אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכז.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכז.

דף קכו:

ת"ל השורץ כל מקום ששורץ פירש"י אייתר לי' השורץ לדרוש כל מקום שהוא יכול לשרוץ לרחוש ולנוע שמינו עכבר הארץ וכו'. ודבריו מגומגמין מאוד ומהרש"א הגיה שאינו עכבר הארץ ואינו נכון כלל דפשיט דרש"י קאי על עכבר הארץ שהוא יכול לרחוש ולנוע אף בים ע"י שיטה שהוא שט ונ"ל להגיה שאינו על הארץ והכוונה דאי אפשר לומר דעל הארץ ממעט ירד לים ועכבר הארץ ג"כ כל שירד לים טהור ועל זה אמר כיון דכתיב השורץ כל מקום ששורץ והרי אפילו ירד לים יכול לשוט שם שאינו על הארץ דהיינו כשהוא שט הוא על המים לא בקרקעית הים שהוא על הארץ א"כ ע"כ על הארץ לאו למעוטי ירד לים דהא בים ג"כ הוא רוחש ע"י שהוא שט על המים ולא על הארץ:

שם למינהו להביא הערוד. יש להסתפק כיון דערוד זה נולד מנחש שבא על הצב א"כ למ"ד חוששין לזרע האב אפשר דבעינן שיעור לטמא עד שיהא כעדשה מחלק האם בלבד דנהי דגלי קרא דאפילו אינו צב גמור מטמא אבל מ"מ אין חלק הבא מנחש מטמא אך מדחזינן בעלמא דאמרינן צבי ואפילו מקצת צבי לכסוי וכן שה ואפילו מקצת שה לאו"ב והכא נמי נימא צב ואפילו מקצת צב וע"כ דהכא רי קרא דאפי' חלק הנחש מטמא ולא בעינן רק כעדשה כמו שרן דעלמא ושאני כסוי ואו"ב דאסור לשחוט מכח חלק האם וכן חייב בכסוי מכח חלק האם אבל חלק האב וודאי פטור והכא נמי ס"ד עכ"פ כיון דבעי שיעור עדשה לטמא דכאן אינו מטמא כעדשה מכח חלק הנחש קמש"ל למינהו להביא הערוד דמטמא כצב דעלמא. וכן נמי יש לדקדק למ"ד אין חוששין לזרע האב בעלמא כלל מה צורך הכא קרא להביא הערוד כיון דאין חוששין לזרע האב והוי כולו צב א"כ מאיזה צב לא יטמא מיהו יש לומר דלהיפוך נמי צב הבא על הנחש יוצא ערוד מביניהם וקמש"ל קרא דהוא נמי מטמא אך קשה כיון דאין חוששין בעלמא לזרע האב ונחש גמור הוא א"כ היכי ס"ד דגלי קרא דנחש יטמא ואולי להך מ"ד אמרינן דכאן באמת גלי קרא דאין חוששין לזרע האב ובנחש הבא על הצב מיירי וקמש"ל קרא דצב גמור הוא ואף דלזרע האם בוודאי חוששין מ"מ קמש"ל דמטמא כעדשה כאילו צב גמור הוא וצ"ע בזה ולולא פירש"י נראה לי דהך להביא ערוד הוא מין דומה לצב ואינו מתערובת כלל ולקמן נעשה נס שיצא הערוד מנחש הבא על הצב כי קשה מאוד דהכתוב בא לרבות דבר שאינו במציאות רק נס בתוך נס ומה שאמר לקמן ברי' שלא בראתי היינו שיצא ערוד מצב או שהי' ערוד זה משונה מערוד דעלמא תדע דקאמר לימים יצא ערוד מביניהם ואי לא הי' ערוד מעולם אלא זה על פי נס בתוך נס מאין הי' לו תיכף זה השם ערוד וכן מצינו בכמה מקומות שהי' ערוד וע"כ כמו שכתבתי ודברי רש"י צ"ע ועמ"ש ע"ב בהשמטה:

בד"ה תלמוד לומר בשרץ וא"ת למה לי קרא וכו' לחומרא מקשינן וכו'. ולדעתי לא קשיא ולא מידי דה"מ דמקשינן לחומרא היכי דלא נפיק מינה קולא כלל אבל הכא אי לחומרא מקשינן ע"כ הך השורץ לכל מקום ששורץ וירד לים טמא א"כ על הארץ ע"כ למעוטי עכבר שבים והרי נפיק קולא דעכבר שבים לא יטמא משא"כ אי לקולא מקשינן עכבר שבים טמא ועוד דהך כל ההיקש הוא מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר והרי היקש זה מיפרך ממילא דהא אי עכבר חציו אדמה טמא א"כ השורץ לרבות ירד לים וע"כ על הארץ למעט עכבר שבים והרי מיפרך שאין כל ששמו עכבר מטמא כחולדה ותדע שהרי בסמוך אמר ההוא מרבנן דהשורץ אתי לעכבר שבים ועל הארץ דירד לים לא יטמא וקשה למה לי השורץ. כיון דעל הארץ לירד לים אתי א"כ ממילא עכבר שבים מטמא דלחומרא מקשינן וע"כ דלולא השורץ הוי אמרינן דעכבר אינו מטמא ולהחמיר דירד לים מטמא קמש"ל השורץ דעכבר שבים מטמא וירד לים אינו מטמא מיהו כבר כתבתי ליישב הך דמרבנן דבסמוך באופן אחר אבל קושית התוס' נראה לי דלא קשיא כלל כמו שכתבתי:

בד"ה מה לי הכא. ומ"מ איצטריך השרץ כל מקום ששורץ דלא נמעט מעל הארץ תרווייהו ירד לים ועכבר שבים. ולכאורה תמוה דהא לשון הברייתא לעיל אי על הארץ יכול ירד לים לא יטמא וא"כ עכבר הים טמא כעכבר הארץ ותרווייהו אינן מטמאין רק על הארץ וא"כ תיקשי מה לי הכא וכו' ולמה לי השורץ לכל מקום ששורץ וע"כ דכוונת התוס' דבאמת לעיל כך כוונת הברייתא יכול ירד לים לא יטמא וכמו כן עכבר הים לא יטמא ומלבד דרש"י ז"ל פי' בהדיא לעיל דעכבר הים טמא רק ירד לים, אינו מטמא בתרווייהו אבל בלא"ה היכי אפשר לומר הכי הא לחומרא מקשינן מה חולדה כל ששמה חולדה ואי נימא דמ"מ כיון דעל הארץ ע"כ ממעט אי ממעט עכבר הרי אי אפשר להקיש לחומרא ואי ממעט ירד לים ע"כ אימעט עכבר הים משום מה לי הכא וכו' אבל מ"מ קשיא תינח הכא דידע מהך מה לי הכא אבל מעיקרא דקאמר האי מרבנן דהשורץ אתי לרבות עכבר ועל הארץ למעט ירד לים וקשה למה לי לרבות עכבר הים הא מהיקש ידעינן לי' להחמיר כמו שהקשו התוס' גופייהו לעיל בד"ה תלמוד ותירוצם לא שייך כאן וע"כ דהאי מרבנן בעי לומר דהשורץ אתי לרבות עכבר שבים שיטמא אפי' בים רק על הארץ ממעט עכבר הארץ שירד לים לא יטמא ואהא קאמר כיון דשויתי' לים מקום טומאה לעכבר הים דמטמא אפי' בים א"כ ממילא אין לנו לדרוש על הארץ דלא יטמא בירד לים והשתא ממילא לא קשיא כלל דשפיר איצטרך השרץ כל מקום ששורץ דלא נימא כל עכברין מטמאין ביבשה ולא בים והשתא לא שוינן לים מקום טומאה כלל וזה ברור לפע"ד ועוד נראה לי דדוקא אי קרא אייתר לרבות עכבר שבים שייך לומר מה לי הכא וכו' אבל לולא קרא השורץ דלא הוי ידעינן עכבר הים רק ממילא ששמו עכבר א"כ שפיר יש לומר דכלהו אינן מטמאין רק על הארץ ולא שייך כלל כיון דשויתי' וכו' אבל הנ"ל עיקר לפע"ד:

שם למינהו להביא הערוד. פירש"י ז"ל זה הבא מן הנחש ומן הצב כדלקמן. ותמהני מאוד על פירושו דהא לעיל פליגי תנאי אי חוששין לזרע האב או אין חוששין לזרע האב ולכ"ע צבי ואפילו מקצת צבי ופליגי התם במתנות וכסוי בצבי הבא על התיישה ותייש הבא על הצבי' ומעתה הך דרשה דהכא קשיא לתרווייהו דלמ"ד אין חוששין פשיטא דקשיא למה לי קרא להביא הערוד דהא צב גמור הוא ומ"ש מתייש הבא על הצבי' דפטור ממתנות למ"ד אין חוששין לזרע האב וכן צבי הבא על התיישה פטורה מכסוי וכמו כן למ"ד חוששין לזרע האב מ"מ לכ"ע פשיטא דחוששין לזרע האם ולכ"ע תייש הבא על הצבי' חייב במתנות דצבי ואפילו מקצת צבי וא"כ ה"ה הכא צב ואפילו מקצת צב ובוודאי ליכא למימר דלמ"ד אין חוששין ניחא משום דלדידי' מרבינן בהיפוך צב הבא על הנחש דמ"מ מטמא וכן למ"ד חוששין יש לומר דקמש"ל דס"ד נהי דבעלמא צבי ואפילו מקצת צבי משום דעכ"פ חייב כסוי ולהיפוך במתנות מכח אותו מקצת אבל כאן לענין טומאת שרץ דכעדשה הוא דמטמא א"כ ס"ד כיון דאינו רק מקצת צב לא יטמא כעדשה דבצר לי' שיעורא כיון דמקצתו נחש הוא קמש"ל דמטמא בכעדשה אבל באמת לא דיו שאין זה מן הישוב כלל אבל עוד יסתער עלינו קושיא גדולה דוודאי משמע דרבי קרא לטמא בכעדשה כמו צב והא גופא קשיא אי אין חוששין צב גמור הוא ומה צורך לרבות ואי חוששין למה באמת יטמא כעדשה הא מקצת מן השיעור נחש הוא וליכא למימר דשאני הכא דגלי קרא הא ליתא דאיצטרך קרא לנפילים וסלמנדרא ומנא לן לרבות ערוד היפוך ממה דקים לן בעלמא ולפי זה למ"ד אין חוששין ג"כ לא נתיישב להיפוך בצב הבא על הנחש דמאיזה צד יטמא כיון דנחש גמור הוא וקרא צריך לנפילים וסלמנדרא ועוד קשיא לי אי ערוד זה אינו רק הבא מנחש הבא על הצב א"כ איך ס"ד דרבי קרא מה שאינו במציאות הטבע כלל להוליד רק בימי ר"ה בר תורתא אמורא נעשה נס בתוך נס ויצא ברי' זו א"כ היכי ס"ד דלהא רבי קרא ועוד דמצינו ערוד בימי ר"ח בן דוסא שאמר לא הערוד ממית א"כ זה ג"כ נעשה על פי נס בתוך נס א"כ בטלת הכלל כל ש תשמישן ועיבורן שוה אין יולדין ומגדלין זה מן זה ונהי דהא לא קשיא דמצינו ערוד בקרא מי פתת מותרות ערוד וכן בדניאל ועם ערדייא מדורי דהנך מין בהמה וחי' נינהו והוא מה שאמרו לעיל פרק א"ט ובלבד שיכיר ערוד אבל ערוד דהכא מין שרץ הוא אבל הנ"ל וודאי קשיא ועוד קשה דקאמר בסמוך לימים יצא ערוד מביניהם וכיון דעכשיו נולד על פי נס בתוך נס היאך קראו ערוד מי נתן לו שם זה עד שיאמר לימים יצא ערוד הי' לו לומר לימים יצא ברי' וע"כ שידע דערוד הוא מכבר:

לכן נראה לי ברור דערוד זה מין ממיני הצב הוא כמו נפילים וסלמנדרא וכן אמרו בת"כ למינהו להביא מיני הצב חברבר ונפילים וסלמנדרא וכאן קראו ערוד ובת"כ חברבר ונברא בתחילת הבריאה שלא ע"י הרבעה כלל רק לפי שכל ברי' בעולם יש לה צורה שהיא משתנית ע"י צורתה משאר הבריאות כגון סוס וחמור ושור ויש שנברא בתחילת הבריאה מעורב מצורת ב' מינין כגון הערוד הזה נברא מתחילת בריאתו מצורת נחש וצורת צב אך לא נברא שיולד מכח הרבעת ב' המינין שב' המינין אינן דומין בתשמיש ועיבור ויש שנבראו ב' המינין בשוה בתשמיש ועיבור שיכולין להוליד מכח הרבעה כמו אותו שנברא בתחילת הבריאה ועכ"פ ערוד זה שנתרבה כאן ברי' הוא מתחילת הבריאה ורבי קרא שהוא מין צב ומטמא ולקמן בהך עובדא דר"ה בר תורתא ומעשה נס בתוך נס ששמשו נחש וצב והולידו כדמות ערוד שנברא מתחילת הבריאה וכן אנו אומר בענה בן צבעון שמצא את הימים במדבר שהי' ענה זה חכם וידע בצורת הבריאים כולם והבין כי הימים הם משני צורות צורת החמור וצורת סוס ומזה המציא במדבר שלא הי' שם ימים והמציא הוא ימים על ידי הרכבה סוס על חמור או להיפוך והכי איתא להדיא בירושלמי פ"ח דכלאים אסור לרכוב על הפרידה מכח כלאים והקשו הא כתיב והרכבתם אה שלמה בני על הפרידה ומשני ברי' מששת ימי בראשית היתה הרי להדיא דמתחילת הבריאה נברא הפרד והפרדה רק שיש בריאים שנבראו מתחילתן דומין בצורתן לשני צורות משני מינין וכשהשני המינין נבראו דומין בתשמיש ועיבור יכולין להוליד כמו אותה ברי' שנבראה מתחילתה ומה שאמרו לקמן הם הביאו ברי' שלא בראתי בעולמי וכו' היינו שהם הרביעו והמציאו ברי' מב' מינין מצד שהיו דומים בתשמיש ועיבור מה שלא נברא מתחילת הבריאה כלל לכך הביא עליהם בהיפוך ברי' שלא נברא בעולם והיינו שלא נברא חיבור הנחש עם הצב כלל ומצד הבריאה מתחילה לא היו אפשר להוליד והביא עליהם הקב"ה בנס בתוך נס דהיינו נס ששמשו שניהם ונס בתוך נס שהולידו כנ"ל ברור ודברי רש"י ז"ל צ"ע לפע"ד:

בד"ה הני ביברי דנרש פי' בקונ' וכו' ור"ת אומר וכו'. הנה דברי ר"ת נראין מצד אחד דלפירש"י קשה דקאמר אינן מן הישוב ואין זה היפוך הים כי המדבר ג"כ אינו מן הישוב והי' לו לומר אינן מן היבשה כמו שאמרו מעיקרא כל שיש ביבשה יש בים, מיהו גם לפיר"ת אינו מדוקדק מצד אחר כי לא שייך לומר על העיירות שאינן מן הישוב רק על אנשי העיר ור"פ אמר בשמתא נרש כמי שמצינו ביריחו והיתה העיר חרם אבל לומר על עיירות שאינן מן הישוב לא מצינו גם לפיר"ת אין לו שייכות להך ברייתא דמעיקרא כלל ור"פ דקאמר בשמתא נרש לפי שעסוק בנרש דיבר ממנה ועוד שיש לומר דהנך ביברי היו מורכבין מן חיות הים ויבשה והיו הולכין ביבשה ועלה קאמר ר"פ בשמתא נרש והיינו דמייתי אח"כ פעם אחת הלכתי לוועד שהיו מרביעין כלאים כנ"ל:

במשנה האבר והבשר וכו' מטמאין טומאת אוכלין. פירש"י אם חישב עליהן להאכילן לעכו"ם. ולכאורה תמוה דהא אבר מן החי אסור לעכו"ם כמו לישראל והרב בעל תוי"ט הרגיש בזה ופי' משום דישראל לא שכיח דאכיל איסור אבל ה"ה לישראל ולפי פירושו הי' יכול לפרש דבאמת מודה ת"ק כיון דישראל לא שכיח דאכיל לא הוי אוכל בחישב להאכיל לישראל דבטלה דעתו רק לנכרי כיון דשכיחי דאכלי איסורא הוי אוכל אפי' באיסור ור"ש סובר דאפי' לעכו"ם לא הוי אוכל כיון דאיסור הוא מיהו בלא"ה יש להבין הא לנכרי נמי עביד ישראל איסורא דלפני עור והיכי מהני מחשבתו להאכיל לנכרי וכמו כן לפי דעת התוס' דלא שכיח הא להאכיל לנכרי נמי לא שכיח ויש לפרש דחישב לנכרי הידוע דאכיל בלא"ה באופן דליכא משום לפני עור ומ"מ לר"ש לא הוי אוכל שיכול להאכילו בהיתר דנהי דהוא מותר לו להאכיל אבל הנכרי אוכל באיסור. ואפשר לפרש עוד לפי שנראה דאפי' למ"ד אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא היינו דוקא לישראל נאסר אבל מאיזה צד נימא דלבן נח ג"כ אסור לבטל איסור לכתחילה דוודאי לא שייך לומר בהיפוך דלבן נח לא נאמר דין הביטול כלל דמי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור הן אמת כי לענין שיעורין ב"נ חמור שלא נאמרו שיעורין רק לישראל א"כ אפשר דגם דין הביטול לא הוזכר רק לישראל אבל וודאי נראה דהך איסור אבר מן החי נכרי וישראל שווין בו זולתי מה שמנה הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ט וכן כל ספק איסור אסור לב"נ כישראל אבל דין דאסור לבטל איסור וודאי נראה לי שלא נאסר לב"נ ואי קשיא היכי מטהר ר"ש מפני שאין ראוי להאכיל לאחרים הא יכול להאכיל ע"י ביטול חד בתרי מ"מ אוכל עצמו איני ראוי להאכיל ולפי זה יש לומר דלכך פירש"י לנכרי משום דס"ל דת"ק מודה דלא מהני מחשבה באיסורא דבטלה דעתו כמו בדבר שאין דרכו לאכול כלל הילכך לישראל לא מהניא מחשבה אבל לנכרי מהניא מחשבה דיש במציאות אכילתו ע"י ביטול חד בתרי. מיהו נראה לי עוד דוודאי הא דלא מהניא מחשבה על אבר שאינו מדולדל משום דבחי לא מהניא מחשבה אבל זה שהוא מדולדל מהניא לי' מחשבה אבל היינו להאכילו אחר שחיטה ולישראל אכתי אסור מכח אבר המדולדל אבל לנכרי כיון דאינו רק דרבנן לדעת רש"י לעיל פרק בהמה המקשה ממילא שפיר הוי אוכל ולר"ש בעינן שיהא האוכל ראוי להאכילו כמות שהוא בעת קבלת הטומאה קודם שחיטה וכיון דאז אסור לנכרי הוי אוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים כנ"ל:

שם וצריכין הכשר. פירש"י אף דאבר מן החי סופו לטמא טומאה חמורה מ"מ שמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול עכ"ל. ותמהני דהא לעיל פרק בהמה המקשה (דף ע"ג ע"ב) דרצה להקשות מהך משנה דאין שחיטה עושה ניפול דחי לה והשתא תיקשי הא מרישא דהכא מוכח דאינו עושה ניפול והכא לא שייך לדחויי בהכי כלל ועוד דעכ"פ תרתי למה לי וע"כ דאין שחיטה עושה ניפול ולולא דברי רש"י ז"ל נראה דהך דהכא אינו בכלל סופו לטמא טומאה חמורה דאין טומאת אבר מן החי מצד אוכל שהרי במשהו בשר מטמא ואותו משהו לא בעינן רק שיהא עליו שם אבר ובצירוף גידין ועצמות מטמא ודוקא נבלת עוף טהור מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה ע"י אכילה בבית הבליעה לכך גם עכשיו מטמא טומאת אוכל דחשיב אוכל אבל לא מה שסופו לטמא טומאה חמורה שלא בתורת אוכלין כלל ועמ"ש לעיל פרק בהמה המקשה ולקמן (דף קכ"ט) בזה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה