעה שנוצר הוא קדוש ועדיין לא נוצר הגיד. מלשון זה משמע בהדיא דלא כמו שכתבו התוס' בשם הקונ' דפי' לקמן דמעיקרא אינו על הכף ואני לא מצאתי לקמן בפירש"י כך וכאן משמע בהדיא בהיפוך. אבל יש לתמוה באמת כיון דהגיד נוצר אח"כ א"כ בשעה שנוצר באין בבת אחת גיד ומוקדשין דלא שייך מוקדשין קדם במה שקדם על הבשר כיון דהגיד לא הי' אז. ונראה לי דלא קשיא כלל כיון דעובר קדים ממילא הגיד הבא מכח העובר הוי כולו מכח איסור ואף דאמרינן לעיל פרק בהמה המקשה כל מכח שרי מ"מ היכי דכולה בהמה הכי הוא וכל מה שנתגדל הכל מכח מוקדשין הוי הכל מוקדשין כמי שהקדיש עגל ונעשה שור דכולו מוקדשין שכבר הי' בכח להתגדל ולעשות שור כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אלמא:
שם סבר לה כוותי' בחדא. פירש"י דנוהג בבני נח ר"ל דלא נפרש דסבר לה כוותי' בחדא דנוהג בטמאה משום דנוהג בבני נח ופליג עליו בחדא דנוהג בב' יריכות דהא וודאי ליתא דפשיטא דלא יסבור תנא דידן דנוהג בטמאה דכיון דקתני הכא ונוהג בבהמה וחי' פשיטא דהוי לי' לאשמועינן דנוהג בטמאה תדע דע"כ קתני חי' משום דס"ד כיון דחלבה מותר גידה נמי מותר ואי נוהג בטמאה פשיטא דנוהג בחי' וע"כ דוודאי אינו נוהג בטמאה ס"ל רק דסבר כוותי' בהא דנוהג בבני נח ומ"מ בטמאה לא נהוג משום דבשדה אסור כר"ש לקמן:
שם קדשים דאיסור כרת מי שמעת לי'. פירש"י שעל ידי קדשים בא לידי כרת וכו' ודבר תימא הוא דמשום זה לא יחול עליו איסור אחר כשלא בא לידי כרת. ונראה לי דכלפי מה שאמר מעיקרא דאף דמוקדשים קדים חל עליו גיד אחר לפי שיש בו חומר שהי' נוהג בבני נח אף דעכשיו אינו נוהג בבני נח כדמוכח להדיא פרק ד' מיתות וכן פירש"י לקמן גיד הנשה נאסר להם בעודן בני נח והיינו דעכשיו לא נאסר לבני נח רק לבני יעקב נאסר כשהיו עדיין בני נח ולעומת זה אמר דקדשים יש בו חומר טפי שיכול לבא לידי כרת ועכ"פ אין גיד הבא אחר מוקדשין חל על מוקדשין ועמ"ש לעיל בגמרא בד"ה ומי מצית מוקמת לה בשליל וכאן בתוס' בד"ה קדשים:
שם הכא במבכרת עסקינן וכו'. פירש"י ז"ל במה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קודם ותו לא פקע ואי אינו נוהג בשליל תרווייהו בהדי הדדי אתי ע"כ ויש לתמוה על פירושו בתרווייהו דאי נוהג בשליל מקמש"ל והא זו היא עיקר הקושיא מעיקרא משום, דאקדשי' פקע לי' איסור גיד דכיון דגיד קדם תו לא פקע ואי אינו נוהג בשליל ג"כ קשה דאי אפשר לומר דקמש"ל אינו נוהג בשליל וממילא אתי כי הדדי דהא פשיטא דלא יסבור הך תנא אינו נוהג בשליל מה דבהדיא קתני בתר הכי דנוהג בשליל [והא לא ס"ל לרש"י קמש"ל דבהדי הדדי חיילי כמבואר להדיא לעיל בד"ה בולדות קדשים כמו שבארתי דבריו לעיל] ועוד היכי קמש"ל הכי כיון דאי נוהג פשיטא דחל דגיד קדם א"כ אי באמת אינו נוהג מקמש"ל דחייל במוקדשין וכ"ש אי נוהג מקמש"ל תדע דבדיבור שאחר זה בהך תירוץ דבהווייתן הן קדושים פירש"י דאשמועינן הא גופא דלא קדשי במעי אמן ואז הי' איסור מוקדשין קדם משעה שהי' נפל קמש"ל דבהווייתן הן קדושים וא"כ במבכרת דאי אפשר לומר דקמ"ל מרחם קדוש תיקשי מקמש"ל גם למה לי הך מה נפשך שפירש"י ז"ל ולא פי' כן בסמוך:
אבל באמת דברי רש"י ז"ל ברורים משני טעמים חדא דבמבכרת קמש"ל ג"כ דלא נימא למפרע קדוש דהא פליגי בה, ר"ה ורבה לעיל פרק בהמה המקשה ועכ"פ צריך לאשמועינן דלא אמרינן דקדוש למפרע כמו שכתבתי לעיל באריכות. ועוד דעיקר הקושיא שהקשו לעיל משום דאקדשי' פקע לי' איסור גיד היינו דוקא בהקדש הבא על ידי האדם שאי אפשר שיופקע איסור גיד ע"י הקדש של זה אבל מבכרת דברחם קדוש והרחם מקדשו וכיון דרחמנא אקדשי' אין תימא אם נאמר דאח"כ כשהתירה תורה אכילתו אחר הקרבת אימוריו שיהא מותר גם גידו תדע דקרא כתיב פרשת ראה רק את דמו לא תאכל ופירש"י בחומש שלא תאמר הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור שהרי קדש ונשחט בחוץ בלא פדיון ונאכל יכול יהא אף הדם מותר ת"ל רק את דמו לא תאכל א"כ פשיטא דהוי ס"ד דגידו מותר ונהי דלא פירש"י כן רק על בכור בעל מום מ"מ מלבד דאכתי איצטרך הכא במבכרת שנפל בו מום א"כ פשיטא דס"ד דאפי' אי גיד קדם מ"מ לא חל ודוקא דמו אסרה ולא גידו כמו שפירש"י הנ"ל אלא אפי' בבכור תם נמי צריך לאשמועינן דרק דמו לא צריך לאשמועינן בתם כיון דקרב לגבי מזבח אבל גיד אפי' בתם ס"ד כיון דקדוש בקדושה דרחמנא והתורה זכתה אותו לכהן לאכלו אחר הקרבת אימוריו א"כ ס"ד דהותר גידו קמש"ל דגידו אסור. ומה שפירש במה נפשך משום דע"כ צריך לומר דהדין שייך לכ"ע בין אי נוהג בין אי אינו נוהג דאי דוקא אי נוהג בשליל הרי מוכח מרישא דנוהג בשליל וקשה קושית הש"ס לעיל למה לי סיפא ואי באינו דוקא הרי באמת ס"ל דנוהג בשליל לכך פי' דהך דינא דרישא לא תליא אי נוהג בשליל ולכך הוצרך להביא פלוגתא בסיפא בשליל וממילא בולדות קדשים שייך ג"כ הך במה נפשך רק שהוקשה לו בולדות דאכתי קדושתו ע"י אדם בא א"כ אכתי מקמש"ל והוצרך לומר דקמש"ל הא גופא דבהווייתן הן קדושים דלא נימא במעי אמן קדושים ומוקדשין קדם מיצירה קמש"ל דבהווייתן הן קדושים ובין אי נוהג בשליל בין אי אינו נוהג אתי שפיר:
ובהכי ניחא ג"כ מה דהי' קשה לכאורה לפי מה שבארנו לעיל דהך בולדות קדשים היינו בשליל קדשים דולד שלמים מותר באכילה ואין כאן איסור מוקדשין כלל ופשיטא דחל גיד א"כ היכי משני הכא במבכרת מכל מקום בכור אינו שליל ולא שייך איסור מוקדשין ולהנ"ל ניחא דשאני בכור דבהא סלקא דעתך שאין בו איסור גיד דהקדש דרחמנא הוא ולאו איהו אקדשי' ומהקדש רחמנא זכו להו כהנים וס"ד דרק חלב ודם שהוזכר בקרא לא הותר אבל גיד הותר קמש"ל דלא. מיהו מלשון רש"י ז"ל דלא קדוש ולד אלא ברחם ביציאתו משמע דס"ל דהכוונה מכח דלא נימא למפרע קדוש והוא לפי שיטתו לעיל דולדות קדשים היינו שנולדו אבל לפי מה שכתבתי לעיל צריך לפרש משום דלאו איהו אקדשי' רק הרחם מקדשו וכמו שכתבתי וכן נמי הא דמשני ולדות קדשים בהווייתן קדושים הכוונה בשליל וקמש"ל דלא נימא במעי אמן קדושים ומוקדשין קדם ביצירה לגיד קמש"ל בהווייתן קדושים ואי נוהג בשליל גיד קדם ואי אינו נוהג אתי בהדדי ולא קשיא פשיטא דס"ד במעי אמן קדושים ומוקדשין קדם וכמו שהארכתי בזה לעיל בגמרא בד"ה ומי מצית מוקמת לה בשליל. מיהו לכל הפירושים לא יכולתי להבין לשון זה הכא במבכרת עסקינן דמה ענין אמו של הבכור דהיינו המבכרת לכאן וכי על האם אנו דנין הא רק על הבן שהוא קדוש בבכורה אנו דנין אי חל עליו איסור גיד והוי לי' לומר הכא בבכור עסקינן דברחם קדוש ומאי ענין אמו המבכרת לכאן שהיא חולין. ונראה לי משום דעיקר בא לומר דלא נימא במעי אמו קדוש למפרע קמש"ל דדוקא קדשים מקדשין במעי אמן אבל מבכרת דהוא חולין אינה מקדשה רק ברחם ואף דקדוש למפרע קודם שנולד רובו מ"מ אינו למפרע רק משעה שבא לרחם לא במעי אמו:
בתוס' בד"ה אלמא אומר ר"ת וכו'. ובקונ' פי' וכו' פי' שהקשה להם כיון דעדיין לא נוצר הגיד איזה איסור מוקדשין חל עליו לזה פי' ר"ת משום דמעיקרא הוא בשר ובקונ' פי' דמעיקרא אינו על הכף. אמנם יש לתמוה על דבריהם במה נפשך אי ידעו מצד הסברא דבר זה דמעיקרא בשר והדר גיד או מעיקרא אינו על הכף א"כ מה צורך להך דר"י דנזיר ואי מדר"י מוכח לה היכי מוכח מר"י הא לא מוכח רק איברים קודמין ביצירה לגיד אבל שפיר יש לומר כשנוצר הגיד הוא גיד ועל הכף ודוחק לומר דאי באין ביחד ביצירה שפיר יש לומר דנוצר הגיד ברגע עם האיברים אבל כל שידענו שקדם ביצירה איברים לגידין רק אח"כ נתהוו הגידין אין סברא שיתהוה גיד בפעם אחת וע"כ מעיקרא בשר אי אינו על הכף והדר על הכף זהו דוחק מאוד דמה נפקא מינה מיצירה או אח"כ אבל לדעתי נראה דאפילו בא גיד אח"כ כיון שבא מכח מוקדשין דכל העובר מוקדשין והוא בא מכח מוקדשין ממילא אין בו איסור גיד דכח דמוקדשין שיש בו קדם ודוק:
בא"ד ואע"ג דהשתא וכו'. נראה לי שנמשך לדבריהם הקודמים כי לפיר"ת דמעיקרא הוא בשר ואח"כ נתקשה ונעשה גיד א"כ י"ל דאפי' למ"ד בהמה בחי' לאיברים עומדת אבל לא לחתיכת בשר עומדת כמו שכתבו התוס' לקמן (דף ק"ב ע"ב) בד"ה שאין בו א"כ לפיר"ת דמעיקרא בשר לא חל איסור בשר מן החי דלאו לחתיכת בשר עומדת אבל לפירש"י דמעיקרא גיד רק שאינו על הכף קשיא להו שפיר דבהמה בחי' לאיברים עומדת ויש כאן איסור אבר ואיסור גיד ליכא עד שיהא על הכף וזה שכתבו ובקונ' פי' וכו' ואע"ג אך לא ידעתי היכי פשיטא להו דיש בגידין משום אבר מן החי ואין אבר מן החי רק בשר גידין ועצמות ולא שייך כלל לחייב מה שיאכל גיד מן החי משום אבר מן החי. ומה שתרצו דאבר מן החי לא חמיר וכו' כוונתם דהשתא דקאמר אלמא איסור מוקדשין קדים ס"ל דאיסור חל על איסור בשווין רק על חמיר לא חל ומוקדשין חמיר ומשני דגיד נמי חמיר שכן נוהג בבני נח וממילא אף דאבר מן החי ג"כ חמיר חל עליו גיד מיהו עיקר דבריהם לא קשיא כלל לפע"ד מלבד שאין בגיד משום אבר מן החי אבל בלא"ה יש לומר דסובר לאו לאיברים עומדת ועכ"פ אפי' אי לאיברים עומדת היינו כשנולדה אבל לא במעי אמו
בא"ד דאי אפשר לאיסור גיד שיחול בענין אחר. כוונתם דהא דאמרי' בעלמא אין איסור חל על איסור היינו באיסור שהוא בפני עצמו ופעמים הוא על איסור אחר אז אמרינן דלא חל על איסור אחר אבל איסור דמעיקרו הוא על איסור אחר לא שייך שנאמר שלא יחול רק אחר עבור איסור האחר דאי אפשר לדחותו מטעם אין איסור חל על איסור כיון שאינו בפני עצמו כלל ולא אמרינן שבוודאי לא ציותה תורה שום איסור שיהא חל במקום איסור אחר ולא נתכוון הכתוב רק כשיסתלק איסור האחר הא לא אמרינן דכמה וכמה מצינו שחייב הכתוב בכמה לאווין על דבר אחד רק היכי דהאיסור הנאמר בכתוב הוא איסור זה בלבדו אז אם אירע מקרה על איסור אחר אמרינן דאינו חל אבל לא היכי דדנין דהציווי כך הי' כיון דע"כ יש קודם לו איסור אחר ממילא היתה הכוונה שיחול עליו איסור גיד ג"כ ודוק. ועוד דלא שייך לומר שיתחיל איסור אחר. שכבר מתה הבהמה ונשחטה ומעיקרא לא הי' אסור ודוקא היכי דהאיסור נוהג עכ"פ בעלמא רק כאן יש קודם לו איסור אחר כגון באחות אשה שהביאו בדיבור שאחר זה אז שייך דמיתלי תלי אבל שנאמר דלא יהא מציאות לאיסור גיד כלל רק אחר מיתה הא לא אמרינן ודוק ועיין מהרש"א:
מיהו בעיקר דבריהם לא נתבאר למה להו כל השקלא וטרי' מאחר דמפורש לקמן דאין איסור אבר חל עד שיולד וצריך לומר דמהתם אין הכרח כ"כ דיש לומר דמיירי שאכל מאותו שהשלים לרובו ושפיר יש לומר כל שהוציאו לחוץ ואכלו חייב רק בפנים לכ"ע ליכא איסור אבר ואפי' למ"ד לאיברים עומדת היינו בחוץ ולא בפנים ולפי זה איסור גיד דאי אפשר רק שיוצאנו לחוץ ויאכלנו א"כ ממילא יש עליו איסור אבר ואהא תרצו דאינו באמת עד שיולד ואפי' יצא לחוץ כל כמה דלא יצא רובו ליכא איסור אבר:
בד"ה והא הוי מצי למימר מדקתני סיפא ונוהג בשליל ופליג ר"י אלא רישא דמילתא נקט. לכאורה יש לדקדק הא ברישא עצמה דקתני דנוהג במוקדשין ומוקמינן לה בולדות קדשים ונוהג בשליל הרי דלא כר"י דלדידי' אינו נוהג בשליל אבל באמת לא קשיא דדוקא מעיקרא דהוי ס"ל דלא חל גיד הבא אח"כ על מוקדשין הקודם הוצרך לומר דנוהג בשליל דאל"כ מוקדשין קדים אבל השתא דמחדש דגיד חל אפי' אח"כ משום דנוהג בבני נח ממילא אין צורך לומר דנוהג בשליל דאי אינו נוהג ג"כ חל אח"כ משום חומר דנוהג בבני נח רק להקשות מסיפא דקתני פלוגתא בשליל ושפיר הוי הך דירך ימין ושמאל רישא לגבי הך סיפא ולפי זה יש להקשות על מה שכתבתי לעיל דע"כ מתניתין בשליל של קדשים מיירי דאי בולדות שלמים דעלמא כיון דנאכלין לבעלים היכי ס"ד שלא יהא בהם איסור גיד כיון דמותרין באכילה וכך הוא איסורו של גיד לעולם אחר שהותר בשחיטה והבשר נאכל הגיד אסור א"כ היכי אפשר לומר כר"י א"כ מוקדשי עצמו לא אתי שפיר לר"י כיון דאינו נוהג בשליל א"כ ע"כ לאו בשליל רק בנולד א"כ יש בו היתר הבשר לבעלים והיכי ס"ד שלא יחול עליו איסור גיד. אבל באמת הא נמי לא קשיא דהשתא שפיר משכחת לה בולד בהמה מעוברת שהקדישה שתהא היא שלמים וולדה עולה דאין היתר לבשרה ג"כ ושפיר ס"ר דאין גיד חל על איסור עולה קמש"ל דמ"מ חל הואיל דיש בו חומר דהי' נוהג בבני נח וא"כ שפיר לא מוכח כלל דנוהג בשליל רק הי' צריך להקשות מהא דבתר, הכי דקתני נוהג בשליל ופליג ר"י אם כן שפיר פריך טפי מרישא ירך ימין ושמאל:
מיהו בעיקר דברי התוס' אני תמה דהיכי ס"ד דמקשה מרישא דלא קתני כלל דר"י פליג רק בברייתא ולא פריך ממתניתין דקתני בהדיא דר"י פליג והרי ע"כ עיקר קו' התוס' משום דבסיפא קתני בהדיא דר"י פליג דאל"כ מה ס"ד לשאול שיקשה מסיפא מה דקשה מרישא וא"כ על זה לא תרצו כלום לכן נראה לי דעיקר הקושיא הכא דס"ד דסובר דנוהג בטמאה כר"י כיון דנוהג בבני נח ואהא מקשה לי' הא קתני דנוהג בבהמה וחי' ומדקתני חי' על כרחך משום דקמש"ל אף דחלבה מותר גידה אסור א"כ מוכח דלא ס"ל דנוהג בטמאה דא"כ כ"ש חי' וממילא מייתי נמי הך דירך ימין ושמאל והשתא קושיתו הוא בחזקה דע"כ לא ס"ל כלל כר"י דנוהג בבני נח דהא סובר דאינו נוהג בטמאה מדקתני בהמה וחי' ואהא משני דסבר כר"י בחדא דנוהג בבני נח ופליג בחדא דמ"מ אינו נוהג בטמאה משום מי שגידו אסור ובשרו מותר משא"כ טמאה דבשרה אסור. ועוד נראה לי דאדרבא מהך דשליל לא מצי להקשות כיון דעכ"פ מייתי התנא דעת ר"י בשליל א"כ שפיר יש לומר דבהא סתם כוותי' ובהא לא סתם כוותי' אבל ברישא דקתני במוקדשין סתם כר"י והדר קתני בירך ימין ושמאל סתם דלא כר"י אלים לי' להקשות דלא משמע דחדא בבא סתמא כר"י וחדא בבא דלא כר"י ומשני דמ"מ אמרינן דבהא סתם כוותי' דסבר הכי ובהא סתם דלא כוותי' כנ"ל:
בד"ה קדשים דאיסור כרת. משמע וכו' ותימא וכו'. דבריהם צריכין ביאור כי לכאורה הם מעורבבים דהא הך איסור כרת אפי' אחר זריקה שייך דמ"מ יכול לבוא לידי כרת ואם לא ניחא להו עיקר דבר זה שלא יחול עליו איסור מחמת שיכול לבוא לידי כרת כיון דעכ"פ השתא אין בו כרת א"כ מה ענין קושיא זו לאחות אשה דהתם כשיסתלק האיסור האחר ולא ישאר רק אחות אשה לעולם לא יבוא לידי איסור אחר רק הוי להו להקשות בפשיטות מאי סברא הוא זו דבשביל שיוכל לבוא לידי כרת לא יחול עליו איסור קודם שבא לידי כרת. אבל באמת דברי התוס' פשוטים דוודאי פשיטא להו דלא שייך לומר שלא יחול איסור על היתר גמור לפי שיכול ההיתר לבוא פעמים לידי איסור דכיון דעכשיו היתר פשיטא דחל עליו איסור רק הכא מחיים באמת קדשים דאיסור נינהו עד אחר זריקה וכלפי שאמר דמ"מ חל גיד הבא אח"כ משום דהי' נוהג בבני נח הוי חמיר ואהא קאמר דמ"מ לא חל על איסור מוקדשין הקודם לו כיון דהיא איסור ויש בו חומר שיכול לבוא לידי כרת ואהא קשיא להו לתוס' נהו דקודם זריקה דיש איסור מוקדשין אינו חל לפי שיכול לבוא לידי כרת אבל אחר זריקה דהיא היתר גמור פשיטא דלא איכפת לן מה שאפשר שיבוא לידי איסור כרת דלא שייך אין איסור חל על איסור כיון שאינו איסור כלל השתא רק היתר ואין לנו לומר רק לפי שלא הי' יכול לחול, מעיקרא כשהי' אסור דהיינו קודם זריקה מכח חומר שיוכל לבוא לידי כרת שוב לא חל אפילו לאחר זריקה ואהא קשיא להו מאחות אשה דאמרי' מיתלי תלי וקאי והכי נמי מעיקרא קודם, זריקה איסור גיד תלוי וכשפקע איסור קדשים דהיינו אחר זריקה אתי גיד וחייל וזה ברור. ומ"מ כבר כתבתי דדוקא לענין מוקדשין ס"ל לדמות לאחות אשה כיון שיש מציאות לאיסור גיד בחולין אם אירע האיסור במוקדשין תולה כמו שם באחות אשה דג"כ תולה לפי שיש, מציאות לאיסור אחות אשה בעצמו אבל היכי שלא יהא מציאות לאיסורו כלל רק שיהא תלוי לא שייך לומר דאסרה תורה שיהא תלוי לכך לעיל בד"ה אלמא כתבו בפשיטות דאי אפשר איסור גיד שיחול בענין אחר והיינו דאי נימא דאינו חל על אבר מן החי א"כ לעולם לא יהא האיסור בפני עצמו רק מיתלי תלוי וקאי והא לא אמרינן וכ"ש כאן שלא יהא מציאות שיתחיל איסורו רק אחר מיתת הבהמה ועמ"ש כיוצא בזה לעיל בתוס' בד"ה אלמא:
מיהו בעיקר דברי התוס' אני תמה כי לפי דעתם הוי להקשות מעיקרא דלא ס"ד כלל דגיד חמור ומקשה אלמא איסור מוקדשים קדם וקשה מה בכך דקדם מ"מ איסור גיד מיתלי תלי וכשיפקע איסור מוקדשין אתי איסור גיד וחייל ולמה נטרו עד השתא דקאמר דקדשים איסור כרת אבל כבר כתבתי דלא קשיא כלל דפשיטא דאיסור גיד חל על מוקדשין הנאכלין לזרים דכיון דהבשר נאכל מאיזה צד לא יחול גיד ולא שייך בזה אין איסור חל על איסור, כלל ואדרבא מהאי טעמא גופה היא מילתא דפשיטא דכל איסור גיד בחולין כך הוא דבחיים הבהמה אסורה בלא"ה רק כשתשחט ותהא מותרת באכילה לא יאכל הגיד וא"כ מוקדשין דהיינו שלמים הוי ממש כחולין ואי דס"ד שאין האיסור כלל על הקדש בהא אמרינן פשיטא כיון דאקדשי' פקע לי' איסור גיד מני' ואפילו בולדתו קדשים לא שייך כלל לאשמועינן דנוהג כיון שיש לבשר היתר אכילה והרי כששאלו ריש, פרק או"ב מנין לאו"ב דנוהג במוקדשין תיכף תמהו התוס' דאדרבא מאיזה צד לא ינהוג דפשיטא דכל איסור שאסרה תורה אסור במוקדשין כחולין והוצרכו לתרץ מכח דושור הפסיק הענין עיי"ש אבל כאן מאיזה צד לא יחול גיד רק לעיל הכוונה בשליל של קדשים ולר"מ בעי שחיטה בפני עצמו ואין לו תקנה דפסול למזבח ואהא מקשה אלא איסור מוקדשים קדם א"כ לא חל איסור גיד על איסור מוקדשים שאין להם היתר כלל ולא מצי לאוקמא בהקדיש מעוברת היא שלמים וולדה עולה א"כ כבר הי' חל גיד מעיקרא בשליל ושוב לא פקע אבל השתא דחידש דמוקדשין קודמין ביצירה שפיר מיירי בהיא שלמים וולדה עולה [לר"י דאינו נוהג בשליל ואי נוהג בשליל ממילא מיירי בשליל של שלמים ומ"מ חל גיד אף דקדשים קדם ביצירה משום דחמיר דנוהג בב"נ] וקמש"ל דמ"מ חל גיד אח"כ משום דהי' נוהג בבני נח ועולה אסור לעולם וכיון שנולדה עולה היא ולא הי' לו היתר מעולם ומ"מ חל לפי שנוהג בבני נח ואהא מקשה דמוקדשין חמור שיכול לבוא לידי כרת ולא יהא מותר בזריקה כלל אבל בשלמים שיש להם היתר בזריקה לא מצי מיירי כלל דהא הוי כמו חולין ממש כמו שבארנו וכבר נתבאר לעיל באריכות מזה. ומה שתירצו התוס' דבעינן דומיא דיעקב שנשה גידו מחיים היא דחוק ויותר הוי להו לחלק דשאני אחות אשה דאותה אחות אשה שהי' תולה מעיקרא תהא חלה אח"כ אבל כאן דנימא דיהא איסור גיד תולה מחיים ויחול אח"כ כשתשתנה ותמות הבהמה זה לא אמרינן כיון דהגיד כמות שהוא לא יחול לעולם ודוק:
בא"ד וא"ת ונימא מיגו דניתוסף לב"נ. נראה מדבריהם שהם מסופקין אי לר"י הי' אסור לכל בני נח או רק לבני יעקב ובאמת בהך סוגי' דפרק ד' מיתות משמע בהדיא דלכולם נאסר גם בהך דלקמן טול גיד הנשה בפניהם משמע דהי' אסור לכל ב"נ דאל"כ לא הי' יוסף עושה דבר זה שיכירו שהוא מהם דמי יודע בסודם שאין אוכלין גיד הנשה מיהו לשון רש"י ז"ל לקמן וכאן שפירש בעודן בני נח משמע דסובר דלא נאסר רק לבני יעקב וצ"ע:
בא"ד ונימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה. הקשה מהרש"א הא לא נאסר לגבוה רק מכח משקה ישראל וכיון דמותר להדיוט מיקרי משקה ישראל אף דאסור בחולין וראי' דמליקה כשרה למזבח משום דמותר לכהנים אף דאסור בחולין ע"כ. והוא תמי' לפע"ד והרי מליקת עולה ג"כ כשרה למזבח דאין לה היתר לשום אדם וברור דעיקר ענין איסור משקה ישראל תלוי בהא דאי לא הי' הקדש הי' אסור כמוהו להדיוט לא הוי ממשקה ישראל כמו הקדישה ולבסוף נטרפה דתמורה (דכ"ט) דאסור מכח משקה ישראל והיינו שאי היתה חולין היתה אסורה ואף כאן אילו הי' חולין הי' אסור להדיוט ממילא אסור למזבח מכח משקה ישראל אף דעכשיו שהקדיש אינו חל על הקדש מ"מ לא הוי משקה ישראל וכמו כן מליקה כיון שאי הי' הדיוט יש לו היתר בשחיטה ממילא מותר הוא להקריבו וסדר הקרבתו במליקה היא ולא גרע מחלב ודם אבל גיד שפיר אסור להקריבו מכח משקה ישראל כיון דבחולין אסור להדיוט ואין גיד מצותו בכך להקריבו. מיהו מה שתרצו דאיכא למ"ד מחוברין יעלו לא הבנתי חדא דכי בשביל דאיכא למ"ד יעלו לא מצי לאוקמא מתניתן כמ"ד לא יעלו דכך הלכה ועוד דדוקא בקרבן הנקרב למזבח הכל שייך מחוברין יעלו אבל בשלמים דהבשר נאכל היכי שייך מחוברין יעלו דהא אין הירך קרב כלל רק האימורין. מיהו בהא יש לומר דכוונתם כיון דחזינן בעלמא מחוברין יעלו אלמא דלא קפיד קרא בהא על משקה ישראל והוי כמו חלב ודם א"כ ממילא אפי' בשלמים אין בו משום משקה ישראל. אמנם עיקר קושיתם תמוה לפע"ד דדוקא אי ניתוסף איסור זה ממש שאנו דנין מיקרו איסור מוסיף אבל כאן אטו איסור לא יאכלו בני ישראל גיד הנשה ניתוסף על המזבח דהא פשיטא דלכ"ע לא יאכל המזבח לא כתיב רק איסור אחר הוא שכל האסור להדיוט אסור להקריבו אבל איסור אכילת גיד הנשה וכו' ודו"ק:
בד"ה הכא במבכרת עסקינן ובהדי הדדי קאתי הנה רש"י ז"ל פי' במה נפשך אי נוהג בשליל איסור גיד קדם ואי אינו נוהג אתי בהדדי ולפי זה מה שכתבו התוס' דאתי בהדדי היינו אי אינו נוהג בשליל. אבל אני תמה היכי ס"ד דלא איצטרך מתניתין רק אי אינו נוהג בשליל כיון דהך תנא באמת ס"ל דנוהג בשליל כדקתני סיפא ומה שכתב רש"י במה נפשך היינו דאי לא אתיא מתניתין רק אי נוהג בשליל יקשה קושיא דלעיל למה לי סיפא לזה פי' דגם אי אינו נוהג אתי שפיר וצריך שפיר סיפא ולפי זה לולא סיפא לא הוי מוכח דנוהג בשליל והשתא נהו דאי אינו נוהג אתי שפיר דקמש"ל דחיילי בהדדי אבל אי נוהג בשליל כדס"ל לתנא באמת מקמש"ל דנוהג במוקדשין הא איסור גיד קדם וכבר כתבתי בגמרא לפרש דברי רש"י ז"ל דעיקר קמש"ל דלא אמרינן למפרע קדוש כדלעיל פרק בהמה המקשה. ועכ"פ דברי התוס' הם אי אינו נוהג בשליל ולק"מ קושית מהרש"א דעיקר כוונת התוס' להקשות מר"י דסובר אליבא דר' יהודא דסובר אינו נוהג בשליל מ"מ איסור גיד קדם כמו חלב. מיהו מה שתרצו דאין איסור גיד חל עד שיצא לאויר יש לתמוה היכי קאמר לעיל דאיסור מוקדשין וגיד בהדדי אתי משום דנוהג בשליל ובמעי אמן הן קדושים וקשה הא איסור גיד אינו חל עד שיצא לאוירו לר' יוחנן הגיד עצמו עכ"פ ולר"ל כל הולד דוקא והיכי אתי בהדדי ועוד תמוה לי דלעיל הוי להו להקשות דהיאך יפרנס ר"ל מתניתין דנוהג במוקדשין כיון דאיסור גיד וחלב אינו חל עד שיצא לאויר העולם ואיסור מוקדשין במעי אמן וכבר כתבתי לעיל לפרש הך דמבכרת דהכא בפשיטות דכיון דלאו איהו אקדשי' רק רחמנא אקדשי' מרחם פשיטא דס"ד דרק חלב ודם אסרה תורה אבל בשר וגיד זכתה תורה לכהן והרי בבכור בעל מום צריך קרא רק את דמו לא תאכל ופירש"י דס"ד אפי' דם מותר א"כ נהי דבתם לא צריך קרא לדם וחלב דקרב למזבח אבל בשר וגיד ס"ד שזכתה תורה לכהן כדכתיב את דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר קמ"ל דגיד נמי אסור ועמ"ש בגמרא:
בגמרא אמר רחב"י ל"ש אלא קדשים הנאכלין פירש"י הנאכלין חטאת ושלמים שאין נאכלין עולה ובתר הכי בד"ה כאן להלקותו פירש"י לקי אם אכלו משמע מפירושו דבלי ר"פ הוי ס"ד דפליגי דלרחב"י בקדשים שאינן נאכלין לא לקי אם אכלו וזה אצלי מן התימא דאי ס"ד שיש הוי אמינא לומר דלא לקי באוכל גיד של עולה א"כ מאי מקשה לעיל מוקדשין פשיטא לימא דקמש"ל דנוהג בעולה ומדפריך לעיל בפשיטות פשיטא ש"מ דמילתא דפשיטא היא דליכא למ"ד שלא יהא נוהג בעולה דכי משום דאקדשי' פקע איסור גיד מיני'. לכן נראה לי דהא פשיטא לן דלא ס"ל לרחב"י דאין איסור גיד נוהג בעולה דאטו משום דאקדשי' פקע איסור גיד והא דמפליג בין נאכלין לאינן נאכלין הכוונה דוקא בנאכלין לענין אכילת אדם אבל באינן נאכלין דהוא רק למזבח בהא ליכא איסור גיד והוי ס"ד דלדידי' מותר להקריב דהגיד בהדי בשר ועלה קאמר ר"פ דלא פליגי רק רחב"י מיירי לענין מלקות דלא לקי רק על אכילת אדם ולא על אכילת מזבח דלא כתיב על כן לא יאכל המזבח ור"י מיירי לענין איסורא בעלמא דעכ"פ אסור להעלותו משום משקה ישראל מן המותר לישראל ובהכי ניחא מה דקשה לפירש"י דהכוונה כאן להלקותו היינו דלקי אם אכלו דלמה נקט מלקות אטו עד השתא לא ידענו דלוקין על לאו שבתורה ואי לא הי' בזה מלקות כלל ג"כ הוי ניחא ולא הוי לי' לומר רק כאן לאכלו כאן להעלותו ולהנ"ל ניחא דלכ"ע יש איסור בהעלאה רק כאן להלקותו קאמר דאינו נוהג דמלקות ליכא שאין זה בכלל לא יאכלו בני ישראל כאן להעלותו דאיסור יש בהעלאה משום משקה ישראל וכרבנן דרבי דמחוברין לא יעלו ועמ"ש בסמוך:
שם איכא דאמרו וכו'. הנה מפירש"י מבואר דלא גרסי איכא דאמרו ובגמרא לא הוזכר רק לשון אחר ואנן הי דאית לן ב' נוסחאות בגמרא ולפום נוסחא קמא קאמר רנב"י להעלותו פליגי ולפום לישנא אחרינא קאמר ר"נ לחלצו פליגי והיינו דאי אפשר לגרוס כפי מה שהוא לפנינו כיון דר"פ קאמר במחובר מקריבין פי' אין מקריבין ורנב"י יאמר להעלותו פליגי דהיינו בפי' וזה אינו דהא פי' לכ"ע ירד לכך הכריח רש"י ז"ל דלפום הגירסא כאן להלקותו כאן להעלותו קאמר רנב"י להעלותו פליגי דהיינו במחובר ולפי הגירסא כאן לחלצו כאן להעלותו קאמר רנב"י לחלצו פליגי דהיינו במחובר:
אלא שאני תמה דר"פ דקאמר בהך לישנא דלחלצו ולהעלותו לא פליגי והיינו דלחלצו לכ"ע אין צריך ולהעלותו לבדו בפי' לכ"ע אסור א"כ רחב"י ור' יוחנן תרווייהו דלא כרבנן ודלא כרבי דלרבנן צריך לחלצו דאפילו במחובר אסור ולרבי בפי' מ"ש גיד הנשה הא כל גידין ועצמות אפילו של היתר אסור להקריבן כל שפירשו:
לכן נראה לי ברור בפי' סוגי' זו כפי גירסא דידן דבלישנא קמא קאמר ר"פ כאן להלקותו דמלקות ליכא על העלאת גיד לכ"ע כאן להעלותו דאסור להעלותו איכא דאמרי כאן לחלצו דתרווייהו מודו דצריך לחלצו מן הירך משום משקה ישראל ולכ"ע מותר להעלותו משום הקריבהו נא לפחתך כדאמר ר"ה לקמן גיד הנשה של עולה מעלהו שלם וחולצו לתפוח משום הקריבו נא לפחתך ורנב"י אמר להעלותו פליגי והיינו דסובר דלרבנן אפילו להעלותו עם הגיד אסור ולרבי מותר להקריבו וכ"ש להעלותו והיינו דליכא למימר דלרבנן ג"כ מותר להעלותו רק למעלה חולצו לתפוח א"כ היכי קאמרי מחוברין לא צריך קרא הא שפיר צריך להעלותו במחוברין דאיסורא וע"כ דאפילו להעלותו אסור מכח משקה ישראל לרבנן:
ובהכי ניחא לי טפי מה שהקשו התוס' בד"ה פירשו דלמה לי' לאתויי ברייתא קמייתא ולהנ"ל ניחא משום דבתרייתא בלבד אכתי הוי אפשר לומר דרבנן מודי דמעלהו רק חולצו לתפוח ומ"מ לא משמע להו קרא להכי דקרא מרבה בהקטרה דכתיב והקטיר את הכל ש"מ דמרבה בהקטרה ואי איסור אסור להקטיר והיתר לא צריך קרא אבל בברייתא קמייתא כיון דע"כ רבי היא וקתני יכול ליחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר ש"מ דמיירי באיסור וקאמר יכול יחלוץ למטה ויעלה רק בשר קמש"ל והקטיר א"כ מוכח דלרבנן באמת צריך לחלוץ גידים ולא יעלה רק בשר דאי גם לרבנן אינו חולץ דאיסורא רק מעלהו הוי לי' לומר יכול יחלוץ גידים ולא יקטיר רק בשר ומזה מוכח דלרבנן אפילו להעלותו אסור ובהכי ניחא מה שפסק הרמב"ם כרבי מחוברין יעלו פירשו ירדו ופסק גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח והו מזכה שטרא לבי תרי ולפי הנ"ל ניחא דפסק כר"פ דלא כרנב"י ולא פליגי באיסורא כלל ולכ"ע איסורא מעלהו כמו היתרא רק חולצו לתפוח ועמ"ש עוד לקמן ע"ב:
בתוס' בד"ה פירשו. תימא וכו' ונראה וכו'. דבריהם תמוהין דהיכי אפשר דפירשו דהיתרא יעלו דהא מפיק לה מועשית עולותיך הבשר והדם ש"מ דחוץ בשר ודם אפילו עצמות וגידין דהיתרא לא. ומ"ש והכי נמי לא מרבי אף דבלא"ה כבר נדחה כיון דלרבי פירשו דהיתרא ירדו. משום דקשיא להו מ"מ נימא דבהא פליגי רבנן ס"ל שיש לרבות כל מה דאפשר וא"כ הכל איתרבי רק פוקעין לא ורבי סובר דיש למעט כל מה דאפשר ואין מרבי רק מה דמוכרח לרבות ואהא כתבו דמסתמא גם מרבנן לא מרבינן כל מה שיש לרבות רק מה דמוכרח לרבות והיינו פרשו דהיתרא דמחוברין לא צריך ואיסורא אימעט ממשקה ישראל וע"כ פרשו דהיתר מיהו כבר כ בגמ' ליישב קו' התוס' בפשיטות. ועוד נראה לי דוודאי יש לומר דמראש עולה לא מוכח רק שאין צריך להסיר דהיתר אבל לא מוכח דיעלו דוקא ואסור להסירם דדוקא בראש קפיד קרא שיהא שלם דוקא. ולא בבשר קמש"ל דמחוברין יעלו דוקא אבל מהך ברייתא דלעיל דקתני יכול יחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר והיינו מקרא דבשר ודם ש"מ דס"ד דצריך לחלוץ גידין והא מוכח מראש עולה דאין צריך וע"כ על מחוברין דאיסור. ועוד יש לומר דבלי הך ברייתא קמייתא כיון דלא הוזכר בדברי רבי עצמות וקרנים ס"ד דפלוגתייהו דרבנן ס"ל דקרא והקטיר הכל לאו על גיד בלבד קאי א"כ ע"כ דהיתר בא לרבות ואפילו פרשו ורבי לא זכר כלל עצמות וקרנים וסובר דלא מרבה רק גיד דאיסור לזה מייתי ברייתא קמייתא דע"כ רבי היא וקתני בה ג"כ לרבות גידין ועצמות וקרנים ש"מ דלאו בהא פליגי. ועוד יש לומר דבלי קמייתא הי' אפשר לפרש דברי רבי מחוברין אם הי' מחוברין למטה יעלו ואפילו פרשו למעלה כיון שהעלים בהכשר פרשו למטה אפילו העלום לראשו של מזבח ירדו ושפיר קמש"ל מחוברין דהיתר דבכל אופן יקריב ולכך מייתי ברייתא קמייתא דקתני יכול יחלוץ גידין ועצמות ויעלה בשר ש"מ דס"ד למטה יחלוץ וזה פשיטא וע"כ דאיסורא: