תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכד.
בגמרא אמאי לימא הא חלים וקאי. מכאן ראי' ברורה דמה דנחלקו ר"ל ור"י לעיל בעור דלר"ל חלים ולר"י לא חלים אין הכוונה דנחלקו בטבע העור דר"ל סובר דאותו חלק שלא נקרע חלים ע"י תפירה מכח אותו מקצת שלא נקרע והוא חזק כמקדם ור"י סובר דלא חלים דאם כן היכי מדמה עור לתנור אלא פלוגתייהו לעיל דר"ל סובר כיון דע"י תפירה עומד וחזק כמקדם אף דחזקתו נגרע דמעיקרא הי' חיבור וחוק מצד עצמותו אבל עכשיו חלימותו הוא ע"י אותו מקצת שלא נקרע אבל מה שנקרע מצד עצמו אינו כמו מעיקרא מ"מ חשיב חיבור ולר"י כיון דמצד עצמו אינו כמקדם נתבטל ממה שהי' מעיקרא א"כ שפיר מדמה לה לתנור דהכא דכיון דממעטו מבפנים ד' טפחים דהוא עיקר התנור כמו בטלית ועור שנקרע רובו דהוא עיקרו של טלית והעור] נתבטל מתורת תנור אף דעדיין חזק הוא כמקדם ע"י הטפילה מ"מ כיון דמצד עצמו נתקלקל נתבטל ולר"ל קשיא הא חלים וקאי ע"י הטפילה:
שם ואימא מדרבנן אלא אמר רבא וכו'. הקשה מהרש"א דאכתי תיקשי לר"י וכו' עיי"ש ובאמת לק"מ דוודאי ר' ירמי' דמקשה מהך לר"ל ע"כ הוי ס"ל דלר"י ניחא דאפילו בחלים וקאי פליג דלא אמרינן א"כ שפיר מקשה לי' רבא ואימא מדרבנן לסייע לר"ל דעכ"פ חלים וקאי מהני ולר"י לא מהני דאי מודה ר"י היכי מקשה מר"מ לר"ל הא גם ר"י מודה דחלים וקאי מהני והא נמי ליכא למימר דר"ל ור"י פליגי בחלים וחלים וקאי לכ"ע מהני כרבנן דר"מ ור"מ פליג אפילו בחלים וקאי דא"כ כיון דפליגי ר"מ ורבנן בחלים וקאי ש"מ דבחלים כ"ע מודי דלא אמרינן וקשיא לר"ל ואהא קאמר רבא דלכ"ע חלים וקאי אמרינן ולא פליגי רק בלא ירד לטומאה עדיין ומ"מ אין להוכיח מתרווייהו דחלים לא דיש לומר ה"ה חלים דר"ל לא ס"ל לחלק בהא כלל ור"י דמחלק סובר בחלים לכ"ע לא הוי חיבור רק בחלים וקאי וזה ברור:
שם לא קשיא הא בתנורא בר ט' הא בתנורא בר שבעה פירש"י דלקולא קאמר דלא חמירי שיריו מתחילתו וכו'. והא דלא משני לעיל דפריך ממתניתין דלעיל דקתני חולקו לשלשה דהיינו שלא ישאר רובו שלם נימא נמי הא בבר ז' והא בבר ט' ותרווייהו לקולא משום דר"מ קאמר דממעטו מד' טפחים ש"מ דרבנן ס"ל דאפילו אימעט מד' טפחים לא מהני עד דאיכא רובה ולכך הוצרך לשנויי דעבדי' גיסטרא ועמ"ש בתוס' בד"ה הא בתנורא:
בתוס' בד"ה הא בתנורא בר שבעה כמו שפי' בקונ' דאין לפרש לחומרא וכו'. תמוה לי היכי ס"ד לפרש לחומרא חדא דא"כ מאי מקשה לעיל משניות אהדדי דכאן קאמר חלקו לשלשה וכאן ושיריו בארבעה מאי קושיא הא בט' והא בז' ותרווייהו לחומרא בשלמא אי הכוונה לקולא ניחא דהך דחלקו לשלשה ע"כ לחומרא ומדקאמר ר"מ למעט מד' טפחים ש"מ דרבנן בהכי לא סגי רק רוב בעינן דוקא אבל אי נוכל לומר לחומרא אתי שפיר דהתם קאמרי דד' לא מהני עד דאיכא רובא והכא קאמר בבן ט' לא מהני רובא רק דליכא ד' ועוד היכי מוקי הך דקתני ושיריו ארבעה דצלקי מיצלק דאינו עומד יפה כיון דלחומרא קאמר דבעינן שלא יהא רוב ולא יהא ד' א"כ בהא אפי' עביד גיסטרא פשיטא דמהני כיון שאין כאן לא רוב ולא ד' ומה שפירש"י דלא עדיף שיריו מתחילתו לא בא ליתן טעם על דבריו שפירש לקולא רק טעמא יהיב לגופא דמילתא למה הוי תנורא בר שבעה בד' משום דלא חמיר מתחילתו אבל לא צריך ליתן טעם למה לא נפרש לחומרא דפשיטא דאין לפרש כן כנ"ל:
בגמרא ל"א אמרי לה וכו' ואפי' שייר בה כדי מעפורת. לפי שנראה לפע"ד שלא עמדו המפרשים ז"ל על ביאור פסקי הרמב"ם ז"ל בסוגיא זו ולדעתי דבריו ברורים ומוכרחין בסוגי' לכן ראיתי להאריך קצת בזה. וז"ל הרמב"ם ז"ל סוף פרק כ"ג מהלכות כלים טלית שהיא מדרס והטבילה וקודם שיעריב שמשה התחיל לקרוע ממנה קרע כיון שנקרע בה רובה שוב אינה חיבור וטהרה כולה אעפ"י שעדיין נשתייר בה כדי מעפורת שלא נקרע שהרי הוא קורע והולך בד"א בטבולת יום שכיון שלא חס עלי' להטבילה כך לא יחוס לקרוע את כולה ולפיכך טהרה כולה עכ"ל:
והנה כל דברי הרב ז"ל תמוהין לכאורה שהרי נראה מדבריו דבעינן באמת שיקרע כולה או לכל הפחות שלא ישאר כדי מעפורת רק טהורה היא למפרע מקריעת הרוב ואילך והרי בגמרא אמרו בהדיא דלכך בעינן טבילה דבלא"ה חיישינן דילמא לא אתי למקרע רובה אבל בקריעת רובה סגי בכך וכל שהטבילה דליכא למיחוש דחס עלה סגי בקריעת רובה והרב ז"ל אומר דבר אחר לגמרי דהחשש הוא בלא הטבילה שלא יקרע כולה וכבר הוסכם אצל המפרשים ז"ל שהי' לו לרמב"ם גירסא אחרת שהי' כתוב בה דילמא לא אתי למיקרע כולה אבל נתחזקה הקושיא ביותר דלפי גירסא זו אין מקום להקשות לר"נ מהך דעולת העוף וכדי אחיזה דמתניתין שהרי לא שמענו רק דצריך לקרוע כל הצורך ואינה טהורה למפרע משום שמא לא יגמור לקרוע מה שצריך לקרוע אבל מנין לנו להקשות שנצטרך לשחוט או להפשיט יותר מן הדין משום שמא לא יעשה כפי הדין דבר זה לא שמענו כלל מהך דטלית. גם קשה שנראה דפוסק כלישנא בתרא ופוסק נמי כר"נ לחלק בטבולת יום והרי בגמרא מוקמינן הך המפשיט בכדי אחיזה דוקא בטומאה דרבנן ובפרק א' מאבות הטומאות הביא הרמב"ם הך דהמפשיט ומוכח מדבריו להדיא דאפי' בטומאה דאורייתא לא מחמירינן יותר מכדי אחיזה וכבר עמד בזה מהרש"ל ביש"ש והרב בעל מל"מ העיד בעצמו כי דבריו מה שכתב ליישב בזה רחוק ודחוק עיי"ש והנה לעיל כתבתי ליישב קושיא זו והי' נראה נכון מאוד לולא שקשה מאוד לומר שהי' לו לרמב"ם אותה גירסא שהיא לפנינו המורה דכדי אחיזה עצמה טמא דמזה מוכח שאי הי' השיעור כדי אחיזה לטהר לא הי' מקום לגזור כמש"ל וקשה מאוד שיפסוק כברייתא דת"כ היפוך סוגית גמרא דידן לכן יותר נראה דהי' לו גירסת התוספות לעיל דילמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה ואם כן מוכח דאפילו אי שיעור הטהרה בכדי אחיזה יש לגזור ולא מהני רק בטומאה דרבנן אם כן הדרא קושיא לדוכתא דהרב ז"ל אינו מחלק בהא כלל גם קשה במה שכתב בפ"ח ממעשה הקרבנות ואעפ"י שהוא טמא מדבריהם מפני כדי המעפורת שנשארה בו והרי לפי מה שפסק כלישנא בתרא אפי' שייר כדי מעפורת טהור אפילו מדרבנן דהא ללישנא קמא אינו טמא רק מדרבנן והכי אוקמה פרק דם חטאת דאינו טמא רק מדרבנן ללישנא קמא:
ומה שנראה לי בדברי הרב ז"ל בישוב כל אלה הקושיות והוא דוודאי הך לישנא קמא ול"ב דפליגי בכדי מעפורת א"כ ממילא בהך דר"נ דמחלק בין נטבלה ללא נטבלה תליא בהך דלמ"ד דשייר בכדי מעפורת טמא אפילו הטבילה והך משנה רק שלא נשאר כדי מעפורת א"כ ממילא הא דמחלקינן בין נטבלה ע"כ גזרינן שמא לא יעשה כשיעור הצריך לקרוע דהיינו אפילו רובה לא יקרע דבלא שייר כדי מעפורת אין צריך רק קריעת רובה באמת ואהא מקשה מהך דעולת העוף וכדי אחיזה דנגזור דילמא לא אתי למעבד רוב וכדי אחיזה אבל ללישנא בתרא דהך דטלית אפילו שייר בה כדי מעפורת טהור א"כ לא שייך לומר דטהור בקריעת הרוב דהא חזינן דלענין חטאת בג קרינן בי' דכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש ואי יצא ונטמא קרעו ומשייר כדי מעפורת ומכניסו ומכבסו והיינו שיהא בגד א"כ היכי אפשר דלענין טומאה לא נבעי קריעת כולה או עכ"פ שלא ישאר כדי מעפורת רק הכוונה דטהור מקריעת רובה ואילך משום דוודאי יקרע כולה שהרי הוא קורע והולך וזהו דוקא בהטבילה וק"ו הוא ומה מעיקרא ללישנא קמא דמוקמינן בלא שייר כדי מעפורת ומ"מ בעינן טבילה דחיישינן שמא לא יקרע הרוב כ"ש ללישנא בתרא דיש לחוש בלא הטבילה שלא ישלים הקריעה ומדלא מחלק במתניתין כלל רק נקט משנקרע רובה ש"מ דבין שייר בין לא שייר חד דינא אית להו והיינו דבעינן שיקרע אח"כ כולה רק טהורה למפרע מקריעת רובה והטעם כיון דמטהרת בלא שייר בקריעת רובה בלבד אתי לטהר ברובה גם בשייר כדי מעפורת לכך לעולם בעינן כולה [וגם זה יש לדון בק"ו ומה ללישנא קמא חיישינן דילמא לא אתי למעבד רובה כ"ש ללישנא בתרא שיש לחוש דיטהרו ברובה אפילו שייר כמו בלא שייר] ועכ"פ לא חילקו רבנן בהא כלום ולכך בלא הטבילה לעולם אין מטהרין רק שיקרע כולה דשמא לא יקרע כולה דחס עלה אבל בטבלה לא חס ובוודאי יקרע כולה והן הן דברי הרמב"ם דפסק כלישנא בתרא והך לישנא לא פליגא אדר"נ כלל בדינא רק להך לישנא אין צריך לומר דגזרינן שמא לא יעשה רוב כיון דלעולם לא נטהרה פחות מרוב רק דכיון דבכדי מעפורת צריך שיגמור הקריעה ולא מהני רוב לא חילקו רבנן דלעולם צריך לגמור ולא מהני רוב וממילא כיון שצריך לגמור הקריעה בלא טבלה חיישינן דיחוס ולא יגמור אבל בעלמא לא גזרינן כלל היכי דבעי רוב שלא יעשה רוב וכן פחות מכדי אחיזה כיון שאין שיעור לטהר בפחות כלל אבל בטלית אי מכשרת ברובה אתי למישרי גם בשייר כדי מעפורת לכך בעינן שיקרע כולה רק בטבלה סגי שיקרע אח"כ ולמפרע מרובה טהור דוודאי יגמור ולא יחוס על הקריעה ולפי זה הך קושיא דפריך לר"נ מעיקרא עד שהוצרך לאוקמא בטומאה דרבנן הוא רק ללישנא קמא דבהא כיון דבשייר טמא אפי' טבלה ומתניתין רק בלא שייר ובהא באמת סגי ברובא ולא שייך לגזור כלל משום שייר דבהא אפי' טבלה וגמר הקריעה לא מהני להך לישנא כלל וכיון דבטבילה טהור ברובא ע"כ בלא טבלה גזרינן דלא אתי למיעבד רובה ושפיר קשיא מעולת העוף וכדי אחיזה אבל. ללישנא בתרא דבשייר ג"כ טהורה כל שגומר אח"כ א"כ ממילא לעולם בעינן שיגמור הקריעה לגמרי ולעולם בעינן טבילה דוקא דיש לחוש שיחוס ולא יגמור ולא קשיא כלל מעולת העוף וכדי אחיזה ואין צריך לאוקמא בטומאה דרבנן:
והשתא ניחא ג"כ הך סוגי' דפרק דם חטאת דקאמר דמשייר כדי מעפורת דהוי בגד ולמה בטומאה פרח טומאה מיני' רק מדרבנן טמא ללישנא קמא וללישנא בתרא אפי' מדרבנן טהור ולהנ"ל ניחא דוודאי בשייר בכדי מעפורת לכ"ע אינו טהור אפי' מדאורייתא רק בגמר הקריעה אח"כ רק דאמרינן דטהרה באה משקרע רוב כיון שקורע והולך אבל לענין כיבוס כל שמכבס קודם שגמר הקריעה הרי מכבס הוא בגד אבל לטומאה חזינן דכל שגומר אח"כ מתחיל הטהרה מעיקרא משקרע רובה והיינו דפריך התם דס"ד ללישנא קמא טמא מדאורייתא אפי' גומר הקריעה ומשני דרק מדרבנן טמא וללישנא בתרא כל שגמר הקריעה טהור אפי' מדרבנן אך הא וודאי דאפי' ללישנא בתרא בעינן טבילה דוקא והתם דלא הטבילה וודאי טמא מדרבנן שמא לא יגמור הקריעה כלל רק לישנא קמא סובר כל ששייר אפי' טבלה חיישינן שלא יגמור אבל בלא טבלה לכ"ע טמא מדרבנן וזה שכתב בפ"ח ממעשה הקרבנות שהוא טמא מדרבנן משום כדי מעפורת שנשאר בו דיש לחוש שלא יגמור הקריעה ואף דבלא שייר ג"כ טמא היינו משום לא פלוג היכי דשייר דלא סגי מדינא ברובא אבל עיקר החשש משום שייר ועוד התם נקט מפני כדי מעפורת כיון שבאמת נשאר כך כדי לכבסו ואתי שפיר כל פסקי הרמב"ם לנכון ודוק היטב:
שם אבל עור חשיב פירש"י אבל עור כי האי שיעורא חשיב ולא בטיל. ויש להבין אי הכוונה דעור חשיב היינו בצירוף כולו דכיון שנשאר ממנו כי האי שיעורא חשיב כולו אבל היכי דחתך הקרעים לגמרי לרחבו לא שייך חשיב דכמו בקרע כולו ולא נשאר כלום אף שאפשר שנשאר כדי מעפורת בכל קרע מ"מ בודאי לכ"ע טהור דהא לא נשאר כלום כמו כן בחתך הקרעים עד מקום שקרע בכל רוחב העור בודאי טהור אך לפי זה מאי פריך מהך דעור טמא מדרס הוי לי' לתרץ כמו שתירץ מעיקרא ללישנא קמא דחתך דרך סביבותיו והוי לי' מה שחתך כמאן דליתא ולא מהני חשיב:
לכן נראה לי דכך הכוונה דלעיל אמר ר"נ דלא מהני רובה רק בטבלה דלא תס עלה אבל בלא טבלה בעינן קריעת כולה דילמא לא אתי למיעבד רובה וללישנא בתרא כפי מה שכתבתי לדעת הרמב"ם החשש שלא יגמור הקריעה אפילו בשייר כדי מעפורת ואז מדינא בעינן שיגמור הקריעה לגמרי ועכ"פ הכא דקאמר דאפילו שייר כדי מעפורת מ"מ לא חיישינן דחס ולא יקרע כשיעור ועלה קאמר ר"ל דוקא טלית אבל עור חשיב הוא וחיישינן שמא לא יקרע כדין ולפי פשוטו החשש שמא לא יקרע כשיעור קריעה בעור לפחות מן השיעור דעור שמו עליו כמו בטלית דלא חיישינן שלא יקרע רוב ולהרמב"ם לא חיישינן שלא יגמור הקריעה כמו בטלית ור"י פליג דבעור נמי כל שקרע עד שפיחת מן השיעור סגי ולא חיישינן שלא יעשה כשיעור כמו דלא חיישינן גבי טלית כיון שטבלה [וה"ה עור בעינן שטבלה לכ"ע דמ"ש אך אני חוכך מה מהני טבילה בעור דאין מזה ראי' כלל דלא חס עלי'] והשתא פריך שפיר מהך דעור דממעט לי' וסגי בכך מ"מ כיון דחשיב נבעי קריעת כולו דילמא לא אתי למיקרע כשיעור ולכך לא מצי ליישב במקצע דמה בכך ניחוש דילמא לא ממעט לי' רק עד ה' ולא עד פחות ומשני דמיירי דקא בעי לי' למושב זב וכיון דחזינן דקרע וקילקל אותו לדבר זה ממילא לא חיישינן דלא יקרע ויחוס עליו כנ"ל:
במשנה עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. פירש"י ציב רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית. ויש לתמוה מאי ענין דין הציב לעור שיש עליו כזית בשר הוי לי' לאשמועינן בפשיטות ציב היוצא מכזית בשר הנוגע בו טמא אף שאין בציב כזית הואיל ומעורה לכזית ועוד מאי רבותא יש בזה אטו כל הנוגע בכזית בכולו הוא נוגע הא אינו נוגע רק במקצתו. ונראה לי בכוונת רש"י ז"ל דודאי בציב היוצא מכזית בשר דעלמא אין חידוש שמטמא אבל הכא על העור ס"ד דדוקא כזית ביחד אין העור מבטלו אבל כיון דחזינן דפחות מכזית ואפי' ב' חצאי זיתים העור מבטלן לר"ע בסמוך ס"ד דציב היוצא העור מבטלו ואפי' מעורה לכזית אינו מטמא תדע דאפי' כזית עצמו אם הוא מרודד ופלטתו סכין מסיק בגמרא דאינו מטמא א"כ ציב ס"ד דבטל קמש"ל כיון דכזית עצמו לא בטל ציב היוצא ממנו ומעורה בו ג"כ לא בטל ועוד יש לומר דציב זה נהי דעכשיו שהכל דבוק בעור הוא תלוי ומעורה בכזית אבל לולא העור הי' נופל ונתפרד וס"ד דחשיב כמפורד קמש"ל כיון דע"י העור הוא דבוק ומעורה בכזית מטמא. מיהו לולא דברי הרב ז"ל נראה לי דהך ציב ושערה תרווייהו אינן מן הבשר רק ציב הוא ג"כ כמין חוטין מן העור מאותו צד הסמוך לבשר ושער הוא כנגדו מאחוריו כנגד הבשר וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובהלכות והשתא אתי שפיר בפשיטות דנקט לה בעור. מיהו קשה קצת מציאות הנגיעה בציב כיון שהבשר דבוק עליו והיכי יגע בציב ולא בבשר ומ"מ פי' זה נראה יותר נכון:
שם היו עליו כשני חצאי זיתים וכו' ומודה ר"ע וכו'. הנה לפי פשטות לשון המשנה משמע לכאורה בהדיא דר"י ור"ע לא פליגי במגע דלכ"ע אין נוגע וחוזר ונוגע ואפי' ב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אינו מטמא במגע רק ר"ע סובר דעור יש בו דבר אחר שהוא מבטל לכך אינו מטמא במשא ומודה בב' חצאי זיתים בקיסם דמטמא במשא דכיון דאין העור מבטל ממילא רק במגע אינו מטמא דאין נוגע וחוזר ונוגע אבל במשא מטמא ור"י לית לי' דעור מבטל לכך אפי' על העור מטמא במשא והא דאמרינן לקמן בברייתא דר"ע סבירא לי' כל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא היינו דוקא בעור דכיון דמה שאינו מטמא במגע הוא מכח ביטול והחסרון מצד הנבלה שנתבטלה בהא סובר ר"ע דבמשא נמי אינו מטמא דכל דאינה נבלה למגע לא הוי נבלה למשא ור"י סבירא לי' דהך יטמא דכתיב בנושא מורה דאפי' אינו מטמא במגע מ"מ במשא מטמא וסובר דאין עור מבטל כלל ואין כאן רק מחמת נוגע וחוזר ונוגע שאין נגיעות מצטרפין והחסרון מצד הנוגע שלא נגע הילכך ממילא אין ללמוד מזה לנושא דהא נשא כזית ביחד הילכך בתחבן בקיסם דלכ"ע לא בטל רק מצד שאין נגיעות מצטרפין מודה ר"ע דאינו מטמא במגע ובמשא מטמא ורק בעור דהוא מטעם ביטול סובר דה"ה משא:
וראיתי להרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות אבות הטומאות הלכה י"ב שכתב וז"ל עור שיש עליו כב' חצאי זיתים בשר נבלה העור מבטלן ואינן מטמאין לא במגע ולא במשא שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע אינו מטמא במשא אבל ב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם הנושאן טמא שהרי נשא כזית והנוגע טהור שאין חיבורי אדם חיבור והוא שיהיו שניהם מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד אבל אם הי' חצי זית זה בפני עצמו וזה בפני עצמו בקיסם אחד אפי' הולך והביא כל היום כולו טהור עכ"ל וכתב מרן ז"ל שם דסובר הרמב"ם דמה שאמרו כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא היינו בתחובין בעור דוקא וכו' שאם לא תאמר כן נמצאו דבריו סותרין זה את זה תכ"ד ע"כ והיינו שכתב שכל שאינו מטמא מן הנבלה במגע איני מטמא במשא ואח"כ כתב דהנושאן טמא והנוגע טהור וע"כ דרק בעור כתב כן. והנה לא ביאר מרן ז"ל ההפרש בין תחובין בעור לתחובין בקיסם וצריך לחלק כמו שכתבתי מקודם דדוקא מכח ביטול שייך כלל זה שמה שאינו מטמא במגע הוא מצד ביטול הנבלה שאינה נבלה הילכך ראוי שלא תטמא במשא ג"כ אבל מה שאינו מטמא במגע מצד שאין נגיעות מצטרפות לא שייך לדון מזה על משא דשאני מגע שלא נגע אבל משא הרי נשא כזית וכן ראיתי להרב בעל קרבן אהרן בפירושו לת"כ שכתב ג"כ כדברי הכ"מ הנ"ל בפי' ברייתא זו אבל לא ביאר ג"כ טעמו של דבר:
אבל באמת דבריהם תמוהין מאוד וברור שלא הי' זאת דעת הרמב"ם כמו שאבאר והוא דלפי פירושו של הכ"מ ובעל קרבן אהרן ע"כ סובר הרמב"ם שאין נוגע וחוזר ונוגע ולכך אינו מטמא במגע והנה מלבד שיש לתמוה שהרמב"ם נתן טעם שאין חיבורי אדם חיבור וזה הטעם אינו מספיק רק אי נגע בחצי זית אף שמחובר לחצי זית אחר לא חשיב כנוגע בזית שאין חיבור אדם חיבור אבל היאך לא זכר עיקר הטעם דאין נגיעות מצטרפות דאל"כ מה בכך שאינו חיבור אפי' נגע בב' חצאי זיתים נפרדים ראוי שיטמא משום נוגע וחוזר ונוגע והי' לו להזכיר העיקר שאין נגיעות מצטרפות:
אבל בלא"ה תמהני מאוד דבהדיא כתב הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד מהלכות טומאת מת הלכה י"ד וז"ל המשא והמגע והאוהל שלשה שמות הם וכל שהוא משם אחד מצטרף ומטמא כיצד הנוגע בכשני חצאים זיתים או שנשא ב' חצאי זיתים בבת אחת או שהאהיל על כשני חצאי זיתים וכו' אבל הנוגע בחצי זית וכו' וכן הנושא כחצי זית ונגע בחצי זית הכל טהורים שאין המגע מצטרף עם המשא לא במת ולא בשאר טומאות וכו' והוא ממשנה רפ"ג דאהלות ושם איתא בהדיא דחכמים ס"ל בכל הטומאות כך בין במת בין בנבלה דמפורש התם בהדיא וזה שכתב ולא בשאר טומאות אין מגע מצטרף למשא אבל משם אחד מגע ומגע משא ומשא מצטרפין בב' חצאי זיתים הרי להדיא דסובר יש נוגע וחוזר ונוגע:
ועוד בר מן דין תמוה לי הא לקמן פליגי בר פדא ור"י אליבא דר"י דלבר פדא לפניו יש נוגע וחוזר ונוגע אפילו לר"י ולר"י אליבא דר' ישמעאל אין נוגע וחוזר ונוגע וקאמר דר' יוחנן לטעמי' דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד דכשם שאין מאהיל וחוזר ומאהיל כך אין נוגע וחוזר ונוגע וחכמים פליגי עלי' דר' דוסא אלמא דלחכמים יש נוגע וחוזר ונוגע ואנן כחכמים קי"ל כמו שפסק הרמב"ם להדיא פ"ד מהלכות טומאת מת א"כ הרי מבואר להדיא דיש נוגע וחוזר ונוגע ועוד דהא חכמים כר"ע כדאמרינן לקמן ופריך והא ר"ע מטהר ומשני דוקא בעור דעור מבטל אלמא דבלי עור לר"ע יש נוגע וחוזר ונוגע והיינו כדברי התוס' דלר"ע במגע נמי מטמא [ועמ"ש בתוס'] וברור דמה שכתב הרמב"ם דנוגע טהור היינו דלא נימא בחד נגיעה טמא כמו במשא כיון דהוי חיבור קמש"ל דחיבורי אדם לא הוי חיבור וצריך שיגע בב' חצאי הזיתים והנגיעות מצטרפות כמו שכתב להדיא סוף פ"ד מהלכות טומאת מת וזה ברור ויש לי לדבר עוד הרבה בענין נוגע וחוזר ונוגע ויתבאר לקמן ע"ב בגמרא בס"ד:
בגמרא ומשום דר"נ חתני' דבי נשיאה הוא מזלזל בשמעתי' דר"י. יש לדקדק דהא בודאי לא אמר לר' אמי דאסיפא אמר לו דנהי דלא אמר לו בפי' ארישא דהא הוא עצמו אמר לקמן דאפי' ליהושע בן נון לא הוי ציית לי' לומר הכי ארישא אבל עכ"פ לא אמר לו בפי' אסיפא מה שאינו כך א"כ למה הקפיד ר' אמי על ר"נ הי' לו לשאלו אי ארישא אמר או אסיפא. ונראה לי דעיקר הקפידא היתה במה שאמר אי אמר לי ר' יוחנן מפומי' לא הוי ציית לי' דמשמע דמזלזל בשמעתי' דר"י דמגדול מר"י הוי ציית ועוד דשמא מקובל הי' ר"י הלכה למשה מסיני והיינו דר' אמי קאמר בלישנא אחרינא אי אמר לי יהושע בן נון משמי' ובוודאי אין הכוונה שיאמר יהושע בן נון משמי' דר"י רק הכוונה אפי' יאמר לי יהושע בן נון כל שלא הי' אומר לו שהוא מקובל כך מפי משה מסיני רק משמי' דנפשי' מסברא לא הוי ציית לי' כנ"ל:
שם כדאמר ר"פ במרודד. איכא למידק מ"מ היכי קאמר ר"י לא שנו אלא שפלטתו חי' מנא לי' לאוקמא במרודד לוקמא באינו מרודד ואפי' פלטתו סכין לא בטל דהא מתניתין סתמא קתני ומשמע בין חי' בין סכין ונראה לי דמשמע לי' לר"י הכי כיון דחזינן דכזית לא בטל והיינו דאין דרך אדם לבטלו בכך רק דבר מועט מבטל וממילא ע"כ אין דרך אדם להפשיט העור ולהניח עליו כזית כיון שאינו רוצה לבטלו רק דבר מועט מה שנמשך עם הסכין מבטלו וכיון דקתני במתניתין עור שיש עליו כזית בשר לא שייך לאוקמא בפלטתו סכין לכך ממילא מוקי לה במרודד ובהא משכחת לה בפלטתו סכין וזה באמת בטל וצריך עיון:
ודע שיש להסתפק לפי מה דמסיק במרודד אי דוקא ארישא קאי אבל אסיפא לא קאי דאי במרודד הוי כ"ש מרישא ובאינו מרודד יש לומר דאפי' פלטתו סכין לא בטל או דנימא דוקא ברישא שיש כזית בעינן מרודד אבל בסיפא דליכא כזית ביחד יש לומר דאפי' אינו מרודד בטל בפלטתו סכין ונ"מ לר"ע דס"ל דעור מבטל יש לומר במרודד דוקא אבל באינו מרודד מודה דלא בטל או דילמא כיון דב' חצאי זיתים הן אין נפקא מינה בין מרודד לאינו מרודד לענין ביטול דבכל גוונא אפי' פלטתו חי' בטל ותליא אי נימא דסיפא נמי בפלטתו חי' דוקא אבל פלטתו סכין בטל אפי' אינו מרודד א"כ ממילא פליג ר"ע דבכל גווני העור מבטל אבל אי נימא דהך סיפא לר"י בכל גווני לא בטל באינו מרודד א"כ יש לומר דלא פליג ר"ע דבטל רק בפלטתו סכין אבל בפלטתו חי' מודה דלא בטל ומדברי הרמב"ם שלא זכר לחלק רק ברישא ובסיפא לא ש"מ דלר"ע בכל גווני בטל והיינו כיון דבמרודד אפי' פלטתו סכין כזית בטל לא גרע פלטתו חי' פחות מכזית אפי' אינו מרודד מכזית מרודד בפלטתו סכין כנ"ל:
בתוספות בד"ה אבל פלטתו סכין בטל וא"ת וכו' וכי עדיף כנסו מפלטתו יחד כזית. נראה הא דפשיטא להו דלא עדיף משום דחזינן למאן דמיתני אסיפא אבל ברישא אפי' פלטתו סכין כל שיש כזית לא בטל לכ"ע ואולם בכנסו פליג ת"ק דר"י דלא בטל אלמא דעדיף פלטתו יחד כזית מכנסו ולכך לא משמע להו דלמאן דמוקי ארישא יסבור להיפך דעדיף כנסו מפלטתו כזית יחד אלא שיש לי לדקדק לפי זה מה שכתבו לתרץ דאה"נ דהוי סברות הפוכות ועכ"פ כמו שכתבו בתירוץ השני אי נמי לדידי' וכו' והיינו דלאידך אינו כך כך הוי לכתוב בתירוץ זה דאה"נ דלהך מ"ד עדיף והיכי כתבו בפשיטות דאה"נ מה דחזינן לאידך הוי להיפוך דכזית עדיף מכנסו ואולי כוונתם דר' יהודה מיירי בעור שיש עליו בשר במקומות שונים ואם הי' כזית במקום אחד וכנסו ג"כ כך והשתא לא קשיא דהכא בלא כנסו אפי' נשאר כזית בטל אבל בנשאר כזית במקום א' וכנסו ג"כ בהא לא בטל וכוונתם אה"נ דלא עדיף רק ר"י בעי כנסו וכזית ג"כ. מיהו עיקר קושית התוס' לא הבנתי כלל דהא למאן דמוקי לה ארישא מוקי לה במרודד דוקא א"כ הך דר' יהודה יש לומר דדוקא באינו מרודד מועיל כנסו אבל במרודד לא מהני כנסו מכ"ש מכזית במקום אחד בלא כנסו וקודם דמוקי לה במרודד הרי בלא"ה אמרו אפי' אמרה יהושע בן נון לא צייתי לי' כנ"ל ותירוץ השני שכתבו התוס' צ"ע לפע"ד חדא כיון דלר' יהודה אפי' פלטתו סכין לא בטל בכזית מנא לי' לר"י דר' ישמעאל ור"ע פליגי עלי' דפלטתו סכין בטל שהרי לא הוזכר שום רמז בדבריהם דמיירי בפלטתו חי' דוקא ומנא לי' לומר לא שנו ועוד למה לא פליגי ר"י דריש פירקין ות"ק בעור שיש עליו כזית ולא כנסו כמו דפליגי בפחות מכזית וכנסו:
בד"ה שהם תחובין בקיסם. וה"ה בלא תחובים ונגע בהם דטמא דאלת"ה וכו' דאת שבא לכלל מגע וכו' כדאמר בגמרא וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע וכו'. כבר כתבתי במשנה שאין ראי' זו מוכרחת דיש לומר דוקא היכי דעור מבטל אמרינן כלל דקרא קמש"ל דעור מבטל ב' חצאי זיתים וס"ד כיון דקרא בנוגע כתיב במשא לא קמש"ל והנושא דבמשא נמי לא מטמא אבל אי אינו מטמא במגע מחמת שאין נוגע וחוזר ונוגע דאינו מטמא במגע מצד שלא נגע בכזית לא שייך לומר שלא יטמא במשא ג"כ כיון שנושא כזית. אבל תמהני מה צורך להו לזה הא בגמרא מפורש מעיקרא דר' ישמעאל ור' דוסא אמרו דבר אחד דאין נוגע וחוזר ונוגע וחכמים ור"ע ס"ל דיש נוגע וחוזר ונוגע ור"ע אינו מטהר במגע רק בעור דעור מבטל אבל בב' חצאי זיתים סובר כחכמים דיש נוגע וחוזר ונוגע ולבר פדא אפי' ר' ישמעאל סובר דיש נוגע וחוזר ונוגע ואף דלישנא דמודה ר"ע משמע דר"ע לא פליג עכ"פ להיפוך להחמיר טפי מר"י רק להקל ובהא מודה לר"י להחמיר מ"מ הא בהא תליא שאי הי' מטהר ר"ע מעיקרא משום שאין נוגע וחוזר ונוגע וממילא אינו מטמא במשא מכח כללה דכל שאינו במגע אינו במשא ממילא הוי פליג אפי' בתחבן בקיסם דכיון דליכא מגע ליכא משא אבל כיון דטעמו של ר"ע דחולק בעור הוא משום דסובר עור מבטל אבל לא משום דאין נוגע וחוזר ונוגע א"כ ממילא כל שאין כאן ביטול מטמא במגע ומשא ונקט משא דבהא מודה אבל ממילא כיון דאינו מטהר במגע רק בביטול א"כ היכי דלא שייך ביטול מטמא במגע ועמ"ש לקמן (ע"ב) בגמרא עוד בזה: