תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכג.
בגמ' לגיון העובר ממקום למקום וכו' הבית טמא. פירש"י העוברים להלחם על בית מלחמתם. ונראה דמיירי שנלחמו בכל המקומות עם ישראל אבל במקום דמלחמתם עם הנכרים הא אדם כי ימות באוהל כתיב ורק ישראל מטמאין באוהל וע"כ דהך ממקום למקום הכוונה במקום שישראל דרין שם ומלחמתם עם ישראל לכן לא הבנתי לשון רש"י ז"ל דמשמע שהם הולכין עכשיו להלחם ועוברין כאן א"כ מאיזה צד ניחוש לעור אדם מישראל מיהו בלא"ה קשה לי קצת ללישנא קמא דעולא לעיל דעור אדם טהור מדאורייתא רק מדרבנן טמא שלא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין א"כ מלבד דכפי הנראה לא שייך לגזור זה בלגיון דאין נראה עור אדם כלל אלא בלאו הכי כיון דרבנן הוא הי' לן להקל בספיקו דאפילו יש להם עור שמא מעכו"ם הוא. אלא שאני תמה גם ללישנא בתרא דעולא כיון דתנן במתניתין דכולן שעיבדן או הילך בהן כדי עבודה טהורין חוץ מעור האדם ומפרש עולא דמדאורייתא אף עור האדם טהור רק מדרבנן גזרו א"כ עורות הללו שנלקחו למכשפות כמו קרקפלו של ר' ישמעאל א"כ פשיטא שנתבטלו מדאורייתא מתורת בשר והוי רק עור בעלמא דאינו מטמא א"כ הא הוי ספק דרבנן שמא מנכרי הם ונהי דהא אפשר דאין דנין לספק שמא אין להם דהוי כוודאי אבל לחשב כוודאי מישראל קשה מאוד ואפשר דלכך קאמר שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ולכך הוי כוודאי דיש שם עור אדם מישראל [מיהו הך חששא דעולא קשה לחוש בלגיון] ונראה לי דמשום הא השמיט הרמב"ם ז"ל הך ברייתא ולא כתבה בהלכותיו משום דס"ל דהך ברייתא ס"ל כהך תנא דעכו"ם מטמאין באוהל כישראל ואנן כר"ש קי"ל דקברי עכו"ם אינן מטמאין ולכך לא חיישינן לעור אדם בלגיונות:
במשנה לשטיח כדי אחיזה פירש"י וטפי מהכי לא הוי יד. משמע מפירושו דכדי אחיזה עצמה הוי חיבור רק ביותר מכדי אחיזה טהור אבל בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות מבואר דכל שהפשיט כדי אחיזה שוב אינו מטמא ומיטמא והנה בהא דבסמוך ולחמת עד שיפשיט את החזה וודאי הכוונה דכל שהפשיט החזה טהור מ"מ סובר רש"י דבסיפא קאמר דרק לשטיחה טפי מכדי אחיזה אינו חיבור אבל לחמת הוי חיבור עד שיפשיט החזה ובוודאי דבריהם צריכין ביאור ויתבאר בגמרא בס"ד פירושו וטעמו של כל אחד ואחד.
שם עור שעל הצואר וכו' עפירש"י דלענין המופשט פליגי וקאי על המרגיל דרבנן ס"ל דהוי חיבור עד שיפשיט את כולו ואפי' למעלה מן החזה עדיין היי חיבור כיון שלא הפשיט כל הצואר וריב"נ סובר דכל למעלה מן החזה שוב לא הוי חיבור אפי' לא הפשיט הצואר דעור הצואר אינו חיבור גמור כ"כ ואין ראוי להחשיב המופשט חיבור מחמת חיבורו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר דלא קאי על המופשט רק על החיבור בעצמו דבכל מקום כל כמה שלא הפשיט נהי דמה שהפשיט לא הוי חיבור אבל מה שמחובר עדיין טמא אבל עור הצואר כל שהפשיט סביבו שוב אין עור הצואר חיבור דמעצמו נופל ואינו מטמא כלל וגם בזה יתבאר דבריהם בגמרא בס"ד:
שם בטהורה ובטמאה פירש"י שחוטה והוא טמא או נבלה והוא טהור. ואיני יודע למה פי' כך דמאחר דחשיב במשנה בהמה וחי' דקה וגסה הרי דבא לומר דבכל המינים שוה הדין בפשוט כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט החזה א"כ נקט נמי להורות שאין חילוק בין טהורה לטמאה ובשניהם השיעור אחד כדי אחיזה ולחמת עד שיפשיט החזה וטהורה וטמאה ממש קאמר תדע דאי כפירש"י ז"ל הוי לי' לומר הך טהורה וטמאה לבסוף כיון דלא איירי בהא בשינוי המינים רק ליטמא אי לטמא ועוד דהוי לי' לומר הכי לטמא או ליטמא כדקתני בתר הכי במרגיל ומ"ש דנקט הכא טהורה וטמאה וע"כ כמו שפירשתי כנ"ל:
בגמרא מכאן ואילך מאי. הנה אי נפרש כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דכדי אחיזה עצמו בכלל חיבור הוא לטמא רק הטהרה מתחלת טפי מכדי אחיזה א"כ אתי שפיר דשואל מכאן ואילך מאי דבכדי אחיזה עצמה טמא אבל לדברי הרמב"ם וכפי מה שכתבו התוס' מן הספרא דכדי אחיזה עצמה טהור א"כ מ"ש דשואל מכאן ואילך הא בכדי אחיזה עצמו יש להסתפק אי טהור כל המופשט או טפח סמוך לבשר טמא והנה לפירש"י בסמוך דהך טפח סמוך לבשר אינו בטפח ראשון אחר כדי אחיזה א"כ כ"ש כשלא הפשיט רק כדי אחיזה דאין בזה משום טפח סמוך לבשר אבל לקמן אבאר פי' הסוגי' בפשיטות דאי אפשר לחלק כלל לר' אסי בזה דהא קאמר מכאן ואילך מאי הרי דתיכף אחר כדי אחיזה נחלקו ועלה קאמר רב אסי דטפח סמוך לבשר טמא א"כ ממילא להרמב"ם דכדי אחיזה טהור בהא נמי פליג רב אסי דטפח טמא גם אין לפרש דהך טפח דרב אסי היינו כפול וא"כ בכדי אחיזה בלבד אי הפי' במתניתין דבהא טהור אי אפשר שיחלוק רב אסי על רב דא"כ כולו טמא דכדי אחיזה היינו טפח כפול כדלקמן אבל באמת הא ליתא חדא דלמה לא יחלוק רב אסי בהא ומ"ש בפורתא טפי חולק ובהא לא ועוד למה שינה רב אסי מלשון המשנה כיון דעיקר כוונת רב אסי דכל ההפשט כולו תלוי בכדי אחיזה סמוך לבשר דלעולם עד כדי אחיזה סמוך לבשר הוי חיבור וביותר מכדי אחיזה לא הוי חיבור א"כ הי' לו לומר רב אסי אמר כדי אחיזה סמוך לבשר טמא ומדקאמר טפח ש"מ דהך טפח לאו היינו כדי אחיזה דמתניתין וא"כ אכתי הוי לי' לחלוק בכדי אחיזה עצמה כיון דהוי כיותר מכדי אחיזה לדעת הרמב"ם מת"כ הנ"ל:
ונראה לי דסובר הרב ז"ל דהך מכאן ואילך דקאמר הכוונה שעכשיו מיירי דהפשיט כדי אחיזה וקאמר מכאן דהיינו מכדי אחיזה ואילך א"כ ממילא כדי אחיזה ג"כ בכלל השאלה מאי ופליגו בהא ג"כ ואין הכוונה מכאן ואילך היינו יותר מכדי אחיזה כלישנא דמכאן ואילך בעלמא דהכוונה יתר על מה דמעיקרא רק מכאן היינו מכדי אחיזה ואילך היינו יותר כלומר בכדי אחיזה ויתר מזה מאי ופליגי בה רב ורב אסי ועמ"ש בסמוך:
שם המפשיט כשיעור הזה מכאן ואילך. לשון זה קשה להולמו מאוד בין לדעת רש"י דכדי אחיזה עצמה בין לפי' הרמב"ם דכדי אחיזה לא הוי חיבור כי להרמב"ם קשה מ"ש דנקט מכאן ואילך דהא אפילו הפשיט רק כשיעור הזה בלבד טהור הכל כל מה שהפשיט ולמה קתני מכאן ואילך כיון דנקט כשיעור הזה גם מהו לשון זה המפשיט כשיעור הזה מכאן ואילך דאי הפשיט כשיעור הזה לא הפשיט מכאן ואילך וכמו כן לפירש"י קשה דהוי לי' לומר המפשיט יותר משיעור זה הנוגע במופשט טהור ובאמת לפי מה שפירש"י לקמן דיש הפרש לרב אסי בין הפשיט הרבה יותר בין לא הפשיט רק טפח יותר מכדי אחיזה דבהא מודה דאינו טמא הסמוך לבשר והשתא יש לומר דהכי קאמר המפשיט כשיעור הזה מכאן ואילך דהיינו דאותו שיעור עצמו הפשיט עוד והוי כדי אחיזה כפול ובהא ס"ד כיון דהוי ארבעה טפחים דיהא טמא טפח הסמוך לבשר קמש"ל דמ"מ הכל טהור והיינו דמקשה לרב אם אבל מ"מ קשיא לפי מה דמשני דבאמת טפח סמוך לבשר טמא א"כ הך לישנא אין לו הבנה כלל ומ"מ נראה לי לפרשו לפי שיטת רש"י דסובר כדי אחיזה הוא שיעור לטמא ומכלל הטומאה הוא והשתא קמש"ל הברייתא דס"ד כמו דכדי אחיזה ראשונה מטמא כמו כן אי הפשיט אח"כ כדי אחיזה מטמא השני' והראשונה טהורה דלעולם כדי אחיזה סמוך לבשר טמא קמש"ל דכל שהפשיט יותר הנוגע במופשט טהור ושיעור לשון הברייתא המפשיט כשיעור הזה מכאן ואילך והיינו שהפשיט אחר שיעור כדי אחיזה שיעור כדי אחיזה וס"ד דכדי אחיזה אחרונה טמא קמש"ל דטהור הכל וס"ד אפילו טפח סמוך לבשר ומשני דטפח סמוך לבשר טמא רק דס"ד דכולה כדי אחיזה אחרונה הסמוכה לבשר טמאה כמו כדי אחיזה ראשונה קמש"ל דרק בראשונה טמאה ולא באחרונה ומ"מ יש ליישב לדעת הרמב"ם ג"כ בפשיטות דהא גופה קמש"ל דכדי אחיזה עצמה ג"כ טהור הנוגע במופשט והכוונה מכאן ואילך כמו שפרשתי הך מכאן ואילך דלעיל דהיינו כל שהפריש כדי אחיזה מכאן ממקום כדי אחיזה עצמה ואילך לעולם הנוגע במופשט טהור וקמש"ל דאפילו כדי אחיזה עצמה טהור המופשט וביותר מזה ג"כ רק המופשט טהור דס"ד כיון שהפשיט הרבה אפי' מה שלא הפשיט לא הוי חיבור קמש"ל דלעולם הנוגע במופשט טהור ובעור שכנגד הבשר טמא ועמ"ש בתוס' בד"ה טהור המופשט:
שם ת"ש בעור שכנגד הבשר טמא הא בטפח הסמוך לבשר טהור. אי אפשר לפרש דדייק מברייתא דמשמע דלא משכחת טומאה רק בעור כנגד הבשר דא"כ לרב נמי תיקשי הא בפחות מכדי אחיזה עכ"פ בעור שלא כנגד הבשר טמא רק הך ברייתא סיפא דברייתא הקודמת היא דנוגע במופשט טהור בעור שכנגד הבשר טמא ושפיר דייק דסמוך לבשר טהור ומשני דהך כנגד היינו סמוך לבשר וזו ראי' למ"ש מעיקרא להרמב"ם ת"ש המפשיט וכו' כדי אחיזה וטפח הסמוך לבשר טהור הב"ע בטפח ראשון פירש"י דטפח ראשון תיכף אחר כדי אחיזה מודה רב אסי דאינו טמא דלא הוי יד רק אחר שלשה וארבעה הוא דפליג. והנה מלבד דכבר כתבתי דמדקאמר לעיל מכאן ואילך מאי ופליג רב אסי דטמא טפח הסמוך לבשר ש"מ דכל מכאן ואילך פליג רב אסי גם בלא"ה הך ברייתא משמע בהדיא דלא הפשיט רק כדי אחיזה ומשמע דבכדי אחיזה קאמר דטפח הסמוך לבשר ג"כ טהור וזהו דלא כרב אסי ומוכח דרב אסי חולק אפי' בכדי אחיזה ומוכח ג"כ דכדי אחיזה עצמה לשיעור טהרה נאמר לא לטומאה כדעת הרמב"ם הנ"ל גם לישנא דהב"ע לא מתיישב שפיר לפירש"י:
לכן נראה לי פשוט דדרך הטבח כשהפשיט ב' טפחים קשה לו האחיזה בהם והוא מקפלו ונעשה טפח כפול ומחזיק בידו ומושך והיינו דאמרינן טפח כפול הוי כדי אחיזה משום דכך הוא באמת טפח כפול רק פעמים שהמפשיט מקפלו לחוץ נמצא דהטפח הסמוך לבשר הוא הטפח האחרון הקרוב לעור שלא הפשיט עדיין אבל אי מקפלו לפנים נמצא דטפח ראשון הוא הסמוך לבשר וטפח אחרון מבחוץ דבוק לעור שלא הפשיט והיינו דקאמר הב"ע בטפח ראשון דמיירי דטפח ראשון הוא סמוך לבשר וכל שהפשיט כדי אחיזה טפח זה טהור אבל הטפח האחרון טמא כרב אסי דאכתי הוי יד שאוחז בו כנ"ל:
בתוספות בד"ה טהור המופשט למאי דפי' בקונ' וכו' תימא וכו'. ואני תמה תיקשי לדידהו לרב אסי ג"כ כיון דס"ל לרב אסי דטפח סמוך לבשר הוי יד א"כ בשיעור כדי אחיזה דטמא במתניתין כמו שפירש"י והשתא ס"ל לתוס' ג"כ הכי דכדי אחיזה טמא א"כ מ"ש דטמא הכל לא יהא טמא רק טפח הסמוך לבשר כיון דאין יד רק בטפח סמוך לבשר ומ"ש עד כדי אחיזה דחשוב יד טפי דהיינו כל הטפח כפול ובודאי ליכא למימר דטפח דרב אסי היינו כפול וא"כ ממילא בכדי אחיזה הכל טמא הא ודאי ליתא דא"כ שיעורא דרב אסי לעולם בכדי אחיזה הוא ומ"ש דשינה לשון המשנה לומר טפח והוי לי' לומר בכדי אחיזה סמוך לבשר טמא גם קשה לתירוץ הראשון שכתבו מלבד הדוחק אינו מובן עדיין מ"ש דבחזה חשיב יד טפי דמכדי אחיזה ואילך יכול לטלטל הבשר בעצמו:
אבל באמת לק"מ לרש"י וברור דמודה רש"י דטעמא דמתניתין דכל שלא הפשיט כדי אחיזה להרמב"ם או טפי מכדי אחיזה לרש"י הוי כעדיין לא הפשיט כלל דבפורתא שהפשיט לא חשוב והוי כאילו מחובר כולו וכן בחמת כיון דעיקר ההפשט הוא החזה כל שלא הפשיט החזה הוי כמי שלא הפשיט כלל ומטמא מתורת שומר כמו עור שכנגד הבשר וזהו בין לרב בין לרב אסי ומה שפירש"י במשנה דהוי חיבור יד להוציא ולהכניס היינו משום דשומר דנבלה לא עביד רק מעשה יד ושומר דנבלה יד הוי כדאמרינן לעיל ריש פירקין יכול לא יהא טמא ואפי' מעשה יד נמי לא עביד ת"ל יטמא אלמא דשומר דנבלה יד הוי וכיון דהכא לא מיירי לענין צירוף רק להוציא ולהכניס ולהוציא פשיטא דלא הוי רק יד ואינו מצטרף לכך נקט דהוי חיבור יד ומכאן ואילך פליגי דרב אסי סובר דטפח הסמוך לבשר הוי יד משום שאוחז בו להפשיט ורב סובר דאין יד רק המטלטל האוכל אבל בכדי אחיזה ועד החזה הוי יד מכח שומר דעביד מעשה יד (וזהו בעצמו פירוש ר"י אורלניש שהביאו בסמוך רק לר"י אורלניש כדי אחיזה עצמה טהור ולרש"י טמא] ועמ"ש בסמוך:
בא"ד אבל משום יד אין לפרש דלר"א וכו' טמא משום יד דלחמת וכו'. עמהרש"א. וכמדומה לי שלא ירד אל ביאור כוונת התוס' כי כוונת התוס' דהך יש מפרשים באו ליישב קושית התוס' ופירשו דלכ"ע משום שומר הוי לא מיבעי' לרב כיון דאחר כדי אחיזה לא הוי יד מ"ש כדי אחיזה דהוי יד כמו שהקשו לעיל רק אפי' לרב אסי מודה דבכדי אחיזה טעמא משום שומר אבל אין לפרש דלרב אסי דמפרש טפח סמוך לבשר טעמו לדידי' יהא טעמא דמתניתין בכדי אחיזה משום יד ולכך גם טפח סמוך לבשר טמא משום יד ולרב משום שומר דמ"מ תיקשי לרב אסי חמת אמאי כל העור חיבור לא יהא טמא רק טפח ובטלו כל דברי מהרש"א בזה והוא חשיב דהך אבל אין לפרש קאי לסתור לגמרי משום שומר והא ליתא רק דבאו לומר דאין לפרש דלרב אסי טעמא משום יד דלחמת קשיא ודוק ומה שכתב מהרש"א ליישב לרב גם לר' אסי יש לומר כן מיהו הא ודאי יש לדקדק דהוי להו להקשות מכדי אחיזה ג"כ דמ"ש דכל כדי אחיזה טמא לא יהא טמא רק טפח סמוך לבשר וכבר כתבתי שדבר זה קשה גם בריש דבריהם וכתבתי מה שיש לומר דיש לפרש טפח הסמוך לבשר היינו שיעור כדי אחיזה וה"ה כאן צריך לומר כך:
בא"ד ולפי פירושו לא מטמא בת"כ וכו' עמהרש"א ודבריו תמוהין ומגומגמין דהיכי כתב דמפירש"י נמי משמע כך מאי דמפורש ברש"י להיפוך דכדי אחיזה עצמה טמא וכל כוונת התוס' לומר דכדי אחיזה טהור לת"כ רק בפחות טמא ורש"י ז"ל כתב היפוך זה ממש ואולי לא נתכוונו לומר רק דמה שכתבו ולפי פירושו דהיינו דלפירש"י אינו כך ועל זה כתב דכך משמע מפירש"י דלא כר"י ולא ירדתי לסוף דעתו בכל דבריו ובלי ספק יש שיבוש וט"ס בדבריו מיהו לקמן ע"ב בגמרא משמע לכאורה להדיא דכדי אחיזה בכלל טומאה הוא ועמ"ש בסמוך:
בד"ה בפירוש ר"ח גרסינן וכו'. לגירסתו תמוה מאוד לשון הב"ע כיון דפירושו קא מפרש כמה כדי אחיזה טפח סמוך לבשר א"כ לאו באוקימתא אחריתא מוקמינן לה גם קשה מאוד דלס"ד כדי אחיזה עצמה ע"כ טהור רק טפח סמוך לבשר טמא כר"א אבל עכ"פ אין עד בכלל לטומאה כר"י אורלניש וכפי הת"כ הנ"ל ובתר דמשני דפירושו קא מפרש א"כ כדי אחיזה טמא כיון דטפח הסמוך לבשר טמא והיינו כדי אחיזה ולא משמע כלל דפליגי המקשן והתרצן בזה:
בגמרא טלית שהתחיל בה לקורעה כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה. יש לדקדק בלשון זה שאמר שנקרע רובה והוי לי' לומר כיון שקרע רובה והי' נראה לכאורה דבא לומר דאי הי' נקרע רובה מעצמה בלי כוונת בעל הטלית אפשר דעדיין לא הוי ביטול שהוא יתפור הקרע ויחברו שנית לעשות מלאכתו הראשונה רק כיון שהתחיל לקורעה גלי דעתי' דרוצה לקורעה הילכך אפילו נקרע רובה מעצמה שוב אינו חיבור ובזה הי' מדוקדק היטב לשון שהתחיל לקורעה ושוב אין להוכיח דעת ר"ת דטהורה למפרע מיהו לדברי ר"ת ז"ל ג"כ יש ליישב הך נקרע רובה דקמש"ל אפילו נקרע רובה מעצמה טהורה למפרע מהתחלת הקריעה כיון שהוא התחיל לקרוע אבל אי הי' נקרע כל הרוב מעצמה אז עכ"פ לא היתה טהורה למפרע אבל כשהתחיל בעל הטלית לקרוע אפילו נגמר הרוב מעצמו טהורה למפרע מתחילת קריעה. ודע דהי' מקום לפרש הך ל"ש על דרך זה דה"מ דמהני אפילו נקרע מעצמו להיות טהור מתחילת קריעה רק באטבלי' דלא חם עלה אז אמרינן דבוודאי הי' קורעה רוב אבל בלא אטבלי' לא מהני התחלת קריעה דשמא יחוס עלה ולא יקרענה עד רוב ובעינן דוקא שיקרע רוב ואז טהור אבל לשון הסוגי' גזרה דילמא לא אתי למיעבד רובה לא משמע כן רק דהכוונה דלא מהני רוב רק קריעת כולה דוקא והנה רש"י ז"ל הקשה מהך דפרק המקשה לעיל ג' על ג' וכו' ולא נתבאר לי קושיתו של הרב ז"ל דהא שם אמרינן לא שנו אלא בשלשה על שלשה שנחלק אבל ג' אצבעות הבא מבגד גדול בשעת פרישתו מקבל טומאה והשתא הא יש לומר דהך טלית בשלשה על שלשה מיירי וכשנקרע שוב לא נשאר טומאת מדרס ובשעת פרישה לא שייך הכא כיון שאין בזה כדי לטמא ובזה כדי לטמא ומנא לי' דהכא מיירי בבגד גדול מיהו לעיל כתבתי דיש לומר דבבגד קטן כל שהתחיל לקרוע נסתלק מדרס כיון שלא הי' בו רק כשיעור אבל כאן ע"כ בבגד גדול כיון דבעי רוב ושפיר הוי כמו ג' על ג' מבגד גדול דבשעת פרישה נטמא מגע מדרס ועמ"ש לעיל פרק בהמה המקשה ועוד יתבאר לקמן ע"ב בס"ד בזה ועוד אי בבגד גדול שנשאר בכל אחד כדי לטמא מדרס היכי אמרינן כיון שנקרע רובה טהורה וע"כ דקריעה זו סילקה טומאת מדרס א"כ מצי מיירי הכא שלא הי' עליו רק טומאת מדרס ושעת פרישה לא שייך כיון שנסתלק המדרס מזה ומזה ואולי סובר הרב ז"ל דהתם דוקא מיירי שחלקו בבת אחת דאז כל שלא נשאר בשום אחד מדרס אין כאן מגע מדרס אבל הכא שהתחיל לקורעה ונקרע רובה אלמא דלא בבת אחת הי' א"כ מתחילת קריעה נטמא מגע מדרס שעדיין לא הי' מסתלק מדרס עד רוב ולפי זה לר"ת דסובר דמלשון שהתחיל לקורעה משמע דטהור למפרע א"כ ממילא מתחילתו נסתלק המדרס ושוב אין כאן מגע מדרס ושפיר יש לומר דהכא בטלית שהי' טמא מדרס בלבד עסקינן וכשהתחיל לקורעה ונקרע רובה נסתלק המדרס למפרע ושוב אין כאן מגע מדרס ועמ"ש לעיל פרק בהמה המקשה בענין זה באריכות:
שם חדא שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. פירש"י ולא מיירי אלא שלא הוטבלה כל עיקר וביום המחרת לטומאתה קרעה דהרואהו משתמש בה אומר שהטבילה אתמול. ואיני יודע מנין לו דתרתי בעינן שלא הטבלוה כל עיקר וגם יום המחרת שהרי לא אמר אלא שיאמרו טבילה בת יומא עולה והיינו אי טבולת יום הוא יאמרו דהטבילה עולה דאי מחמת קריעה משתמש למה הטבילה אבל לא הטביל מנא לחוש דיחשבו שהטביל כיון דקריעה מטהר כמו טבילה ואי החשש אף שלא יראו כלל הטבילה יאמרו בעצמן שהטביל לפי שנטמאה היום א"כ ביום המחרת אפי' הטביל לא נחוש דיאמרו שהטביל אתמול ומאיזה צד נפרש דחיישינן שיראו הטבילה וידעו שהטביל ואי לא יטביל יחשבו ג"כ שהטביל ולשון הש"ס מורה דעיקר החשש רק מחמת שיראו הטבילה לא יתנו לב להקרע רק מחמת הטבילה משמש בה ביום כנ"ל:
בתוספות בד"ה טלית פיר"ת וכו' ומה שקשה וכו'. נראה המשך דבריהם לפי דלפיר"ת לא קשיא כלל הך קושיא מפרק בהמה המקשה כמו שכתבתי מקודם דיש לפרש בטמא מדרס ושעת פרישה לא שייך כיון דמתחילה תיכף טהורה למפרע אך התוס' כתבו ליישב פירש"י שם וא"כ אין מזה ראי' לפירוש ר"ת וזה שכתבו דלשון שהתחיל משמע כפיר"ת ומה שקשה לפי' הקונ' אינו סיוע לפיר"ת דמפורש פרק בהמה המקשה: