אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכז:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכז:

דף קכז.

בגמ' היכי דמי אי דמעלין ארוכה וכו' לא ליטמו וכו' טומאת נבלה נמי ליטמו. משמע לכאורה דאתרווייהו קאי אבשר ואבר והוא תמוה דאבשר לא קשיא כלל דבשר מן החי אינו מטמא כלל רק אבר מן החי וביותר תמוה לשון הברייתא בסמוך האבר והבשר המדולדלין בבהמה וכו' יכול יטמאו טומאת נבלה וכו' וקשה היכי ס"ד דבשר יטמא טומאת נבלה ואפשר לפי מה דמפרש לעיל פרק בהמה המקשה הך הוכשרו דקתני לשון רבים חד לבשר מן הבהמה וחד לבשר מן האבר ושפיר יש לפרש דהך אבר ובשר הך בשר היינו שעל האבר ומטמא טומאה חמורה אגב האבר וכן נמי מה דקתני בברייתא האבר והבשר המדולדלין היינו שגוף האבר מדולדל וכן הבשר שעליו מדולדל וס"ד כיון שאין מעלין ארוכה בין הנוגע באבר בין בבשר שעליו מטמא טומאת נבלות:

שם ואי דאין מעלין ארוכה טומאת נבלה נמי ליטמו. תמוה לי דהא בהדיא ילפינן לעיל פרק בהמה המקשה (דע"ד) מקרא דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול א"כ מוכח בהדיא דכל שהבהמה בחיים אינו כניפול דהא אפי' שחיטה אינו ניפול ואי כניפול מעיקרא אטו בשביל שנשחטה חזר להיות מחובר ונראה לי דס"ד דהא דילפינן התם מקרא דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול היינו במעלין ארוכה דאע"ג דפשיטא לן דאינן מטמאין טומאת אוכלין כל שמעלין ארוכה אבל מ"מ מיתה עושה ניפול כיון דמדולדלין הן ולא העלו ארוכה עד שמתה וקמש"ל קרא דמיתה דוקא עושה ניפול ולא שחיטה אבל באין מעלין ארוכה ס"ד דבלא"ה כניפול אפי' לא מתה ולא נשחטה קמש"ל קרא כי יפול עד שיפול וכל שתלוי אפי' כחוט השערה אינו ניפול רק על ידי מיתה ולא שחיטה ואפי' אין מעלין ארוכה ועמ"ש בסמוך:

שם כי יפול עד שיפול פירש"י דתרי קראי כתיבי וחד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול. והוא תמוה לכאורה דהא מהך קרא מוכח להדיא דאינו ניפול קודם מיתה ולפי מה שכתבתי ניחא דחד קרא צריך דאפי' אינן מעלין ארוכה אינו עושה ניפול וחד קרא דמיתה עושה ניפול ומהך קרא בלבד הוי ס"ד דדוקא במעלה ארוכה בעינן מיתה אבל אין מעלין ארוכה מעיקרא נמי הוי כניפול לכך בעינן כי יפול עד שיפול:

[נשמט מעמוד א'] ת"ר הצב למינהו להביא הערוד רש"י ז"ל פי' דהוא מן הנחש ומן הצב כדלקמן וכבר כתבתי לעיל מה שקשה על פירושו ומלבד זה משמע שלא היתה אותה ברי' רק אז במעשה דר"ה בר תורתא והרי מצינו ערוד ג"כ בימי ר"ח בן דוסא שאמר לא הערוד ממית וגם שם הי' נס בתוך נס א"כ בטלת כל מה דאמר מר כל שתשמישן ועיבורן וכו' ונהי דהא לא קשיא דמצינו ערוד בקרא באיוב מי פתח מוסרות ערוד וכן בדניאל ועם ערדייא מדורי מיהו יש לומר דהך מין חי' הן והוא אותו שאמרו פרק א"ט ובלבד שיכיר ערוד וערוד דהכא שרץ הוא אבל הנ"ל קשיא לכן נראה לי ברור כמש"ל רק ביותר ביאור והוא שאנו רואין בבעלי מלאכת הכומי' שלוקחין דבר נברא בטבע וחולקין כל החלקים הנמצאים וכשיודעין כל החלקים ממציאין בחכמתם דבר זה בעצמו על ידי עירוב ודוגמא זו נראה שברא הקב"ה הבריות הנחש יש לו תולדות ופעולות הנחש וכן כל בהמה יש לה צורה שבזה היא משתנית ממין אחר וכן האדם ונבראו ג"כ בריות מתחילת הבריאה שיש להם מתערובות הצורות כגון מנחש וצב ויש אשר ניתן כח בו מתחילת הבריאה שאם יבואו שני הצורות הנפרדים זה על זה יולד ברי' שיש לה משני הצורות כמו אותה ברי' שברא הקב"ה מתחילת הבריאה ויש שלא ברא הקב"ה מתחילת הבריאה שיהא כח בשני הצורות הנפרדים להוליד כדמות אותה ברי' שברא הקב"ה בתערובת הצורות כגון אותן שאין תשמישן ועיבורן שוה והפריד אותם מתחילה בתשמישן ועיבורן שלא יולדו ע"י הרבעה ויש אשר לא נברא מתחילה ברי' בתערובת כלל רק כיון שתשמישן ועיבורן שוה נולד אח"כ ע"י הרבעה ברי' מן העירוב ומעתה אני אומר דערוד זה ישנו מתחילת הבריאה ברי' בפני עצמה שלא ע"י הרבעה כלל וערוד זה נברא מחובר משתי הצורות נחש וצב וכיון שהם נפרדים בתשמיש ועיבור אי אפשר להמציא ברי' כזו ע"י הרבעה כי לא נברא בהם כח שיולידו שניהם ברי' כזו ובהך עובדא דר"ה בר תורתא נעשה נס שיצא ערוד מנחש וצב ע"י הרבעה והי' זה לפי שהם המציאו ברי' ע"י הרבעה שלא ברא הקב"ה כלל מתחילת הבריאה לפיכך נענשו שנולד ערוד מנחש וצב מה שלא נברא מתחילת הבריאה שנברא נפרדים בתשמיש ועיבור שלא יוכלו להוליד ברי' משניהם ומעתה הכל מיושב לנכון שזה שריבה הכתוב ערוד הוא אותו ערוד שנברא מתחילה והוא ברי' בפני עצמו לא בא ע"י הרבעת נחש וצב כי אי אפשר כלל שיולידו ברי' זו רק הקב"ה עירב שני הצורות וברא ברי' זו ואח"כ כשנעשה נס בתוך נם ונולד ברי' זו קראה ערוד לפי שהי' דומה באמת לערוד שנברא מתחילת הבריאה והי' נס בתוך נס לפי שזה הוא נס שיבוא הנחש על הצב כיון שאין תשמישן שוה ובתוך נס שנברא ברי' כיון שאין עיבורן שוה וכ"ז ברור לפע"ד:

ומעתה נראה לי דגם הפרד שמצינו בקרא שרכבו עליו אף שהוא כלאים והוי כמו שור פסולי המוקדשין היינו לפי שהי' פרד שנברא מתחילת הבריאה בעיר וב שני צורות סוס וחמור ובזה אין איסור כלאים כלל רק כיון שתשמישן ועיבורן שוה יכול להוליד פרד כזה וזה אסור משום כלאים וכן נמי יש לפרש מה דכתיב הוא מצא את הימים במדבר היינו לפי שהי' אותה ברי' מתחילת הבריאה והבין עתה דברי' זו יש בה מצורת הסוס וחמור והרביע זה על זה והמציא אותם שם במדבר ע"י הרבעה כנ"ל [ע"כ ההשמטה]:

שם ואפ"ה טומאת אוכלין מטמא מסייע לי' לר"ח ב"א. לשון זה תמוה לכאורה דאטו ממה שקדם לו נתבאר לו זה הא במשנה קתני להדיא דטומאת אוכלין מטמא וצריך הכשר ש"מ דנבלה לא דנבלה אין צריך הכשר ומה ענין זה למה שאמר מעיקרא במעלה ארוכה או אין מעלה ארוכה עד שיאמר ואפ"ה כאילו משקלא וטרי' דמעיקרא נתחדש לו דאף דטומאת נבלות אינו מטמא טומאת אוכלין מטמא. ונ"ל דבמשנה עצמה הוי ס"ד דבמעלה ארוכה מיירי ובהא יש מקום לומר דוודאי נבלה לא הוי דחי גמור הוא כיון דמעלה ארוכה וקרא כי ימות מן הבהמה כתיב דהוא לרבות אבר מן החי דהיינו מקצת מן הבהמה וכל דמעלה ארוכה לא מת אבל לענין טומאת אוכלין כיון דמדולדלין הוא מהניא לי' מחשבתו לשווי' אוכל כמו שפירש רש"י במשנה אבל באין מעלה ארוכה דחשיב כמת ממילא מטמא כנבלה ותולש בשבת פטור כה"ג אבל השתא דאמרינן דבמעלה ארוכה גם טומאת אוכלין ליכא אלמא דהיכי דחשיב כחי שוה טומאת אוכלין לנבלה ומ"מ באין מעלה ארוכה חלוקין דנבלה לא וטומאת אוכלין מטמא מסייע לי' לר"ח ב"א ועמ"ש בתוס' בד"ה מסייע לי':

שם אי דיבשן הן ועוקציהן פשיטא פירש"י לא היא גופה צריך לאשמועינן ולא דיוקא דידה וכו'. ולדעתי לא קשיא לי' על עיקר הדין ירקות שצמקו דוודאי קמש"ל דיבישות כזה משוי לי' עץ בעלמא ולאו אוכלא הוא [דצימוק אינו יבש לגמרי כמו שמצינו בריאה דמשמע צמקה כולה וביבשה אפי' מקצתו] רק העיקר קשיא לי' על מה דקתני כגון כרוב ודלעת דמה קמש"ל פשיטא דמידי אחריני אוכל גמור הוא וכיון שיבשו הן ואיביהן בוודאי כתלושין דמיין אבל וודאי גופא דרישא צריך דצימוק משוי לי' אינו אוכל כלל והיינו דמשני דקמש"ל להורות דקצצן על מנת לייבשן אפי' כרוב ודלעת לא נפיק משום הא מתורת אוכל ולכך מזכיר ברישא מפורש כרוב ודלעת משום סיפא כנ"ל:

בתוס' בד"ה דרחמנא אמר כי יפול תימא וכו' לענין זה דאבר המדולדל. תמוה לי על תמיהתם דבהדיא ילפינן בתורת כהנים דהך קרא אשר יפול ע"כ באבר מן החי מן השרץ משתעי ותני עלה יכול אפי' תלוי כחוט השערה ת"ל יפול עד שיפול ע"ש באורך ולק"מ וכן נראה שרמז רש"י לדרש הזה שפירש ג"כ דאבר מן החי דידהו מטמא אבל לא הבנתי מה שכתב דתרי קראי היינו כי יפול מנבלתם עליו והשני כי יפול מנבלתם על כל זרע וחד לאבר מן הבהמה דמיתה עושה ניפול ואינו כן בגמרא לעיל (דף ע"ד ע"א) רק מקרא כל אשר יפול עליו מהם במותם ילפינן דבבהמה מיתה עושה ניפול ואולי נקט הכי משום דאמרינן לעיל דאי למעוטי בחייהן מנבלתם כתיב א"כ ממילא מהך קרא דכי יפול מנבלתם מוכח דהך קרא כל אשר יפול לענין מיתה עושה ניפול בבהמה אתי. גם מה שהקשו התוס' דהאי קרא בשרצים כתיב לא קשיא כלל דע"כ בבהמה קאי דהא ממעטינן מהך קרא לעיל (דף ע"ד) דאין שחיטה עושה ניפול משום דע"כ בבהמה קאי דבשרץ ליכא שחיטה ובמותם למעוטי שחיטה אתי דאי למעט בחייהן מנבלתם נפקא ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ונראה דהכי דריש וכו' דקודם מיתה אינה עושה ניפול וכו' ופי' בקונ' וכו'. כל דבריהם תמוהין לכאורה חדא דבפשיטות הוי להו לתרץ כיון דשחיטה אינו עושה ניפול הרי בהכרח דקודם שחיטה אינו עושה ניפול כיון דאפילו נשחטה אינו עושה ניפול גם הקשה מהרש"א דלמה כתבו ופי' הקונ' מה דמפורש בגמרא. ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי מהך דאין שחיטה עושה ניפול ליכא למידק דיש לומר דוקא במעלה ארוכה אבל מ"מ לא בעינן שיפול לגמרי רק כל שאינו מעלה ארוכה ותלוי כחוט השערה שפיר הוי ניפול דאל"כ למה לי קרא עד שיפול כמ"ש בגמרא רק כוונת התוס' לתרץ כיון דילפינן לעיל דמיתה עושה ניפול משמע דמעיקרא לא משכחת לה ניפול ואפילו תלוי כחוט השערה והכוונה בגמרא כי יפול דהכוונה מיתה עושה ניפול ממילא עד שיפול ומיושב קושיא ראשונה ועל קושיא השני' כתבו דהך דרשה אבהמה קאי דהוי יליף מינה דאין שחיטה עושה ניפול ואי קשיא מנא לן למידק הכי דאי משום דבחייהן לא צריך דמנבלתם נפקא מ"מ צריך דמיתה עושה ניפול ולא קודם ומנא לן בבהמה ועל זה כתבו דבקונ' פי' דתרי קראי כתיבי בשרצים וע"כ חד על בהמה דאי לאשמועינן בשרצים דקודם מיתה אינו ניפול זה מוכח מקרא חדא וע"כ דאידך על בהמה דלשרצים לא צריך לשחיטה דליכא שחיטה בהו ועמ"ש בגמרא ומ"מ אין דבריהם נראין דמשמע לשון כי יפול עד שיפול דלאו משום דממילא משתמעי דקודם מיתה אינו ניפול רק העיקר כמ"ש כמפורש בתורת כהנים ואף שיש בזה שינוי דמייתי כי יפול ובתורת כהנים דריש לה מוכל אשר יפול לא קשיא כלל דהא גם לדברי התוס' קשה דהך דרשה דלעיל (דע"ד) דמיתה עושה ניפול ג"כ מוכל אשר יפול דרשינן לה וכן דברי רש"י אינן מסכימים ממש בדרשא דקראי כפי הסוגי' דלעיל (דע"ד) רק משום דע"כ מתרי קראי דרשינן לה אין קפידא בזה:

בד"ה טומאת נבלה. שמזכיר הש"ס כאן לאו דוקא אלא היינו טומאת אבר מן החי והכוונה היפוך טומאת אוכלין דהיא ע"י קבלה ממקום אחר וטומאת נבלה היינו טומאת עצמו וקרי לטומאת עצמו טומאת נבלה מיהו הוי להו להעמיד עצמם מעיקרא טומאת נבלה לא וצריך לומר דמעיקרא כיון דקאמר טומאת נבלה לא אין קפידא כ"כ כיון דבאמת נבלה נמי לא הוי וכולל הכל דשום טומאה ליכא רק בתר הכי דקתני בברייתא יכול יטמאו טומאת נבלה קשיא להו שפיר דהיכי יטמאו טומאת נבלה דאבר מן החי אינו מטמא טומאת נבלה רק טומאת אבר מן החי רק דמטמא כאבר מן הנבלה בלי הכשר ובהא כתבו דלאו דוקא רק היפוך טומאת אוכלין נקט לה ועמ"ש בסמוך:

בד"ה מסייע לי' וא"ת למאי מייתי וכו' למסייעי ממתניתין הא דלא ניחא להו לפרש דבאמת קאי אמתניתין כפי הנראה, ג"כ מפירש"י רק לאחר דסליק מפי' המשנה חוזר לסייע לרחב"א דא"כ תיקשי היכי קאמר ואפילו הכי טומאת אוכלין מטמו כיון שאינו ענין להך שקלא וטרי' כלל רק סיוע ממתניתין דקתני טומאת אוכלין מטמא וה"ה תאינים שצמקו מיהו כבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות:

בא"ד ונראה דמייתי סייעתא וכו' עד סוף הדיבור. דבריהם צריכין ביאור דכפי הנראה עיקר תירוצם ליישב דהסייעתא הוא דתולש בשבת חייב כמו דאינו מטמא טומאת נבלות ובמשנה לא הוזכר בפי' רק בדיוק וא"כ מה זה שכתבו דמשמע נמי מברייתא דלאו לכל מילי הוי כתלוש דאי מסברא משוה שבת לנבלה א"כ היכי שייך משמע מה דמפורש להדיא ואי הכוונה דיש משמעות דחוץ נבלה ג"כ יש שהוא כמחובר איזה משמעות יש בזה גם מה זה שכתבו מדקא ממעט טומאת נבלה כלומר טומאת אבר מן החי דמה ענין הך כלומר לדבריהם כאן וכבר כתבו לעיל דנבלה לאו דוקא גם מה זה שכתבו ומקרא ממעט לה דמה נפקא מינה ואדרבא אי מצד הסברא יש לדון טפי דה"ה שבת אבל אי מקרא יש לומר שאני נבלה דגלי קרא עד שיפול תדע דטומאת אוכלין מטמא ועוד קשה דכיון דקתני במתניתין וצריך הכשר הרי מפורש דטומאת נבלה לא וכ"ש מאחר שכתבו דמכאן נמי רק משמעות יש לו ואטו הך דצריך הכשר אינו במשמע דאינו מטמא טומאת נבלה:

לכן נראה לי דכוונת התוס' כך דוודאי מהא דקתני טומאת נבלה ולא נקט האמת אבר מן החי מוכח דבא התנא להורות מאיזה צד הוי ס"ד שיטמא טומאת נבלות עד שצריך קרא היינו משום דמטמא טומאת אוכלין לכך נקט טומאת נבלה שהוא היפוך טומאת אוכלין דטמא מצד עצמו לא ע"י קיבול טומאה והיינו דקאמר יכול יטמאו טומאת נבלה כמו דמטמא טומאת אוכלין והשתא שפיר כתבו התוס' דמברייתא יש משמעות דלענין שבת ושאר מילי לא הוי כתלוש דאי גם לענין שבת ושאר מילי לא הוי נקט טומאת נבלה כלומר אבר מן החי כיון שאין צורך לבוא מכח טומאת אוכלין דוקא רק משבת ושאר מילי והוי לי' לומר יכול יטמאו טומאת אבר מן החי וע"כ דלאו לכל מילי הוי כתלוש רק לענין טומאת אוכלין בלבד ושפיר קאמר יכול כמו דמטמא טומאת אוכלין מטמא טומאת נבלות ת"ל יפול אבל אי הוי כתלוש בשאר מילי הי' יכול לומר כשם דהוי כתלוש לשבת הוי כתלוש לאבר מן החי דלענין שבת לא שייך היפוכו טומאת נבלה רק היפוך טומאת אוכלין הוא כדקתני בכל מקום טומאת אוכלי ולא טומאת נבלות ולכך במתניתין דלא קתני בהדיא. אבל ל טומאת נבלות רק מדיוקא שמעינן דאינו מטמא מצד עצמו כיון דצריך הכשר אבל הך משמעות דמשמע מברייתא לא משמע במתניתין דהא לא קתני טומאת נבלות כלל רק מדיוקא דטומאת אוכלין שמעינן לה ממילא ומה שכתבו ומקרא ממעט לה הכוונה ג"כ כנ"ל דכיון דצריך קרא למעט הי' לו לתלותו בשאר דברים דהיינו שבת דחמור מאוד וכיון דלענין שבת הוי כתלוש בוודאי צריך קרא טפי למעט מטומאה ואי הוי אמר מסברא הי' אפשר לדחות דחדא נקט אבל כיון שהוצרך קרא הי' לו להצריכו טפי מכח שבת ושאר מילי לא מכח טומאת אוכלין בלבד שהרי בלא"ה בכמה דברים חלוק טומאת אוכלין מטומאת נבלות וע"כ דלכל מילי לא הוי כתלוש מיהו עיקר דבריהם אינן נראין דלשון ואפ"ה טומאת אוכלין מטמא לא משמע דעל תולש בשבת בעי לאתויי רק על תאינים שצמקו דמטמאין טומאת אוכלין מייתי והיינו כמו שכתבתי בגמרא:

בגמרא ומר סבר אין בהמה נעשית יד לאבר. יש לדקדק כיון דאין שחיטה עושה ניפול ואינו מטמא משום אבר מן החי וחשיב כמחובר א"כ מה בכך דאינו נעשה יד הרי בבהמה שלימה כשהוכשרה במקצת הוכשרו כל האברים משום דחד גופא היא א"כ מה בכך דאינה יד לאבר מ"מ בחד גופא אפי' גדול והוכשר במקצת הוכשר כולו ומ"ש דלגבי טומאה חשיב כמחובר וכגוף אחד ומ"ש דלגבי הכשר הוי כנפרד וכב' גופין ודוחק לומר משום דלענין טומאת אוכלין חשיב כנפרד וכמת דחי אינו מקבל טומאה כמו כן לענין הכשר חשיב כנפרד ואפשר לומר דהא דאמרינן אין שחיטה עושה ניפול היינו דוקא שיהא כניפול קודם שחיטה כמו מיתה דהוי כניפול קודם מיתה אבל אחר שחיטה חשיב הוא כניפול כיון דאינו תלוי רק כחוט השערה ולכך לא מהני הכשר בהמה לאבר. והנה אי אוחז בקטן וגדול עולה עמו בוודאי הוי חד גוף רק לכ"ע הכא באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו וסובר רבה דלכ"ע לא הוי כמוהו רק מטעם יד אי בהמה נעשית יד לאבר הוי הכשר ואביי סובר להיפוך דלכ"ע אין יד רק פליגי באוחז בקטן ואינו גדול עולה עמו דלת"ק הוי כמוהו והוי כגוף אחד ואין צריך יד כלל ור"ש סובר אינו כמוהו ובהמה לא נעשית יד לאבר והיינו דרמי דר"מ אדר"מ דאעפ"י שיש לחלק בין הך דהכא דהגדול מושך את הקטן לכך כיון דאי אוחז בגדול עולה הקטן מושך הגדול את הקטן אחריו אבל בהך דאוכל שנפרס דהקטן מושך את הגדול בעינן שיהא הגדול עולה עם הקטן מ"מ כיון דלר"י לאו משום יד אתינן עלה רק דהוי כגוף אחד ממילא אין לחלק בהא כלל כנ"ל:

בתוס' בד"ה ומר סבר נראה דרבה מצי סבר וכו' אעפ"י שהוא אסור באכילה מדרבנן וכו'. משמע לכאורה מדבריהם דהטעם כיון דמדאורייתא מותר באכילה הוי הכשר אף דמדרבנן אסור ודברים הללו תמוהין לכאורה דא"כ מה בכך דאין בהמה נעשית יד לאבר מ"מ ס"ס כיון דשחיטה מכשרת להתירו מדאורייתא הוי הכשר מצד עצמו ואין צורך שתהא הבהמה יד כלל וצריך לומר דכוונתם כך דוודאי ס"ל שאין שחיטה מתיר רק אי מותר מדרבנן ג"כ כמ"ש לעיל פרק בהמה המקשה (דף ע"ג ע"ב) בד"ה הוכשרו רק אי בהמה נעשית יד לאבר דאין השחיטה מכשרת היד רק הבהמה והבהמה מותרת באכילה ממילא הוכשר האבר מכח יד כיון שהבהמה מכשרת שוב אין נ"מ מאיזה צד בא הכשר זה וכמו אי היתה מכשרת במים הי' מוכשר האבר אף שלא בא על האבר מים כן בהוכשר ע"י שחיטה אף שיש לחלק דמים חי היו באין על האבר הי מוכשר בעצמו לכך גם בהוכשרה הבהמה ע"י מים הוי כהוכשר היד אבל על ידי שחיטה כיון דלא שייך הכשר זה על האבר כלל אינו מוכשר מ"מ ס"ל לתוס' שאין לחלק בכך רק כל שהבהמה מוכשרת הוכשר האבר רק למ"ד אין בהמה נעשית יד ובעינן דשחיטה עצמה תכשיר האבר בהא בעינן שיהא ניתר היתר גמור אפילו מדרבנן וכל זה דלא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בכוונת התוס' ודבריו צ"ע ודוק. ולפי זה נראה לי דמה שכתבו התוס' מדרבנן לאו למימרא שאי הי' האבר אסור מדאורייתא לא מתכשר ע"י הבהמה דמה בכך מ"מ כיון דע"כ ר"ש לטעמי' דת"ק קאמר דלאוכלי' אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מוכשר כמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ג ע"ב) בד"ה אי מההיא א"כ כיון דאי באו מים על הבהמה הי' האבר מוכשר מתורת יד אפילו אסור באכילה מדאורייתא א"כ ממילא אי בהמה נעשית יד לאבר כיון שאין השחיטה מכשרת האבר רק הבהמה והאבר הוכשר מתורת הבהמה שהיא יד לו לא איכפת לן אפי' לא היתה השחיטה מתרת האבר כלל רק דהאמת נקטי דאינו אסור רק מדרבנן גם להורות להיפוך דמטעם שחיטה עצמה שלא בתורת הבהמה שהיא יד לו לא הי' האבר מוכשר כיון דאסור עכ"פ מדרבנן כנ"ל ועמ"ש לעיל (דע"ג ע"ב) ובסמוך בא"ד:

בא"ד לבר מרב אחא וכו' דלר"א לא שמיע לי' ברייתא דהשוחט. הנה לפי מה שפירש"י לקמן דהך דר' אחא היינו שניתז הדם על האבר ונתקנח בין סי' לסי' הוי מצינן למימר דר"א נמי סבר דלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם ושאני הכא דכיון דאסור באכילה מדרבנן עכ"פ אין שחיטה מכשרת דלאוקימתא דרבה נמי ע"כ צריך לומר כן כמש"ל ואי קשיא הא מודה ר"ש דבלא נתקנח מכשיר הרי דסובר דם מכשיר לא קשיא כלל דהא בלא"ה סובר ר"ש אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים לא הוי אוכל ואפי' מים אין מכשירין רק ע"כ לטעמייהו דרבנן קאמר כמ"ש התוס' לעיל (דע"ג ע"ב) בד"ה אי מההיא ועמ"ש שם] א"כ בהא נמי יש לומר דלר"ש דם אינו מכשיר כלל [ואפי' מים אין מכשירין] רק לטעמייהו דרבנן קאמר אפי' לדידכו דדם מכשיר ואפי' אסור באכילה מ"מ היינו דוקא בסוף שחיטה אבל בנתקנח הדם לא הוי רק כדם מכה ואינו מכשיר ואין צריך לומר דלא שמיע לי' לר"א ברייתא דהשוחט דהוי להו להקשות עליו לקמן מהך ברייתא:

הן אמת כי דברי רש"י ז"ל לקמן צ"ע לפע"ד מלבד מה שלא הוזכר העיקר בדברי ר"א כגון שניתז הדם על האבר דלכלהו אמוראי לא מיירי בהכי ובמתניתין נמי לא קתני רק נשחטה הבהמה הוכשרו בדמי' אבל בלא"ה אי בהא פליגי מאי ענין זה לאבר המדולדל הא בניתז על דבר אחר שלא הי' מחובר מעולם לבהמה כלל שייך פלוגתא זו אי דם של תחילת שחיטה מכשיר בנתקנח ולא הי' צריך לומר באוכל שאינו ראוי להאכילו דלר"ש בלא"ה אינו אוכל:

ולפי זה יש לומר דס"ל לתוס' דר' אחא לא מיירי כלל בניתז הדם על האבר רק דכ"ע ס"ל יש יד להכשר ובהמה יד לאבר ושחיטה אינה מכשרת רק דם ונגעה טומאה בין סי' לסי' באבר דלרבנן הוכשר מכח הבהמה דהוי יד לאבר ולר"ש לא הוכשר דדם של תחילת שחיטה אינו מכשיר וטומאה דקודם גמר שחיטה אינה מטמאה אבל בבהמה עצמה לא שייך זה דבלא"ה אינה מקבלת טומאה עד גמר שחיטה רק באבר המדולדל דמקבל טומאה רק דחסר לי' הכשר בהא פליגי אי הכשר דם של תחילת שחיטה ונתקנח אי הוי הכשר מיהו אכתי קשיא דאפי' אי ס"ל יש יד מ"מ יש לומר דסובר שחיטה מכשרת רק כיון דאסור באכילה אפי' על ידי יד אינו מכשיר כדס"ל לרב אשי לקמן רק דם מכשיר וקאמר לטעמייהו דרבנן דשל תחילת שחיטה אינו מכשיר ועמ"ש לקמן באוקימתא דר' אחא ודע דמה שכתבו דהא ר"פ וכו' הכוונה להכרית סברתם דמעיקרא דמכח יד הוי הכשר אפי' אבר אסור באכילה מדרבנן דהא לר"פ מוכרח לומר כן וא"כ ממילא הוי ידעי לה אבל לא שייך לומר דבאו להכריח מדר"פ ידע אינהו נמי הוי ידעו לה דהא מר' אחא מוכרח להיפוך דלא ידע לה ושמא אינהו נמי לא הוי ידעו אלא וודאי כוונתם כדאמרן:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה