אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכב:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכב:

דף קכב.

בגמרא וקאמר לי' ר"י כל זמן שיונק וכו' פירש"י ז"ל דהשתא ס"ל דר"י בבן שנתו לחוד סגי בלא הנקה ובהנקה לחוד סגי אפילו יותר משנתו וכו'. ולכאורה דברי תימא הם דעולא דמזכיר בן שנתו ולא הזכיר הנקה כלל יסבור דבן שנתו לחוד לא מהני ור"י שלא זכר בן שנתו כלל יסבור דבן שנתו לחוד מהני ובפשיטות נראה דעולא מצריך תרווייהו יניקה ובן שנתו ור"י בהנקה לחוד סגי אבל בן שנתו לא מעלה ולא מוריד כלל או דעולא סובר בן שנתו לחוד ור"י סובר דבעינן גם הנקה ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דקשיא לי' מאיזה צד אנו מסופקין שיהא כוונת עולא יניקה ג"כ מאחר שלא זכר רק בן שנתו בלבד וע"כ דלכך נסתפקו משום דהי' הדבר קשה קצת שלא יהא במשנה רק שיעור אחד או בן שנתו לעולא או יניקה לר"י דא"כ למה נקט סתמא עגל הרך אי הכוונה יונק הוי לי' למיתני ראש עגל היונק ואי הכוונה תוך שנתו הוי לי' למיתני עגל תוך שנתו ולמה סתם התנא דבריו לומר הרך ובגמל דנקט הרכה משום דג"כ לא פסיקא שיעורו דאי הוי אמר שלא טענה הוי ס"ד אפילו ראוי' לטעון ולהך צד דבאמת אפילו ראוי' לטעון הוי ס"ד כל דראוי' לטעון סגי בכך או כל שטענה אפילו לא הגיע לטעון, כפי הספיקות שנסתפקו לעיל לכך סתם התנא רכה וכפי הסברא הנותנת מעצמה בדבר הזה ולכך הוי ס"ד דעולא בן שנתו עם יניקה קאמר ולא הי' צריך להזכיר יניקה דמסתמא יונק ברכותו שהרי נולד הוא רך ויונק ואנו שואלין עד כמה ועל זה קאמר בן שנתו [ולשון שנתו ולא שנה הכוונה תוך שנה] והשתא כיון דכל מה שאנו מפרשין דברי עולא עם יניקה כדי שלא יהא זמן מוגבל במתניתין דמהאי לא זכר רק סתם רך א"כ אי נפרש דברי ר"י יונק בלבד ולא שנתו כלל א"כ אותה קושיא יקשה על ר"י למה לא זכר התנא זמן מוגבל יניקה כיון שאין שם רכות אחר רק יניקה וע"כ דלר"י ג"כ תליא בשנתו רק לעולא בעינן תרווייהו ולר"י כל חדא מהני ואכתי לא הוי זמן מוגבל ונקט רך סתם:

ודע כי דברי עולא וכן דברי ר"י יש להסתפק בכוונת כל אחד על שלשה פנים בדברי עולא יש לומר רק שנתו עושה רכות או יונק ג"כ מועיל בפני עצמו כמו שנתו בפני עצמו או דתרווייהו בעינן וכן בדברי ר"י יש להסתפק כך אי רק יונק מועיל או גם שנתו לחוד מועיל או תרווייהו דוקא מועילין וממילא מספיקות הללו יסתעף מה שיש להסתפק במחלקותן על אופנים הרבה דאי עולא רק שנתו קאמר יש להסתפק בדברי ר"י בכל השלשה הנ"ל אי פליג דרק יונק מועיל או דפליג דגם יונק לחוד מועיל או דפליג דתרווייהו דוקא מועילין ואי עולא סובר דכל חדא מהני יש להסתפק בדברי ר"י בתרתי חדא דרק יונק מועיל וחדא דתרווייהו דוקא מועילין ואי עולא סובר דתרווייהו דוקא יש להסתפק בדברי ר"י ב' חדא דיונק דוקא או דכל חדא מהני וכמו כן להיפוך אי נתחיל בדברי ר"י אי ר"י סובר יונק דוקא יש להסתפק בדברי עולא על שלשה פנים הנ"ל ואי ר"י סובר כל אחד לחוד מועיל יש להסתפק בדברי עולא בתרתי אי רק שנתו מועיל או דתרווייהו מועילין ואי ר"י סובר תרווייהו דוקא יש להסתפק בדברי עולא אי רק שנתו מועיל או כל חדא מינייהו מהני ובגמרא לא זכרו רק מקצת מן הספיקות הללו ויתבאר בתוס' בד"ה ואמר בס"ד:

שם בעא מיני' ר"ל מר"י עור הראש של עגל הרך מהו שיטמא וכו'. יש לתמוה כיון דתנן במתניתין להדיא דעור הראש של עגל הרך כבשרו ומטמאה מה ס"ד דר"ל למבעי מיני' דר"י והרי כשהשיב אינו מטמא הקשה עליו מתוך המשנה גם יש לתמוה דמסיק הכא דמתניתין דברי יחיד הן והיינו כיון דלענין פיגול סובר הת"ק דלא הוי רק בעור שתחת האלי' ה"ה לענין טומאה אלמא דפיגול וטומאה שווין הן בזה וא"כ קשיא דלמה לענין פיגול פסק הרמב"ם ז"ל פי"ד מהלכות פסולי מוקדשין דליכא רק בעור שתחת האלי' כת"ק דהך ברייתא ואמנם לענין טומאה פסק דעור בית הבושת ועור השליל ג"כ מטמא כבשרו ולמה חלק הרב ז"ל בינייהו דבגמרא מוכח דהכל אחד טומאה ופיגול לכן נראה לי דודאי כיון דר"א ור"ש אומרים דכל שמנו חכמים גבי טומאה עורותיהן כבשרן הרי דלענין טומאה מנאום חכמים לכ"ע דאל"כ לא שייך שמנו חכמים הא בטומאה נמי אינהו הוא דמנו שהרי בלשון יחיד שונה אותה ר"י וע"כ דסובר ר"י ודאי כל שמנו חכמים לכ"ע הוא גבי טומאה רק עור הפרסות ועור הראש של עגל הרך שזכרו ר"א ור"ש מעיקרא בהא פליגי לענין טומאה ג"כ והיינו דמבעי' לי' לר"ל בעור הראש של עגל הרך אי מטמא אפי' למאן דלא חשיב לי' פיגול מ"מ מודה דמטמא או לא והשיב לו ר"י דאינו מטמא ותמה ר"ל דודאי להלכה מטמא דמשנתנו הוא אלו שעורותיהן כבשרן עור הראש של עגל הרך ואפי' אי מאן דסובר דאינו פיגול פליג בטומאה ג"כ מ"מ הלכה כסתם משנה ושאלת ר"ל לא היתה רק שהי' רוצה לידע אי יש פלוגתא בזה או לכ"ע מטמא אבל שיהא הלכה אינו מטמא הי' תמוה בעיניו והשיב לו ר"י דמשנתנו בלשון יחיד שונה אותה ומייתי ברייתא שדנו עלי' ר"ל ור"י דפליגי בפיגול וזה שפסק הרמב"ם בעור השליל ובית הבושת שהן מטמאין דבהא כ"ע מודי ורק בפיגול נחלקו בהא דהא וכל שמנו חכמים קאמר אבל עור הראש ועור הפרסות בהא בטומאה ג"כ נחלקו כמו שהשיב ר"י בלשון יחיד אני שונה אותה כנ"ל ברור:

שם אחד עור פרסות ואחד עור הראש ואחד עור שתחת האלי'. הא דנקט להו כסדר הזה דהוי זו ואצ"ל זו דבעור שתחת האלי' כ"ע מודי ובעור הראש ופרסות נחלקו וצריך לומר דכיון דת"ק פליג בהני קאמר דעור הפרסות והראש הוי כמו עור שתחת האלי' מיהו במתניתין קשיא למה חשיב עור הראש ופרסות קודם לעור האלי' ונקט העור האלי' לבסוף ונראה דבמתניתין כיון דקתני מעיקרא עור חטרת של גמל הרכה נקט נמי עור הראש של עגל הרך דתרווייהו לא פסיקא מילתא וזה תלוי בטעונה וזה תלוי ביניקה או תוך שנתו וכיון דתני זו ואצ"ל זו נקט כלהו ונקט עור האלי' לבסוף דלא שייך שיתחיל בזו ואצ"ל זו ואח"כ לא זו אף זו:

שם ועור בית הפרסות מאי בית הפרסות רב אמר בית הפרסות ממש וכו'. משמע דגריס במתניתין עור בית הפרסות אבל במשנה וכן בברייתא דמעיקרא לא הוזכר בית הפרסות רק עור הפרסות מיהו ברש"י הגירסא בדברי רב עור הפרסות ממש. ונראה דעיקר הגירסא עור הפרסות דאי הוי גרסינן עור בית הפרסות לא הוי פליג רבי חנינא דהיא ארכובה הנמכרת עם הראש דאי אפשר לפרש בית הפרסות רק מקום הטלפים שהוא כבית לתחתון של רגל ומקום שבתוך הטלפים נקרא בית הפרסות והיכי ס"ד לפרש ארכובה כולה אבל אי גרסינן עור הפרסות ניחא דר' חנינא סובר דרגל כולו קורא אותו פרסה כנ"ל:

שם ת"ר הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן וכו' פירש"י דה' יתירה קא דריש ומהאי ה"א ילפינן נמי צירן ורוטבן דהי מינייהו מפקת, ואיכא למידק הא לעיל אמרינן קרא דשרצים למה לי וקאמר אי לא הוי כתוב רחמנא הוי אמרינן דיו וכו' וקשה אי לא כתוב רחמנא לא הוי ידעינן דעורותיהן כבשרן אדרבא הוי אמרינן דיו כנבלה דכתיב בנבלתה ולא בעור גם תמוה מילתא כיון דחזינן דצירן ורוטבן נוהג בכל השרצים ועור רק באנקה וכח וחומט והלטאה א"כ היכי ס"ד דתרווייהו מחד קרא נפקי משם הי מינייהו מפקת לכן נראה לי דהך תנא דלעיל דדריש ציר ורוטב לא דריש כלל עורות מהכא רק מסברא קאמר לה כתנא דידן והך ברייתא דיליף מן הטמאים סובר באמת דצירן ורוטבן לא איצטריך כלל דילפינן מנבלה ולא ס"ל שנאמר דיו לב מן הדין להיות כנידון בכזית כיון דעיקר שרצים כעדשה הוא ובספרא ילפינן מקרא דשרץ כעדשה דחומט תחילת ברייתו הוא כעדשה ומיושב קושית התוס' בד"ה למינהו ובספרא איתא להך ברייתא ולא דריש התם צירן אף דדריש להו בבהמה טמאה וע"כ כמו שכתבתי:

שם רב תנא הוא ותני תנשמת. תמוה לי מאי ענין רב תנא הוא לכאן במה נפשך אי לא ידע מה דאיתא בספרא להדי' דאיתא שם הך ברייתא ממש וחשיב אלו שעורותיהן כבשרן האנקה והכח והלטאה והחומט כמו דחשיב להו במשנה ולא חשיב תנשמת א"כ על מי מקשה וליחשוב נמי תנשמת ואי ידע מהך דספרא א"כ מאי משני רב על הך תנא דקשיא לן עלי' ואי דהשתא משני דגרסינן באמת בברייתא תנשמת ג"כ א"כ למה לי דקאמר רב תנא הוא הוי לי' ליישב אה"נ דחשיב תנשמת כמו דאמרינן בעלמא תני נמי תנשמת וכן במשנה הי' יכול לומר כך וע"כ דאינו רוצה לשבש הברייתא א"כ מאי הועיל במה דרב תנא הוא ורש"י ז"ל בד"ה רב תנא הוא פי' מה שפירש אבל לא הועיל לכאורה עדיין דהא רב משני הברייתא והתם לא הוזכר תנשמת כדמוכח בספרא להדיא וצ"ע לכאורה ומה שנראה לי פשוט בפי' סוגי' זו דשם בספרא איתא טמאים לרבות עורותיהן כבשרן יכול אפי' כולן תלמוד לומר אלה אלו עורותיהן כבשרן האנקה והכח והלטאה והחומט ר"י אומר הלטאה כחולדה ריב"נ אומר ח' שרצים יש להן עורות עכ"ל הספרא והנה ידוע כי רב עצמו הוא מחבר הספרא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא בהקדמתו לפי' המשנה והשתא מעיקרא משמע לי' דהך רישא דברייתא כולה מדברי ת"ק דר"י דמתניתין דהא לא הוזכר בדברי תנא אחר מי שיהא דעת שלישית לא כת"ק ולא כר"י ואדרבא מביא דברי ר"י וריב"נ א"כ הך דמעיקרא הוא ת"ק דר"י דמתניתין והשתא מקשה היכי ממעט מאלה הא אכלהו קאי והיינו דמעיקרא קודם אלה כתיבי כלהו א"כ לא ידענו מי בא הכתוב למעט ומשני רב למינהו הפסיק וממעט אלה הנך שלשה דמעיקרא חולד ועכבר וצב ופריך הש"ס וליחשוב נמי תנשמת ובספרא לא חשיב תנשמת ומשני דרב עצמו תנא הוא ותחילת הספרא הם דברי רב עצמו דדריש מטמאים עורות כבשר ומאלה למעט חולד וצב ועכבר וחמשה דאח"כ עורותיהן כבשרן והדר מייתי דברי ת"ק ור"י וריב"נ דמתניתין דת"ק סובר ד' עורותיהן כבשרן ור"י רק שלשה וריב"נ ולא כלום והנך כלהו לא ס"ל דרשה דהטמאים רק רב עצמו דריש לה ולדידי' באמת תנשמת נמי עורה כבשרה ואתי שפיר הכל ומיושב קושית התוס' בד"ה כר"י ע"ש:

שם לגבל פירש"י הלש עיסתו בטהרה והוא שכיר לבעל הבית וכו'. ולא ידעתי מה צורך לו לפי' זה והא פשוט הוא דהכוונה דאסור לכתחילה ללוש עיסה בטומאה וצריך לילך ד' מילין למקום שיכול ללוש בטהרה וביותר מד' מילין לא אטריח רבנן וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכות ביכורים הלכה י"א לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה הי' בינו ובין המים יתר על ד' מילין יעשנה בטומאה ויפריש חלה טמאה ע"כ הרי להדיא כמו שכתבתי ומה דלא חשיב ר' אבהו עבודה דמתניתין יתבאר בתוס' בד"ה לגבל:

בתוס' בד"ה ואם איתא תימא אכתי הוי מצי למבעי וכו' דבעי לאיפלוגי כ"ה וכו'. כוונתם דיחלקו בתרתי דבמה דסובר עולא דבן שנתו מועיל יסבור ר"י דאינו מועיל ובמה דסובר עולא דיונק אינו מועיל יסבור ר"י דמועיל גם הוי סברות הפוכות ממש ויחלקו זה על זה לקולא ולחומרא והנה כבר כתבתי בגמרא כל אופני מחלקותם מה שיש לומר וראוי לפרש למה בחרו בגמרא רק אלו והנה לעולא יש ג' אופנים רק שנתו לחוד מועיל ולא שום דבר אחר או דגם יונק בעינן או דכל אחד לחוד מועיל יונק ויתר על שנתו ותוך שנתו ואינו יונק והנה לומר שכל אחד לחוד מועיל לעולא זה אי אפשר מאחר שלא זכר רק שנתו ממילא מוכח שאין דבר אחר שיועיל לחוד דאל"כ הרי יש עוד דבר המגביל מלבד שנתו והי' לו לזכרו ולא נשאר רק או תרווייהו בעינן או רק שנתו מועיל והם אלה השנים שזכרו בגמרא וצריך לפרש להך ספק דעולא תרווייהו בעי יש בדברי ר"י תרתי שיכול לחלוק חדא דכל אחד לחוד מועיל וחדא דרק יונק מועיל ותוך שנתו לא מעלה ולא מוריד ובגמרא סתמו בזה לפי ספק זה דר"י כל זמן שיונק קאמר ולא נתבאר אי מוסיף כל זמן שיונק דזה ג"כ מהני ושנתו ג"כ מהני או רק יונק מועיל והנה רש"י פירש דהכוונה דכל חדא מהני וכבר כתבתי בגמרא ליתן קצת טעם לדבריו אמנם צריך לומר עוד כמו דלא מספקא לי' דלזה שנתו דוקא ולזה יונק דוקא ובכל אחד דאידך לא מעלה ולא מוריד משום דלא משמע לי' שיחלקו בתרתי לקולא ולחומרא כמו כן לא הוי לי' לפרושי דר"י סובר דכל חדא מועיל דא"כ פליג ר"י בתרתי דמה דסובר עולא דיונק לחוד לא מהני רק בתוך שנתו פליג הוא דמהני ובמה דסובר עולא דבן שנתו לא מהני רק ביונק סובר ר"י דמהני וצריך לומר משום דמ"מ כולה דר"י לקולא הוא דכל חדא מהני משא"כ אי לכל אחד הך דאידך לא מעלה ולא מוריד פליגו לקולא ולחומרא והשתא מצד ספק הראשון בגמרא ניחא הכל אמנם מצד ספק השני דעולא סובר בן שנתו ואפילו אינו יונק ומספקא לי' לר"י דסובר והוא שיונק יש לדון דיש להסתפק בדברי ר"י על זה תלתא דוקא יונק ותרווייהו וכל חדא מהני והנה לומר דר"י דוקא יונק מיושב כבר דהוי המחלוקת כפולה לקולא ולחומרא וכעין מה שכתבו התוס' ותרווייהו הא קאמר באמת ולא נשאר רק שיש לומר לפי צד זה ג"כ דלר"י כל חדא מהני וקושי' זו לא קשיא להר"י מקורביל בסמוך דע"כ גם לעולא לפי צד זה מועיל גם יניקה לחוד מכ"ש דתוך שנתו לחוד רק לפירש"י דפי' דלפי צד זה לעולא הנקה לא מעלה ולא מוריד יש לומר דלר"י כל חדא מהני ובזה אנו צריכין לדברי מהרש"א דהוי לי' לומר אף כל זמן שיונק כיון דאהך דעולא לא פליג רק מוסיף עוד דהנקה לחוד מועיל ג"כ הוי לי' לומר אף יונק וניחא הכל:

בד"ה עור הראש. על מעשה הי' שואל וכו' דמתניתין הוי ידע וכו'. לא הבנתי דבריהם בזה דמה בכך דהי' שואל על מעש' מ"מ כיון דידע מתניתין דהא מקשה מינה לתשובת ר"י א"כ מאיזה צד נסתפק על מעשה וכבר כתבתי בגמרא דמדברי הרמב"ם נראה להיפוך דלמעשה הי' פשוט, לו ממתניתין רק ביקש לידע דעתו של ר"י אי לכ"ע מטמא או למאן דפליג לענין פיגול פליג נמי לענין טומאה:

בד"ה למינהו. תימא דאמר לעיל וכו' ומרבינן לה וכו'. דבריהם דחוקין מאוד דכיון דחזינן דמרבינן תנשמת ג"כ אלמא לאו בסברא דגישתא תליא ועוד אי יש לחלק בין עור לרוטב וציר דלכך רוטב וציר כולל כל השמנה ועור רק בה' האחרונים א"כ היכי ס"ד למיליף תרווייהו מחד הא דהטמאים וכבר כתבתי בגמרא דע"כ מאן דדריש עור מהטמאים לא דריש ציר ורוטב דנפיק לי' מנבלה ולא ס"ל דיו לבא מן הדין להיות בכזית והיינו כיון דעיקר דין שרצים בכעדשה הוא ממילא כל דהוי כבשרו הוי כעדשה והיינו דלא תניא בספרא הך דציר ורוטב כיון דתני הך לרבות עורות מיהו גם לפירש"י לא קשה לפע"ד דדוקא לענין עור שייך לומר הפסיק הענין שאין עור החולד והעכבר והצב כבשרו כלל אבל לענין רוטב מציר כיון דבלא"ה יש ללמוד מנבלה רק דלא נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון בכזית א"כ עכ"פ גם חולד ועכבר וצב מטמא רוטב וציר בכזית או אכילתן בכזית כמו נבלה הילכך כיון דע"כ לא הפסיק לגמרי ממילא דנין דלא הפסיק בהא כלל אבל לענין עור אי אפשר ללמוד מנבלה דהא נבלה בהיפוך אין עורה כבשרה דבנבלתה ולא בעור כתיב ושפיר הפסיק לגמרי דבהנך שלשה אין עור כבשר כלל כנ"ל:

בד"ה למינהו הפסיק ענין קצת תימא כיון דהפסיק הענין למה לי אלה. ולדעתי לא היתה הכוונה דלמינהו אתי להפסיק דוודאי למינהו צריך לעצמו וטובא למינהו כתיבי ובוודאי לשום דרשה רק דאנן אמרינן דאלה מיעוט הוא ואין אנו יודעין מי למעט דכלהו כתיבי קודם אלה אהא אמרינן דיש הפסק למינהו ממילא אמרינן דלא קאי רק על אותן שקדמו ולא אקודם דקודם רק שאי לא הי' בהם הפסק לא הוי ידעינן מהיכן מתחיל המיעוט והשתא שיש הפסק ידעינן אבל לא לכך הפסיק כדי לחלק ביניהם וזה ברור:

בד"ה כר"י דאזיל בתר גישתא פי' בקונ' וכו' ובחנם קאמר רב תנא הוא ופליג [בגמרא לא הוזכר ופליג] ויש לפרש וכו'. הרב בעל קרבן אהרן בפירושו לתורת כהנים הביא דברי רש"י וכתב עליו ולא דק ופי' כפי' התוס' ואני תמה אם התוס' בעצמם לא כתבו עליו דלא דק רק ויש לפרש היאך מלאו לבו להוסיף תימה לומר דלא דק וכבר פירשתי בגמרא דדברי רש"י ז"ל נכונים מאוד בטעמן ולפי שהבינו הם טפי הוי להו להקשות דהך רב תנא הוא אין לו שחר כלל דאי גרסינן בספרא תנשמת ג"כ אפילו אי אינו תנא יש לומר כן ואי לא גרסינן תנשמת מה נאמר לתנא דברייתא והא אלה אכלהו כתיבי ולפי מה שפירשתי בגמרא דרב עצמו הוא מחבר התורת כהנים כמו רבי המשנה ותחילת דברי הברייתא הם דברי רב בעצמו דהוא תנא ואח"כ מביא תנאי דמתניתין ת"ק ור"י וריב"נ ואינהו לא ס"ל דרשה דהטמאים:

בד"ה אוזן חמור וכו' ותימא ליתני במתניתין הנחה. לא יכולתי לכוון דבריהם בקושיא זו דוודאי ס"ד כיון שעדיין לא נשתמש בקופתו רק טלאה לקופתו ומחשבתו מוציא מידי טומאה אף כאן כל שהכינו להלך בהם אפילו לא הילך ומשני דהתם לאו במחשבה בלבד תליא רק מה שטלאה חשיב מעשה אבל הנחה לא חשיב מעשה ובעינן הילך דוקא:

בד"ה לגבל ונראה כפי' הערוך. כבר כתבתי בגמרא הפי' הפשוט כפי מה שפירש הרמב"ם והוא קרוב לפי' הערוך ולא ידעתי מה צורך לערוך לומר דהגבל איש אחר והא בפשיטות בגבל עצמו קאמר דצריך לילך ארבע מילין לעשות בטהרה עיסתו. ומה שהקשו התוס' על הערוך בפי' ולתפילה דהא וודאי מטא זמן צלויי הכוונה דלייט אביי שלא יתבטל על ידי זה מלהתפלל בציבור ומנין להו דבלא מטא זמן תפילה כיון דמ"מ ארחץ בנקיון כפי כתיב כל מידי דמנקי אין צריך לילך ד' מילין לחזור אחר מים לרחוץ:

בא"ד ותימא דלא חשיב עבודה ועוד למאן דחשיב עבודה. הך תימא הוא לפירש"י משום דלפיר"ח בסמוך ניחא להו אבל לשון ועוד למאן דחשיב מגומגם לכאורה דבפשיטות הוי להו להקשות למאן דלא חשיב למה לא חשיב עבודה ול' ריס דלא יחפור ולמאן דחשיב קשיא עכ"פ למה לא חשיב ל' ריס ונראה לי דכוונת התוס' בהך ועוד למאן דחשיב משום דלמאן דלא חשיב עבודה יש לומר טעמו דלא חשיב רק ד' מילין מה שאדם מחויב לילך בשביל מצוה ולא יותר אבל ד' מילין דעבודה אינן חיוב רק רשות דאי הלך טהורין ואי לא הלך טמאין ומהאי טעמא לא חשיב הך ל' ריס דלא יחפור אבל למאן דחשיב עבודה אלמא דחשיב אפי' מה שהוא רשות ודינא לא מה שמחויב אדם לעשות א"כ ליחשוב נמי ד' מילין דלא יחפור אבל באמת גם זה לק"מ לפע"ד דלא חשיב רק מה שתלוי בהילוך שהו ד' מילין וכן בעבודה אבל בלא יחפור לא תליא בהילוך כלל רק שיעור ד' מילין להרחיק ואינו הולך כלל ד' מילין וזה ברור:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה