אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכט.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכט.

דף קכח:

בגמרא טומאת בית הסתרים היא וכו' שני לי' לר"מ וכו' דילמא בשהוכשר. הנה סוגי' זו תמוה מאוד חדא מאי קושיא הא איכא למימר בשעת פרישתן מקבלין טומאה מאביהן וכבר הקשו התוס' פרק בהמה המקשה קושיא זו ולא העלו דבר מחוור לפע"ד ועוד דפריך שני לי' לר"מ בין טומאה דלא בעי הכשר לטומאה דבעי הכשר דמה ענין קושיא זו לר"מ הא הך קושיא דטומאת בית הסתרים קושיא אחרת היא ובהא וודאי כר"מ אתיא וקושיא זו של הכשר קשיא אפילו לרבנן ואפילו לא הי' בית הסתרים כלל והתוס' כתבו דהלשון אינו מיושב ואיני יודע הא אי אפשר לפרש כלל הסוגי' כמות שהוא והוא תמוה עצומה דמה ענין פלוגתא דר"מ ורבנן בבית הסתרים להך דבעי הכשר ועוד מה ס"ד להקשות וכי ברייתא לענין הכשר אתי לאשמועינן הא עיקר אתי לאשמועינן דחישב ואח"כ חתכו הוי אוכל ומקבל טומאה מאבר ופשיטא דבעי הכשר ככל אוכל המקבל טומאה גם מה השיב רבא דילמא בשהוכשר היכי שייך דילמא הא פשיטא דהוכשר דהיכי יקבל טומאת אוכלין בלי הכשר ודוחק לומר דמספקא לי' דילמא משום דמטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר כדאמר בסמוך [דא"כ הרי מצינו לאוכלין דלא בעי הכשר כדמקשה אביי בתר הכי] והוי דוחק דאכתי לא אסיק אדעתי' הא כלל ואי ידע מזה הרי השיב לו דמעשה עץ שימש ולא מספקא לי' בהא כמו שהוכיחו אח"כ סברא זו בכמה ראיות:

לכן נראה לפע"ד בישוב סוגי' זו והוא דס"ל דטומאה קלה אינה חל על חמורה כמבואר לעיל פרק בהמה המקשה (דע"ב) רק היכי דשניהם באין ביחד אז שניהם חלין בבת אחת והיינו דדייק הכא דע"כ כר"מ דבית הסתרים מטמא דאי בית הסתרים אינו מטמא א"כ טומאה חמורה קדים ואין טומאה קלה חלה רק כשתסתלק טומאה חמורה וכל עוד שתלוי כחוט השערה מטמא טומאה חמורה אגב אביו רק אחר שהופרש לגמרי אז יכול לקבל טומאה קלה והיכי קתני בברייתא חישב עליו ואח"כ חתכו טמא הא לא אמרו רק בשעת פרישתן מאביהן מקבל טומאה ולא אחר פרישה אין הכרח שיגע (כמו שפירש"י לעיל דע"ב עיי"ש] הילכך כאן כיון דאינו מקבל טומאה קלה עד שיסתלק טומאה חמורה א"כ ע"כ אחר שחתך הוא ואי אירע דנגע אחר שחתך א"כ חתכו ואח"כ חישב ג"כ טמא אי חישב בשעת נגיעה אחר שחתך ושפיר הוצרך לאוקמא כר"מ דבית הסתרים מטמא לכך ממילא תיכף כשחתך האבר מן הבהמה באו ביחד החמורה והקלה ואהא מקשה דשני לי' לר"מ בין טומאה דלא בעי הכשר כגון בסדין שנחלק דכיון דלא בעי הכשר ממילא באו ביחד קלה וחמורה אבל הכא בטומאת אוכלין דבעי הכשר א"כ בעת שחתך האבר מן החי לא באה רק טומאה חמורה דקלה דהיינו טומאת אוכלין עדיין לא חלה דעדיין לא הוכשר וממילא אינו מטמא בבית הסתרים עד שיתפרש לגמרי דאזיל לי' טומאה חמורה א"כ אז לא קיבל טומאה מאביו ואי קיבל אחר שחתך כגון שנגע אחר שנחתך א"כ חתכו ואח"כ חישב נמי והיינו דמשני רבא דילמא הכא נמי בטומאה דלא בעי הכשר כגון שקודם שחתך האבר מן הבהמה הוכשר ואף דבעלי חיים אינן מקבלין הכשר מ"מ משכחת לה שהעבירה בנהר ואחר שחתך האבר עדיין הי' משקה טופח עליו או שהי' האבר מדולדל תלוי כחוט השערה דעדיין אינו אבר מן החי והוכשר במים ואח"כ חתכו לגמרי דבעת שקיבל הבשר טומאה של בית הסתרים מן האבר כבר הוכשר וחלין שניהם בבת אחת והיינו דקאמר דילמא משום דלא הי' ברור לו דשני לי' לר"מ בין היכי דבעי הכשר להיכי דלא בעי ואפשר אפי' אי בעי הכשר מקבל טומאה מבית הסתרים אחר שהוכשר אפי' קדם לו טומאה חמורה מועיל קבלת טומאה קלה שתהא חלה כשתסתלק החמורה כנ"ל ברור:

ויש לי לומר עוד בענין אחר קרוב להנ"ל לפי שיש לומר דע"כ לא ס"ל לר"מ טומאת בית הסתרים מטמא רק בטומאה דלא בעי הכשר לכך לא שני לי' בין סתר לגלוי אבל במידי דבעי הכשר נהי דאי הוכשר מקצתו הוכשר כולו היינו דוקא בגלוי דראוי עכ"פ לביאת מים אבל בסתר שאינו ראוי לביאת מים שם ממילא אינו מטמא לפי שלא הוכשר במקום שמקבל טומאה והא דסובר באבר דעובר דהבשר מגע נבלה משום דשם שחיטה מכשרת וממילא מתפשטת על כל בהמה בכל חלקי' אבל מידי דבעי הכשר מים אינו מטמא בבית הסתרים אפי' לר"מ ואף דסובר ר"מ דם שחיטה מכשיר ולא שחיטה מ"מ דוקא בלא יצא דם כלל אין שחיטה מכשרת אבל כל שיצא דם בשחיטה ממילא נתעורר כל הדם שבבהמה ע"י שחיטה והוי כדם שחיטה ומכשיר אפי' בבית הסתרים משא"כ הכא דבעי הכשר דלא הוכשר בשחיטה ואהא משני דהכא נמי בשהוכשר גם בבית הסתרים ומיירי באמת באבר דעובר שהוכשר ע"י דם שחיטה דאף דלר"מ אין שחיטה מתרת מ"מ סוף סוף דם שחיטה הוא ומכשיר אפי' דבר אחר שלא הותר בשחיטה זו וכן מכשרת האבר אפי' בבית הסתרים כנ"ל והראשון עיקר:

שם הרי אמרו כיפת שאור שיחדה לישיבה בטלה טומאתה לאו דאורייתא וכו'. תמוה לי היכי מוכח דטומאתה לאו דאורייתא אדרבא ע"כ נימא דמה דמיעט קרא סופו לטמא טומאה חמורה היינו נבלה של עוף טהור וכדומה דלא נשתנה כלל אבל כאן כיון דבטלה אין זה אוכל כלל ולא שייך סופן לטמא טומאה חמורה דכמות שהן אוכלין אין סופן לטמא טומאה חמורה כלל אבל בגוונא דלא בטלי אפי' שימש מעשה עץ לא בתורת אוכל מ"מ כיון דאוכלין הן אימעטו מקרא כיון שלא נשתנו ממה שהיו ועוד היכי קאמר לי' רבה בר רב חנן לרבא למה לי הכשר הא מטמא טומאה חמורה אגב אביו דא"כ תיקשי לי' הא מצינו לאוכלין דמטמאין טומאה חמורה וליכא למימר דרק בכיפת שאור דהוא מין זרעים קשיא לי' אבל בבשר לא דהא לקמן מקשה ר' מתנה מחלב נבלה בכפרים כה"ג מיהו יש לומר דרק משום דקתני צריך הכשר קשיא לי' לר"מ אבל הכא דלא קתני הכשר כלל קשיא לי' לרבה למה לי הכשר ונראה לי דהא לא קשיא לי' לרבה בר"ח כלל מהאי טעמא דאמרן דזרעים כמות שהן אינן מטמאין טומאה חמורה אבל כאן לאו כמות שהן מטמאין טומאה חמורה רק בגידין ועצמות וס"ד דמ"מ לא בעי הכשר ואהא משני דמהאי טעמא באמת בעי הכשר כיון שאינו מטמא טומאה חמורה כמות שהוא דכשמטמא טומאה חמורה היינו בגידין ועצמות והיינו דקאמר כששימש מעשה עץ שימש דמעיקרא אבר והשתא בשר וטעמא דאביי ג"כ דמהאי טעמא כיון שנתבטל ונשתנה ומטמא כעץ בעלמא לכך בעי הכשר אבל כל שלא נשתנה כלל אף שמטמא שלא בתורת אוכל מ"מ לא בעי הכשר כמו פרים הנשרפין שהביאו התוס' וכן תקרובת ע"ז נשתנה דנאסרו בהנאה ואינן אוכל וכן חיבורי כלים דנעשה כלי וכן חלב נבלה דמעיקרא הי' כבשר נבלה ולא בתורת חלב כלל והשתא חלב וכן משמע בפירש"י ועמ"ש בתוס' בד"ה כששימש:

שם הרי אמרו תקרובת ע"ז של אוכלין וכו'. יש לתמוה כי דפליגי תנאי אי תקרובת ע"ז מטמאי מדאורייתא או מדרבנן כמבואר לעיל (דף י"ג ע"ב) א"כ היכי דייק אביי דטומאתה לאו דאורייתא דא"כ תיקשי לריב"ב הא מצינו לאוכלין דמטמאין טומאה תמורה והתוס' לעיל (דף י"ג) כתבו דהך סוגי' כריב"ב או דיחוי בעלמא ואיני יודע היכי ניחא להו עיקר דיוקו של אביי בס"ד כיון דאיכא תנא דסובר דאורייתא ונראה לי דלא קשיא כלל והך דהכא אינו ענין להתם דדוקא תקרובת ע"ז של אוכלין כיון דמעיקרא אוכלין הן שוב אי אפשר שיטמא טומאה חמורה דהכתוב אומר מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה [כמו שפירש"י לעיל (דקכ"א סוף ע"א) היכי דייק לה הכי] אבל תקרובת ע"ז שאינן אוכלין כלל רק אחר הקרבה נעשו אוכלין שפיר מטמאין טומאה חמורה דלא שייך בהו הכשר כלל דאין עליהן שייכות לטומאת אוכלין כלל שלא היו אוכלין מעולם וגם עכשיו אינן אוכלין דנאסרו בהנאה ומטמאים רק טומאה חמורה בלבד אבל כל שהיו אוכלין אפי' הקריבן לע"ז אינן מטמאין מדאורייתא ואין צורך למה שדחקו התוס' לעיל (דף בזה) י"ג:

שם מ"ט דר"ש. יש לדקדק כיון דקתני במתניתין דמטמא טומאת אוכלין אבל טומאת נבלות לא דהיינו אבר מן החי אלמא דלגבי אבר מן החי חשיב לי' כמחובר לבהמה א"כ לענין טומאת אוכלין נמי סובר ר"ש דהוי כמחובר ואדרבא לת"ק צריך טעמא למה מחלק ביניהם וצ"ל משום דנבלה שאני דקרא כתיב כי יפול עד שיפול וע"כ אין קושיא אי יסבור ר"ש דילפינן מנבלות דהוי חיבור ונראה לי דהיינו באמת דמקשה דילמא משום דהואיל ומעורה מעורה והוי מצי לאתויי מנבלה רק דטפי מייתי דאיכא מ"ד להדיא הכי לענין טומאת אוכלין וטעמא דהך מ"ד ג"כ דסובר דכיון דהוי מחובר לענין שלא יהא אבר מן החי הוי נמי מחובר לענין טומאת אוכלין:

בתוספות בד"ה וטומאת בית הסתרים פירושה בפרק בהמה המקשה ועמ"ש שם באריכות גם כבר כתבתי בגמרא למה לא אמרינן כאן בשעת פרישתן מקבלין טומאה מאביהן משום דכל דחמור קודם לקל אין הקל חל על חמור הילכך דוקא אי בית הסתרים מטמא ממילא באין שניהם ביחד אחר שחתך האבר מן החי [וחישב עליו בעוד שהי' מדולדל] באו שניהם חמור וקל אבל אי אין בית הסתרים מטמא ממילא אי אפשר שיבוא הקל רק אחר שיסתלק החמור והוי אחר פרישה עיי"ש:

בד"ה ולא שני לי' הלשון אינו מיושב וכו'. כבר כתבתי שדבריהם צ"ע דאין הקושיא רק על הלשון רק תמוה גדולה היא דמאי ענין הכשר לפלוגתא דר"מ ורבנן בבית הסתרים עד שיאמר שני לי' לר"מ גם לישנא דבעי הכשר ולא בעי תמוה מאוד לכאורה וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי בזה:

בד"ה למה לי הכשר תימא וכו' ולא הכשר שרץ כדאמר פרק בא סי'. ולפע"ד לק"מ דוודאי הכשר שרץ ידע דלא שייך הכא דדוקא בנבלת עוף טהור כיון דמטמא בבית הבליעה ש"מ דדבר טמא הוא בלי שרץ כלל שהרי אי בולעה מטמא ממילא לא בעי הכשר שרץ אפילו לא בלע ומטמאה טומאה קלה עכ"פ אבל כאן מה בכך דמטמא אגב אביו הא כיון שהוסר ממנו שוב אינו מטמא כלל ולמה לא בעי הכשר שרץ כיון שאינו דבר טמא אבל הכשר מים דחזינן דאפילו אינו דבר טמא לא בעי הכשר מים עכ"פ ומטמא כל שנגע בטומאה בלי הכשר מעיקרא משום שסופו לטמא טומאה חמורה א"כ ה"ה הכא מה שהי' מטמא טומאה חמורה הוי כמו הכשר ולא בעי הכשר תדע דהא פרה ששתה מי חטאת בפסחים (דף י"ט) פירש"י משום דמי חטאת נהי שנתבטל במעי' מ"מ עכ"פ משקה הוי והרי נגעו במי חטאת והיינו דמה שבא למעי' נגע באותן שעדיין לא באו אלמא דוקא משום שנגעו עכ"פ בטומאה אבל לא אמרינן בשביל דמטמאין טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ ואינן צריכין ליגע בטומאה כלל וע"כ כמו שכתבתי:

בד"ה כששימש מעשה עץ שימש פי' מאותו שם וכו'. והכי פירושא כוונתם שלא נפרש בפשיטות דכל שהטומאה החמורה אינה מטעם אוכל רק מצד אחר בעי הכשר א"כ תיקשי פרים הנשרפים הא ג"כ אינם מטמאין מתורת אוכל ואהא כתבו דכל שהוא אותו הדבר עצמו כגון פרים דמעיקרא פרים והשתא פרים לא בעו הכשר אבל באבר מן החי מעיקרא אבר והשתא בשר ומה שאמר כששימש מעשה עץ שימש הכוונה לא מתורת אוכל כמו שהוא עתה אלא מעיקרא הי' עץ שהי' אבר ועכשיו בשר דהוא אוכל והיינו דקשיא להו כמו דפרים מטמאין אף דאינן מטמאין טומאה חמורה מתורת אוכל ע"כ משום דילפינן מזרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה כלל א"כ ממילא אפילו נשתנה ג"כ לא ליבעי הכשר ואהא תירצו דע"י שינוי זרעים נמי מטמאי טומאה חמורה כגון כיפת שאור וליכא למימר שאני כיפת שאור דבטלה מ"מ הא לא בטלה דתיהוי כמי שאינה רק שנשתנה מאוכל לאינו אוכל ועכ"פ מוכח דבנשתנה בעי הכשר אף שמטמא טומאה חמורה ועמ"ש בסמוך בד"ה טומאתה:

בד"ה טומאתה לאו דאורייתא תימא דאי לאו מדאורייתא בטלה אמאי מותר להניחה בביתו. תמי' לי על תמיהתם שהניחו בתימא מה דלא קשיא כלל מתרי טעמי חדא כיון דמוכח מקרא דאין אוכלין סופן לטמא טומאה חמורה מהאי טעמא באמת טומאתן לאו דאורייתא ומה ענין זה לחמץ לענין איסור בל יראה דגזה"כ הוא שאין אוכלין כזרעים מטמאין טומאה חמורה ועוד דבלא"ה אין ענין חמץ לטומאה דחמץ תלוי הכל ביד בעל החמץ שהרי אי ביטל הוא החמץ אינו עובר עליו דהכתוב לא אמר רק לא יראה לך חמץ וכל שאין אצלו חמץ אינו עובר וכיון שהוא ביטלו ויחדו לישיבה ואינו אוכל אצלו אינו עובר אבל טומאה לא מהני מה שהוא ייחד לישיבה דטומאה לאו בדידי' תלוי ולכל העולם אכתי הוי אוכל משא"כ דלא איכפת לן רק מה שהוא חמץ לבעל החמץ כנ"ל:

בד"ה בית שסיככו מכאן קשה על פירוש ר"ש וכו' דהכא משמע וכו'. ואני תמה דפשיטא דלא קשיא ולא מידי דהתם דוקא בירקות קאי שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ואינהו וודאי לא בטילי לגבי בית דעתידין ליפול אבל הכא בזרעים העומדין זמן הרבה שפיר בטילין לגבי בית וליכא למימר דהיינו דקאמר התם כיון דכי יבשו נפלו הא ליתא דלא חידש רק כמאן דמפרשי דמי תיכף וזה אין צורך כלל רק כיון דעתידין ליפול ממילא לא בטילי לגבי בית ושפיר חוצצין וע"כ דהך מ"ט הוא על פסול הסוכה קאי ובהא בעינן דוק דהוי עכשיו תיכף כמו שנפלו והוי כאויר וזה ברור:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה