אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכו.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכו.

דף קכה:

בגמרא ורמי דר"י אדר"י. איכא למידק הא הך דר"י לעיל לא שמענו דקאמר אינה בוקעת רק בתיבת המגדל שהמגדל אינו מקבל טומאה דעשוי לנחת כמו שכתבו התוס' לעיל אבל הכא בכלב שאכל בשר המת דבשר כלב מקבל טומאה ועוד שהוא עצמו דבר טמא ואינו חוצץ שפיר סובר טומאה בוקעת ונראה לי דהך דכלב ג"כ יש שם עצמות שאין מקבלין טומאה ואינן טמאים והם חוצצין ואף שאין ממלאין כל הנקב היינו לענין להמשיך הטומאה מאוהל לאוהל בעינן שימלאו כל הנקב כל שאינו מבטל אותם אבל לענין אי הטומאה בפנים שתהא בוקעת ועולה שפיר העצמות חוצצין אפי' אינן ממלאין כל הנקב וכמו שכתבתי לעיל בד"ה שלא כנגד הנקב ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אם יש:

בתוס' בד"ה אם יש בצוארו פותח טפח תימא אי צוארו של כלב וכו' הא ממעט הבשר וכו' היכי קאמר ר"י וכו' דבריהם תמוהין לכאורה וכבר תמהו בזה מהרש"א ומהר"ם. ואני אפרש שיהיו כל דברי התוס' מבוארים והוא דהכא מיירי דהכלב אכל הבשר המת והוא בחלל גופו וגופו עם הטומאה שבתוכו הוא חוץ לבית וצוארו לפנים ואנו צריכין שתמשך הטומאה מגופו לצואר ומן הצואר דרך פיו לבית ואמר ר"מ דכל שיש ברוחב הצואר טפח מביא את הטומאה דרך הצואר לבית ואם לאו אינו מביא והשתא קשיא להו לתוס' נהי דר"מ סובר חוקקין להשלים היינו כגון זרק ונח בחור דחוקקין להשלים החור ואף כאן אי באה הטומאה לצואר חוקקין להשלים וחשבינן כל הצואר כאילו הוא חלול לגמרי אבל כיון דהטומאה בגופו של כלב ודבר שאינו מקבל טומאה ממעט האויר מטפח א"כ אי אפשר שתבוא הטומאה כלל מגופו של כלב לצואר והוי גופו של כלב אוהל סתום בפני עצמו ואינו מביא את הטומאה לצוארו של הכלב ולא שייך לומר חוקקין כדי שתבא הטומאה דבלי חקיקה אי אפשר לה לבוא כלל אבל אי חשיב דבר המקבל טומאה א"כ אינו ממעט באויר ומ"מ באין הצואר רחב טפח כלל מה בכך דאינו חוצץ הא אפי' הי' במקום הבשר אויר לגמרי הרי אין כאן טפח אויר פתוח שתוכל הטומאה לבוא לצואר הכלב ומשם לבית ולכך אי מקבל טומאה שוב לא קשיא להו לר"מ כלל רק לר' יוסי קשיא להו דסובר דבעינן חלל טפח דוקא דמה בכך שיש בשר הממעט אותו בשר כיון שמקבל טומאה הוי כאויר והרי יש אויר פתוח מגוף הכלב לצואר שיש בו טפח דמה שמקבל טומאה הרי הוא כמי שאינו והוי כמי שיש פותח טפח מגוף הכלב לצואר ומן הצואר לבית ואהא תירצו התוס' דלא דמי לשני בתים שיש מחיצה מפסקת ביניהם וכשיש במחיצה פותח טפח הוי כאילו שניהם אוהל אחד וכשהוא סותם בדבר המקבל טומאה הוי כפתוח כאילו אינו וממילא אוהל אחד הוא שהרי עיקר המחלק אותם והמבדיל הוא דבר המקבל טומאה אבל כאן כיון שהטומאה בגוף הכלב חוץ לבית ולולא הצואר המחבר גוף הכלב עם אוהל הבית וממשיך הטומאה לבית הי' הכלב דבר בפני עצמו ואין לו שייכות לבית רק הצואר הוא הממשיך הטומאה מגופו של כלב לבית א"כ צריך שיהא אוהל וכל שאין בחללו טפח נהי דאינו חוצץ כיון שמקבל טומאה אבל אינו ממשיך הטומאה ג"כ והוי כאילו מונח גופו של כלב בפני עצמו בחוץ והטומאה בתוכו שלא נטמא הבית ואהא קשיא להו לתוס' עוד נהי דבשר אינו חוצץ עצמות חוצצין ואכתי קשיא לר"מ כי יש בצוארו פותח טפח מאי הוי ואהא תירצו כיון דאית לי' לר"מ חוקקין והעצמות אינן סותמין כל הנקב דיש בהם אויר קצת אין ממעטין כיון דלא מבטל להו ואף דלעיל בקושיא הוקשה להם דלא מהני חוקקין לענין להמשיך את הטומאה כיון שממעט בדבר שאינו, מקבל טומאה ואינה יכולה טומאה לבוא לצואר כלל היינו דוקא בבשר לס"ד דאינו מקבל טומאה ומבטל לי' אבל עצמות דלא מבטל להו כיון שאין ממלאין כל הנקב אין ממעטין ושפיר ממשיך הטומאה מגוף הכלב לצואר מכח חוקקין להשלים:

ומעתה אבוא לתרץ לפי הנ"ל כל מה שהקשו מהרש"א ומהר"ם בזה מה שהקשה מהרש"א למה הקשו לר"י ולא לר"מ כשאין בצוארו פותח טפח ותירץ דלר"מ ידע דטומאה בחוץ ולר"י ס"ד דבפנים ותירצו דלר"י נמי כשהטומאה בחוץ וכל מעיין יראה מבואר שלא חדשו התוס' בתירוצם לר"י דמיירי בחוץ רק הך סברא חדשו דאף דדבר המקבל טומאה אינו ממעט בחלון אבל מ"מ כה"ג שצריך להמשיך הטומאה מגופו של כלב מבחוץ ע"י אוהל כה"ג דסתום לאו אוהל הוא להמשיך ע"י הטומאה לבית רק לר"מ פשיטא דלא קשיא כלל כיון שאין בכל הצואר טפח כלל אפילו תימא דהוי כמאן דליתא הרי אינו פותח טפח ולא שייך בזה חוקקין כיון דאין בכולו טפח כלל רק לר"י דיש בו טפח קשיא להו מה בכך דלית לי' חוקקין מ"מ כיון דמקבל טומאה הוי כאילו אינו ולדידי' הוצרכו לחלק מה שחילקו אבל לר"מ דסובר חוקקין להשלים לא שייך חילוק זה דכל שהוא מקבל טומאה חוקקין והוי אוהל אבל לר"י דאין חוקקין להיות אוהל ואפילו מקבל טומאה לא חשיב אוהל כשהוא סתום ורק למעט בחלון אינו ממעט דהתם אין צריך שיהא דבר הממעט אוהל כלל להמשיך רק שאינו מבדיל בין אוהל זה לזה ודוק ומה שהקשו מהרש"א ומהר"ם דהיכי מוכיח בס"ד דסובר ר"י טומאה בוקעת ואאין בצוארו פותח טפח קאי הא בלא"ה אפי' אינה בוקעת הא כיון דמקבל טומאה אינו חוצץ והוי כפתוח לבית ועוד הוסיף מהר"ם להקשות דהיכי פליג ר"מ בסלקא דעתך אפילו מקום הטומאה מן המשקוף ולפנים כשאין בו פותח טפח מ"מ הא דבר המקבל טומאה הוא והוי כאילו פתוח לבית אבל באמת לק"מ דלענין טומאה בוקעת ועולה אין חילוק לדעת התוס' בין היא טמונה בדבר המקבל טומאה או באינו מקבל טומאה שהרי לעיל גבי קולית של מת דאמרינן טומאה בוקעת והקשו התוס' דילמא כר' יוסי אתיא וכן לעיל בד"ה קסבר הקשו כך והרי קולית מת הקולית אינה חוצצת דעצם מת דבר טמא הוא וכל דבר טמא אינו חוצץ ומ"מ תליא אי אמרינן בוקעת ועולה וכן משמע לעיל דאמרו טומאה בוקעת ועולה ולא הקשו בפשיטות הא עצם מת מטמא בעצמו במגע וכל דבר טמא אינו חוצץ וע"כ דענין החציצה התלוי בדבר המקבל טומאה הוא רק להבדיל בין אוהל לאוהל בעינן שיהא דבר הסותם דבר שאינו מקבל טומאה אבל לענין שתהא הטומאה באוהל דבלי זה טמונה היא ואינה באוהל כלל ומחמת שמקבל טומאה נחשוב אותה כאילו באוהל גלוי' כל דלא אמרינן טומאה בוקעת אינה מטמאה ודוקא כשהטומאה באוהל רק להבדיל בינה שלא תטמא אוהל אחר בהא כל שמקבל טומאה אינה מבדלת אבל לא בטומאה טמונה שטומאה עצמה אין לה אוהל כלל ושפיר מוכיח דר' יוסי ס"ל טומאה בוקעת וכמו כן לס"ד דר"מ לית לי' טומאה בוקעת בעי דוקא רחב טפח. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל באמת ליישב קושית התוס' דכ"ע מודי בטומאה שהיא בתוך דבר המקבל טומאה שהיא בוקעת ועולה א"כ בוודאי קשיא היכי רמי דר' יוסי אדר' יוסי גם מ"ט דר"מ ונראה לי דעצמות הוי דבר שאינו מקבל טומאה ומה שכתבו התוס' לחלק כיון שאין סותמין כל הנקב חילוק זה לא אמרינן אלא לענין להמשיך טומאה מגוף הכלב מבחוץ לצוארו ולבית אבל לענין טומאה טמונה כיון דאינו מקבל טומאה מיקרי שפיר טומאה טמונה ואינה בוקעת ומשום שאין ממלאין כל החלל לא מיקרי אוהל בשביל זה ומכ"ש דלא קשיא לר"י דאיהו באמת לא ס"ל הך סברא רק ר"מ תדע דהא לר"י תירצו התוס' מקודם דכיון שאין בחלל טפח אין כאן אוהל שימשוך הטומאה לבית והשתא ומה דבר שאינו מקבל טומאה כיון שאינו ממלא כל הנקב כל שיש אויר קצת לא חייצי כ"ש דבר המקבל טומאה דלא חייץ עכ"פ כשאין ממלאין כל הנקב דהא יש שם אויר דהא ר"י בעי אויר דוקא טפח ולמה לי כ"כ כל שיש קצת אויר שוב לא חייץ וע"כ דר' יוסי לית לי' הך סברא כלל רק ר"מ א"כ פשיטא דשפיר דייק מר' יוסי דטומאה בוקעת ועולה כיון שעצמות ממעטין שאינן מקבלין טומאה ולר"מ נמי לא קשיא דאיהו נמי לא ס"ל הכי רק לענין להמשיך הטומאה אבל לענין בוקעת ועולה לא וכל שהטומאה בתוך דבר שאינו מקבל טומאה שוב אינה בוקעת ועולה כנ"ל:

מיהו בעיקר קושית התוס' בכאן נראה לי דרך אחר בסוגי' זו ובזה יתיישבו כל הדברים על מכונם והוא שיש לדקדק בס"ד דאאין בצוארו פותח טפח קאי דהיכי קאמר ר"י בפשיטות רואין אי הטומאה לחוץ או בפנים הא ר"מ תרתי קאמר אם יש בצואר טפח ואם אין בצואר טפח א"כ משמע דר"י דלא הזכיר רק רואין את הטומאה דאכל מה דקאמר ר"מ קאי דלא תליא ברוחב הצואר רק במקום הטומאה באיזה מקום היא מונחת והשתא עכ"פ חילוקו של ר"מ אמת לר"י ג"כ דביש בצואר פותח טפח בכל גוונא טמא אפילו טומאה לחוץ ועוד דאי ס"ד דמחלוקתו של ר"י רק על חד צד של ר"מ קאי א"כ נימא באמת דקאי על יש בצואר פותח טפח דלר"מ מביא את הטומאה אפילו צואר כלב בחוץ לשקוף דאסקופה כולה כלפנים ופליג ר"י דהוי כלחוץ ומה שכתבו התוס' דלא שייך רואין אהא דמונח קמן דחוק דמ"מ אי מונח באמצע האסקופה בצמצום נגד השקוף אי אפשר לצמצם במראית העין אי הוא כחוט השערה מחוץ או לפנים וצריך למדוד בחוט מן השקוף לכלב ואז רואין היאך הוא מונח. לכן נראה לי דבס"ד הוי ס"ל דר"י אכל דברי ר"מ קאי דלא תליא כלל בהך חילוקו של ר"מ רק לעולם אי פיו מן השקוף לפנים לעולם טמא ואי פיו מחוץ טהור והא דקאמר אאין בצוארו היינו דאהא נמי קאי לאפוקי ממה דמסיק דאיש בו קאי] והטעם דכיון שכל גוף הכלב חשיב כאוהל אחד וכיון שבגופו יש אוהל כל מקום שיש שם חור אפילו אינו טפח הוי כאוהל כיון שכל הכלב גוף אחד הוי הכל אוהל אפילו במקום שאין שם טפח הוי כמאן דמלי כולו טומאה ור"מ סובר דבעינן דוקא יש בצוארו פותח טפח דאז מביא את הטומאה לבית אבל באין בצוארו פותח טפח אף דהוי כל גופו כאילו מלא טומאה דגוף אחד הוא מ"מ אותו חלק שבפנים אין בו פותח טפח ולא עדיף מאי היתה הטומאה עצמה שם לא אמרינן טומאה בוקעת ועולה כיון שבבית היא טמונה ור"י פליג עלי' דאפילו אין בצוארו פותח טפח מ"מ לפנים טמא דכל גופו של כלב כאילו מלא טומאה וא"כ אותו צואר שבבית שאין בו טפח הוי טומאה טמונה ובוקעת ועולה והיינו דמשני דתרתי קאמר על מה שחילק ר"מ ברחב טפח קאמר ר"י רואין חלל הטומאה ולא מהני רוחב טפח רק בחללו ועל מה שאמר ר"מ דכולה טמא חילק ר"י בין מכנגד איסקופא ולפנים. ולפי זה מיושב ממילא קושית התוס' דלר"מ מה מהני חוקקין הא מ"מ כיון דבשר או עצמות אינן מקבלין טומאה אינו מביא את הטומאה ולא אמרינן חוקקין להביא את הטומאה ולהנ"ל ניחא דכיון שכל הכלב אוהל אחד, הוא שפיר עכ"פ הוי האויר שבצואר אף שאין בו טפח כחור באוהל והטומאה הולכת לשם ג"כ וממילא חוקקין להשלים לטפח אך יש להקשות אי ר"מ ס"ל טומאה טמונה בוקעת, א"כ למסקנא תיקשי אפילו אין בו פותח טפח לר"מ למה לא יהא טמא דמ"מ טומאה בוקעת כיון דכל הכלב מלא טומאה כנ"ל וצ"ל דלפי המסקנא לא קאמר רק דר"י לא ס"ל טומאה בוקעת ור"מ נמי לא פליג בהא כלל ולא פליגו רק אי חוקקין להשלים ואי כל האיסקופא כלפנים:

בד"ה אמר רבא. לא הוי מצי למימר וכו'. לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דדוקא למסקנא דרואין היינו החלל הרי מפורש בדברי ר"י דחולק על דברי ר"מ דסגי ברוחב טפח רק בחלל בעינן אבל לס"ד דרואין על הטומאה קאמר ממילא דאכולה מילתא דר"מ קאמר דלאו בהא תליא רק במקום הטומאה ובין ביש טפח בין אין טפח ס"ל לר"י דתליא במקום הטומאה:

בד"ה אנן בתר חלל אזלינן ור"מ דלא בעי חלל וכו' דחוקקין להשלים וכו' וצ"ע שם. ולדעתי נראה דכמו גבי כיפה אף דבעינן כל גובה עשרה שיהא רחב ארבעה מ"מ כל שיש בגובה שלשה חוקקין להשלים והכא נמי בטפח על טפח ברום טפח כיון שיש כאן אויר קצת אף שאין כשיעור טפח על טפח ברום טפח חוקקין להשלים השאר ועוד דהכא כיון שיש בגוף הכלב חלל טפח כשיעור חוקקין להשלים גם הצואר כנ"ל:

בא"ד ונראה דהך שמעתתא מיירי וכו'. תמוה לי דהיכי שייך ונראה ומה ס"ד שיש בו טפח הרי מאהיל הוא על הטומאה, דהא אוהל הוא ונראה לי דלא ס"ל לתוס' לפרש כפירש"י דר"י קאמר לחלק בין אי פי הכלב בחוץ או בפנים רק הכוונה דלאו כל, הבית טמא רק מן השקוף ולפנים מקום שפי הכלב שם שהוא פותח טפח טמא אבל מן השקיף ולחוץ כיון דאין שם פותח טפח טהור דלאו כל האסקופא כלפנים רק מן השקוף ולפנים הוי כלפנים ולעולם טומאה בחוץ בגוף הכלב ופי הכלב בפנים והשתא נסתפקו התוס' דאפי' יש בשקוף ולחוץ טפח מ"מ כיון שהטומאה הולכת דרך שם מגוף הכלב לפנים ואינה יכולה לטמא בכניסתה דרך זה כמו כן אינה חוזרת ויוצאת מלפנים לחוץ לטמא את החיצון כיון שהטומאה שהלכה דרך שם לא היתה יכולה לטמא ולכך כתבו דנראה דאין בחוץ טפח דאי יש טפח הטומאה חוזרת מן הבית לאוהל החיצון אף שבכניסתה לא היתה יכולה לטמא החיצון והשתא אתי שפיר לישנא דר"י רואין הוא ענין אחר דהא תרתי קאמר והדר קאמר מכנגד השקוף ולחוץ טהור ולפנים טמא ולפירש"י חסר עוד רואין שני דהא רואין ראשון הוא על חלל וצריך רואין שני על פי הכלב היכן הוא אם מן השקוף ולפנים או מבחוץ:

בא"ד ור"א אמר וכו' הוא דיבור בפני עצמו ומתחיל ר"א אמר וכו' ונראה דלאו אכלב דר"י קאי וכו' לא ידעתי כוונתם בזה דהא ר"י תרתי קאמר רואין אי יש בחלל הטומאה טפח והיינו דפליג על ר"מ דלא בעי חלל טפח ואתי ר"א ופליג דאפי' ליכא חלל טפח מ"מ פיו לחוץ ואחוריו בפנים הבית טמא שטומאה יוצאת דרך שוליו ושפיר קאי אכלב דר"י מיהו בעיקר הא מילתא דטומאה יוצאת דרך שוליו כפי הנראה מפרש"י שדרך מאכל לצאת דרך הרעי ואנכי לא הבנתי דהא בכלב חי אין כאן טומאה כלל דהוי טומאה בלועה בבעלי חיים ואח"כ כשמת הכלב היכי שייך במת לחלק דהמאכל יוצא דרך הרעי ומכ"ש שפירש פעמים שהוא מקיא וזה לא שייך בכלב מת לכן הי' נראה לי דאדרבא כיון דהכלב מת דנין על מקים הטומאה דבמקום שהוא מונח באחוריו שם סופה לצאת ע"י שיוציאה משם או שירקב ויפתח שמה אבל דרך הפה לא יוציאה דמאיזה צד יביאה תחילה אל הפה ולהוציאה משם ולכך תליא אי פיו לפנים טהור שלא תבא לפנים לעולם ולהיפוך טמא כי שם תתגלה הטומאה במקומה כנ"ל:

בגמרא ומאן תנא דפליג עלי' ר' שמעון הוא דתניא ר' שמעון אומר וכו' פירש"י מאן תנא דלעיל דהנוגע בכחצי זית ומאהיל עליו ועל חצי זית דלא מצטרפי והקשו התוס' דהא בין לאביי בין לרבא התם אפילו ר"י מודה דהוי אוהל בהמשכה ולמעלה מטפח ונראה כוונת רש"י ז"ל לפי מה שפירש לעיל בד"ה ומאן תנא וז"ל ומאן תנא דמתניתין לר"י דאוקי דהנוגע היינו מאהיל ולפירושו הוי ס"ל בס"ד דהך מתניתין דאין מצטרפין דלא כמתניתין דקולית לר"י ומתניתין דקולית כר"י ומתניתין דאין מצטרפין דלא כר"י רק הש"ס דחי לי' מחמת קושיא דהא קתני נוגע וקתני מאהיל ומתרץ אביי למטה מטפח א"כ לא פליגי הך דאהלות עם ר"י כלל אבל אותו שאמר ומאן תנא סובר דפליגי והיינו ר"ז דסובר דאין מצטרפין רק בטומאה רצוצה ולר"י מצטרפין דקרי לאוהל נוגע ועלה קאמר הכא מאן תנא דפליג על ר"י והיינו הך משנה דאהלות ר"ש הוא אבל מ"מ דחוק הוא מאוד דכיון דנדחו דבריו מכח קושיא דקתני נוגע וקתני מאהיל לא שייך שיחזור השתא לומר להך מ"ד ומאן תנא דפליג עלי' כיון שבטלו דבריו לאביי ורבא והוא שקיל וטרי אליבייהו עד השתא:

והנה עיקר קושית התוס' הוא לפי מה שפירשו רש"י ותוס' לעיל דלאביי לא קאי מילתא דר"י כלל והך מתניתין דאהלות לא פליג על ר"י כלל דר"י רק למטה קאמר אבל באמת לדעתי אין זה מוכרח כלל ואדרבא יש להוכיח להיפוך דהיכי ס"ד דס"ל לתנא דאהלות דלמטה מטפח מצטרף למה לי סיפא אוהל בהמשכה הא למעלה מטפח אינו מצטרף בשלמא לאוקימתא דר' זירא קמש"ל אפילו ברצוצה בהמשכה אינו מצטרף אבל השתא לא שייך לומר דקמש"ל למטה מטפח אינו מצטרף בהמשכה דלמטה מטפח לא שייך המשכה כלל שאין אוהל למטה מטפח מביא את הטומאה לצדדין וע"כ להך תנא דאהלות אין מצטרף רק בטומאה רצוצה ברישא ובסיפא בהמשכה אפילו רצוצה אינו מצטרף ור' יוסי דסובר לחלק בין למטה מטפח למעלה מטפח באמת מתניתין דאהלות פליגא עלי' ואביי מתרץ נמי מילתא דר' יוחנן אליבא דר' יוסי ונוגע היינו מאהיל למטה מטפח ואין להקשות מ"מ קשיא מאהיל לא למעלה מטפח הא לא קשיא דקמש"ל למטה מטפח מטמא באוהל דכך צריך לומר לאביי אליבא דר"י דקמש"ל למטה מטפח הוי אוהל ג"כ או דקמש"ל דלמטה מטפח מצטרף עם נוגע והשתא לר"י נמי ניחא בהכי ושפיר קאמר הכא ומאן תנא דפליג עלי' דר' יוסי דהיינו מתניתין דאהלות ר"ש הוא ולאביי קאי דכולה סוגי' השתא לאביי אזלא דטומאה טמונה אינה בוקעת לר"י ועל זה שקלינן וטרינן עד השתא ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה מאן תנא:

בתוס' בד"ה מאן תנא פ"ה וכו' ונראה לפרש וכו'. דבריהם צ"ע דכיון דנדחו דבריו של זה לגמרי ואי אפשר דסובר ר"י רק או למטה מטפח או שלא בהמשכה א"כ הך תנא דאהלות ג"כ כר"י ולדבריהם בפשיטות הוי להו לפרש דקאי אגוף הברייתא דלעיל ר' יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאוהל דמשמע מדתני ר' יוסי אומר דאיכא דפליג עלי' ולמה להו לתלות במאן האי תנא דנדחו דבריו מיהו לכל הפירושים אני תמה היכי מוכח דר"ש ור"י פליגי הא ר"ש לא קאמר רק שלש טומאות פורשת וכל חד מינייהו אינן מטמאין רק בשתיים ושלישי לא וברקב אינו מטמא במגע והיינו מגע ממש משום דאי אפשר ליגע בכולו כמו שפירש"י לקמן והרי ר' יוסי בעצמו ג"כ סובר כן דהא פריך בפשיטות לעיל והא לא נגע בכולי' רק ר' יוסי קרי לאוהל נוגע והיכי מוכח מר"ש דאוהל לא נקרא נוגע דמ"מ אין ברקב רק שתים אוהל ומשא גם תמוה לי באמת כיון דבגמרא מקשה בפשיטות לר"י והא לא נגע בכולה עד שהוכרחו אביי ורבא ליתרוצי מילתי' אלמא דאין במציאות מגע ברקב א"כ מאי קמש"ל ר"ש דמגע אין בו הא אין במציאות מגע ברקב והיאך יטמא במגע ואין רקב דומה להנך תרתי אחריתי דאין דין הטומאה השלישית בהם משא"כ רקב שאין במציאות כלל גם תמוה לי לאביי ורבא דלעיל דאי ליתרוצי מילתא דר' יוסי אתיין היכי ניחא להו בהא וכיצד נפרש דברי ר"י מגע היינו אוהל למטה מטפח במה נפשך אי בעלמא הוי אוהל כה"ג מ"ש רקב דלא הוי אוהל ולמה נקט ברקב שני מיני אוהלים טפי משאר טומאות מת ואי בעלמא אינו מטמא כה"ג כ"ש הכא דאינו מטמא דאי משום דהוי נוגע הא נוגע ממש לא מהני הכא ואי לענין להצטרף הרי בהכרח אינו מצטרף כלל ברקב כמו שהוכחתי לעיל דאל"כ למה לי' לפרש מגע אוהל הא מגע ממש ניחא דנהי דלא משכחת לה נ"מ להצטרף וע"כ כיון דלא משכחת לה טומאת מגע ברקב אינו מצטרף א"כ קשה למה נקט אביי שני מיני אוהל ברקב:

לכן נראה לי ברור דאביי ורבא דלעיל לאו ליתרוצי מילתא דר' יוסי קאי דאי אפשר לפרש כלל דברי ר' יוסי בב' אוהלים כנ"ל רק שיעור הגמרא דלעיל כך הוא דר' יוחנן מוקי מתניתין דקולית דנוגע היינו מאהיל ומהדר ר' אידי לאשכוחי תנא דס"ל הכי דנוגע היינו מאהיל ומייתי מהך דאהלות דקתני דמצטרפין ש"מ חד שמא הוא ואקשינן עלי' מסיפא דקתני אין מצטרפין ש"מ להיפוך דתרי שמי נינהו ומתרץ ר' זירא דבאמת הך דאהלות סובר דתרי שמי נינהו רק ברישא בטומאה רצוצה דכולה נגיעה היא ומאן תנא דר' יוחנן דסובר אוהל נגיעה ר' יוסי דרקב הוא ואקשינן עלי' הא קתני נוגע וקתני מאהיל א"כ אפשר דנוגע היינו מאהיל וע"כ ר' יוסי מגע ממש קאמר ולא קשיא הא לא נגע בכולה דשאני רקב דכך הוא דהך טומאתו דמלא תרווד רקב הוי כמת שלם ומטמא וצירוף זה הוא הטומאה מהתחלתו ומחמת רקבותו מטמא בשיעור זה א"כ הנוגע בו מטמא כנוגע במת אף שאינו נוגע בכולו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאן האי תנא דקרי לאוהל נגיעה דמפרש ר' יוחנן מתניתין דקולית כך ומתרץ אביי לחלק בין למטה מטפח למעלה מטפח וא"כ מתניתין דאהלות לא קשיא רישא לסיפא דרישא נוגע היינו מאהיל למטה מטפח דהוי כנוגע ומאהיל היינו למעלה מטפח או להיפוך מאהיל היינו למטה מטפח ונוגע נוגע ממש ומצטרפין משום דאוהל זה חד שמא עם נוגע והשתא ר' יוחנן נמי כהך תנא מוקי למתניתין דקולית ונוגע היינו למטה מטפח וקמש"ל דהא חשיב אוהל ומצטרף עם מגע או עם אוהל [כפי ב' הפירושים הנ"ל ואי נפרש נוגע היינו ע"י אוהל למטה מטפח אתי שפיר טפי סיפא דקתני נוגע ואוהל בהמשכה אין מצטרפין וקשיא לן אי למטה מטפח הא ליתא בהמשכה ואי למעלה מטפח למה לו המשכה ולהנ"ל ניחא דהך נוגע דסיפא היינו למטה מטפח וחצי זית השני אוהל בהמשכה היינו אוהל גמור בהמשכה ודוקא ברישא אוהל למטה מטפח ואוהל למעלה מצטרפין דמ"מ אוהל הוא אבל אוהל למטה מטפח ואוהל למעלה בהמשכה אין מצטרפין משום דאוהל בהמשכה לא משכחת לה שיהא נוגע בשום פנים דלמטה מטפח אינו מושך אבל אוהל שלא בהמשכה אפילו למעלה אינן דלמטה נמי אוהל הוא מצטרף] וכמו כן לרבא ניחא בפשיטות רישא באוהל סתם מצטרף עם מגע וסיפא עם אוהל בהמשכה אינו מצטרף ואתי שפיר דברי ר' יוחנן ג"כ ואביי ורבא ליתרוצי מלתא דר' יוחנן אתי ועכ"פ נשארו דברי ר' יוסי כפשטן דרקב מטמא במגע אף שאי אפשר ליגע בכולה דכך הוא טומאתו כנ"ל והיינו דקאמר הכא דמאן תנא דפליג על ר' יוסי בהא ר"ש הוא דקאמר בהדיא דרקב אינו מטמא במגע רק במשא ואוהל ואין להקשות אי ליתרוצי מתניתין דאהלות אתי וכר' יוחנן והיינו דר' יוחנן למטה מטפח קאמר א"כ למה לא פירשו ג"כ בטומאה רצוצה כר' זירא ואתיא דר' יוחנן נמי בטומאה רצוצה הא לא קשיא דהא קולית המת קתני וטומאה רצוצה בכל כזית בשר הדין כך ובשלמא למטה מטפח ניחא דנקט קולית המת דע"כ מצד המוח אתינן עלה דאי נגיעה בעצם כל עצם כך הדין וע"כ דהכוונה נגיעה במוח בלי העצם וזה אי אפשר רק שמאהיל על העצם דעצם אינו מטמא באוהל רק מצד המוח שבו א"כ הא דנקט קולית המת הנוגע מפרש בהדיא שע"י שהוא מאהיל עליו הוא נוגע אבל אי נפרש ברצוצה דוקא לא שמענו זה דהא בלי רצוצה ג"כ יכול להאהיל ואין מקולית המת הוכחה על הרצוצה אבל למטה מטפח לא שייך לומר הא למעלה ג"כ יכול להאהיל דאדרבא כל כמה דמאהיל בקל טפי מיירי רק שאינו נוגע בעצם ממש רק בריחוק ממנו קצת ועיקר ענין המשנה שאינו נוגע בעצם ממש רק רחוק מעט אבל לא שייך לומר שאינו נוגע בעצם ממש רק ברצוצה בין ב' מגדלין דזה אינו במשמע כלל לפי שאינו יכול ליגע במוח דרצוצה הוא רק שמאהיל מלמעלה ואינו נוגע בעצם ממש ודוק ועוד נראה לי לומר דאביי ורבא לא בעי לא ליתרוצי מילתא דר' יוסי דרקב ולא מתניתין דאהלות דבהא מודי לר' זירא דהך דאהלות ברצוצה מיירי דלמטה מטפח ליכא לאוקמא כלל דקשיא סיפא למה לי המשכה הא למעלה מטפח אין מצטרף כנ"ל רק כיון דר' יוסי דרקב ע"כ אין ראי' דאיהו כ"כ במגע ממש מיירי כנ"ל וסובר דרקב מטמא במגע ג"כ דלא כר"ש דשלש טומאות וא"כ נשארו דברי ר' יוחנן דלא כשום תנא ומתרץ אביי לחלק בין למטה מטפח ללמעלה מטפח ור' יוחנן מוקי מתניתין דקולית למטה מטפח והוי הך דר' יוחנן כר' יוסי דחבילי מטה דלאביי לא מוכח מהתם רק למטה מטפח כדמפרש בתר הכי ולרבא מוכח אפי' למעלה והיינו דלא קאמר אלא אמר אביי דהך דר' זירא קאי במתניתין דאהלות והתם וודאי בטומאה רצוצה מתוקמא מיהו לרבא וודאי איכא לאוקמא מתניתין דאהלות ג"כ הכי אבל אין נ"מ בהא כיון דס"ס דברי ר' יוחנן אתינן שפיר אליבא דר' יוסי כנ"ל ודע שיש לי עוד לפרש דהך מאן תנא דקאמר קאי על מה דסליק דר' יוסי אית לי' טומאה טמונה אינה בוקעת וקאמר מאן תנא דפליג עלי' ר"ש דחשיב שלש טומאות פורשות והשתא אי טמונה אינה בוקעת יש ארבעה טומאות דטומאה טמונה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמאה באוהל וע"כ דסובר טומאה טמונה בוקעת ועולה ותו לא מידי בסוגי' זו:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה