אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכח.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכח.

דף קכז:

בגמרא מוחלפת השיטה. פירש"י כאן החליף ר"מ שיטתו אבל בעלמא ס"ל וכו'. משמע מדבריו שבא ר"י לומר דמחלק ר"מ בין הך דהכא לדעלמא דאל"כ הוי לי' לומר דהדר בי' ר"מ ועוד אי באמת הך דהכא שוה לדעלמא ומ"מ סובר ר"מ כאן כך ובעלמא להיפוך א"כ מה השיב ר"י על רומי' דילי' וע"כ הי' לומר דהדר בי' ר"מ מחדא ומדפי' אבל בעלמא ס"ל וכו' משמע דר"י בא לומר דרק כאן סובר ר"מ כך ולא בעלמא והיינו לפי שיש איזה הפרש וחילוק ביניהם אבל לפי זה קשה מאי פריך דילמא שני' לר"מ בין טבול יום דרבנן לדאורייתא דדילמא באמת מהאי טעמא החליף ר"מ שיטתו כאן לכן נראה לי ברור דהכוונה מוחלפת השיטה דבהך משנה דטבול יום השיטה מוחלפת דר"מ לדר"י ודר"י לר"מ ומהאי טעמא באמת הגירסא בטבול יום בהיפוך דרבי סידר המשנה כפי שיטתו כדמסיק לדברי רבי מוחלפת השיטה:

אמנם לכל הפירושים יש לי לדקדק דמאי קשיא לי' לר"י נימא ע"כ לא ס"ל לר"מ דהוי כמוהו רק באבר המדולדל דכיון דחזינן דלענין אבר מן החי הוי חיבור לכך הוי כמוהו אבל בעלמא שפיר אמרינן דכל שאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו הוי כתלוש לגמרי ולא הוי כמוהו ואדרבא בהא מיושב טפי לפי אוקימתא דר"י דלמה פליגי באבר המדולדל דוקא הא בכל מקום כה"ג פליגי בהא ולהנ"ל יש לומר דוקא באבר המדולדל פליגי כיון דהוי חיבור לענין אבר מן החי הוי כמוהו לענין הכשר ג"כ ואמת דלכלהו אוקימתי דהכא יש להקשות לבר מאוקימתא דרב אשי דמה ענין פלוגתא זו לאבר המדולדל בין אי פליגי ביד בהמה לאבר בין ביש יד להכשר בין בהכשר קודם מחשבה וכן בישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דכל זה שייך בלי אבר המדולדל כלל וצריך לומר דעיקר קמש"ל מתניתין דדם שחיטה מכשיר ולכך נקט ת"ק לענין אבר המדולדל אך יש לתמוה לפי זה מאיזה צד לא נפרש דר"ש פליג דדם אינו מכשיר כיון דבאמת ס"ל הכי לר"ש וצריך לומר דמ"מ כיון דשחיטה מכשיר לר"ש ס"ל להנך אמוראי דאי בהמה יד לאבר או דהוי כמוהו או יש יד להכשר או הכשר קודם מחשבה מהני הוי מכשרה שחיטה לאבר לר"ש מכח הבהמה לכך הוצרכו לומר לר"ש דאין יד וכן לא הוי כמוהו או אין יד להכשר והכשר לא מהני קודם מחשבה. אבל מ"מ מנא לן להקשות דר"מ אדר"מ דילמא דוקא באבר המדולדל ס"ל דמגו דהוי חיבור לענין שאינו אבר מן החי הוי נמי כמוהו להכשר מיהו לפי מה שכתבתי לעיל דאפי' למ"ד אין שחיטה עושה ניפול מ"מ אחר שחיטה הוי כניפול ודוקא בחי' לא הוי כניפול א"כ שפיר מקשה כיון דהכא הוכשר האבר אף דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו והיינו בגמר שחיטה הוכשר א"כ בעלמא נמי כיון דהכא אפי' אחר שחיטה הוי כמחובר ועמ"ש לקמן:

שם בהכשר קודם מחשבה קא מיפלגי פירש"י ששחטה קודם שחישב עלי'. יש לדקדק דמה בכך דלא חישב בשלמא לטמא טומאות במקומן צריך מחשבה אבל לאחר שחיטה מה צריך מחשבה הא אבר המדולדל אינו אסור אפילו לישראל רק מדרבנן ולב"נ בוודאי מותר לגמרי ורש"י ז"ל פי' דסתמי' לאו לאכילה קאי דאפילו לב"נ אסור ולא ידעתי למה כיון דאפילו לישראל מותר מן התורה ונראה לי דאף דאמרינן מיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול היינו דוקא לישראל אין שחיטה עושה ניפול אבל לנכרי שחיטה לא מהניא מידי ושחיטה לגבי נכרי כמיתה היא ועושה ניפול והוי לי' לב"נ אבר מן החי גמור מיהו לא הבנתי כיון דמן התורה מותר האבר לישראל היכי ס"ד דמשום דרבנן אסרו לא יהא הכשר כיון דטומאה דאורייתא תדע דקשיא להו לרבוותא ז"ל למה אין שחיטה מכשרת האבר לר"ש והאיך יפקיע איסור דרבנן טומאה דאוריי' ותי' הרשב"א ז"ל והתוס' לעיל (דע"ג ע"ב) דהא דשחיטה מכשרת מדרבנן הוא א"כ הכא לא שייך זה וצ"ל דדוקא לענין שחיטה מכשרת שפיר שייך לומר כיון דמדאורייתא מכשרת לא שייך להפקיע טומאה דאורייתא משום דמדרבנן אין השחיטה מתרת אבל כאן לענין מחשבה כיון דס"ס אסור לאכלו בעי מחשבה ואין נ"מ מאיזה צד שאינו אוכל ולא גרע מה שאסרו רבנן מדבר שהוא מאכל בהמה דבעי מחשבה לאדם כיון שאינו מאכל אדם ואף דלעיל כתב רש"י דאף דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה כיון דרבנן הוא לא איכפת לן היינו דוקא בחישב עלי' כדמוכח התם אבל עכ"פ מחשבה בעי ועוד דהתם היתר גמור הוא רק לפי שעה אסורה מדרבנן משא"כ הכא דאיסור גמור הוא לעולם:

שם בנתקנח הדם בין סי' לסי' פירש"י שניתז הדם על האבר ונתקנח בין סי' לסי'. כבר כתבו התוס' לעיל דלר"א ע"כ סובר ר"ש דאין שחיטה מכשרת רק דם. וכבר כתבתי שאין זו הוכחה כלל דשפיר יכול לסבור דשחיטה מכשרת והכא אינה מכשרת משום דאבר אסור מדרבנן ודם נמי סובר דאינו מכשיר רק דלטעמייהו דרבנן קאמר דלדידהו דם מכשיר מ"מ בנתקנח בין סי' לסי' אין ראוי שיכשיר מיהו יש לומר דכוונת התוס' כך דאי ס"ד דסובר ר"ש לר"א שחיטה מכשרת ולא דם למה לי' לומר בנתקנח הוי לי' לומר בפשיטות דפליג ר"ש דדם אינו מכשיר בשלמא לרבה ואביי ושאר אמוראי דסברו נמי הכי לא קשיא דלדידהו אי אפשר לומר דפליג ר"ש בפשיטות שחיטה מכשרת ולא דם דס"ל דאי יש יד הי' מהראוי שיועיל ההכשר של שחיטה לר"ש דאף דאסור באכילה מ"מ הבהמה הוכשרה וממילא הוכשר האבר מכח יד דבהמה לכך הוכרחו לומר דסובר ר"ש אין יד וכן כלהו אבל לר"א דסובר אין יד דאי יש יד מה בכך דנתקנח הא הוכשר אח"כ מכח יד דבהמה וע"כ אין יד ס"ל כמו שפירש"י ואי ס"ד דסובר אליבא דר"ש שחיטה מכשרת ולא דם למה לו כל הטורח הזה לימא דפליג בפשיטות דאין דם מכשיר ואי משום דתיקשי תכשיר שחיטה ואפי' אסור באכילה ע"י יד דבהמה הא איהו אין יד ס"ל אבל באמת הא ליתא ואני תמה על דברי התוס' דלעיל דפשיטא דבלא"ה מצי כלהו אמוראי לסבור אליבא דר"ש שחיטה מכשרת ולא דם. ואי קשיא תכשיר שחיטה לר"ש. משום דאסור באכילה מדרבנן אין שחיטה מכשרת ואפילו על ידי יד בהמה אינה מכשרת והא דלא קאמרי בפשיטות דפליג ר"ש דאין דם מכשיר משום דלשון לא הוכשרו לא משמע להו הכי דהוי' לי' לומר אין הדם מכשיר וכך כתבו התוס' לעיל (דע"ג ע"ב) סוף ד"ה לא הוכשרו בהדיא דלכך לא תירצו כרב אשי דלשון לא הוכשרו משמע דאפילו דם מכשיר הכא לא הוכשרו והיינו דלטעמייהו דרבנן קאמר דאפילו לדידהו דדם מכשיר הכא לא הוכשרו הילכך ממילא אפילו ר"א נמי מצי סבור דר"ש סובר שחיטה מכשרת ולא דם ועמ"ש בסמוך:

שם רב אשי אמר בשחיטה מכשרת ולא דם קא מיפלגי פירש"י דאיהו סובר יש יד לבהמה ויש יד להכשר ומ"מ פליג ר"ש דאין דם מכשיר ולפי זה פליג רב אשי אכל הני אמוראי דלעיל דס"ל דאי יש יד שחיטה מכשרת לר"ש אפילו אי אסור באכילה ולרב אשי כל שאסור באכילה אפילו מדרבנן אין שחיטה מכשרת אפילו אי בהמה הוי יד לאבר אבל כבר כתבתי דשפיר יש לומר דכ"ע ס"ל דאין שחיטה מכשרת כל שאסור באכילה מדרבנן ומ"מ הוצרכו לומר דסובר אין בהמה נעשית יד לאבר דאי נעשית יד הי' מוכשר מכח דם דאף דסובר ר"ש אין דם מכשיר הכא ס"ל דלאו מהאי טעמא פליג מדקאמר לא הוכשרו כמו שכתבו התוס' לעיל (דע"ג) סוף ד"ה לא הוכשרו וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהבין דברי התוס' דלעיל בד"ה מר סבר דכוונת התוס' דהנך אמוראי ס"ל כיון דמדאורייתא שחיטה מתרת מכשרת אפילו אי מדרבנן אסור ודבריו תמוהין דא"כ כיון דס"ל שחיטה מכשרת לר"ש מה בכך דאין בהמה נעשית יד הא מ"מ הותר האבר בשחיטה הרי הוכשר האבר מצד עצמו ולמה קאמר ר"ש לא הוכשרו וברור דכוונת התוס' דוודאי אפילו איסור דרבנן מעכב ההכשר רק אי בהמה נעשית יד כיון דשחיטה מתרת הבהמה הוי כאילו נפל מים על הבהמה ובהמה נעשית יד והוכשר האבר וזה ברור:

בתוס' בד"ה ר"מ אומר ה"ג וכו' ולהך גירסא תימא וכו'. כבר כתבתי בגמרא והוכחתי דע"כ הך מוחלפת השיטה היינו דר"מ לר"י ועל פי דברי ר' יוחנן נשתנה הגירסא בשם ואף דמסיק הכא דר"י לא אמר רק אליבא דרבי מ"מ רבי סידר המשנה וממילא הגירסא מחולפת ודברי רש"י ז"ל צ"ע כמ"ש בגמרא:

בד"ה בהמה בחי' תימא מאי מיבעי' לי'. ולדעתי לא קשיא מידי דבעל חי אין דרכו להיות יד לשום דבר ומכ"ש דנימא דבעל חי שלם יהא יד לאבר אחד מת ואפי' בבהמה מתה פליגי לעיל לכך קא מיבעי' לי' דבחיים אפשר דכ"ע מודי דאין בעל חי נעשה יד לאבר מת ועוד דאי חשבינן לי' יד הרי כמחובר הוא והרי מקבל טומאת אוכלין דהוי כתלוש וממילא לא שייך שיהא יד. והנה הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות אבות הטומאות הביא המשנה וכתב נשחטה הבהמה הוכשרו בשחיטה וכתב שם הכ"מ והר"י קורקס דפסק כר"מ לגבי ר"ש ותמה אני שלא הרגישו דפסק הוכשרו בשחיטה והרי לר"מ דם מכשיר ולר"ש ג"כ אין שחיטה מכשרת דהא פסק לא הוכשרו והיינו לפי שאסור באכילה וכ"ש להרמב"ם אפי' מדאורייתא אבר המדולדל אסור ואינו ניתר בשחיטה רק אבר מן החי לא הוי שיטמא ומזה מוכח דפוסק דבהמה נעשית יד לאבר לכך השחיטה מכשרת הבהמה ומכח יד הוכשר היד אבל אין זה לא כר"מ ולא כר"ש שוב ראיתי להרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת אוכלין ושם מבואר דסובר שחיטה אינה מכשרת רק דם מכשיר ורק לפי שאין הדם מכשיר רק של שחיטה נקט הוכשרו בשחיטה ופסק שם דבהמה נעשית יד לאבר ובחי' הוי ספק ותמהני על בעל עין משפט שלא ציין כלום על בעי' דרבה:

בד"ה קישות שנטעה בעציץ ואע"ג דאמר בפרק המביא גט וכו'. זהו לפי פירש"י דבעציץ שאינו נקוב מיירי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דפליגי בעציץ נקוב ולת"ק בתוך בעציץ טהור מכח מחובר וגם הנוף טהור כיון דעיקרו מחובר ולר"ש הנוף הוי כתלוש [ומ"מ נראה לי דר"ש לטעמי' דעציץ נקוב ג"כ לכל מילי כתלוש רק לענין טומאה הוי כמחובר הילכך דוקא מה שבתוכו ולא במה שיצא לחוץ] ולפי זה בלא"ה לק"מ מהך דהמביא תניין וכבר הארכתי בזה בספרי ת"י במסכת גיטין שם עיי"ש ועמ"ש בסמוך:

בד"ה אלא הטמא בטומאתו. ואע"ג דבעציץ נקוב אמרינן בהמצניע וכו' ומסתמא ה"ה לענין טומאה וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמה צורך להו להביא מפרק המצניע הא הכא גופה מוכח דעציץ נקוב הוי כמחובר לענין טומאה דאל"כ וכי עדיף מה שבחוץ מעציץ נקוב ועוד היכי מוכח מהתם דבעציץ נקוב אפי' מה שחוץ לעציץ הוי כמחובר עד שהוצרכו לחלק מה שחילקו ונראה לי דכוונתם משום דשם קתני במשנה התולש מעציץ נקוב חייב מאינו נקוב פטור ר"ש פוטר בזה ובזה והנה ת"ק ודאי מחייב אפי' מה שחוץ לעציץ דאל"כ למה לי' לחלק בין נקוב לאינו נקוב הא בנקוב עצמו יש חילוק בתולש מבפנים חייב ומבחוץ פטור וכיון דלענין הכשר זרעים מודה ר"ש לת"ק ממילא מוכח דבנקוב הוי גם מה שבחוץ כמחובר ואהא קשיא להו דהכא נמי דמה שבחוץ ימשוך מה שבפנים שיהא כמחובר ואהא תירצו דנקוב מושך שפיר מה שבחוץ אבל להיפוך אין מה שיצא לחוץ מושך מה שבפנים מיהו לדברי הרמב"ם דמפרש הך דהכא בעציץ נקוב ומה שבחוץ הוי כתלוש לר"ש ממילא ע"כ לא קאמר ר"ש התם דלהכשיר זרעים הוי נקוב כמחובר רק במה שבפנים אבל לענין מה שבחוץ לא והיינו הך פלוגתא דהכא ות"ק דהתם כת"ק דהכא כנ"ל:

בד"ה הרי אמרו המשתחוה לחצי דלעת. לפי' שני שבקונ' וכו' תימא דבכולה שמעתין מוכח וכו'. ולדעתי לק"מ דשאני חצי דלעת שנעשית עכו"ם ממילא לא אמרינן דאותה חצי המותרת תהא יד לחצי הנעבד דהוי כעפרא בעלמא ודוקא בהמה נעשית יד לאבר דאבר אינו אסור בהנאה ומ"ד אין יד סובר באמת דלא שייך שיהא דבר חשוב יד לדבר שאינו חשוב ולכך קא מיבעי' בחצי דלעת דאסור בהנאה אפשר דלכ"ע לא אמרינן שתהא חצי המותרת יד לחצי הנעבד דהוא עפרא בעלמא ולפי זה לק"מ מכל קושיות התוס' ולשון ראשון שפי' בקונ' צ"ע דלא הוזכר כלל דלר"ש קא בעי גם אכתי לא הוזכר טעמא דר"ש דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל ויותר יש לפרש לפי לשון ראשון דלרבנן נמי בעי דאף דס"ל לרבנן דמהני מחשבה באוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים היינו כמו שפירש"י דמ"מ יכול להאכילו לנכרי דנכרי אוכל אבר מן החי אבל חישב לישראל לא מהני א"כ בחצי דלעת דיש איסור לישראל בהנאה ואסור לישראל להאכילו לנכרי א"כ לכ"ע אינו מקבל טומאה ולא הוי יד אבל פי' שני עיקר ועמ"ש בפירש"י במשנה והך בעי' דלקמן באבן שבזוית דמיבעי' לי' מהו שתעשה יד לחבירתה הוי ממש כמו הכא דחלק הטהור יהא יד לחלק הטמא והיינו לפי שעומד לנתוץ ל"ש שיהא חלק הטהור לו יד:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה