אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכו:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכו:

דף קכו.

בגמרא והיכן מגעו עם אחת מהן פירש"י והיכן מגעו של מת באחת מהן בכל אחת מאלו השתים הנותרות. ומלבד מה דלשון עם אחת מהן לא משמע הכי אבל בלא"ה אי לשון מגעו הכוונה מגעו של מת הרי בכל הטומאות של מת חוץ השלשה יש שם טומאת מגע ואפשר לומר דהכוונה דר"ש קאמר דבהנך שלש טומאות אין בכל אחת מהן רק שתים ממגע למשא ואוהל וקא חשיב להו דמגע אין ברקב וקאמר דטומאת מגע הי' מוכרח לולא ההלכה מאחת מן השלשה והיינו דיש ללמוד רקב למגע בק"ו מעצם כשעורה דאינו מטמא באוהל ומטמא במגע כ"ש רקב דמטמא במגע רק הוא מקובל דאינו כן וכן כלהו יש ללמוד לטמא גם השלישי מאחת מהן כנ"ל:

שם בעי רב אושעי' וכו' מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה. והא דאמרינן בזבחים פרק טבול יום (דק"ה) כה"ג דמחוסר יציאה כמחוסר מעשה וצריך לומר דהעתקה ממקום למקום חשיב טפי מחוסר מעשה מנקיבה דהכא שיכול לעשות במקומו בכל עת שירצה מיהו צריך ביאור קצת כיון דקרא קאמר את שאפשר ליגע טמא ואי אפשר ליגע טהור א"כ ע"כ מחוסר נקיבה הוי מחוסר מעשה דאל"כ לעולם אפשר ליגע ע"י נקיבה וצריך לומר דסתם קולית נבלה אינה עומדת לנקב ולא חשיב כלל מחוסר נקיבה דלא תנקב לעולם אבל חישב עלי' לנוקבה הרי עומדת היא לנקב ולא הוי מחוסר מעשה במה שעדיין לא נקבה מיהו לשון ולא ניקבה ביוד לא אתי שפיר ונ"ל שצ"ל ולא נקבה וכפי הגירסא שלפנינו הי' נראה לפרש בענין אחר אלא שלא נראה כן מדברי הרמב"ם ודע דהנך דמקשי מעיקרא בהמה בעורה וכולי' בחלבה לא תטמא לא ס"ל הא דפשיט ר' אושעי' דאל"כ התם וודאי הרי העור עומד לפשט דאינו מטמא וכן חלב הכולי' עומד להסירו כיון דאינו מטמא ולא הוי כמחוסר מעשה ואולי דמהאי טעמא לא פסק הרמב"ם כר' אושעי' רק פסק כיון דאינך דמעיקרא ע"כ לא פשיטא להו עכ"פ דלא הוי מחוסר מעשה:

בתוספות בד"ה עצם כשעורה פי' בקונ' דהלכה למשה מסיני הוא ואי אפשר לומר כן דמקראי ילפינן לה בנזיר וכו'. דבריהם תמוהין מאוד לפע"ד דנהי דיליף התם מקראי מהך קרא דכל אשר יגע על פני השדה וכו' בעצם אדם דחיישינן לרובע הקב דמטמא באוהל ומאידך קרא דהנוגע במת או בעצם דרשינן לעצם כשעורה דמטמא במגע אבל פשיטא דאין במשמע בקרא דטומאת אוהל רובע הקב ואין במשמע דקרא דמגע עצם כשעורה רק הלכה הוא דלטומאת אוהל בעינן רובע הקב ולמגע כשעורה והכי איתא להדיא בברכות ובסוכה פרק ראשון וכן כתבו התוס' עצמם בנזיר שם דשיעור רובע הקב לאוהל ושעורה למגע הלכה למשה מסיני והיינו ממש כפירש"י:

בד"ה גולל ודופק. למ"ד וכו' קשה מנ"ל וכו' אבל במשא לא מצינו שיטמא. אבל רש"י ז"ל כתב דלהך מ"ד דיליף מקרא לא ידענא מהיכן אימעט משא ודבריו ברורים ודברי התוס' תמוהין מאוד שהרי במת עצמו לא הוזכר משא בשום מקום רק נגיעה ואוהל וילפינן משא בק"ו מנבלה מה נבלה שאינה מטמאה באוהל ואינה רק טומאת ערב מטמאה במשא מת דמטמא באוהל טומאת שבעה אינו דין שיטמא במשא וא"כ ק"ו זה הוא ממש על גולל ודופק ג"כ וכמו כן לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות טומאת מת דמשא במת הוי דאורייתא כמו הבת דהוי בכלל בת הבת וכן אכילת בשר בחלב דהוי בכלל בישול וה"ה משא במת הוי בכלל אוהל א"כ ה"ה גולל ודופק ונראה לי דמהאי טעמא סובר הרמב"ם דגולל ודופק אינו מטמא רק מדרבנן והלכתא גמירי לה היינו הלכה מדרבנן וא"כ אין קושיא למה במשא לא תקנו רבנן דכך הלכה דלא תקנו רק במגע ואוהל אבל לדידן דקי"ל דגולל ודופק דאורייתא וודאי קשיא מ"ש משא דלא כיון דמקרא ילפינן אוהל ומגע מ"ש ממת דעלמא דלא כתיב רק מגע ואוהל וילפינן משא בק"ו או מכלל אוהל ומ"ש גולל ודופק דלא:

אמנם נראה לי ליישב קושית רש"י ותוס' בפשיטות. לפי שנראה לי פשוט דגולל ודופק אינן מטמאין כמת רק בעודן משמשים לקבר שהמת בתוכו אבל בלי המת אינן מטמאין כלל אפי' כבר ישמשו למת תדע שהרי הקבר עצמו דכתיב בהדיא בהאי קרא גופא דילפינן מיני' גולל ודופק ואין הקבר מטמא רק בעוד המת בתוכו והשתא ליכא למילף גולל ודופק בק"ו מנבלה דשאני נבלה דכל היכי דאיתא מטמאה ואי נושאה לכאן ולכאן אכתי נבלה היא מצד עצמותה משא"כ גולל ודופק שאינן מטמאין רק מצד שמשמשין למת וכל שישא אותם למקום אחר או ישא גם המת הרי נושא את המת ואי ישא בלי המת שוב אין משמשין למת הילכך אפי' יסיטם באופן דעדיין משמשין למת אין מטמאין שאין ראוי שיהא ההיסט מטמא כיון שעיקר הטומאה במה שהוא משמש במקום זה לא הזזתו שהיא סילוק טומאתו ועוד דבעלמא מטמא בהיסט דהוי כמשא אבל היכי דמשא עצמו אינו מטמא אף ההיסט אינו מטמא ומדברי הרמב"ם נראה לי שגם הקבר אינו מטמא במשא והיינו נמי מטעמא דאמרן אלא שיש לדקדק דקאמר הכא שלש טומאות פורשות מן המת ולמה לא חשיב קבר דמטמא באוהל, ובמגע ולא במשא ואולי בכלל גולל ודופק הוא וכיון. שהוא שוה לגולל ודופק חשיב להו כחדא:

בד"ה בנבלתה ולא בקולית סתומה מהאי קרא וכו' וקשה וכו' דבריהם צריכין ביאור קצת והנה לכאורה נראה לי המשך דבריהם דהם תירצו דבאמת מהך קרא דבתר הכי יטמא מוכח דבקולית סתומה לא והך קרא בנבלתה עיקרו למעט עצמות וגידין וקולית נמי אימעט אף שיש בה מוח מקרא דיטמא וכתבו דכך איתא נמי לקמן דקאמר הטמאים לרבות קולית השרץ אף דלא איצטריך כלל דהא פשיטא דלרבות מוכח מיטמא דבתר הכי רק העיקר לביצת השרץ וקולית מיטמא והכא נמי בנבלתה לעצמות מקולית מיטמא אלא דלפי זה אינו מובן מה שסיימו ואע"ג דמהטמאים דרשינן דרשות טובא דמאי ענין זה לכאן לקמן הוי להו לומר זה לכן ע"כ כוונת התוס' כך דהם תירצו דקולית ילפינן מיטמא וכתבו דכן גבי שרצים ילפינן קולית השרץ מיטמא [אך קשה דהוי להו לומר להיפוך דלקמן גבי שרצים ממעטינן בשרץ קולית סתומה והוי ממש כהך דהכא שכתבו דממעטינן קולית סתומה מיטמא ומה זה שכתבו דמרבינן לקמן קולית נקובה דהא להיפוך אמרינן יכול אפילו לא ניקבה וכו'] וכתבו אח"כ דאף דלקמן דרשינן מהטמאים תרתי ביצה וקולית א"כ הכא נמי אין אנו צריכין לומר דקולית סתומה מיטמא אימעט דשפיר יש לומר דמחד קרא בנבלתם ממעט עצמות וקולית וכתבו על זה דהתם עיקר על ביצת השרץ דריש אבל קולית נפקא מיטמא ואהא כתבו עוד דאף דדריש מהטמאים דרשות הרבה אפשר דמטמא טמאים הטמאים דריש אבל הכא ליכא למידרש מבנבלתה רק עצמות וקולית סתומה מיטמא מיהו קשיא לי על דברי התוס' כיון דקולית סתומה ילפינן מיטמא דממילא מוכת דאת שאי אפשר ליגע טהור א"כ שוב לא איצטריך בנבלתה ולא בעצמות דאי ס"ד דעצם עצמו של נבלה מטמא היכי אימעט קולית סתומה דהא מ"מ טמא מצד נוגע בעצם וצריך לומר דעיקר קרא לגידין איצטריך או דצריך לעצמות דס"ד בשומר אחר כתיב קרא כגון עור אבל קולית מטמא מיהו לא ידעתי היכי משכחת שומר אחר בנבלה שאי אפשר ליגע חוץ עצם כיון דעור וכולי' בחלבה נקבים יש בהם ואפשר ליגע וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

בא"ד כגון חטה בקליפתה כבר כתבתי במשנה לחלק בזה דשאני שומר המקבל טומאה דמצטרף לכך מקבל בעצמו טומאה שהוא אפשר לו ליגע רק בשומר המוציא טומאה מנבלה דאינו מצטרף בהא בעינן שיוכל ליגע בטומאה ועוד דדוקא בקולית דדבר המטמא הוא המות וכל שאי אפשר שיטמא המוח עצמו אין השומר מטמא אבל אוכלין המקבלין טומאה הדבר המטמא יכול לטמא בעצמו דבר אחר שהדבר המטמא גלוי לכך גם השומר מטמא משא"כ שומר דנבלה בקולית שדבר המטמא דהיינו המוח אי אפשר לו לטמא בעצמו כלל ממילא גם ע"י השומר שלו אינו מטמא כנ"ל:

ודע שיש לדקדק עוד בדברי התוס' במה שכתבו עכשיו אע"פ דשומר הוי כסתום כגון חטה דמאי ענין זה לדבריהם כאן בפשיטות הוי להו לומר כן בגוף הדין דקולית סתומה טהורה דמ"ש חטה ולעיל במשנה קשה ואין ענין חילוק זה לדבריהם כאן שבאו להקשות מנא לן למעט ולתרץ זה דילפינן מיטמא גם אינו מובן לשונם כיון דלא מרבינן שומר אלא בנקובה שיכול ליגע ממילא כי אימעטו עצמות אימעט נמי קולית סתומה ולמה לי כי אימעטו עצמות הא כיון דלא מרבינן אלא בנקובה שיכול ליגע הרי אימעט אינו יכול ליגע דהיינו סתומה:

לכן נראה לי בעיקר קושית התוס' ליישב בפשיטות ונראה שהתוס' כוונו לזה והוא דוודאי הך דרשה דיטמא דדרשינן לה בתרתי את שאפשר ליגע טמא ואי אפשר טהור לאו בהכרח מידרש הכי דא"כ פשיטא דנוגע בעצם טהור ולמה לי בנבלתה ולא בעצמות דאפי' קולית שיש בה מוח אימעט מיטמא כ"ש עצם שאין בו מוח וע"כ דוודאי לולא בנבלתה הוי דרשינן מיטמא לרבות הכל אפי' עצמות רק כיון דכתיב בנבלתה למעט עצמות לא מרבינן מיטמא רק אפשר ליגע ואי קשיא נימא יטמא לרבות קולית שיש בו מות ואפי' סתומה הא ליתא, דע"כ הך בנבלתה ממעט כל עצם אפי' יש בו מוח וממילא אי אפשר לנו לרבות מיטמא רק אפשר ליגע וטפי מזה אין לנו לרבות כיון דבכלל מיעוט בנבלתה הוא דאי ס"ד דהך בנבלתה אינו ממעט רק עצם גרידא א"כ למה לי יטמא לרבות הא לא אימעט כלל וע"כ דלא בא לרבות רק למעט וזה אי אפשר דמעיקרא ממעט עצם גרידא והדר ממעט עצם שיש בו מוח ולא שייך לומר בכה"ג בא זה ולימד על זה כדמוכח בקידושין גבי תושב ושכיר והכא גרע דעצם שיש בו מוח הוא ממש עצם גרידא ועדיפא מינה וגוף אחד הוא ואפי' מילתא דאתיא בק"ו לא שייך הכא ולרבות לא צריך כיון דלא אימעט וע"כ מוכח דהך בנבלתה ממעט כל עצם אפי' יש בו מוח וצריך יטמא לרבות עצם שיש בו מוח נקוב דאפשר ליגע כלל הדבר דמהך קרא דיטמא מוכח דסברת הכתוב לולא הריבוי דיטמא היתה מבחוץ למעט כל עצם אפי' שיש בו מוח מקרא דבנבלתה ואי קשיא היכי ס"ד למעט כל עצם דהא חזינן שומר מהני בזרעים הא ליתא דהתם כתיב אשר יזרע כדרך שזורעים כך מקבל טומאה והשומר עצמו מקבל הטומאה אבל כאן דהנבלה היא הטומאה וכתיב בנבלתה דרק נבלתה מטמא ול העצם אפי' יש בו מוח רק מכח יטמא דמרבה נקוב לא ממעטינן רק סתומה שאי אפשר ליגע [תדע דלעיל ריש פירקין הוי ס"ד באמת דאפי' עור אינו מוציא טומאה משום בנבלתה ולא בעור ולא מרבינן לי' רק מיטמא אלא שיש לדקדק דקאמר התם במסקנא דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והיינו דק"ו הוא מיד והרי הכא בעינן יטמא לרבות נקיבה וצריך לומר דבאמת גם הכא הוי מוכח בק"ו מיד דשומר מוציא טומאה וטרח וכתב לה קרא. עכ"פ מוכח דלולא קרא מסברא הוי ממעטינן מנבלתה כל עצם אפי' יש בו מוח]:

ומעתה תבין המשך דברי התוס' ומיהו כיון דלא מרבינן שומר אלא בנקובה דוקא ולמה לא מרבינן אפי' אינו נקובה דאטו הך יטמא דוקא מתחלק לנקיבה וסתומה וע"כ משום דבנבלתה דמעיקרא ממעט הכל אפי' עצם שיש בו מוח הילכך כל מה דאפשר למעט, בריבוי דיטמא ממעטינן ולא מרבינן רק נקיבה ואי קשיא מנא לן דילמא באמת אינו ממעט רק עצם שאין בו מוח דהא, חזינן בעלמא שומר חשיב לקבל טומאה הא ליתא דא"כ דלא מיעט הכתוב רק עצם שאין בו מות א"כ לרבות לא הי' צריך קרא דהא לא אימעט וע"כ רק למעט ואי אפשר שימעט מעיקרא עצם גרידא והדר ימעט עצם עם מוח דכיון דאם מוח אינו מטמא הרי נכלל מכ"ש עצם גרידא אמנם בטעם הדבר היאך כלל הכתוב במיעוט בנבלתה אפי' עצם עם מוח כיון דאיכא שומר בעלמא הא ליתא דהתם כתיב אשר יזרע כדרך שזורעין משא"כ נבלה מאיזה צד נחלק בין עצם שיש בו מוח לאין בו כיון שאינו נוגע בנבלה עצמה לכך אימעט הכל רק ממילא לא אימעט רק סתומה כיון דכתיב יטמא וגלי קרא דשומר לא הוי בנבלה רק בנקובה מריבוי דיטמא וזה שכתבו דכן גבי שרצים מרבינן לקמן קולית השרץ נקובה ולמה לא מרבינן אינה נקובה ג"כ וע"כ משום דמבחוץ אין לנו להמציא שומר בשרצים כלל דלא דמי לחטה בקליפתה כלל ודיו לרבות נקובה ועל זה רצו לדחות זה דשאני התם שדרשו מן הטמאים לרבות קולית לכך ע"כ נקובה מטמא ומיטמא ממעטינן אינה נקובה וממילא מוכח לעיל במיעוט בנבלתם דאין למעט רק. עצם שאין בו מוח ואהא תירצו דהא ליתא דלא דרשינן רק ביצה אבל קולית לא מוכח כלל רק מיטמא איתרבי ממילא ואין לרבות רק נקובה והדר כתבו דאף דדרשינן דרשות טובא מהטמאים היינו מה שאפשר לדרוש מטמא טמאים הטמאים אבל הנך ב' דרשות ביצה וקולית אי אפשר למידרש תרווייהו רק העיקר לביצה וקולית מיטמא איתרבי כנ"ל ברור בכוונת התוס':

במשנה ביצת השרץ המרוקמת ניקבה טמאה. לא נתבאר לי הך ביצה אי הכוונה כמות שהיא לפי שאין בה חיות קרינן בה במותם ומטמא בנקובה או דוקא דידעינן שמת השרץ ואינו ראוי עוד שיחי' אבל ביצה סתם אף שעדיין אינו חי קודם שיצא אבל מת לא הוי ולכאורה מהא דקאמר בגמרא יכול אפי' לא ניקבו משמע דכל שהיא ביצה מטמאה אפי' יכול לחיות השרץ כשיצא לאויר ויש לדחות דיש איזה היכר בביצה אפי' סתומה שהשרץ בתוכה מת ואינו ראוי עוד לחיות וכמו כן עכבר שחציו בשר וחציו אדמה נראה לי דוקא שהי' חי חלק הבשר ומת אבל כשעדיין לא הי' בו חיות ועתיד עוד לחיות בוודאי אינו מטמא דקרא במותם כתיב:

שם באדמה שכנגד הבשר טמא. לא נתבאר לי אי הכוונה באדמה הסמוך לבשר והם דבוקים זה בזה אבל הי' לו לומר באדמה הסמוך לבשר ונראה לי דהכוונה אי נגע באדמה בגב העכבר א"כ כל כנגד הנגיעה אין תחתיו בשר כלל אבל אי נגע בצידו של העכבר כיון דצד השני בשר הרי נגד נגיעתו יש בשר או הכוונה דמצד אחד כגון מגבו חלק הבשר גדול וחלק האדמה מעט ובצד השני להיפוך חלק הבשר קטן וחלק האדמה גדול והשתא אי נגע באדמה שכנגדו בצד השני בשר טמא ואי נגע באדמה שבצד השני ג"כ אדמה טהור ותמהני שלא ראיתי מי שפי' דברי ר' יהודא בזה ולשון התורת כהנים אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר מאחוריו טמא והיינו כמו שפירשתי:

בתוס' בד"ה יכול אפי' לא רקמה ת"ל השרץ וא"ת ולרקמה למה לי קרא וי"ל וכו'. דבריהם צריכין ביאור דמה ס"ד להקשות דהתם פשיטא לן בלא קרא דאי משום דלא הוזכר התם קרא הא מעיקרא ס"ד התם דאיצטרך שאם ריקמה וניקבה דמטמא בכעדשה ולא הוזכר ג"כ שום קרא וע"כ מהך קרא דהכא ילפינן לה ומאי קשיא להו טפי בתר הכי והא כללא הוא דשרצים כטומאתן כך אכילתן וצ"ל דכוונת התוס' דע"כ הך דלוקה על אכילה בלי קרא ידעינן לה דאי ס"ד מקרא הא התם קאמר מעיקרא לענין טומאה ומקשינן עלה דילמא דנחש הוא ומסיק רבא לענין אכילה והיינו דבהא אפי' דנחש לקי על אכילתו והשתא דנחש ליכא למילף מהך דהכא דבשלמא שרץ המטמא ילפינן אכילה מטומאה דכטומאתן כך אכילתן דמהאי טעמא לוקה על אכילת שרץ כעדשה כמו טומאה אבל נחש ליכא למילף דשאני שרצים דמטמא כעדשה כדקאמר לעיל דלכך לא ילפינן מיחוי נבלה משרץ שכן מטמא כעדשה אך יש לדקדק אי כך כוונת התוס' מה זה שתירצו דמהך דהכא קים לן דתינח על אכילת שרצים המטמאין אבל נחש היכי אפשר למילף ואכתי קשיא דילמא דנחש הוא וצ"ל דבתירוצם השני ס"ל דמ"מ כיון הכא גבי שרצים המטמאים דכל שריקם חשיב לטמא ממילא לענין אכילה אפי' בשאר שרצים ראוי שיטמא כיון דחזינן דריקם משוי לי' שרץ דהא שרצים דוקא מטמאי וריקום מטמא ש"מ דשרץ הוא ולא שייך לדחות דבשביל דמטמא כעדשה איקרי שרץ ע"י ריקום ולא בעלמא וכן מדויק לשון התוס' קים לן ודוק:

מיהו בעיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דוודאי לענין אכילה לא צריך קרא דהא אפילו ביצים שלא ריקמו ג"כ אסורין דאורייתא כמ"ש הרמב"ם ז"ל רפ"ג מהלכות מ"א משום דכל היוצא מן הטמא טמא רק אינו לוקה משום דכתיב מבשרם לא תאכלו על בשרם אתה לוקה ולא על הביצים א"כ כשריקמה ממילא לוקה דכל היוצא מן הטמא טמא וכיון שהוא בשר לוקה ג"כ אבל לענין טומאה לא שמענו דכל היוצא משרץ המטמא מטמא כשרץ לכך צריך קרא לרבות דמטמא כשרץ ועוד דהא התוס' עצמן הקשו לעיל פרק א"ט דאפילו לא ריקמה ילקה דכל היוצא מן הטמא טמא וכתבו שם ליישב כיון דחידוש הוא דביצי עוף ג"כ אבר מן החי נינהו ומ"מ מותר של טמא ג"כ מותרין מדאורייתא וקרא אסמכתא בעלמא והשתא דוקא בלא ריקמה אבל ריקמה דגם בטהור לא הותר כלל ביצה שריקמה בה אפרוח א"כ ממילא אסור מצד כל היוצא מטמא טמא אבל לענין לטמא כשרץ בעינן שפיר קרא כנ"ל:

שם השורץ כל שהוא שורץ ואפי' עכבר שבים. יש לתמוה כיון דעל הארץ הוא למעט ירד לים א"כ למה לי השורץ לרבות עכבר שבים דהא ממילא איתרבי דשמו עכבר יכל דליכא מיעוטא היי בכלל עכבר כדלעיל דקאמר אי על הארץ יכול על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא וממילא עכבר שבים מטמא ונראה לי דהא דקאמר הכא כל שהוא שורץ ואפי' עכבר שבים היינו דבא לומר דמטמא במקומו בים אף דעל הארץ מורה דירד לים היינו ירד לים אבל אותו שבים שפיר מטמא בים ואי מעל הארץ גרידא לא הוי ידעינן רק דעכבר שבים טמא אבל על הארץ דוקא וגלי קרא השורץ דעכבר שבים מטמא במקומו והשתא ניחא דקאמר בתר הכי ומאחר דשויתי לים מקום טומאה מה לי הכא ואי ס"ד דהך השורץ לא רבי קרא רק דמטמא א"כ מנין דשוינן לים מקום טומאה ורש"י ז"ל הרגיש בזה ופי' דמרבינן מין הים לטומאה ומלבד דלא הוזכר בלשון הזה כלל רק מקום טומאה אבל בלא"ה מה סברא יש להקשות בזה מה לי הכא הא חזינן דדרשינן על הארץ דאף דמטמא מ"מ רק על הארץ מטמא. א"כ ה"ה עכבר שבים רק על הארץ כדקס"ד לעיל כמו שפירש"י לעיל בד"ה אי על הארץ ולהנ"ל ניחא דע"כ להך מרבנן רבי קרא השורץ דעכבר שבים מטמא במקומו בים דלטמא לא צריך קרא כנ"ל ושפיר קאמר כיון דשויתי לים מקום טומאה ממילא גם עכבר הארץ מטמא אפי' ירד לים כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה תלמוד ובד"ה מה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה