אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכג:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכג:

דף קכג.

בגמ' עולת העוף לר"א ב"ש ליגזר דילמא לא אתי למיעבד רוב שנים. פירש"י דסובר דאסור למלוק כל השנים דגמר מחטאת. והא דלא קאמר חטאת העוף משום דחטאת העוף בסי' אחד הי' יכול למלוק כולו ולא הי' מבדיל רק בעולת העוף לראב"ש קשיא לי'. ונראה טעמו שבא ליישב הא רק בטלית חיישינן דחס עלה אבל מנא לן לחוש במליקה לזה קאמר כיון דאסור להבדיל יש לחוש דמחמת שיזהר מלהבדיל לא ימלוק רובא אבל תימא הוא לפע"ד דהתם יהא חס על רובא ג"כ ועל כל משהו מה דאפשר למעט הוא חס הילכך יש לחוש דלא יקרע רובא אבל כאן כיון דמשהו האחרון בלבד הוא דאסור דמעיקרא אין כאן הבדלה א"כ מאיזה צד ניחוש דלא ימלוק אפי' רוב משום דחס על כולו ממש מכח האיסור והרי יש כאן זהירות רב מן רוב עד משהו האחרון לכן נראה דהא דאמרינן לעיל טעמא דחס לא משום זה לא יקרע מיד רוב שיחוס על הטלית דמה נפקא מינה לא יקרע כלום רק דחיישינן דילמא לא יקרע רק פלגא ומחמת דחס לא יקרע יותר ויחשוב בדמיונו שהוא רוב א"כ ממילא בקרבן כל שלא ימלוק רק חצי' יפסל הקרבן ואפי' בלי טעמא דחס יש לנו לחוש ולא הוזכר סברא דחס לעיל רק בטלית דלולא דחס למה ניחוש אי לא יקרע רק מחצה יגמור הקרע ולמה לו לטעות ועל זה אמרינן דמחמת נגיעותו שהוא חס עלי' יחשוב דיש בקרע רוב ויטעה בדמיונו אבל עיקר החשש הוא דילמא לא יקרע בפעם ראשון רוב פעמים שימלוק פלגא וכדי שלא יפסול העוף יטעה בדמיונו שיש בו רוב ולפ"ז שפיר י"ל להיפוך דהקושיא היתה לראב"ש דסובר דלעולם יכול להבדיל רק רשות שלא להבדיל וקשיא לי' דהוי לרבנן לגזור שיבדיל ולא ברוב משום דילמא עביד פלגא ויטעה בדמיונו שהוא רוב כדי שלא להפסיד הקרבן כמו גבי טלית וכ"ש הוא דכאן חס טפי והא דלא קאמר בשחיטת חולין ניחוש משום דבאמת בעינן לכתחילה כולו והכא נמי אפשר דלא בעינן רק שיקרע יותר ולא לטמא דיעבד מה שנגע בה רק שלא לשמש בטהרה עד שיקרע כולה אבל מעולת העוף דלראב"ש אינו מולק רק רוב שנים כדאיתא לעיל בברייתא פרק קמא (דף כ"א ע"א) שפיר קשיא לי' ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה עולת העוף:

שם ת"ש המפשיט בבהמה ובחי' וכו' אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמאה וכו'. לכאורה תמוה מאוד היכי שייך לומר כאן דילמא לא עביד רק כדי אחיזה בשלמא לעיל שאנו מצריכין לקרוע הטלית לטהרו אנו מחייבין אותו לקרוע יותר כדי שמא לא יקרע רק פלגא וכן בעולת העוף ראוי להצריך שימלוק יותר אבל כאן אטו הך כדי אחיזה הוא מה שצריך והמפשיט בעלמא קאמר דאי נגע טומאה בכדי אחיזה טמא והיכי שייך לומר דילמא לא עביד רק כדי אחיזה ואטו השתא אנו מצריכין אותו לעשות יותר ופשיטא דבעצמו יעשה יותר דהא מפשיט כולה והתוס' הוסיפו להקשות דהא לא חס עלה אבל באמת נראה לי דהיינו דקאמר וקא נגע בטמאה דלמה לו לאסוקי החשש איסור שיולד מזה אטו לא ידעינן עד השתא לאיזה ענין אנו אומרין שיעור כדי אחיזה ולא הוי לי' לומר רק דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה לכן ברור דאין הכוונה דיש לחוש דלא יעשה יותר רק שיעור הדברים כיון דהוא מפשיט ובהכרח יבוא לכדי אחיזה ושמא יגע בעור כשיגיע לכדי אחיזה בלבד ויחשוב שיש יותר מחמת דחס על הטהרה שלא יטמא והשתא הך דהמפשיט הוי ממש כהך דטלית דכיון שהוא מפשיט כדרכו מעט מעט ממילא יגיע לכדי אחיזה ושמא יגע אז בעור ויחוס שלא לטמאות עצמו ויחשוב בדמיונו שיש כאן יותר מכדי אחיזה והך דילמא אין הכוונה על ההפשטה שלא יפשיט יותר רק דילמא לא יפשיט יותר ויגע בעור קודם שיפשיט יותר ויחשוב בדמיונו שכבר הפשיט יותר וזה ברור מיהו מה שיש לי לדקדק קצת מנא לן להקשות דילמא דוקא בטלית אמרו חכמים לקרוע כולה ולא ישמש בה וממילא יקרענה אבל כאן דלא שייך להזהיר על ההפשט שיפשיט יותר דהא בעצמו יפשיט יותר רק שתהא התקנה על המאורע שאי יגע בעור ביתר מכדי אחיזה יטמא ומנא לן דכה"ג חשו חכמים כיון שלא אמרו בזה שום תיקון שלא יבוא לידי כך והרי החשש הוא אם יארע טומאה אז ואי שיזהירו שלא יגע הא בעצמו לא יגע דלמה לו ליגע הא יכול להוסיף בהפשטה שיהא ברי לו שהוא יותר ולמה יגע בכדי אחיזה ויטעה בדמיונו וע"כ דבמקרה יגע א"כ עיקר הגזירה לטמאות מה שבאמת טהור וזה לא מוכח מטלית ודוק:

ודע דמכולה סוגי' דהכא מוכח בהדיא דכדי אחיזה עצמה טמא כפירש"י במשנה ומהתימה על הרמב"ם ז"ל ור"י אורלניש דלעיל מן התורת כהנים דכתבו בהדי' דכדי אחיזה אינה בכלל טומאה רק עד כדי אחיזה ולא עד בכלל והכא מפורש בגמרא להיפוך דרק ביתר מכדי אחיזה טהור ובכדי אחיזה עצמה טמא וצ"ל שהי' גירסתם כאן עד כדי אחיזה טמא הא ביתר מעד כדי אחיזה טהור וכיון דאין עד בכלל ממילא היינו כדי אחיזה וגרסי נמי דילמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה וכן נראה מציון דברי התוס' בד"ה דילמא דגירסתם דילמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה ותדע דע"כ גרסינן הכי דאי כפי גירסת רש"י ז"ל כגירסא דידן דעיקר הקושיא למה ביתר מכדי אחיזה טהור ניחוש שמא לא עביד רק כדי אחיזה ואז טמא יקשה מאי קושיא שמא באמת לכך נקט במשנה כדי אחיזה טמא דהי' ראוי להיות טהור מן הדין גם בזה רק משום חשש דל יעשה כדי אחיזה ויחשוב שהוא כדי אחיזה אמרו לטמא בכדי אחיזה וביתר מכדי אחיזה שוב לא חיישינן דעל פחות מכדי אחיזה יחשוב שהוא יותר מכדי אחיזה כמו דלא חיישינן בעולת העוף ברוב הנראה לעינים שיחשוב על מה שאינו רוב אפילו מצומצם שהוא רוב הנראה לעינים כמו כן לא חייש נן דיחשוב על פחות מכדי אחיזה שהוא יתר מכדי אחיזה ומנא לן דהך כדי אחיזה דמתניתין הוא מן הדין שמא זהו באמת מכח תקנה ומהראוי שיהא טהור כדי אחיזה מן הדין כיון דהכי איתא באמת בת"כ וע"כ דבאמת כדי אחיזה טהור במתניתין רק עד כדי אחיזה קאמר דטמא ולא עד בכלל והשתא קשיא לי' שפיר דליכא למימר דאפילו פחות מכדי אחיזה מן הדין טהור רק מכח גזירה טמא דאיזה שיעור הוא זה ולא שייך להגביל שיעור רק כדי אחיזה או דעד כאן ולא עד בכלל והוי כדי אחיזה עצמה שיעור לטהרה או כדי אחיזה שיעור לטומאה אבל פחות מכדי אחיזה שיהא שיעור לטהר ופחות דפחות לטמא זה אי אפשר ושפיר פריך:

אלא דעדיין יש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל כיון דפסק פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות דבכדי אחיזה עצמו טהור ואפילו מדרבנן ואפילו בטומאה דאורייתא אלמא דלא גזרינן כלל ומוקמינן אדינא ולמה בפרק כ"ג מהלכות כלים פסק כר"נ דטלית שאינה טבולת יום גזרינן דילמא לא עביד רובא והוא תרתי דסתרי לפי הסוגי' דכאן ונראה לי לומר משום זה דוודאי הך דת"כ דקתני בהדיא בנבלתם ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה יכול אפילו פחות ת"ל יטמא הרי בהדיא דכדי אחיזה טהור ובמתני' באמת משמע כדי אחיזה טמא והיינו מדקאמר ולחמת עד שיפשיט את החזה והכוונה דלחמת טמא עד שיפשיט את החזה משמע דכדי אחיזה דמעיקרא היינו ג"כ לטמא דאל"כ כיון דאח"כ לחמת הכוונה דטמא עד שיפשיט החזה ואף כאן הי' לו לומר עד כדי אחיזה וממילא כדי אחיזה טהור כמו כשהפשיט החזה דחמת ומדקאמר כדי אחיזה ש"מ דבהא טמא והרמב"ם פסק כברייתא דת"כ משום דהכא נמי משמע בהנך ברייתות שהביאו לעיל בגמרא המפשיט כשיעור הזה מכאן ואילך ואי הכוונה דוקא ביותר הוי לי' לומר המפשיט יותר מכדי אחיזה או יותר משיעור זה ומדקאמר כשיעור הזה מכאן ואילך הרי כשיעור הזה ג"כ טהור והיינו מכאן ואילך כמו שפירשתי לעיל ועוד בתוספתא קתני בהדיא המפשיט כשיעור הזה [דהיינו כדי אחיזה שזכר שם] הנוגע במופשט טהור ולא הוזכר כלל מכאן ואילך עיי"ש ומעתה אני אומר דהך גזירה לא שייך אלא בטלית דשיעורה הוא משהו אחר מחצה ובזה ס"ד לחוש דיחשוב דשיעור המוגבל הוא מחצה כיון שלא נשאר רוב שלם וכן בעולת העוף כיון שלא נשאר רוב קיים [תדע דמהאי טעמא איכא מ"ד מחצה על מחצה כרוב] וכמו כן הכא כיון דשיעור כדי אחיזה הוא שיעור מוגבל יחשוב שהוא שיעור לטהרה ובאמת הוא שיעור לטומאה אבל לפי תנא דת"כ דכדי אחיזה שיעור לטהרה באמת לא חיישינן דיחשוב פחות מזה טהור דאיזה שיעור הוא פחות כיון שלא שמענו שיעור זה כלל מאיזה צד יחדש הוא שיעור אחר שלא הוזכר כלל הילכך לדידן דקי"ל כתנא דת"כ לא חיישינן כלל ובכדי אחיזה טהור אפילו בטומאה דאורייתא כנ"ל גם מהך סוגי' עצמה מוכח בהכרח כן] מהך קושיא הנ"ל דנהי דהוי סבירא לי' כדי אחיזה לטמא מ"מ דילמא מדינא טהור רק מחשש דילמא לא אתי למיעבד כדי אחיזה מטמאין לה וע"כ דאי כדי אחיזה טהור לא הי' מקום לגזור שמא יטהר בפחות מכדי אחיזה ואף דלעיל ריש השוחט אמרינן גבי מחצה על מחצה כרוב מדרבנן דילמא לא אתי למיעבד פלגא היינו התם דהדבר תלוי בשני החצאין ושפיר יש לטעות שזה חצי מזה ויחשוב דשניהם שווין מה שאינו כן [ואף זה רק לס"ד ליישב הך מ"ד דהוי כרוב ובמסקנא אינו כן] אבל הכא דשיעור כדי אחיזה הוא שיעור בעצמותו אינו תלוי בשאר העור כלל כל שצריך כדי אחיזה לא שייך שיחשוב שיש כדי אחיזה מה שאינו כן רק החשש הוא השתא כיון דבעינן באמת יתר מכדי אחיזה חיישינן שיחשוב דשיעור כדי אחיזה הוא המטהר אבל לדידן דכדי אחיזה באמת מטהר לא קשיא כלל כנ"ל. ועמ"ש לקמן עוד בסוף הסוגי' ישוב נכון לדברי הרמב"ם.

שם הב"ע בטומאה דרבנן. פירש"י כגון שמנה עשר דבר ובהמה זו קדשים היא ואם נגע בה טמאה מדרבנן הלכך לא מחמרינן בה כ"ה ע"כ. ולא אוכל לידע בעניותי היאך יפרנס הרב ז"ל חי' דקתני במתניתין וחי' בקדשים מי איכא כדפריך לעיל פרק השוחט (דף ל"ג ע"א) ומי הכריחו לפרש, בשמנה עשר דבר דאינן מטמאין רק תרומה וקדשים אטו ליכא טומאה דרבנן דמטמא חולין והרי עור האדם שעיבדו אינו רק מדרבנן ופשיטא דהוי טמא מת ממש גם מה שפירש בד"ה תינח לא ידעתי מה ביקש בכל דבריו בזה ובוודאי הך בין בטהורה בין בטמאה טהורה וטמאה ממש קאמר מדלא קתני להו בסוף אחר גסה ודקה רק דקמש"ל דכל מיני עורות שווין בזה ובאמת דבהא הוי ניחא טפי דאי הכוונה טהורה וטמאה היינו לטמא וליטמא להכניס ולהוציא הוי אתי שפיר טפי הא דדייק ממתני' דכדי אחיזה טמא רק ביתר טהור כיון דקתני לטמא וליטמא בכדי אחיזה אבל בתוספתא קתני בהדיא דכדי אחיזה טהור ומ"מ קתני טהורה וטמאה ש"מ דמינים הוא דקא חשיב ומ"מ מקשה שפיר מטמאה דע"כ היא נבלה דאורייתא כמו שפירש"י בעצמו דאי אפשר לטמאה שלא תהא נבלה גם אני תמה על רש"י ז"ל במה שפירש מטמא במוקדשין כלומר אם של מוקדשין הוא והיינו ג"כ דבמתניתין בקדשים וזה תימא דפשיטא דהכוונה במוקדשין דכל טרפה שנגעה במוקדשין מטמאה אבל לא שהטריפה מוקדשין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא פ"ב מהלכות אבות הטומאות וכן נראה מדברי רש"י ז"ל עצמו לעיל (דע"ג ע"א) בד"ה מטמאה מוקדשין מדרבנן לכן כל דברי רש"י בענין קצרה דעתי מלהבין וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

שם תינח טמא בטהורה טהור בטמאה וכו' בטריפה. אף דבמתניתין לא הוזכר טמא בטהורה טהור בטמאה דטמאה וטהורה מינים הוא דקא חשיב מ"מ פריך שפיר דע"כ טמאה נבלה היא ובטהור שנגע בה עסקינן דמאי נ"מ נגיעת טמא בטמאה אלא שאני תמה מה דמוקי הך דטמאה בטריפה דא"כ הך טמאה כוללת כל המינים דקא חשיב וע"כ לאו מינים קא חשיב רק טהור שנגע בטמאה דהיינו טריפה א"כ מ"ש דחשיב טמאה באמצע בסוף אחר גסה ודקה הוי לי' למיחשבי' דהא כלהו דוקא בטמא שנגע בהם כשהם טהורין והוי לי' למיתני בין בטמאה בסוף דכולל כל המינים ואולי מה דנקט טריפה היינו ג"כ מצד המין הוא דס"ד כיון שהיא חולנית וסופה למות עורה משונה והוא חלוש ויש לו דין אחר כמו דחשיב דקה וגסה ובהמה וחי' חשיב נמי טריפה וכיון דמצד מין הוא לא הקפיד לחשבה קודם כנ"ל:

שם ת"ש המפשיט בשרצים וכו' הא בגמל אינו חיבור. איכא למידק אטו הכא ס"ד דמשום גזירה דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה יהא צריך להפשיט כולו דוקא בשלמא בטלית כיון דמצריכין יותר מרוב אין לנו שיעור רק כולו תדע דבעולת עוף דיו להצריך רוב הנראה לעינים א"כ שפיר יש לומר דבגמל שהוא טמא דאורייתא ביותר מכדי אחיזה טמא להרחקה דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה אבל בשרצים עד שיפשיט את כולו ועוד דבשרצים מדאורייתא טמא עד שיפשיט את כולו ונראה לי דהכי מקשה כיון דבברייתא תני מעיקרא הנך דשיעורן בכדי אחיזה וקתני המפשיט בשרצים אלמא דבא לחלק בין הפשט שרצים להפשט הנך דמעיקרא והשתא שרצים דטומאה דאורייתא הן א"כ מ"ש דנקט שרצים הא כל הטמאים דאורייתא כגון גמל ג"כ חלוק מהנך דמעיקרא דכלהו בטומאה דרבנן אבל גמל שיעור אחר יש לו ומדקתני לחלק בשרצים ש"מ דגמל אף דטמא דאורייתא שיעור הפשטו כמו כל הני דמעיקרא ובכלל בהמה טמאה דחשיב מעיקרא הוא ומשני לא דבא לאשמועינן לענין שיעור הפשט לטהר המופשט דבהא בגמל נמי שיעור אחר יש רק דבא לומר לענין לטמא מקום החיבור בעצמו דבשרצים עור הצואר חיבור ובשאר דברים טמאים וטהורים בכולם עור הצואר אינו חיבור והנוגע בעור שכנגד הצואר אינו טמא דלא הוי שומר ואפילו לפירש"י ז"ל דהך עור הצואר לענין לטהר המופשט הוזכר מ"מ לא ידעתי למה פי' דעל גמל קאי דכיון דקאי על המרגיל ומפשיט לחמת ואין כאן שיעור כדי אחיזה כלל א"כ כולם שווין דבשאר טמאים וטהורים במרגיל והפשיט עד אחר החזה הנוגע במופשט טהור דעור הצואר לא חשיב לעשות המופשט כמחובר אבל בשרצים אינו כן דאפילו עור הצואר עושה המופשט כמחובר ואולי מה שפירש"י דעל גמל קאי היינו למאי דעסקינן השתא דבטומאה דרבנן מיירי א"כ יש לומר דוקא בטומאה דאורייתא עושה עור הצואר המופשט כמחובר אבל בטומאה דרבנן כ"ע מודי דאין המופשט כמחובר קמש"ל דאפי' גמל דטומאה דאורייתא כמו שרצים מ"מ אין עור הצואר עושה המופשט כמחובר ועמ"ש במשנה ולקמן בגמרא בקושית ר' יוסף ותירוצו של אביי:

שם ל"ש אלא שלא שייר בה כדי מעפורת וכו'. בזבחים (דף צ"ד ע"ב) במשנה אמרו שם בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים קרעו נכנס ומכבסו במקום קדוש ופריך בגמרא קרעו בגד אמר רחמנא והאי לאו בגד הוא ומשני דשייר בה כדי מעפורת ופריך מר"ה דהכא דאי שייר כדי מעפורת עדיין טמא ומשני מדרבנן הוא דטמא והנה רש"י ז"ל פי' דטעמא דשייר כדי מעפורת דראוי לחברו ושמו עליו ובגד קרינן בי' והתוס' שם הקשו מ"ש דלענין טומאה לא חשיב בגד שהרי טהור הוא מדאורייתא ולענין חטאת מיקרי בגד וכמו כן קשיא בכלי שניקב בשורש קטן דלגבי טומאה אינה כלי ולגבי חטאת הוי כלי ותירצו כיון שמועיל יחוד לכלי לזיתים או לרמון הי' מקבל טומאה חשיב הוא כלי וכן לבגד הי' מועיל יחוד כיון שנשתייר בו כדי מעפורת לכך חשיב בגד כיון שאינו מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא [ולא ידעתי מה צורך להו לזה הא יכול להיות שמייחדו באמת לכך קודם שמכניסו] ויש לתמוה מה פריך מהך דר"ה דהכא הא איכא למימר דהכא שאני דקרעו רובא ומשייר כדי מעפורת אמרינן דעדיין כולו חיבור אבל אי קורע לגמרי אף שיש בקרעים כדי מעפורת בוודאי טהורה דהא נתבטל שמו עליו שהי' מקודם ואינו ראוי למלאכתו הראשונה א"כ התם מיירי שקורע לגמרי ומשייר בקרעים כדי מעפורת דחשיב בגד כיון דלא מחסר רק יחוד אבל לענין טומאה מה בכך טומאה דמעיקרא פרחה מיני' דנתבטל ממה שהי' מעיקרא ועכשיו אי מייחד לי' בוודאי מקבל טומאה שנית הילכך לענין חטאת בגד קרינן בי' ולפירש"י ז"ל שפירש דלכך מהני שיור כדי מעפורת משום דראוי לחברו ושמו עליו משמע דבעינן דוקא שיהא שמו דמעיקרא עליו ולכך פי' דאינו מחלקו לגמרי דאי מחלקו לגמרי אפי' נשאר בקרעים כדי מעפורת לא מהני והיינו דבעינן שיהא אותו בגד שניתז עליו יכבס במקום קדוש כדכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש ואי קרעו לגמרי בטל בגד דמעיקרא ונעשה בגד אחר א"כ לפי פירושו ודאי יש לתמוה מ"ש טומאה מחטאת למה בחטאת חשיב בגד כדמעיקרא כל ששייר כדי מעפורת ומ"ש לענין טומאה דמדאורייתא פרחה טומאה מיני' ועוד קשה הא במשנה עצמה קשה דקתני קרעו ומכניסו במה נפשך אי קריעה זו מטהרת אותו דשוב אינו בגד א"כ מאי יכבס ונהי שיש לומר שזו היא קושית הש"ס בגד אמר רחמנא שיכבס והאי כיון שקרעו לאו בגד הוא אבל מה משני בשייר כדי מעפורת א"כ חשיב בגד ולמה אינו טמא ומ"ש דפריך ללישנא קמא דר"ה ללישנא בתרא קשה טפי דקאמר דאינו מטמא א"כ אכתי לאו בגד הוא ובהכרח צריך לומר דשאני טומאה כיון דנתבטל ממלאכתו הראשונה פרחה טומאה דמעיקרא מיני' אבל חטאת כיון דמ"מ עכשיו אכתי הוי בגד שפיר שייך בו תכבס וא"כ לפי זה קשיא כהנ"ל דנימא דקרעה כולה ונשתייר בקרעים כדי מעפורת דאכתי הוי בגד ומ"מ אינו למלאכתו הראשונה ופרחה טומאה מיני' וצריך לומר דמשמע לי' דע"כ לא קרעה כולה דאי קרעה כולה א"כ אי יש בשניהם כדי מעפורת הרי ב' בגדים הם והבגד תכבס כתיב ואי קרע אחר אין בו א"כ אינו מכניסו כולו רק אותו חלק שיש בו כדי מעפורת וקרא משמע דכולו מכניס ומכבס וע"כ דלא קרעו כולו וכיון שיש בנשאר כדי מעפורת ויש שם עליו שם בגד ממילא מכניסו כולו אף שנקרע רובו מה בכך כיון שהנשאר חשיב בגד ממילא כל מה שדבוק בו מכניס אבל טומאה פרחה דלאו בגד דמעיקרא הוא ופריך מלישנא קמא דטמא דהוי בגד כדמעיקרא א"כ מה מועיל קריעה להכניסו ומשני מדרבנן אבל לפירש"י ודאי קשיא ודוק:

שם עור טמא מדרס וכו' לימא חלים פירש"י בד"ה שנתן בו איזמל שהתחיל לבטלו טהרו ואעפ"י שיש עדיין בגדול חמשה על חמשה וכו'. למדנו מתוך דברי רש"י ז"ל דאי אין בעור רק שיעור מדרס והתחיל לחתוך אפי' לא חתך רובו לכ"ע טהור ואפי' לרבנן דע"כ לא בעינן רובא אלא בגדול שיש בו כמה שיעורים אז בעינן רובא לבטלו ממלאכתו הראשונה אבל ביש בו רק שיעור כל שנפחת השיעור טהור והיינו דמחלקינן לעיל פרק בהמה המקשה בין שלש על שלש הבאות מבגד גדול לטלית של שלשה על שלשה שחלקו דבשלשה על שלשה אין כאן מגע מדרס דכל שהתחיל לקרעו נתבטל המדרס אבל שלש על שלש מבגד גדול דחלק הנשאר לא נתבטל ממלאכתו הראשונה במה שקרע ממנו שלש על שלש ועוד דקודם שקרע רוב בהתחלתו נטמא מגע מדרס כיון שעדיין טמא מדרס ומיושב קושית התוס' בד"ה ל"ש אלא טלית כמו שאבאר בתוס':

מיהו יש לדקדק כיון דאמר ר"ל לא שנו אלא טלית אבל עור חלים משמע דבא לחלק בין טלית לעור והרי טלית זה ע"כ שנשאר בו שיעור טומאה רק נתבטל ממלאכתו הראשונה אבל בלא נשאר שיעור טומאה אפילו רוב לא בעינן דהא אפילו בעור דסובר ר"י כיון שנתן בו איזמל לא פליגי רבנן רק עד שימעטנו מה' טפחים אבל כל שנמעט משיעורו אפילו ליכא רובא טהור א"כ כ"ש בטלית דע"כ מיירי שנשאר שיעור טומאה א"כ היכי קאמר ל"ש אלא טלית הא עור דומיא דטלית שנשאר שיעור טומאה טמא לרבנן מטעם אחר דבהא לא אמרינן דנתבטל ממלאכתו הראשונה ואפילו לא חלים ור"י נמי היכי פליג עלי' דעור דינו כטלית דהא לכ"ע כל שנשאר שיעור טומאה בעור לא מהני קריעה כלל ואפילו רובא לא מהני וצריך לומר דאף דקאמר לא שנו אלא טלית אבל עור חלים לאו בעור דומה לטלית מיירי רק בעור שלא נשאר שיעור טומאה דכה"ג בטלית מהני אפילו לא נקרע רובא רק שיהא פחות מכשיעור אבל בעור כל שלא נקרע לגמרי חלים וכל שהי' בו מעיקרא כשיעור בעינן קריעה לגמרי דוקא משום דחלים ור"י פליג דעור דמי לטלית דמהני בי' קריעה למעוטי שיעורו כמו גבי טלית רק טלית יתר על העור בזה דאפילו נשאר שיעור מהני קריעת רובו לבטלו ממלאכתו הראשונה משא"כ עור לעולם שמו עליו:

והנה יש לדקדק עוד כי כפי הנראה טעמייהו דפליגי רבנן ור"י בעור ולא פליגי בטלית דלעיל דלר"י כל שהתחיל לקרוע טהור מעיקרא ולרבנן לא משום דבטלית לאו במחשבה יורדת לידי טומאתה הילכך במה שחישב לקורעה אינה יוצאת מידי טומאה עד שיקרענה כשיעור קריעה ולא טהרה מעיקרא רק בעור כיון דעורות מחשבה מטמאתן סובר ר"י נהי דמחשבה גרידא אינה מוציאה מידי מחשבה אבל כל שעשה בה קצת מעשה ג"כ מועלת מחשבתו להוציא מידי מחשבה ראשונה ורבנן ס"ל דמעשה ממש בעינן אבל עכ"פ מנין לנו להקשות על ר"ל דילמא הכא שאני כיון שחישב לרצועות וסנדלין ופיחתה מן השיעור מהני אפילו לרבנן דהא חזינן לר"י מהני מחשבה זו אפילו בנתינת איזמל אבל בלא"ה באמת אמרינן דעור חלים וצ"ל דהכא נמי בהך דר"ל כיון שקרעה אין לך מחשבה גדולה מזו שרוצה לבטל מחשבה ראשונה שחישב עלי' לשטיח ומ"מ סובר ר"ל דלא מהני עד שיקרע כולו א"כ ה"ה וכ"ש חישב לרצועות וסנדלין אך הא קשיא לפיר"ת לעיל דאפילו בטלית מהני התחלת קריעה לטהר למפרע ומ"ש דבעור פליגו רבנן הא עור כ"ש מטלית ובוודאי לא שייך לומר דהא דמטהר ר"י משנתן איזמל היינו אף שלא עשה יותר כלום ונשאר העור כמקדם הא וודאי ליתא דא"כ וודאי לא מהני מחשבה בלבד ליטהר ועוד דנצטרך לומר דאי גמר הקריעה אפילו רבנן מודי דטהור למפרע וזה אי אפשר דקתני בדברי ר"י כיון שנתן בו איזמל טהור ורבנן קאמרי עד שימעיטנו מה' טפחים משמע בהדיא דדוקא אחר מיעוט ה' טפחים טהור לרבנן ולא למפרע וא"כ אי בעור לא מהני לרבנן שיהא טהור למפרע כ"ש בטלית ור"י נמי לא פליג רק בעור אבל בטלית לא לכן דברי ר"ת הנ"ל צ"ע לפע"ד ועוד דלדברי ר"ת ז"ל מנא לן באמת להקשות לעיל לר"נ דמחלק בטבולת יום מהך דעולת העוף וכדי אחיזה דילמא לא קאמר ר"נ רק דאינה טהורה משהתחיל לקורעה דשמא לא יקרע רובא אבל בעולת העוף בכדי אחיזה לא גזרינן להצריך יותר משום שמא לא יעשה כשיעור דכאן נמי אין מצריכין יותר רק לקרוע רובא רק בפחות מרובא למפרע אין מטהרין דשמא לא יקרע רובא דהוא השיעור שצריך לקרוע. ועדיין יש לדקדק דהא משמע דע"כ לא פליג ר"ל רק בהניח עכ"פ מקצת מחובר ועשה בו קרע כמו שפירש"י אבל בחתך כולו לגמרי ואין למה שחתך חיבור עם מה שנשאר לכ"ע לא אמרינן חלים א"כ מנא לן דהכא מיירי שעשה בו חתך עד פחות מה' טפחים דילמא חתך כולו עד פחות מה' טפחים דהא עד שימעיטנו קאמר דהיינו שיחתך רצועות רצועות עד שלא ישאר ה' טפחים וצריך לומר דכיון דר"י קאמר כיון שנתן בו איזמל ורבנן קאמרי עד שימעיטנו מה' טפחים משמע דכל שחתך באיזמל עד פחות מה' טפחים מהני אפילו לרבנן אפילו לא עשה רק סדק וחתך לארכו ולא נשאר באחרונה חיבור ה' טפחים טהור כנ"ל:

שם מתיב ר' ירמי' וכו' ואמאי לימא חלים. באמת שקושיא זו תמוה מאוד לכאורה וכמעט אי אפשר להולמה דמה ענין פלוגתייהו דפליגי בעור שתהא העור כולו עדיין כמו שהי' לפי שיכול לתפרו להך דמתניתין דמיירי לענין חיבור העור לבשר שיהא כמופשט או לא הופשט וכבר תמהו בזה התוס' ואין מזור ותרופה לכאורה בתירוצם כלל כמבואר לכל מעיין אבל לדעתי נראה לי לפרש כל הסוגי' בפשיטות והוא דוודאי פלוגתייהו דר"י ור"ל הוא בעור שחתך בו עד שלא נשאר שיעור טומאה וסובר ר"ל דהוא חלים דהיינו שהוא כמקדם מחמת שיכול לתפרו והוא בחזקו כמקדם מחמת אותו מיעוט שלא נקרע אבל טלית שנקרע אף שיכול לתפרו הוא חלוש במקום התפירה ואינו כמקדם ואין מועיל לו מה שלא נקרע שיהא חזק כדמעיקרא ור"י סובר דאפי' עור דינו כטלית ולא מהני חלים לשווי' כמעיקרא [דהא אין לפרש דפליגי בהא גופא אי עור חלים או לא דמלבד דלא שייך שיחלקו במציאות טבע העור אבל בלא"ה הרי הקשו מתנור והיכי שייך לדמות חלימת עור לחלימת תנור ועוד דהא משמע דאפי' בחלים וקאי פליג ר"י אלא ע"כ הכוונה דסובר חלים לא מהני]:

והיינו דמקשה ר' ירמי' מהך המפשיט דמתניתין דמיירי שעושה סדק בעור לאורך הבהמה מן הצואר עד בין רגלי' ואח"כ פושט והולך מכאן ומכאן כדי אחיזה ויותר והשתא כיון שכל הבהמה עדיין העור מחובר לה רק באמצעותה נפתח העור מן הבשר מכאן ומכאן א"כ פשיטא דאי יקח ב' חלקי העור מכאן ומכאן ויתפור זה לזה על פני אורך הסדק א"כ כל העור שומר עדיין כמקדם ונהי דאי יקח עור שהופשט לגמרי ואח"כ ירצה לכסותה באותה עור ולתפור בוודאי אין זה חלים כיון שאין בעצמותו שום חיבור לבשר רק העור מחובר ע"י תפירה אבל יותר מכדי אחיזה כיון שיש כאן חיבור עור לבשר רק יותר מכדי אחיזה נתפרד מן הבשר א"כ כשחוזר ותופר מה שנפתח זה לזה הרי הוא ממש כבתחילה והוא חזק וחלים והוי ממש כמו עור דפליגי ר"י ור"ל דכיון דמקצתו מחובר אי יתפור אחר כך מה שנקרע לר"ל הוי תיכף כמחובר א"כ למה יותר מכדי אחיזה טהור כיון דמה שלא הופשט עדיין מחובר לבשר הרי אי יתפור מה שהפשיט זה לזה הוי חיבור יפה כמקדם והוי שומר לבשר וממילא אפי' קודם תפירה מקבל טומאה ומוציא טומאה דהוי שומר כמקדם ואהא משני ר' אבין ראשון ראשון עושה ניפול והיינו כפירש"י דאותו חיבור שהי' מעיקרא לבשר כיון שהופשט הוי כמו שנפרש לגמרי דהא אין סופו להתחבר לבשר והוי כמו עור שהופרש לגמרי זה מזה דלא מהני מה שיכול לתפרו שיהא חיבור קודם הילכך אף כאן נהי דשאר העור מחובר לעור זה אבל כאן אנו דנין על החיבור לבשר ועור זה שהופשט שוב אין בו חיבור ואין סופו להיות לו חיבור לבשר הילכך הוי כנפרש לגמרי דפשיטא שאין מועיל מה שיכול לחזור ולחברו כיון שאין לו עכשיו חיבור עם הבשר כלל והוי כניפול לגמרי בשלמא בעור דפליגי ר"י ור"ל שאנו דנין על חיבור ושלימות העור שיהא כולו אחד שפיר אמרינן כיון שהוא מחובר במקצת אמרינן דהוי כולו חיבור כיון שיכול לתפור ויהא כולו אחד כמקדם אבל כאן אין דנין על חיבור העור זה בזה רק על חיבור העור לבשר וכל מקצת שנפרש אין לו חיבור של כלום עם הבשר והוי כמו שנפל לגמרי דאינו מועיל מה שיכול לחברו ע"י שיתפור ודוק היטב כי ברור הוא ועמ"ש בסמוך:

שם אמאי הא חלים וקאי. גם בזה תמוה מאוד לכאורה כי רש"י ז"ל פי' דהכוונה דלמה הנוגע בעור שכנגד הצואר טהור לריב"נ הא חלים וקאי וזה פלא דמה ענין הך מילתא לפלוגתא דר"י ור"ל הא בפשיטות צריך ליתן טעם לריב"נ למה אינו חיבור הא אפי' כזית בשר הנוגע בעיר מאחוריו טמא ואי נימא לפי שעור הצואר אינו מחובר יפה אם כן היינו הך שתירץ אביי בשומר העשוי לנתק מאיליו אי הוי שומר וכבר הקשו התוס' כה"ג ודחקו הרבה מאוד. אבל לדעתי נראה פשוט דס"ד דהך עור שעל הצואר דפליגי בי' ריב"נ ורבנן קאי על המרגיל דקתני מעיקרא והיינו משום דלא ידע מ"ש עור הצואר דפליגו בי' טפי מכל שאר מקום שעדיין מחובר דלכ"ע הנוגע בעור שכנגד בשר שהוא מחובר בו טמא ומ"ש עור הצואר ובהכרח דעל המרגיל קאי שהוא מתחיל להפשיט מרגל ואינו עושה שום חתך וקרע בעור ומפריד העור מן הבשר כולו ואח"כ פשטו מן הרגלים לגמרי ואין בו חתך ועושה ממנו חמת וקאמר מעיקרא דכולו חיבור והיינו דבהפשט דעלמא כל שהפשיט יותר מכדי אחיזה הוי הפשט ושוב אין הנוגע במופשט טמא ולחמת עיקר קשוי ההפשט הוא החזה לכך כל קודם הפשט החזה הוי כמו בשאר הפשט פחות מכדי אחיזה דאינו הפשט ובמרגיל דהתחלתו מן הרגלים הוי כולו חיבור לכ"ע עד שמגיע אחר החזה ובעור הצואר פליגו בהא וסובר ריב"נ דכל שהפשיט החזה ממילא הנוגע במופשט טהור כמו במפשיט יותר מכדי אחיזה ורבנן ס"ל דבמרגיל כולו טמא אפי' נוגע במופשט עד שיפשיט את כולו אפי' מה שעל הצואר והשתא בשלמא לר"י אתי שפיר דסובר ריב"נ אינו חיבור והיינו לטמא הנוגע במופשט משום דלא ס"ל דחלים וקאי דנימא דאף דמה שהופשט עדיין חלים וקאי ולא יתפרד כיון שדבוק בצואר והעור כולו מכסה כל הבהמה כמקדם אף מה שהפריד מן הבשר הא לא ס"ל וכלפי מה דמשני מעיקרא דלא מהני חלים דראשון ראשון עושה ניפול והיינו כיון דברגע שהתחיל להפשיט ונתגלה הבשר נעשה כהופרש לגמרי כמו שפירשתי לעיל ועל זה קאמר דהכא לא שייך זה דהוא חלים וקאי ואינו עושה ניפול כלל דהא לא נתגלה הבשר ממנו ועדיין הוא מכסה הבשר עד סוף ההפשט שהוא פושטו כולו מן הרגל [ועיין בכ"מ פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה י' שכתב שם ג"כ בפי' מרגיל כמו שכתבתי] אבל לר"ל דסובר חלים תיקשי נימא חלים והכא לא שייך עושה ניפול דחלים וקאי ואהא קאמר לי' אביי אימא סיפא דחכמים אומרים חיבור ש"מ משום דחלים וקאי א"כ פליגי בפלוגתא דר"י ור"ל ומשני אביי דפלוגתייהו בחיבור עור הצואר עצמו דעשוי לנתק מאליו ופליגו בנוגע בעור שכנגד הבשר דריב"נ ס"ל אף דבעלמא טמא הכא טהור דלא הוי שומר כיון דעשוי לנתק ורבנן ס"ל דהוי שומר אבל במרגיל ולענין שאר העור שהופשט כבר לא פליגי כלל דלריב"נ דחיבור עצמו אינו חיבור כלל כ"ש דמופשט הוי חיבור ולרבנן דפליגי עלי' דהוי שומר ממילא לר"י דלית לי' חלים א"כ הנוגע במופשט טהור אפי' לרבנן ולר"ל דסובר חלים ממילא כולו חיבור וגם זה ברור ועיין מה שכתבתי בתוספות בד"ה עור:

בתוס' בד"ה עולת העוף וא"ת ומאי קושיא שאני התם דגזה"כ הוא שלא להבדיל וי"ל וכו' רוב הנראה לעינים. לכאורה תמוה מאד דהיכי סליק אדעתייהו שיהא קושית הש"ס לגזור היינו שיעשו גזירה להבדיל היפוך ציווי התורה והרי עיקר החשש שמא לא יעשה רוב ומשום חשש שמא יעבור על דברי תורה יגזרו שיעבור בוודאי והרי עיקר הגזירה הוא כמו שפירשו התוס' בעצמם לעיל (דף כ"א ע"ב) משום דראוי לחוש דמחמת איסור הבדלה לא יעשה אפילו רוב וא"כ היכי ס"ד דמחמת זה יצוו להבדיל דוקא ואי נפרש על דרך זה צריך לומר דהכוונה משום גזירה לא יעשה כלל עולת העוף וכן פי' הרשב"א ז"ל ועל זה הי' להם להקשות מנא לן להקשות כך לדמות לטלית דהתם מה בכך יקרע כולה אבל היכי נימא דיבטלו דין עולת נדבה של עוף לגמרי מהאי חששא ונראה לי דכוונת התוס' דוודאי הא ידעו דלא היתה הקושיא שיבדיל דוקא רק למה סגי ברוב יהא הדין שצריך למלוק עד סוף קודם שיבדיל ולא ישאר רק כדי קיום מצות ולא יבדיל ולמה סגי ברוב ואהא קשיא להו לתוס' שאני התם דגזה"כ הוא שלא להבדיל וא"כ כיון שאסור להבדיל ממילא כמו שצריך הרחקה שמא לא יעשה רוב כמו כן צריך הרחקה מן הגמר דיש לחוש שיבדיל משא"כ בטלית דבקריעת כולה אין חשש כלל (וזה שכתבו שאני הכא ולפי פשוטו לא שייך לשון זה דאטו חילוק עושין ביניהם הא אין כאן התחלת קושיא ותמוה הוא להקשות כך ולפי הנ"ל ניחא דקושיתם הוא דהך דהתם לא דמי להכא כמו שכתבתי] ואהא תירצו דהקושיא הוא לעשות דבר ממוצע רוב הנראה לעינים ויש הרחקה מב' הצדדים ושוב ליכא למיחש שיבדיל ולא שלא יחתוך רוב ולמה סגי ברוב מצומצם:

ובהכי ניחא לי דקדוק לשון התוס' שכתבו דגזה"כ הוא שלא להבדיל דמשמע דהשתא בקושיא חדשו איסור הבדלה והרי ע"כ עיקר קושית המקשן מכח איסור הבדלה דאי אין איסור לא שייך חשש כלל דדוקא טלית חס עלי' משא"כ עולת העוף וע"כ דבעולת העוף נמי יחוס מכח איסור הבדלה ועוד מאי לשון גזה"כ שכתבו דמה נפקא מינה שהוא גזה"כ או איסור בעלמא ולא הוי להו לומר רק שאני התם דאסור להבדיל ולהנ"ל ניחא דס"ד כיון דקדשים בעי כוונה ובלי כוונה אינו כלום א"כ ס"ד דאין הקפידא כלל על הבדלה דמה בכך שהבדיל כיון שאינו בכלל המליקה רק שהקפיד הכתוב שלא יכוון במליקתו להבדיל דוקא שזה מוסיף על המצוה דמצותה ברוב וזהו מצות המליקה וכל שנתכוון למלוק כולה ומלק קילקל המצוה א"כ ממילא כל שאירע שמלק כולו שלא במתכוון לא איכפת לן ואהא כתבו מנא לן להקשות שאני התם דגזה"כ הוא שלא להבדיל דוקא והבדלה עצמותה מעכבת וא"כ ממילא אין לעשות קרוב להבדלה שמא יבדיל כנ"ל אך כבר כתבתי בגמרא ליישב קושית התוס' בפשיטות ויתיישב בזה הקושיא בד"ה דילמא עיי"ש:

בד"ה אבל שייר בה כדי מעפורת לא. בפרק דם חטאת וכו' אינו טמא אלא מדרבנן. שם הקשו אהא דמוקי הא דקתני במתניתין בגד שניתז עליו דם שיצא ונטמא קרעו ומכניסו ומכבסו במקום קדוש ופריך קרעו לאו בגד הוא ומשני דשייר כדי מעפורת ופריך והא אמר ר"ה דאכתי טמא ומשני מדרבנן אבל מדאורייתא טהור וכבר כתבתי שיש לתמוה למה מדאורייתא טהור ולענין כיבוס בגד קרינן בי' וצריך לומר משום דוודאי כדי מעפורת חשיב בגד אבל מ"מ כל שנקרע רובא של בגד שוב אינו אותו בגד דמעיקרא לכך לענין טומאה פרחה מיני' כיון דאינו מלאכתו הראשונה אבל לענין כיבוס אכתי בגד הוא ועמ"ש בגמרא באריכות בזה:

בד"ה לא שנו אלא טלית וכו' נראה דלר"י לא סגי בעור כדי מעפורת וכו'. הנה כפי הנראה מפירש"י כמו שבארנו בגמרא דשיעור טלית ברובא היינו בטלית גדול דאז בעינן רובא וטהורה אפי' נשאר שיעור טומאה שלשה על שלשה כיון שנתבטל ממלאכתו הראשונה אבל עור בעינן שיתמעט שיעורו ולא מהני מה שנתבטל מלאכתו דמעיקרא דלעולם שמו עליו ובעינן שיבטלנו מכשיעור וטלית קטן סגי בקריעה בעלמא לבטל השיעור ואפי' אין בקריעה רוב וה"ה בעור ופליג ר"ל בעור דלא מהני קריעה בעור קטן שאין בו רק ה' על ה' לא מהני קריעה משום דחלים ולר"י מהני קריעה בעור ג"כ כל שנפחת מן השיעור ובעור גדול בעינן שיקרע עד פחות מה' טפחים ובעור קטן שאין בו רק ה' על ה' סגי בקריעה בעלמא כיון שנתמעט שיעורו אבל כל שלא נתמעט שיעור טומאה בעור לכ"ע לא מהני אפילו קרע יותר הרבה מרובא כל שנשאר שיעור טומאה ה' על ה' שמו עליו ולא דמי בהא לטלית לכ"ע ולפי זה נראה פשוט דהא דמחלק ר"ה בין שייר כדי מעפורת היינו דוקא שנשאר שיעור טומאה שלשה על שלשה אבל בלא נשאר שיעור טומאה ממילא ליכא טומאה אפילו אין בקריעה רוב טלית ולפי זה צ"ל דשיעור כדי מעפורת עכ"פ יותר משלשה על שלשה דאי אין בו שיעור טומאה וודאי טהור ומעתה ממילא לא הבנתי כל מה שכתבו התוס' בזה דכיון דמעפורת דטלית ג"כ ע"כ שיש בו שיעור טומאה א"כ ממילא ה"ה בעור כל שלא נשאר שיעור טומאה פשיטא דלר"י טהור ואי נשאר שיעור טומאה פשוט דאפילו לר"י טמא דמה בכך דלא חלים דעור לא נתבטל שמו עד שיפחת מן השיעור כמו שפירש"י:

בד"ה דילמא לא אתי למעבד כדי אחיזה תימא לר"י דמאי פריך הא לא חייס עלה. ואני תמה היכי ס"ד שיהא הקושיא דלא יפשיט יותר רק כדי אחיזה דאטו הכא על ההפשט דנין דמה לנו כמה יפשיט והעיקר על הנגיעה דנין דאי נגע טהור בעור קודם שיעור כדי אחיזה טמא ואחר שיעור זה טהור א"כ החשש הוא שמא יגע טהור בכדי אחיזה ויטהרנו ואח"כ בוודאי יפשיט כולו וא"כ פשיטא דחס עלי' שלא יהא טמא ויאמר דיתר מכדי אחיזה הוי מעיקרא והא דבעינן לעיל חס עלה למיקרעה משום דבלא"ה יקרענה יותר ולכך צריך לטעם דחס עלה אבל כאן ע"כ יפשיטנה כולה רק דאנו דנין על הנגיעה שנגע ושפיר יש לחוש דיגע בכדי אחיזה כמו ביותר מכדי אחיזה ולא ירצה לטמא מכח דחס עלי' והיינו דקאמר וקא נגע בטמאה וקא מטהרינן לי' ולמה לו לסיים הך וקא נגע אטו עד השתא לא ידענו דהנגיעה הוא נושא הענין ולא ההפשט וע"כ דעיקר הכוונה דלא יעשה רק כדי אחיזה ושמא יגע אז טהור בעור ומטהרינן לי' דיאמר יתר מכדי אחיזה הוא וזה ברור:

בד"ה הא יותר מכדי אחיזה טהור ואמאי והא חלים תימא לר"י דהיכי מדמי וכו'. כבר כתבתי בגמרא דשפיר מדמי ממש הך דהכא להתם כיון דמקצתו מחובר ורובו קרוע אשיב חלים כולו כיון דיכול לתפור העור הנקרע ויהא חזק כמקדם א"כ התם נמי כיון דעדיין שאר העור מחובר לבשר א"כ יכול לתפור העור הנפשט שהופשט מכאן ומכאן לחזור ולתופרם ויהא הכל כמקדם וחלים הוא כיון דשאר העור עדיין מחובר חיבור גמור ממילא זה שנתפר ג"כ הוי חיבור גמור והוי שומר לבשר עיי"ש שהארכתי:

בד"ה עור שעל הצואר וא"ת לר"י נמי וכו'. לא ידעתי למה להו להקשות בלשון הזה הא בפשיטות קשיא אטו פליג ר"י בעלמא דעור המחובר לבשר אין הנוגע מאחוריו טמא והרי ברייתא ומשנה מפורשת היא דעור שומר והנוגע בו כנוגע בבשר ואי משום דעור הצואר עשוי לנתק א"כ שוב לא קשיא על ר"ל וברור דהכוונה כמו שכתבנו בגמרא דס"ד דלענין לטמא המופשט במרגיל פליגי ריב"נ ורבנן וסובר ריב"נ כיון דכבר הפשיט החזה דהוא הקשה להפשיט ממילא אין המופשט כמחובר ואין עור הצואר מעכב לטמא המופשט כמו החזה ורק עד אחר החזה הוי כלא הפשיט כלום אבל עור הצואר שהוא אחר החזה [במרגיל] אינו מעכב והוי כמו אחר כדי אחיזה במפשיט דעלמא כסדר שאינו טמא המופשט ופריך לרבנן מוכח להיפוך דהוי חיבור אפי' מה שהפשיט וע"כ משום דבמרגיל חלים וקאי כל שלא הופשט לגמרי אפי' מן הצואר ומסיק דפליגי בחיבור עור הצואר עצמו דהוא עשוי לנתק מאליו ולא הוי חיבור כלל ואפי' הנוגע במקום חיבור מאחוריו אינו טמא לריב"נ דלא הוי שומר ולרבנן הוי שומר ואין זה ענין לחלים כלל וזה ברור והנה רש"י ז"ל במשנה פי' דפלוגתייהו בעור הצואר במרגיל ולטמא המופשט פליגו והיינו כדקס"ד כאן בקושיא אבל תימה דכאן בגמרא פי' בקושיא ג"כ דהכוונה בפשיטות בעור הצואר עצמו בנוגע בו כנגד הצואר והוא תימא לפע"ד ומה שתירצו התוס' דקס"ד וכו' תמוה מאוד דכיון דפליגו ריב"נ ורבנן בפלוגתא דר"י ור"ל ע"כ צ"ל דלפי מה דמשני הוי סברות הפוכות ממש דלר"ל הוי עור הצואר גרע מעור הנקרע ולר"י עדיף ודוק:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה