אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכה:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכה:

דף קכה.

בגמ' ואי חד שמא הוא אמאי טהור אלא קשיא רישא אמר ר' זירא וכו'. יש לתמוה הא בלא"ה קשיא רישא לסיפא וביותר תימה דסיפא עצמה קשיא דקתני המאהיל על חצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית טהור והרי אוהל ואוהל וודאי חד שמא הוא ולמה אינו מצטרף. ונראה לי דלר' אידי בר אבין הוי ס"ד דאוהל בהמשכה הוי אוהל גרידא לכך בסיפא אין מצטרפין וכן בסיפא דסיפא אוהל ואוהל בהמשכה דהוי אוהל נגיעה ואוהל גרידא אבל המקשה דמקשה מסיפא סובר להיפוך דאוהל בהמשכה דמי טפי לנגיעה דהוי כמו טומאה רצוצה דאמרינן דהוי כמאן דמלי טומאה כמו כן בהמשכה כיון שהוא אינו מאהיל והדבר אינו מאהיל עליו רק הטומאה נמשכת אליו והוי טפי דמי לנגיעה ומ"מ אין מצטרפין והיינו דמקשה אלא קשיא רישא כיון דאין אתה מחלק בהמשכה אבל סיפא דסיפא לא הקשה עליו דיש לומר המשכה דמי טפי לנגיעה לכך אוהל ואוהל בהמשכה אין מצטרפין אבל רישא קשיא לי' ומוקי ר' זירא בטומאה רצוצה ולכך ברישא מצטרפין דהוי כולה חדא וסיפא קמש"ל דהמשכה לא הוי כמו נגיעה ממש כטומאה רצוצה לכך אינו מצטרף עם נגיעה ומ"מ לא דמי לאוהל בלי המשכה ג"כ ואין המשכה מצטרף לא עם נגיעה ולא עם אוהל אבל רצוצה ונגיעה מצטרפין ורבא ור' אידי בר אבין ס"ל להיפוך דהמשכה הוי טפי אוהל גרידא מאוהל שלא בהמשכה ולכך ברישא מצטרפין ובסיפא דהוי אוהל בהמשכה אינו מצטרף דאינו כנגיעה וכן סיפא דסיפא אינו מצטרף דאוהל בלי המשכ' הוי כנגיעה ואוהל בהמשכ' הוי אוהל גרידא לכך אין מצטרפין מיהו מדברי הרמב"ם נראה שלא הי' גורס במשנה הך סיפא דסיפא ועיי"ש בתיו"ט ועמ"ש בתוס' בד"ה אמר:

שם אמר ר' זירא בטומאה רצוצה וכו' דכולה נגיעה היא פירש"י דהוי כמאן דמלי טומאה כל חלל שבין ב' המגדלים. ויש לתמוה הא בעלמא היכי דאינו מטמא רק במגע ולא באוהל פשיטא דכה"ג אינו מטמא מכח מגע אלמא דלאו מכח דנגע טמא רק מכח אוהל וצ"ל דחידוש הוא באמת רק במת שיטמא במגע כה"ג אבל בעלמא לא ולפי זה לא ידעתי למה הוצרך רש"י לפרש דר' זירא פליג דמהא אין סיוע לר"י הא שפיר יש לומר דמוקי מתניתין מאהיל נוגע בין ב' מגדלין ואי קשיא נוגע אין מאהיל בלי טומאה רצוצה לא הא לא קשיא כלל דקמש"ל דטומאה רצוצה מהני אף דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה מ"מ ע"י אוכל כה"ג טמא דהוי כנוגע בטומאה עצמה דבוקעת ועולה וזהו חידוש דין דנוגע כה"ג מטמא ואפילו סתומים ועמ"ש בסמוך:

שם הא לא נגע בכולה. קשיא לי הא עכ"פ במקצתו אפשר ליגע א"כ למה לי' לפרש מגע דהכא הוי אוהל הא כל שסובר ר"י דמאהיל ונוגע חד שמא הוא א"כ איצטריך לאשמועינן דמלא תרווד רקב מטמא במגע דנ"מ דאי נגע במקצתו והאהיל על השאר מצטרף אבל אי לא הוי שמעינן דמטמא במגע כלל הי' טהור דאין כאן שיעור לאוהל ועוד דהא לא מצינו שיהא מגע קרוי אוהל רק להיפוך דאוהל הוי נגיעה א"כ אי נגע במקצתו והאהיל על מקצתו מתורת מגע הוא נטמא אבל לא מתורת אוהל דמגע לא קרוי אוהל א"כ אי לא הוי שמעינן דמטמא במגע לא הוי טמא כה"ג. ונראה דאפילו למ"ד מצטרפין בחד שמא מגע ואוהל היינו דוקא היכי דשייך טומאת מגע בלבד ג"כ אבל היכי דלא שייך טומאת מגע כלל כגון ברקב דאינו במציאות שיגע בכולו דחיבור אדם אינו חיבור והעפר דק ואי אפשר שיגע בכל חלק מן העפר בבת אחת [דבזה אחר זה לכ"ע אין נוגע וחוזר ונוגע כמש"ל באריכות] א"כ בכה"ג אין מגע מצטרף דומה לזה שומר מוציא ומכניס טומאה וה"מ היכי דאפשר ליגע בטומאה עצמה וכ"ש כאן דאינו במציאות טומאה ע"י נגיעה כלל אינו מצטרף אלא דמייתי דר' יוסי דעכ"פ קרי למאהיל נוגע וממילא בעלמא היכי דשייך מגע מצטרף עם אוהל ועמ"ש בסמוך:

שם אמר אביי למטה מטפח וכו' פירש"י דאביי לא מהדר לתרוצי לדר"י דאיהו לא מפרש מאהיל נוגע לעיל רק לפרושי ברייתא דר' יוסי אתי וכוונתו דר' יוחנן לא נתיישב כלל דאכתי תיקשי מאהיל למעלה מטפח לא אבל אין הסוגי' מוכחת כך דהא כל השקלא וטרי' הוא לאתויי דר' יוסי לתרוצי לדר' יוחנן ומקשה עלה הא קתני נוגע וקתני מאהיל וקאמר אמר אביי משמע בהדיא דאביי לתרוצי הא דמעיקרא בעי ולא לסתור כל העיקר דהא דר' יוחנן לאו דר' יוסי הוא כלל. לכן נראה לי ברור דאביי מזקי לה הך דר' יוחנן ג"כ למטה מטפח והוא דיש לתמוה היכי מפרש למטה מטפח והיינו מטעם נגיעה דכיון דנגיעה עצמה אינו מטמא ברקב ואפי' יניח ידו על כל התרווד א"כ וכי בשביל שהניח למטה מטפח יטמא משום נוגע וע"כ צ"ל דמטעם אוהל הוא טמא רק אוהל כי האי קרי לי' נגיעה א"כ ע"כ צריך לומר דלכך נקט תרי גווני אוהל דס"ד למטה מטפח לא יטמא דנוגע אי אפשר ומאהיל לא הוי קמש"ל דאפי' למטה מטפח טמא משום אוהל א"כ ממילא במתניתין ג"כ ניחא דקתני נוגע טמא היינו מאהיל פחות מטפח וקמש"ל דאפי' כה"ג מטמא באוהל ואי אפשר להקשות מאהיל למעלה מטפח לא דקמש"ל דאפי' מאהיל למטה מטפח כדקמש"ל ר' יוסי ברקב ובזה יתיישבו כל קושיות התוס' ויתבאר בתוס' בס"ד:

שם וקא קרי לי' נוגע. איכא למידק היכי מייתי ראי' מהכא שאני הכא דכל, שנוגע בצד השני ע"כ מאהיל הוא כיון שפרוס על המת דוודאי משמע דמאהיל על המת אין הפרש בין האהיל בכל גופו או באבר אחד ואפי' באצבע אחד א"כ הך נוגע דהכא ידעינן בהכרח שהוא מאהיל ועוד דקתני נוגע משום דקמש"ל דשלא כנגד הנקב לא נטמא בנגיעה בחבילי המטה דכיון שנטלן מן המטה שוב אינן מקבלין טומאה וממילא ידעינן בהכרח ג"כ שהוא מאהיל דע"כ מאהיל הוא ונראה דמ"מ דייק שפיר דבמתניתין ג"כ דקתני קולית המת ע"כ מאהיל הוא דאי נוגע למה לי קולית הא נוגע בעצם טמא וע"כ דנוגע היינו במוח שבתוך הקולית והרי הקולית סתומה ואי אפשר ליגע וע"כ דמאהיל עלי' וצ"ע דמ"מ יש לחלק:

שם תיבת המגדל שיש בה פותח טפח. הא לא איצטרך כלל דאין נ"מ בהך רישא אי יש בה פותח טפח או לא והוי לי' למיתני סתמא רק משום דאי אין בה פותח טפח אפי' בלי סוף טומאה לצאת ג"כ טמא ונ"מ בהעמידה בפתח לכך נקט לה בפותח טפח דבהא אין הטעם רק מכח סוף טומאה לצאת אבל בהעמידה בפתח טהור אבל באין פותח טפח אין חילוק ובכל גוונא טמא דטומאה בוקעת ועולה והיינו דפליג ר' יוסי בברייתא בתרתי כדמפרש בסמוך:

בתוס' בד"ה אמר ר' דרא. הוי מצי למימר בטומאה למטה מטפח עסקינן וכו'. תמוה לי דהיכי מוכח מאביי דסובר למטה מטפח מצטרף עם נוגע והרי בהך דאביי פשיטא דאינו מצטרף כמו שהוכחתי לעיל דאל"כ הוי מצי לפרש נוגע ממש ונ"מ דאי מטמא במגע ממילא מצטרף עם אוהל ואפי' נגע במקצתו והיינו עם אוהל למטה מטפח וע"כ דפשיטא כיון דאי אפשר ליגע כלל בתרווד רקב ממילא אין מגעו מצטרף והשתא ממילא יש לומר דבעלמא נמי אין למטה מטפח מצטרף עם מגע כלל דכיון דלמטה מטפח לאו משום דחשיב נגיעה הוא טמא דהא נוגע אינו טמא ברקב רק מטעם אוהל טמא ואוהל כי האי קרי נוגע ואינו מצטרף כלל משא"כ טומאה רצוצה דהוי כמאן דמלי טומאה אמרינן דהא דגלי הלכה למשה מסיני דהוא טמא היינו דהוי נוגע והוי שפיר כולה חדא נגיעה ומצטרף אבל למטה מטפח דע"כ לאו מכח דהוי נוגע טמא דהא בתרווד רקב אפי' יניח כל היד ויגע אינו טמא והיאך יטמא למטה מטפח מכח נגיעה וע"כ מטעם אוהל א"כ שפיר יש לומר דאינו מצטרף כלל לכך צירוף איתמר גם בלא"ה תמי' לי אי למטה מטפח למה לי סיפא בהמשכה הא למעלה מטפח אינו מצטרף וליכא למימר דרבותא קמש"ל אפי' למטה מטפח בהמשכה לא מהני דנראה פשוט דלא שייך המשכה כלל למטה מטפח ודוק ומ"ש דלית לי' סברא דלקמן אף דר' יוסי ע"כ ס"ל הכי עכ"פ למטה מטפח כדמוכח בברייתא דחבילי מטה מ"מ כוונתם דלית לי' לחלק בין למטה מטפח ללמעלה מטפח וכיון דחזינן בהך משנה בסיפא דאוהל למעלה מטפח לא הוי נוגע ממילא פליגי על ר"י דאוהל לא חשיב נוגע כלל:

בא"ד וא"ת אי בטומאה רצוצה אמאי נקט בסיפא המשכה וכו' טפי הוי להו להקשות דהא בסיפא דסיפא אפי' אוהל ואוהל אין מצטרפין ובהא לא הועילו בתירוצם כלל לכן ר' זירא רק בטומאה רצוצה דהא במתניתין לענין נראה לי כמ"ש בגמרא דהשתא ס"ל דהמשכה דמי קצת לרצוצה כיון שהוא אינו מאהיל והטומאה אינה מאהלת עליו רק נמשכת אצלו והוי קצת כמו רצוצה קמש"ל דדוקא רצוצה הוי כמאן דמלי וכאילו נגע בטומאה אבל המשכה לא הוי כנגיעה ואינו מצטרף ולכך בסיפא אפי' אוהל ואוהל אין מצטרפין דהמשכה הוי קצת כנגיעה ובלי המשכה הוי אוהל ממש ורבא ור' אידי ס"ל להיפך דאוהל סתם הוי טפי נגיעה מהמשכה לכך ברישא מצטרפין אבל המשכה הוי אוהל גרידא ולכך בסיפא דסיפא אוהל גרידא דהוי כנגיעה ואוהל המשכה אין מצטרפין:

בד"ה ומאן תנא פי' בקונ' וכו' דאל"כ וכו'. ולפע"ד אין זה הוכחה כלל דבאמת לא בא ר' זירא לדחות דברי ר"י דלא משמע הכי כלל דכיון דר' אידי מייתי ראי' ור' זירא לחלוק בא הוי לי' לומר אלא אמר ר' זירא ומדקאמר אמר ר' זירא הכוונה באמת ליישב דברו ר"י ומתניתין דמיירי ג"כ בטומאה בין ב' מגדלים והא לא קשיא כלל מאהיל בלי מגדלים לא דאדרבא הא גופא קמש"ל דמאהיל במגדלים טמא דס"ד דכה"ג לא הוי אוהל כלל קמש"ל דהוי אוהל ומטמא אף דאי אפשר ליגע ע"י מגדלין מטמא וכ"ש באוהל גרידא והך דאביי נמי מתוקמא שפיר אליבא דר"י וקמש"ל מתניתין דלמטה מטפח הוי אוהל וכ"ש למעלה ואין הפרש בין תירוץ ר' דרא לאביי רק לר' זירא מצטרף ג"כ דהוי נגיעה ממש ולמטה מטפח לאביי אינו מצטרף דלאו מכח נגיעה היא דהא ברקב אין נוגע מטמא בשום פנים ולמטה מטפח טמא והשתא אין הכרח למה שכתבו דאביי ורבא לית להו דר' זירא דאל"כ למה לא מוקי בהכי דר' יוסי ולהנ"ל הא ליתא דהא דר' זירא לא שייך רק היכי דמטמא במגע אבל ברקב דאינו מטמא במגע כלל לא שייך לאוקמא בהכי דבין ב' מגדלין הל"מ דמטמא דהוי נוגע ממש כדקאמר ר' זירא בהדיא וברקב דלא שייך מגע כלל לא שייך הך דב' מגדלין והוצרכו לומר בלמטה מטפח או למעלה דבאמת מטעם אוהל טמא ולהאי אוהל קרי נגיעה אבל אינו מטמא מטעם מגע דברקב ליכא מגע ולפ"ז ממילא לא קשיא כלל קושיא אחרונה שהקשו התוס' דבהך משנה דאהלות שפיר יש לומר כר' זירא מיהו בלא"ה לפי מה שפירשתי דלר' זירא נמי אתי שפיר מתניתין כר' יוחנן א"כ ע"כ דהא דאמר ומאן תנא היינו דבא לאשכוחי תנא בשמו שסובר כך וכן בהרבה מקומות דקאמר מאן תנא בדבר המפורש במשנה וקאמר עלה מאן האי תנא:

בד"ה שלא כנגד הנקב טהור וא"ת וכו'. ביאור דבריהם דמוכח פרק לא יחפור דתרתי בעינן שאין בדעתו לפנותו וגם דבר שאינו מקבל טומאה דאמרינן התם רקיק אינו ממעט בחלון דלא מבטל לי' ומקשה תיפוק לי' דמקבל טומאה ומוקי לה בנילוש במי פירות א"כ הכא כיון דלא מבטל לי' שאינו נעשה תקרה כמו שפירש"י אבל מהא דקאמר בגמרא לא מבטל לי' לא קשיא להו דהכא הכוונה דלא מבטל לי' לגבי מת שיהא מת בכסותו רק מרש"י מוכח דלא מבטל לי' שיהא כתקרה] א"כ אפילו אינו מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואהא תירצו לפי פירוש ר"י ור"ת שם דאי כל החלל סתום אין צריך ביטול אך יש להקשות הא הכא נמי אין כל החלל סתום דהא חזינן כנגד הנקב טמא וצ"ל דכוונתם כך דדוקא בסותם קצת אמרינן דהטומאה הולכת דרך הפתוח דלא חשיב חלק הסתום לישווי' לפתוח כסתום כיון דלא מבטל לי' ולגבי פתוח חשיב כאילו טפח פתוח אבל שתלך הטומאה דרך הסתום לא דלגבי עצמו סתום הוא כיון שהוא אינו מקבל טומאה הילכך הכא במאהיל רק על הסתום אי אפשר שתלך הטומאה דרך הסתום והוי כמו התם בכולו סתום ודוק ואמת דבפרק לא יחפור משמע הכי דקאמר רקיק אינו ממעט בחלון ולמה קאמר למעט השיעור הוי לי' לומר רקיק אינו סותם בחלון וע"כ דאי סותם כולו אין הטומאה יכולה לבוא דרך הסתום רק למעט אינו יכול דמבית לבית הולכת דרך הפתוח איברא בדברי הרמב"ם מבואר דבין לסתום כולו בין מקצתו בעינן תרתי דמבטל לי' ואינו מקבל טומאה ולדידי' וודאי קשיא מהך דהכא והנה למאן דמוקי לה למטה מטפח לא קשיא דטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה לר' יוסי רק לרבא דמוקי לה למעלה מטפח קשיא ואפשר דכמו לאביי סובר ר"י טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה כמו כן לרבא סובר ר"י דאפילו לא מבטל לי' חוצץ בפני הטומאה ורבנן באמת פליגי עלי' והיינו דהוזכרה הך ברייתא ביחידאי ר' יוסי אומר ולכך השמיטה הרמב"ם ג"כ ועוד נראה לי לחלק בין טומאה בבית ויש בו פותח טפח לבית אחר דאז כל שסותם דבר שאינו מבטל הטומאה בכל החדרים כאילו כולם בית אחד אבל טומאה המונחת באויר והאדם במה שהוא מאהיל עלי' נטמא כל שהוא אינו מאהיל על המת רק על דבר החוצץ ואינו מקבל טומאה לא מיקרי מאהיל על המת ודוק:

בד"ה קסבר ר' יוסי וא"ת היכי מוקמת לעיל וי"ל וכו'. אף דלעיל מספקא להו לתוס' בהא היינו משום דהוי סבר נוגע אינו מאהיל א"כ יש לומר דלא הוי בעי לאוקמא כר' יוסי כלל ואינו מוכר דסובר לר"י דהוי מת בכסותו אבל השתא דמוקי נוגע מאהיל וכר' יוסי ע"כ צ"ל דלהך מ"ד מודה ר"י בקולית דהוי כמת בכסותו. מיהו עיקר קושיתם נראה לי ליישב דבלא"ה יש להבין דכאן קאמר טומאה טמונה ולעיל לא זכר טמונה רק טומאה בוקעת ועולה ובוודאי הלא דבר הוא לכן נראה לי דלא מיקרי טמונה רק כשיש לפני' חציצה בדבר שאינו מקבל טומאה אז אמרינן טומאה טמונה אינה בוקעת לר"י אבל בקולית דעצם עצמו של מת טמא ואינו חוצץ הך לא מיקרי טמונה ולכ"ע בוקעת ועולה והשתא ממילא לא קשיא קושית התוס' לעיל ג"כ סוף ד"ה נוגע וכן הך דלקמן תיבת המגדל אינו מקבל טומאה דעשוי לנחת כמו שכתבו התוס' בסמוך ושפיר פליג ר"י כיון דהוי טומאה טמונה כנ"ל מיהו בהך דלקמן בכלב שאכל בשר המת יתבאר בסמוך בס"ד:

בד"ה יכול הוא להוציאה. נראה דמודה ר"י וכו' נראה לי שדבריהם מוכרחין במשנה דהא הך טומאה משום דסופה לצאת אפי' לרבנן לא הוי רק תקנתא דרבנן והשתא אי שמיע לי' לר' יוסי הך תקנה היכי פליג עלה וע"כ דסובר דלא תקנו רבנן בהא א"כ למה לא ניתן טעם שיכול להוציאה וע"כ דמודה דיש תקנה משום סופה לצאת רק בכה"ג לא הוי סופה לצאת שיכול להוציאה חתיכות ולשורפה א"כ ע"כ דבמת שלם מודה והתוס' נראה שנתכוונו מדנקט פלוגתייהו דוקא בתיבת המגדל הוי לי' למינקט בכל מקום במת בבית ולו פתחים הרבה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה