תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכה.
במשנה וקולית המוקדשין. פירש"י במסכת פסחים וכו' וגזרו אף בעצמות ששמשו נותר ע"כ. הנה מבואר דעצמות ששמשו אין עליהן תורת שומר או יד דהא שומר לא הוי רק דבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ובעצמות ששמשו נותר אפי' סתומין טמא וע"כ שיש בהן תורת טומאה בעצמן תדע דאפי' אין עליהן ובתוכן עכשיו שום בשר מטמאין לר' מרי כמו שכתבו התוס' בד"ה אי הכי ולפי זה יש לומר אף דשומר בעלמא בנבלה אינו מצטרף רק מכניס ומוציא טומאה י"ל דעצמות מצטרפין לשיעור נותר והנה היכי דליכא כזית לא קא מיבעי' לי דהא בהדיא אמרינן בגמרא לקמן אי הכי במוקדשין אמאי מטמא ואמאי לא קאמר דשאני מוקדשין דעצם מצטרף וע"כ דשימוש נותר לפחות מכזית לא חשיב ולא מיקרי שימוש אבל יש להסתפק למ"ד בפסחים (דף ק"כ) דשיעור נותר כביצה יש לומר דמכל מקום באיכא כזית מצטרף העצם לשיעור ביצה דכזית חשוב הוא והוי שימוש חשוב ועמ"ש בתוס' בד"ה אי הכי בזה:
שם מנין שאף במשא ת"ל הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע הך מנין קאי אדמעיקרא אסתומים טהורין דעל נקובים טמאים לא שייך ללמוד מקרא דמאיזה צד לא יטמא במשא רק הלימוד הוא להיפוך דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא. והנה רש"י ז"ל פי' אף דשומר מכניס ומוציא ה"מ בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה. ויש להבין הא פירות מקבלין ע"י שומר אף שהם סתומין ואי אפשר להן ליגע בטומאה עצמה וצריך לומר דוקא בטומאת אוכלין לקבל טומאה דשומר מצטרף בעצמו לשיעור בהא אפי' סתומין מקבלין טומאה אבל בטומאה עצמה שאין שומר מצטרף רק מתורת יד מוציא טומאה בהא שפיר אמרינן כיון שאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין השומר מטמא:
בגמרא נוגע אין אבל מאהיל לא. נראה לי פשוט דהכוונה להקשות דע"כ אתי לאשמועינן מאהיל לא דנוגע גופא פשיטא דקרא כתיב הנוגע בעצם אדם טמא וע"כ דקמש"ל דאוהל לא והשתא אי בדליכא בשר פשיטא דעצם אינו מטמא באוהל וע"כ דאיכא בשר ואהא מקשה אי איכא בשר למה לא יטמא באוהל ואי דאיכא בפנים מוח כזית ג"כ קשה למה לא יטמא באוהל ואי ליכא כזית בפנים עכ"פ אי מעלה ארוכה למה לא יטמא באוהל ואי אינו מעלה פשיטא דאינו מטמא כיון דליכא כזית ואהא משני דהא גופא קמש"ל דאינו מעלה ארוכה ושפיר מיירי דליכא כזית. והשתא ניחא למה לא מוקי דליכא מוח כלל ומתוך כך הוצרך רש"י ז"ל לומר דאפי' ליכא מוח כלל מעלה ארוכה וזהו היפוך מה דמוכח לקמן דקאמר דמוח המקשקש אינו מעלה ארוכה וקשה מי גרע היכי דמתקשקש מהיכי דליכא מוח כלל דמ"מ המוח חוזר ומעלה ארוכה ובמקשקש לא אמרינן הכי שיחזור ויעלה ארוכה ולהנ"ל ניחא דאי ליכא מוח פשיטא דאינו מטמא באוהל ואכתי מקמש"ל דנוגע בעצם טמא ומיושב גם כן קושית התוספות בד"ה נוגע:
מיהו יש לדקדק בסוגי' זו היכי ס"ד מעיקרא לאוקמא באיכא כזית בשר על העצם דא"כ מאי ענין קולית לכאן הא נגע בכזית מן המת ואי דמיירי שנגע רק בעצם לא בבשר וכה"ג מאוהל בלא האהיל על הבשר אינו מטמא רק דמקשה מ"מ ליטמא באוהל מכח יד מ"מ קשה היכי ס"ד שיש בשר על העצם מה מקום יש כאן לומר בין סתומים בין נקובים כיון שהבשר על העצם. ואמת דבלא"ה לא נתבאר לי כלל הך בין סתומים דנקט גבי מת כיון דעצם מטמא בעצמו כשעורה מה ס"ד לחלק בין סתומים לנקובים מיהו בהא יש לומר דמשים מוקדשין נקט לה דעיקר הטומאה מכח נותר שבפנים וס"ד לחלק בין סתומים לנקובים קמש"ל דאין חילוק אבל השתא דבעי לאוקמא כשיש כזית על העצם היכי נפרש בין סתומים בין נקובים ואפשר דאה"נ דהוי מצי להקשות מהא ג"כ אלא דעדיפא מינה פריך דבאוהל נמי מטמא ועיין מה שכתבתי בתוס' בד"ה ואי מוח:
שם ומאי קמש"ל מילי מילי קמש"ל. לא נתבאר לי מאי ענין זה לפי מה דמוקי לה השתא הא מעיקרא דמקשה אי הכי הוי ניחא לי' באיכא כזית וע"כ משום דשימוש נותר מילתא הוא וסיפא מכח דאינו נקוב ומה נתחדש עכשיו מחמת דמוקי רישא בליכא כזית וסיפא באיכא כזית להקשות ומאי קמש"ל ונ"ל דמעיקרא דס"ד כולה מתניתין בחד גוונא א"כ כולה מתניתין תלוי זה בזה ובא להורות השתנות מקדשים לאוהל ומתרווייהו לנבלה דבהא אין חילוק בסתומים לנקובים ובנבלה יש חילוק וכולה מתניתין ענין אחד דבמת נוגע ולא מאהיל וכה"ג בקדשים מטמא וכה"ג בנבלה יש חילוק בין נקובים לסתומים אבל השתא דמוקי רישא וסיפא בתרי גווני לא שייך דבא לאשמיעינן הפרש זה בין זה לנבילה כיון דלאו בחד גוונא משתעי ובהך גוונא דמיירי בליכא כזית נבלה גרע דלעולם אינה מטמאה ואהא קאמר דמילי מילי קתני וכל אחד משמיענו דין בפני עצמי ואינו תלוי בהשתנות מאידך רק כל אחד כאילו הוא משנה בפני עצמה להורות דבר אחר כנ"ל וביתר סוגית הש"ס עד אמר ר' אבין יתבאר בדיבורי התוס' בס"ד:
בתוס' בד"ה נוגע אין מאהיל לא וא"ת וכו' וי"ל כיון דאין עלם מטמא באוהל. לכאורה אינו מובן דהא יש כזית בשר ובשר מטמא באוהל אבל כוונת התוס' דוודאי נוגע אין הכוונה דנגע בבשר דהא קולית קתני הנוגע בהן והיינו אף דלא נגע בבשר רק בעצם טמא ודכוותא באוהל כשהאהיל על העצם ולא על הבשר הוי לי' לאשמועינן דטמא והיינו מכח יד אף דעצם אינו מטמא באוהל מ"מ כשיש על העצם בשר הוי לי' למיתני דמטמא אפי' האהיל על העצם ומה שכתבו אע"ג דלא הוי אוהל דומיא דנוגע לא קאי בס"ד דיש בשר על העצם דבהא הוי שפיר דומיא דמטמא באוהל מטעם יד אפי' אינו מאהיל רק על העצם רק על קושיא השני' דיש כזית מוח בפנים בהא קשיא להו דלא הוי דומה לנוגע דאי נגע שלא כנגד המוח טמא דעצם מת מטמא בעצמו בלי בשר ומוח כלל ואי האהיל שלא כנגד המוח טהור כיון דמטעם שימר הוא וכל שאי אפשר ליגע בטומאה עצמה לא חשיב שומר ועכ"פ בסתומין אינו מטמא באוהל וזה שכתבו אלא כנגד המוח והיינו אקושיא שני' אבל מעיקרא בבשר שעל העצם לא קשיא להו כלל:
מיהו יש לתמוה לכאורה ע"כ לא אמרינן דכל שאינו יכול ליגע בטומאה עצמה אין השומר מטמא רק לענין נגיעה אבל לטמא באוהל הרי יכול להאהיל על הטומאה עצמה כיון דבוקעת ועולה א"כ אי מאהיל על השומר ג"כ ראוי שיטמא באוהל [ונראה לי שלזה נתכוון מהרש"א ז"ל דאל"כ דבריו תמוהין] אבל באמת יש ליישב גם זה דמ"מ כיון שאי אפשר שיאהיל על הטומאה עצמה כמות שהיא בתוך השומר כיון דסתום הוא רק על ידו טימאה בוקעת ועולה והוי כמו שיצאה הטומאה מתוך השומר אבל כל כמה שהטומאה בשומר כיון שאי אפשר להאהיל על הטומאה עצמה בתוך השומר שוב אין השומר מטמא באוהל ודומה לזה אף שיכול ליגע בטומאה ע"י שיוציא אותה מן השומר מ"מ אין השומר מטמא במגע וה"ה באוהל ומ"מ אין דבריהם מוכרחים בזה ויתבאר לקמן בתוס' בד"ה ומאי נוגע עיי"ש:
בד"ה ואי מוח פי' הקונ' וכו' דמדנקט קולית, כבר כתבתי דבלא"ה לא מצי לאוקמא בליכא מוח כלל דא"כ מאי קמש"ל דנוגע בעצם טמא וע"כ דקמש"ל מאהיל לא א"כ ע"כ דאיכא מוח מיהו בלא"ה תמוה לי היכי ס"ד דליכא מוח דהיכי שייך לומר בין סתומים בין נקובים דמה ענין סתום ונקוב לעצם שאין בו כלום הן אמת דלפי מה דמוקי בליכא כזית מוח ג"כ קשה מה ענין סתומים ונקובים בלי כזית מוח רק שיש לומר דקמש"ל דלא נימא דמעלה ארוכה ורק בסתומים אבל בנקובים אינו מעלה ארוכה קמש"ל בין סתומים בין נקובים דעצם מטמא ולפי זה יש לומר דאפילו מיירי באין בו מוח ניחא דקמש"ל סתומים ונקובים דלא נימא דבסתום מעלה ארוכה בלי מוח ובנקוב לא קמש"ל וע"כ דלא מוקי בהכי דא"כ מת נמי מעלה ארוכה ולמה מאהיל טהור ומה שכתבו התוס' דמדנקט קולית וכו' אין ראי' דשפיר יש לומר דליכא מוח ונקט קולית דהי' בו מוח אבל עצם שלא הי' בו מוח מעולם פשיטא דאינו מטמא באוהל רק אפילו בקולית שהי' בו מוח מ"מ מאהיל לא וע"כ דכל שהי' בי מוח מעלה ארוכה דהמוח חוזר אך כבר כתבתי דמהך דלקמן מוח המתקשקש מוכח דבלי מוח כלל אינו מעלה ארוכה גם מפירש"י עצמו סוף העמוד בד"ה נבלה משמע דבעינן מוח לח קצת להעלות ארוכה עיי"ש:
בד"ה אי הכי מוקדשין פי' בשלמא וכו', נותר בכביצה וכו' תימא דמקמש"ל וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דמה ענין קושיא זו לר' מרי כאן לקמן דקאמר שימוש נותר מילתא היא דאמר ר' מרי הוי להו להקשות מאי קמש"ל ומאי ענין קושיא זו לכאן ונראה לי משום דס"ד לומר דר' מרי קאמר דעצמות מצטרפין לכביצה אף דשומר אינו מצטרף אבל שימוש נותר מצטרף וסברא זו היתה מוכרחת לכאורה מהך דהכא דקאמר אי הכי מוקדשין וקשה אפילו אי איכא כזית תיקשי למ"ד נותר כביצה מוקדשין אמאי מטמא וע"כ דעצם מצטרף והיינו דקמש"ל ר' מרי דעצם עצמו הוי כבשר ואהא הקדימו לומר דהך קושיא הוא משום דאפילו למ"ד כביצה מיירי כביצה כל חד שיעור דידי' כמו שרץ דמיירי כעדשה והוי משמע להו כך דאי ס"ד דמצטרף השתא נמי מאי קושיא נימא דעצם מצטרף לכזית ולא ניחא להו לחלק בין כזית לכביצה דכזית נמי למ"ד כביצה הוי כמו פחות מכזית ואהא הקשו תימא דר' מרי מקמש"ל וכו':,
ובהכי ניחא נמי שכתבו פי' בשלמא דהיינו דקשיא להו הא ע"כ לא קשיא משום דעצם מצטרף דהא כך צריכין לומר למ"ד כביצה ואהא כתבו דאי יש כזית אפילו למ"ד כביצה ניחא דמיירי כשיעור דידי' אבל פחות מכשיעור אמאי מטמא דכל דליכא שיעור לא הוי עצם שימוש נותר מיהו באמת יש לחלק ולומר דדוקא למ"ד כביצה נהי דסובר דבעינן כשיעור טומאת אוכלין אבל מ"מ כיון דאיסור נוחר בכזית הוי לי' העצם שימוש נוחר ומצטרף דעדיף טפי משומר דהא שומר אינו מכניס ומוציא בסתומין לפי שאי אפשר ליגע בטומאה עצמה ושימוש נותר מטמא אפי' סתומין א"כ ממילא יש לומר אף דשומר אינו מצטרף בנבלה אבל שימוש נותר מצטרף אבל פחות מכזית דאפי' איסור נותר לא שייך בי' לא מיקרי שימוש נותר דלא חשיב כלל ועמ"ש בסמוך:
בא"ד אפי' אין בהן עכשיו כלום. תמיה לי דא"כ היני מקשה אי הכי מוקדשין אמאי מטמא הא יש לומר דעכשיו ליכא כזית אבל מעיקרא הי' בו כזית וגבי שימוש נותר כיון ששימש כבר מטמא אבל באוהל אינו מטמא כיון דעכשיו ליכא כזית ועוד תימא גדולה היאך אפשר דאפי' ליכא כלום מטמאין א"כ היכי קתני במתניתין בין סתומים בין נקובים דמה שייך לחלק בסתום ונקוב מה שאין צריך שיהא בו מוח כלום ומה ס"ד לחלק בין סתום לנקוב ומה שהביאו התוס' ראי' מהך דפסחים דפשיטא דטעונין שריפה משום מוח וע"כ שהי' בהן מוח אינה ראי' כלל דשאני לענין שריפה דכל ששימשו נותר חל עליהן מצות שריפה שאין השריפה ענין שנתחדש רק כל שהוא נותר טעון שריפה תדע דקאמר התם דאי שימוש נותר לאו מילתא נתברינהו ונחלצי' למוח וקשה אפי' אי, מילתא הוא יעשה כן דמ"מ כשישבור לא ישמש נותר והוי להו לתוס' להוכיח מזה דאפי' שמשו כבר וע"כ דהא ליתא כיון שמשמשין נותר טעונין שריפה ולא מהני שבירה א"כ ה"ה כששמשו כבר כל שהי' נותר הרי נתחייבו בשריפה אבל לענין טומאה כיון דהנגיעה עכשיו מטמא כל שלא נגע בשימוש נותר אינו מטמא. ומה שהקשו התוס' דמאי קמש"ל ר' מרי גם בפרק כיצד צולין אמאי לא מייתי מהך משנה נראה לי ברור דלק"מ בודאי במתניתין יש לומר דמטעם שומר מטמא דמוציא טומאה ואף דבעלמא בעינן שיוכל ליגע בטומאה עצמה הכא לא בעינן זה דתקנתא דרבנן הוא משום עצלי כהונה וחשדי כהונה וממילא גזרו אפי' בסתומין אבל עצם עצמו לאו מילתא הוא אבל מהך דפרק כיצד צולין מוכח דעצם עצמו מילתא הוא שהרי טעון שריפה כמו הבשר ולא שייך התם לומר מכח שומר דלאו לענין טומאה מיירי התם וע"כ דכל שמשמש נותר הוי העצם עצמו כבשר ור' מרי נמי קאמר דעצם שמשמש נותר הוי הוא עצמו כבשר ומטמא מצד עצמו לא מכח שומר ומצטרף ל כביצה [למ"ד דבעי כביצה והכי קי"ל]. והא דפריך הכא אי הכי מוקדשין אמאי מטמא שאני הכא דהוי שימוש נותר ועצם מצטרף הנה אי בעינא אמינא כמש"ל דלפחות מכזית כיון דליכא איסור לאו של נותר לא חשיב שימוש נותר אבל בתר הכי דמיירי בכזית שפיר הוי שימוש נותר והא דלא קאמר בפשיטות מכח שומר דהאמת נקט כר' מרי אבל ר' מרי טובא קמש"ל דהוי מצינו לפרש מכח שומר דמוציא אפי' בסתומין בנותר אמנם נראה שאין צריך לזה ושפיר יש לומר דאפי' לכזית מצטרף רק מעיקרא דהוי ס"ד דכולה מתניתין בענין אחד מיירי והיינו דרישא דליכא כזית קמש"ל דאינו מטמא באוהל וסיפא נמי קאמר דבמוקדשין בליכא כזית טמא א"כ לא שייך לומר דהעצם מטמא בעצמו ומצטרף א"כ הרי יש כאן כזית וס"ד דרישא דהיינו מת ומוקדשין בחד גוונא מיירי דזה אינו מטמא באוהל דחסר לי' שיעור דאינו מעלה ארוכה אבל מוקדשין מטמא אפי' חסר השיעור אבל אי עצם מטמא עם הבשר הרי לא חסר שיעור כלל אבל בתר הכי דקאמר דכל חד משמיענו ענין אחר ולא מיירי כלל בחד גוונא א"כ שפיר מיירי דאיכא כזית ועצם מצטרף ג"כ כר' מרי וכ"ש לפי מה דקי"ל באמת דהוי כביצה פשיטא דלק"מ דנהי דס"ד בליכא כזית לא הוי שימוש נותר אבל אי איכא כזית דהוי שימוש נותר בודאי מצטרף לכביצה כר' מרי כנ"ל:
בד"ה הכא במאי עסקינן בששיפה. דתו לא מעלה ארוכה וכו' ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באוהל. לכאורה תמוה דא"כ תיקשי לאביי סיפא קולית נבלה ושרץ כי לא נקבו אמאי טהורים וע"כ כששיפה א"כ כבר מוכח דשיפה אינו מעלה ארוכה ומקמש"ל ברישא. ונראה לי דהך קושיא דמקשה בתר הכי ואי מוח בפנים לתרווייהו מקשה בין לאביי בין לר"י רק ר"י עצמו מתרץ לטעמי' דמוקי תרווייהו במתקשקש ולדידי' לא קשיא כמו לאביי דלדידי' קמש"ל דנוגע ומאהיל חד שמא אבל לאביי ע"כ צריך לאוקמא חד בשיפה וחד במתקשקש דאי תרווייהו בהכי לא אתי שפיר כלל כיון דלדידי' קמש"ל דשיפה או מתקשקש אינו מעלה ארוכה א"כ כיון דמוכח מסיפא מקמש"ל ברישא ועמ"ש בתוס' בד"ה הכא:
בד"ה ומאי נוגע דקתני מאהיל. וקמש"ל דנוגע היינו מאהיל ומצטרפין וא"ת ליתני כזית מן המת וכו' דלא הוי שמעינן לי' מהכא וכו' עד סוף הדיבור. דבריהם צ"ע לפע"ד וצריכין ביאור חדא מה שהקשו ליתני כזית מן המת הא לעיל הקשו מנא לן למידק מאהיל לא הא לא קתני נמי משא ותירצו דאוהל איצטריך דאין עצם מטמא באוהל א"כ אי הוי קתני כזית מן המת לא הוי שמעינן דמגע היינו אוהל רק כמו דלא נקט משא לא נקט אוהל דהא בשר מטמא באוהל גם מה שתירצו דלא הוי שמעינן לי' מהכא רק ממה דקים לן בעלמא מלבד מה שאינו מובן כלל סוף סוף שמעינן דמגע היינו אוהל אבל בלא"ה השתא נמי לא ידעינן אלא ממה דקים לן בעלמא דמטמא באוהל דאל"כ דילמא באמת נוגע אין מאהיל לא וע"כ משום דשמעינן בעלמא דמטמא באוהל ונראה לי דכוונת התוס' לומר דבאמת יש לומר דאי הוי קתני כזית בשר דנוגע לאו מאהיל והא דקתני נוגע משום דמאהיל קים לן בעלמא והוי כמו משא דלא קתני ומה שסיימו אבל השתא וכו' היינו משום דעיקר קושיתם דהשתא נמי היכי מוכח נוגע היינו מאהיל דאי משום דהוי לי' למינקט מאהיל כיון דעצם אינו מטמא דלא נימא מאהיל לא תינח להוכיח מזה מאהיל לא אבל להוכיח מזה דנוגע היינו מאהיל דאי משום דהוי לי' למיתני מאהיל דלא נימא מאהיל לא א"כ השתא נמי באמת נימא הכי ובמה גילה התנא דמאהיל מטמא ואי משום דזה פשיטא דמאהיל טמא א"כ הדר לא מוכח דנוגע מאהיל רק בלא"ה לא תני דפשיטא לי' כמו משא וע"כ דהא לא פשיטא לי' לתנא א"כ היכי גילה זה במה דתני נוגע ודוק היטב ואהא כתבו דשפיר גילה נוגע היינו מאהיל כיון דקתני קולית ואי בנגיעה בעצם למה לי' קולית וע"כ נגיעה במוח וזה אי אפשר רק על ידי אוהל מיהו בעיקר דבריהם אני תמה דשפיר יש לומר בפשיטות דקמש"ל סתומים טמא באוהל אפי' שלא כנגד המוח מכח שומר דאף דאי אפשר ליגע במוח כיון דמ"מ מטמא באוהל כנגד המוח דבוקעת ועולה ממילא השומר מוציא טומאה שלא כנגד המוח ולפי זה אי הוי נקט כזית בשר לא הוי מוכח זה והתוס' לשיטתם דס"ל דרק כנגד המוח מטמא וכבר כתבתי לעיל שאינו מוכרח גם מהרש"א הניח דבריהם דלעיל בצ"ע עיי"ש:
בד"ה הב"ע בכזית מוח המתקשקש. הא דלא קאמר כששיפה וכו'. כבר כתבתי דהך שיפה אינו מספיק לאביי דמוקי הך דלעיל כששיפה וקמש"ל דשיפה מעלה ארוכה א"כ ע"כ הך דנבלה לא מיירי בשיפה רק ר"י הוי מצי לאוקמא תרווייהו בשיפה כמו במתקשקש דלדידי' קמש"ל לעיל דנוגע מאהיל אבל לדידי' לא קשיא כלל דמנא לן דעדיף לאוקמא בשיפה ממתקשקש ואביי הוכרח לאוקמא חדא בשיפה וחדא במתקשקש דלדידי' אי אפשר לאוקמא תרווייהו בחד גוונא גם נראה לי דהך ששיפה לא שייך רק במת וברישא אבל בסיפא כיון דהך שיפה בוודאי אחר שנעשה נבלה הוא א"כ קודם ששיפה הי' מטמא השומר בנגיעה מכח אבר א"כ אף אח"כ מטמא מטעם שומר אפילו אי אפשר ליגע כיון שכבר הי' יכול ליגע בטומאה עצמה קודם ששפה אבל אין צורך לזה דבלא"ה ניחא כנ"ל: