אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכב.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכב.

דף קכא:

בגמרא ת"ש ר"י אומר וכו' ואמר ר"ה וכו' ר"ה דאמר כמאן. סוגי' זו תמוה מאד לכאורה חדא דהיכי מוכח מדברי ר"ה דר"י מיירי בב' חצאי זיתים דילמא ביש כזית במקום אחד כדקתני בהדיא ומ"מ דוקא כנסו דבלא כנסו אפי' כזית בטל בפלטתו סכין גם קשה קושית התוס' בד"ה אי אמרת ובד"ה דאמר כמאן לכן נראה לי דמה דקאמר ר"ה והוא שכנסו לא בא לחדש קולא דבנתכנס מעצמו לא דאין חילוק בהא כלל דאי נתבטל לא מהני מה שכנסו כלל רק דבא ר"ה לפרש מה שאמר ר"י אם יש כזית במקום אחד דמשמע לכאורה דר"י מצריך שיהא כזית במקום אחד דהיינו שהניח בעת הפשט כזית במקום אחד אז לא בטיל וחשוב הוא [ומה שאמר אלל המכונס היינו להורות בשר שפלטתו סכין שאין כולו במקום אחד וכיון שיש כזית דרכו לכנסו והיינו דמביא דברי ר"ה לעיל ודוק] ודרך לכנסו לזה קמש"ל ר"ה דאותו כזית הוא שכנסו והיינו שלא הי' כזית והוא כנסו לפחות מזית עד שנצטרף לכזית והיינו דפריך לר"ה בשלמא בלי ר"ה הוי מוקמינן באמת שיש כזית כמו שפירש"י ובבשר שפלטתו סכין דרבנן ס"ל אפי' בהא בטיל ור"י סובר דלא בטיל רק כנסו בעינן שיהא חייב עליו במגע [ואפי' במשא לא מיחייב כמו שאבאר בסמוך דבהא הלכה כר"ע דכל שאינו מחייב במגע אינו חייב במשא] אבל ענין הכניסה מכח חשיבות כלל אבל לר"ה דמפרש הך אם יש בו כזית דאותו כזית הוא עצמו מה שהכניס אבל אין צריך שיניח כזית דוקא קשיא לי' שפיר ר"ה דאמר כמאן כנ"ל ועמ"ש בסמוך ובדיבורי התוס':

שם לעולם פלטתו סכין לר"י לא בטיל. ור"ה דאמר כר"י במה שאמר והוא שכנסו והא דאמר שני חצאי זיתים העור מבטלן כר"ע. ולפי זה יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל דפסק והוא שכנסו והיינו כר"י והא הלכה כר"ע ור' יהודא אליבא דר' ישמעאל הוא וכבר השיגו הראב"ד ז"ל פ"א מהלכות אבות הטומאות גם הרב בכ"מ הוסיף להקשות דלמה פסק הלכה כר' יהודא כיון דרבנן פליגי עלי' עיי"ש שהאריך לדחוק בכוונת הרמב"ם ולפעד"נ דדברי הרמב"ם ברורים כמבואר לקמן דר"ע תרתי קא פליג על ר"י חדא דעור מבטל ועור כיון דמגע לא מטמא במשא נמי לא מטמא דכתיב והנוגע והנושא ומעתה בהא דעור מבטל פסק הרמב"ם כר' ישמעאל ואין העור מבטל והיינו כיון דר' יהודא נמי בהא כר' ישמעאל ס"ל קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו כיון דר' ישמעאל ור' יהודא פליגי עלי' אבל בהא דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא לא פליג ר' יהודא על ר"ע ואדרבא בעי שכנסו דוקא כדפירש ר"ה אבל שני חצאי זיתים כמות שהן אינם מטמאין לא במגע ולא במשא כר"ע וכן הרמב"ם ז"ל כשהביא הך דינא דשני חצאי זיתים העור מבטלן כתב בהדיא הטעם משום דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא אבל כשכנסן ביחד מטמא במגע ובמשא דלא נתבטלו לעולם ולענין מה שפסק כר' יהודא מלבד מה דלפי הנ"ל יש לומר דרבנן דר"י היינו ר"ע ופסק כר' יהודא ור' ישמעאל דאין הלכה כר"ע מחביריו:

אבל בלא"ה המעיין בדברי הרמב"ם ז"ל יראה מבואר דסובר דלא פליגי ת"ק דמתניתין ור"י כלל שהרי בפ"ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה ד' פסק בהדיא דאלל מצטרף לטמא טומאת אוכלין כת"ק והיינו דהוא עצמו אינו מקבל טומאה אפי' יש בו שיעור רק מצטרף הוא לכביצה שהרי כך כתב שם העור המחובר בבשר והמרק והתבלין והאלל אעפ"י שמקצתו חישב עליו ומקצתו לא חישב עליו מקצתו פלטתו חי' מקצתו פלטתו סכין וכו' והמקומות הרכים וכו' כל אחד מאלו מתטמאן ומטמאין ומצטרפין לכביצה או לחצי פרס ומדקאמר מצטרפין ע"כ דהוא עצמו אינו מטמא טומאת אוכלין כדפריך לעיל על מתניתין הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין ולמה קתני מצטרפין והא דקתני במתניתין דטהרות פ"א מטמאין ומיטמאן ומצטרפין אין הכוונה דהן עצמן מטמאין ומיטמאין דא"כ מאי מצטרפין רק דמטמאין בתורת יד ושומר דמכניס ומוציא וכל שהוא יד אינו מצטרף וכל שהוא שומר מצטרף ג"כ:

הן אמת שאני תמה דהרמב"ם כתב העור המחובר בבשר וכו' וחשיב כלהו דתנן במתניתין פרק העור והרוטב וסיים בכלהו מטמאין ומיטמאין ומצטרפין וזה מן התימה דבכל הני לא קתני בעור והרוטב רק מצטרפין ולא קתני מטמאין ומיטמאין וכן במסכת טהרות נשנה שם במשנה ד' ובבהמה העור והרוטב והקיפה וכו' כלהו דתנן פרק העור והרוטב ולא קתני בהו מיטמאין ומטמאין כדקתני מעיקרא בכנפים ונוצה וחרטום וצפרנים והיינו דהא מילתא לא שייך רק בדבר שהוא יד או שומר לאוכל גמור דמכניס ומוציא מתורת יד וכל שהוא שומר מצטרף ג"כ אבל האלל רק מצטרף הוא אבל לא שייך בו מטמא ומיטמא וכן רוטב והני דמצטרפין אין מזה מתורת יד ושומר רק דבפני עצמן לא חשיבי אוכל ובהדי אוכלין אחרים נאכלין וחשיבי אוכל ואין ענינם ליד ושומר להכניס ולהוציא רק העור בלבד שהוא שומר לבשר שייך בו מטמא ומיטמא ומצטרף כשהוא מחובר לבשר אבל אלל דהוא בשר שפלטתו סכין היכי שייך מטמא ומיטמא ותמהני מאוד על הרב בכ"מ שלא העיר מזה כלום [ועמ"ש בסמוך ליישב זה] אבל עכ"פ מוכח מדבריו דפסק כסתם מתניתין דמסכת טהרות וכת"ק דידן ובפרק א' מהלכות שאר אבות הטומאות הלכה ז' ח' פסק בהדיא שאין האלל מצטרף לטמא טומאת נבלות הרי פסק בהדיא לגמרי כת"ק דמצטרף לטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות ופסק ג"כ כר"י דאם כנסו חייבין עליו משום נבלה הרי דעתו מבוארת דת"ק ור"י לא פליגו כלל ולכ"ע בכנסו חייב שיש בו כזית ולא בטיל רק בלא כנסו אינו מטמא טומאת נבלות אפי' במשא דכל שאינו בכלל מגע אינו בכלל משא והא דאינו מטמא בעצמו טומאת אוכלין משום דבאותו אלל אין בו כזית שאי הי' בו כזית אפי' נבלות מטמא או אפשר דאפי' יש בו כזית אחר שכנסו אינו מטמא טומאת אוכלין בעצמו רק נבלות מטמא דכיון דכבר נעשה נבלה מעיקרא כל שיש בו כזית מטמא כנבלה ואי נימא דהך אלל דמעיקרא באין בו כזית אבל יש בו אפי' טומאת אוכלין מטמא בעצמו ניחא מה שכתב הרמב"ם בפ"ד מט"א מיטמא ומטמא והיינו אי יש בו שיעור טומאת אוכלין ואי אין בו שיעור מצטרף עכ"פ אבל ר"י ורבנן לא פליגו כלל והא דנקט ר' יהודא אומר לאו דרבנן פליגי עלי' דהא לא הוזכר בדברי רבנן שכנסו ויש בו כזית רק ר"ע פליג עלי' דסובר דכבר נתבטל ולא מהני שכנסו דהא קאמר טעמא שהעור מבטלן ואי בכנסו חייב רק בלא כנסו בלא"ה אינו מטמא אפי' במשא משום את שבא לכלל מגע מטמא במשא ושאינו בא לכלל מגע אינו מטמא במשא וע"כ דנקט הך טעמא דסובר אפי' כנסו ביחד כבר נתבטל ואינו מטמא ובהא פליגי עלי' ר' ישמעאל ור"י דלא נתבטל רק כל כמה שאין בו כזית במקום אחד ע"כ בטל דכיון דאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא אבל כשכנסו ויש בו כזית מטמא במגע ובמשא כנ"ל ברור בדעת הרמב"ם ז"ל ודוק היטב:

בתוס' בד"ה אי אמרת בשלמא וא"ת והא ר"י בלא כנסו קאמר ור"י בעי כנוס כדאמר ר"ה. לשונם מגומגם דהא ר"ה דאמר כר' ישמעאל קאמר והוי להו להקשות אדרבא בלי ר"ה הוי כר' ישמעאל אבל ר"ה קאמר והוא שכנסו להורות בלא כנסו לא הרי לאפוקי מר' ישמעאל קאמר וכבר כתבתי בגמרא דע"כ ר"ה לאו להקל בא רק שלא נפרש דבעי כזית במקום אחד מתחילה דאז לא בטל אבל פחות מכזית אפי' כנסו לא מהני קמש"ל דאותו כזית דמצריך ר' יהודא הוא שכנסו ובעי כניסה שיטמא במגע ועוד דאפי' במשא לא מטמא דבהא כר"ע ס"ל דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא אבל בהא ס"ל כר' ישמעאל דלא בטיל דלר"ע בטיל ולא מהני כניסה לטמא במגע ובמשא כנ"ל:

בא"ד אי לא בטל לר"י צריך נמי כניסה. תמי' לי נהי דהא מיושב שפיר דמוקי לה השתא כר"י דמצי אתיא שפיר דיש לומר דסובר ר"י דבעי כניסה בפלטתו סכין אבל עכ"פ מאי פריך אלא אי אמרת פלטתו סכין לר' ישמעאל בטל ר"ה דאמר כמאן ומאי קושיא ר"י סובר דבטל בלא כנסו אבל כנסו מודה דלא בטל כר"ה והיינו דאמר והוא שכנסו ונראה לי משום דלר"ע וודאי אפילו כנסו כבר נתבטל דאי דוקא בלא כנסו למה לי' טעמא דעור מבטל לימא משום שכל שאינו בכלל מגע אינו בכלל משא וכיון דס"ד השתא דלא פליג ר"י רק בפלטתו חי' ובפלטתו סכין מודה א"כ ממילא מודה דאפי' כנסו לא מהני בהא דלכ"ע כך הדין אפי' כנסו בפלטתו חי' רק כך יש להקשות נימא דר"י ור"ע פליגי בכל גווני בין בחי' בין בסכין ור"ע סובר דבכל גווני בטל ולא מהני כנסו כלל ור"י סובר דבסכין בכנסו לא בטיל ובחי' אפי' לא כנסו לא בטיל ור"ה הכל אליבא דר"י קאמר וחדא בכנסו וחדא בלא כנסו ובפלטתו סכין וזו היא קושית התוס' בד"ה דאמר כמאן כמו שאבאר בסמוך:

בא"ד ועוד דר' ישמעאל נמי בכנסו איירי. לכאורה תמוה דא"כ במגע נמי למה לא מטמא וכן הקשה מהרש"א אבל אין זו קושיא כלל דכל דאחשבי' וכנסו אפי' לא גמר הכניסה ונשארו עוד ב' חצאי זיתים שלא כנס עדיין בוודאי במגע אינו מטמא אבל במשא מטמא כיון שכנס מה דפליט סכין גלי דעתי' דלא מבטל לי' ומטמא במשא עכ"פ אפי' מה שלא כנס עדיין ומה שכתבו ואין זה דוחק אף דבדברי ר"י הוזכר כניסה מ"מ לא הזכיר שכנס מעצמו דוקא ומשום דגלי דעתי' א"כ אין דוחק לפרש דברי ר"י ג"כ כך:

בד"ה ר"ה דאמר כמאן לעיל כי קאמר וכו' לא מצי למיפרך דאמר כמאן. ביאור דבריהם דכיון דהך מ"ד דלעיל דמוקי לה בפלטתו סכין לא אתיא לי' שפיר רק במקצתו חי' ומקצתו סכין א"כ ע"כ שיש חילוק בין פלטתו חי' לפלטתו סכין דפלטתו סכין לכ"ע בטל דאל"כ אלא דפלוגתייהו בכל גווני א"כ מה יועיל מקצת חי' ומקצת סכין אי לר"ע תרווייהו בטילין אי לר"י תרווייהו לא בטילי וע"כ דהך לישנא סובר פלטתו סכין לכ"ע בטל וא"כ ר"י כמאן אבל להך תירוץ מקצתו חישב עליו ומקצתו לא חישב שפיר יש לומר דפליגי בפלטתו סכין ג"כ ור"י כר' ישמעאל ות"ק כר"ע. ומהרש"א הקשה על דבריהם בזה ולדעתי לק"מ ומה שהקשה עוד דמ"מ יכול לאוקמא דהא דמודה ר"י בלא כנסו אבל בכנסו פליג דלא בטל ור"י כר' ישמעאל רק כאן מקשה לר"ה דמשמע לי' דעור מבטל אפי' כנסי כמ"ש התוס' בדיבור שאחר זה אבל באמת לק"מ דא"כ ת"ק דמתניתין דלא מחלק בין כנסו ללא כנסו כמאן אמר אי כר"ע הא לדידי' אפי' פלטתו חי' בטיל ומה יועיל מקצת פלטתו חי' להצטרף ואי כר"י הא בפלטתו סכין ג"כ לא בטיל בכנסו ויטמא בעצמו טומאת אוכלין וע"כ דלר' ישמעאל בפלטתו סכין בטיל לעולם אפי' כנסו א"כ ר"י כמאן והא לא ניחא להו לומר דת"ק ור"י פליגי בדעתו של ר' ישמעאל באיזה אופן פליג ר' ישמעאל דלת"ק בכל גווני מודה דבטל בפלטתו סכין ולר"י דוקא בלא כנסו מודה אבל בכנסו פליג דלא בטל. אבל בסמוך דהקשו על מה דמקשה לר"ה דאמר כמאן שפיר הקשו דאיהו יכול לפרש דברי ת"ק במקצתו חישב עליו ור' ישמעאל ור"ע נחלקו בחי' ובסכין לכ"ע בטל ות"ק ור' יהודה נחלקו כסכין בכנסו דלר"י לא בטל ולת"ק בטל כמ"ש התוס' לקמן (דקכ"ד) בד"ה אבל והא דר"ה דעור מבטלן בלא כנסו וכמו כן לקמן שכתבו התוס' דר' יהודא בכנסו והא דמודי ר' ישמעאל ור"ע בסכין בלא כנסו אתי שפיר ג"כ דר' יוחנן לא מוקי כלל ת"ק בבשר שפלטתו סכין ומקצתו חי' רק במרטקא ונהי דקאמר אף מרטקא דמשמע בבשר נמי מיירי אבל לא במקצתו חי' ומקצתו סכין רק מקצתו חישב עליו ופלוגתייהו דר' ישמעאל ור"ע בחי' ופלוגתייהו דת"ק ור' יהודא בסכין ובכנסו [ואי נימא כמ"ש לעיל דהך דר"ע ע"כ אפי' כנסו דאל"כ בלא"ה אינו מטמא במשא כיון דאינו מטמא במגע ג"כ אתי שפיר דוודאי פלוגתייהו בחי' ואפי' כנסו פליג ר"ע דבטל וכ"ש פלטתו סכין דבטל בכל גווני ות"ק דמתניתין כר"ע דבכל גווני בטל רק כיון דמקצתו חישב מצטרף עכ"פ ור' יהודא סובר כר' ישמעאל ואי דר' ישמעאל לא פליג רק בכנסו ומיירי בכל גווני בין בחי' בין בסכין וכר' ישמעאל וזהו כפי תירוץ השני בתוס' בד"ה אי אמרת ולתירוץ ראשון בחי' פליג אפי' לא כנסו רק בסכין לא פליג רק בכנסו ור' יהודא בסכין ודוק היטב] וכל זה ברור מיהו מה דקשיא לי דהך מ"ד דמוקי במקצתו חי' ומקצתו סכין יכול לפרש דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בפלטתו סכין ובחי' לכ"ע לא בטיל ולכך במקצתו חי' מועיל להצטרף ות"ק כר"ע דחי' לעולם לא בטיל וסכין לעולם בטיל לכך במקצת חי' ומקצת סכין מועיל להצטרף ור' יהודא כר' ישמעאל דאפילו פלטתו סכין לא בטיל ור' ישמעאל לא פליג רק בכנסו כפי תירוץ השני שכתבו לעיל מיהו כאן בתוס' לא קשיא כ"כ דכה"ג הוי מצי לתרץ גם לר"ה הכא דפליגי ר"ע ור"י בפלטתו חי' אבל סכין בטל לכ"ע ור"י דפליג לא פליג רק בכנסו כתירוץ השני לעיל והך מימרא דר"ה והוא שכנסו היינו בפלטתו חי' כר' ישמעאל ואידך מימרא העור מבטלן היינו בפלטתו סכין ואפילו כנסו דבהא מודה ר' ישמעאל אך באמת בגמרא לא קשיא כלל דלא ניחא לי' לאוקמא תרי מימרי דר"ה חדא בחי' וחדא בסכין דהשתא דמשני דקמש"ל עור מבטלן אפילו חי' לא קשיא דשפיר הך מימרא קמייתא דקאמר והוא שכנסו מיירי בחי' ג"כ [כיון דהשתא אזלינן לפום תירוץ שני דר' ישמעאל בכנסו מיירי דלתירוץ ראשון בלא"ה לא קשיא כלל] אבל לעיל לא קשיא כלל כמ"ש וצ"ל דקושיתם כאן לפום תירוץ ראשון לעיל דלא מוקמינן מילתא דר"י בכנסו דוקא:

בד"ה דאמר כמאן וא"ת ודילמא הא דאמר ר"ה ב' חצאי זיתים וכו'. לא נתבאר לכאורה כוונתם דבפשיטות הוי להו להקשות דהא הך ר"ה דאמר כמאן דקאמר השתא הכוונה הך ר"ה דאמר והוא שכנסו אם כן בפשיטות הוי להו להקשות הא ר"ה בכנסו קאמר ור' ישמעאל דאמר בטל בלא כנסו תדע דהא לעיל הקשו בהיפוך כדקס"ד דסובר כר' ישמעאל דלא בטל דהא ר"י לא מצריך כנסו והוצרך לאוקמא דר' ישמעאל בכנסו דוקא והשתא עכ"פ מאי קושיא אי יודה ר' ישמעאל דבטל מ"מ בכנסו לא בטל ור"ה כנסו קאמר גם לפי מה שהקשו עכשיו חסר העיקר דר"י בלא כנסו דוקא מודה אבל בכנסו סובר דלא בטל ונראה לי דלא הוי מצי להקשות דנימא דר"י מודה רק בלא כנסו דכיון דבסכין מודה לר"ע ור"ע בוודאי סובר אפילו כנסו בטל בפלטתו חי' ממילא כדמודה ר' ישמעאל בפלטתו סכין אפילו בכנסו מודה רק עכשיו נתכוונו להקשות דלא נימא כלל דמודה ר"י בסכין רק בתרתי פליגי בחי' בכל גווני אפילו לא כנסו ובסכין פליג בכנסו וחוזר מעיקר הדברים שאמר מעיקרא דכי אמר ר"י ה"מ בפלטתו חי' דבפלטתו סכין נמי פליג ואי קשיא הא ר"י אמר לא מבטל עור היינו בכנסו לא מבטל בסכין אבל לא כנסו מבטל בפלטתו סכין והיינו הך דר"ה בב' חצאי זיתים. ועוד דיש לומר דלא פליג ר' ישמעאל לגמרי רק בכנסו כמ"ש התוס' בתירוץ ב' בד"ה אי אמרת ור"ה כר' ישמעאל וחדא בכנסו וחדא בלא כנסו כנ"ל:

במשנה אלו שעורותיהן כבשרן. פירש"י מטמאין כבשרן ובודאי כוונת הרב ז"ל לאפוקי לענין איסור אכילה דאי אכל כזית עור מהני אינו חייב משום טמאה ונבלה דפשיטא כיון דרך הוא ונאכל בוודאי חייבין עליו ג"כ אלא משום דקתני עור האדם וההוא וודאי לענין טומאה איתמר נקט להו לענין טומאה יעוד דכולה פירקין עיקר לענין טומאה איתמר אף דר"י מזכיר במשנה לעיל חייבין עליו דהתם יש רבותא לענין אכילה כמש"ל ודע דראוי הי' שיאמר ואלו דהא קאי אהך משנה הקודמת דעור אינו מצטרף לטומאת נבלות והוי לי' לומר ואלו עורותיהן כבשרן ואפשר משום דקתני עור אדם דלא איירי מעיקרא כלל לענין טומאת מת נקט אלו ועמ"ש התוס' ריש פרק אלו טריפות:

שם ר' יהודה אומר אף עור חזיר הבר. במשנה שבמשניות הגירסא ר' יוסי אומר. ונראה לי דגירסא זו עיקר דאי אפשר לגרוס ר' יהודא דהא חזינן דר' יהודא פליג בסיפא דהלטאה כחולדה ומסקינן בגמרא דת"ק ור' יהודא תרווייהו לא ס"ל דרשה דהטמאים דדריש בברייתא מדלא חשיב ת"ק תנשמת רק ת"ק סובר דהוא רך וגישתא דידי' לאו גישתא הוא ור"י סבר גישתא הוא והשתא היכי ס"ד דפליגי בחזיר היפוך ממה דפליגי בהלטאה דהא חזינן לת"ק דלא חשיב לעור חזיר הבר רך ור' יהודא חשיב לי' רך אלמא דת"ק מצריך רכותא טפי מר"י ובהלטאה יסברו להיפוך דלת"ק הוי רך ולר' יהודא לא הוי רך ובוודאי לאו במציאות נחלקו וע"כ דברישא גרסינן ר' יוסי ופליג בחזיר הבר וכ"ש דמודה בהלטאה ור"י דפליג בהלטאה כ"ש דמודה לרבנן בחזיר הבר כנ"ל. וביאור גמל הרכה יתבאר בגמרא בס"ד:

שם והחומט פירש"י לימצ"א שתחילת ברייתו כעדשה צא ובדוק בתיק שלה וכו'. ואיני יודע מה ביקש הרב ז"ל בכל זה כאן ומה ענין אי מטמא בכעדשה לכאן דלא בא לומר רק דעורו כבשרו ובוודאי ליכא למימר דמהא ילפינן כיון דטומאתו בכעדשה משום דתחילת ברייתו כך הוא א"כ מוכח דעור מצטרף דהא כעדשה הוא כברייתו עם עורו ואי עור אינו מצטרף הוי לן לטמאות אפילו פחות מכעדשה אבל באמת ע"כ זה אינו דהא כלהו בכעדשה מטמאין ועור כבשר אינו רק בד' שרצים ועוד דבגמרא אסרינן דמקרא דאלה הטמאים ילפינן דעורן כבשרן ולתנא דידן בגישתא פליגי באופן שלא ירדתי לסוף דעת רש"י ז"ל בזה:

בגמרא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין. הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכות טומאת מת פ"ג הלכה י"א [ותימה על בעל עין משפט שהשמיטו] כתב עור האדם כבשרו ואם עבדו כל צרכו או הילך בו כדי עבודה הרי זה טהור מן התורה אבל מדבריהם מטמא בכזית כבשר המת גזירה שלא להרגיל בני אדם לעבוד עורות האדם וישתמשו בהן עכ"ל. ויש לתמוה שלא זכר מה שאמרו בגמרא שלא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין ולא מיבעי' אי הוי ס"ל כתירוץ התוס' דדוקא משום אביו ואמו גזרו דחמיר טובא דהוי לי' להזכיר אלא אפי' אי נימא דנקט אביו ואמו משום דשכיח מ"מ הוי לי' להרמב"ם ג"כ להזכירם:

ונראה לי דקשיא לי' להרמב"ם קושית התוס' דהא מת אסור בהנאה אבל לא כפי מה שהקשו התוס' דלמה נקט אביו ואמו הא בכל אדם אסור רק להיפוך קשיא לי' כיון דאסור בהנאה מאיזה צד ניחוש דאי יהא טהור יהנה ממנו אטו בכל איסורי הנאה גזרו טומאה חוץ הנאה שלא יעבור בהנאה בשלמא ללישנא קמא דעולא דהוי ס"ל עור אדם טהור בלי עיבוד כלל דעור לא חשיב כמת כלל א"כ יש לומר דהי' סובר ממילא דמותר בהנאה ג"כ דלא ילפינן רק מת משם שם דעגלה ערופה וכר"נ דסובר בעירוכין דשערה אינו אסור בהנאה דשער לא חשיב מת וה"ה עור לעולא אבל ללישנא בתרא דעור חשיב מת דמטמא כבשר רק בעובדו טהור א"כ פשיטא דאסור בהנאה. לזה פי' דעיקר החשש הכא כיון דאינו מטמא כל אחד יתן לעבוד עור אביו ואמו לא ליהנות רק שיהא מונח אצלו לזכרון אביו ואמו לכבודם כדרך בני אדם לצייר תמונת אביו ואמו וקרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכם רק ממילא כיון שירגילו לעבוד עורות האדם ממילא יבואו לידי שימוש לעשות שטיחין. ואפי' אי לא ניחוש דהבן עצמו ישתמש בהן אבל לא כל אחד מעבד עורות רק יתן לעבדנין לעבד וממילא יבואו לידי שימוש ולכך כתב הרמב"ם עיקר הטעם דהעבדנין יבואו להשתמש אבל לעבד כדי לעשותן שטיחין לא חיישינן כלל כיון דאסור בהנאה:

שם במאי קא מיפלגי וכו'. איכא למידק מה ס"ד לשאול במאי קא מיפלגי הא פשיטא דברכיך פליגי דכלהו דתנן עורותיהן כבשרן מטעם דרך הן ולא חידש כלום בזה ונראה דס"ד דפליגי כיון דדרשינן בבהמה טמאה דכתיב טמאים הם לכם לאסור צירן ורוטבן א"כ ממילא דרשינן נמי עורות כמו בשרצים ואפשר נמי דהך טמאים רק בחזיר כתיב ובכלהו דמעיקרא כתיב טמא הוא לכם וכאן כתיב טמאים הם ס"ד דמרבה חזיר הבר לעורו והיינו טעמא דר"י אבל באמת הא ליתא חדא דר"י לא דריש עורות מקרא כלל כדמוכח לקמן ועוד דרבנן נמי לא דרשי ואפי' אי גרסינן כאן ר' יוסי מכל מקום כיון דבכל הטמאים רוטבן אסור ומ"מ לא דרשינן עורן אין ראי' לחזיר הבר ג"כ לכך קאמר דבהא פליגי לת"ק בעינן רכיך טפי ולר"י סגי ברכיך קצת:

שם בעי ר' ירמי' וכו' בעי אביי וכו'. נראה לי דהנך בעיות תליא אי הכוונה שלא טענה דהמשא שעלי' מכביד ומקשה עורה ולפי זה אפי' לא הגיע לטעון וטענה או דהכוונה שאין טוענין עלי' רק כשעורה מקשה ולפי זה אפי' הגיע זמנה לטעון ולא טענה מ"מ כיון שהיתה ראוי' לטעון כבר עורה נתקשה ועמ"ש בסמוך ודע שלא נתבאר לי הך גמל הרכה דאי על הגמל קאי הוי לי' לומר גמל הרך כמו עגל הרך ונהי דיש לומר דבגמל אין לנקבה שם בפני עצמה כמ"ש הרמב"ן ז"ל פרשת שמיני אבל מ"מ כיון דבגמרא אמרו תמיד גמל הבא מן הגמלה הוי לי' לומר גם כאן כך ועוד וכי דוקא בגמל נקבה מיירי ואי קאי הך הרכה על חטטרות דהך חטרת לשון נקבה היא לא הוי י' לומר וכמה גמל הרכה ועוד דקאמר כל זמן שלא טענה משמע דעל הגמל קאי ואולי משום דהמשא שטוענין על אותה חטרת טוענין אותה וצ"ע:

שם חדא הויא לך אמרת. פירש"י דבר חידוש אחד הי' בידך שאין בידנו הרי אמרתו ולמה תחזור ותשנינו פעם שני' להראות חכמתך. ובאמת יש להפליא מנין ידע ר"ז שאין לו רק דבר חידוש זה כיון שלא שאל לו דבר אחר גם למה חשדו דאומר להראות חכמתו ונראה לי דר' זירא נמי ידע מהך מילתא דבטעונה תליא מילתא רק מספקא לי' בהא דמבעי' לי' לר' ירמי' ואביי והי' חושב שמא יודע אחד מהם שיעורא על בורי' וכאשר השיב לו רבין בר חיננא כל זמן שלא טענה ושנה דבריו ולא חידש בהם כלום אמר לו מאחר שאין לך רק חדא כל זמן שלא טענה ואינך יודע יותר לא חידשת כלום כי דבר זה בלבד גם אנכי ידעתי ור' זירא תרתי קא מיבעי' לי' והיינו בעי' דר' ירמי' ואביי ואולי ר"ל ג"כ ידע הא ונסתפק בהא דאביי ור' ירמי' ומ"מ כיבד את ר"י בר אבא ולא חש לומר לו שעדיין לא נפשט לגמרי ור"ז קצף עליו לכך קאמר תא חזי כנ"ל:

בתוספות בד"ה עור אדם טהור כדמפרש טעמא בריש דם הנדה וכו' דעור גזעו מחליף. בהא דוקא הוצרכו ליתן טעם למה טהור כיון דרכיך. הוא פשיטא דחשיב כבשר ומ"ש מכל הני ולזה צריך ליתן טעם למה הוא טהור אבל ללישנא בתרא דעור טמא לא הוצרכו ליתן טעם על טומאתו רק דהי' קשה נימא דטהור מגזה"כ דגזעו מחליף והוצרכו לתרץ דחשיב אין גזעו מחליף דנעשה צלקת והרב בעל תיו"ט העתיק על המשנה ועור האדם כדמפרש טעמא וכו' ועור אין גזעו מחליף וסיים תוס' ולא כן הוא רק להיפוך על טהרה כתבו כדמפרש טעמא כנ"ל ועמ"ש בסמוך בד"ה אבל:

בד"ה עורות אביו ואמו שטיחין ואע"ג דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין כו' [כפי הנראה היתה גירסת התוס' בגמרא גופה מה שפירש"י למטה וקתדרה דאל"כ לא ידעתי מאי וכו' שכתבו דבריהם צ"ע דאי כוונתם להקשות כיון דמת אסור בהנאה ממילא למה לן לגזור שיעשה מן העורות שטיחין א"כ על אביו ואמו קשיא וכן אי הוי נקט כל אדם הוי קשיא ובפשיטות הוי להו להקשות למה לן לגזור הא מת אסור בהנאה וצ"ל דהם שני דברים מתחלקין דוודאי יש להקשות דמת אסור בהנאה ואי נימא דמ"מ חוששין שמא יעבור ויהנה לכך גזרו עליו טומאה א"כ בכל אדם ג"כ יש לגזור שמא יעבור ויהנה אבל אי לא הי' אסור בהנאה כלל הוי ניחא דלא חיישינן רק לכבוד אביו אבל אחר מאי איכפת לן כיון דמותר בהנאה. וקושיתם הוא רק ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא כבר כתבתי דיש לומר דסובר עולא כיון שאינו טמא כמו המת אינו ג"כ בכלל גז"ש דשם שם מעגלה ערופה רק ללישנא בתרא וודאי קשיא. אך כבר כתבתי בגמרא דהא וודאי קשיא ג"כ דהא לא מצינו שגזרו טומאה באיסורי הנאה שלא יהנה ומ"ש דכאן גזרו כיון דאסור בהנאה בוודאי לא יעשה כן ופירשתי הכל לנכון ע"פ דברי הרמב"ם עיי"ש:

בד"ה אבל רישא טומאה דאורייתא. והשתא חשיב עור אין גזעו מחליף וכו' דמקומו נעשה צלקת. התם ליתא הכי בעור רק בבשר פריך והרי בשר דגזעו מחליף אמר מר בר רב אשי בשר נעשה מקומו צלקת אבל בעור לא הוזכר רק תרי לישני בלישנא קמא דייק מגלודה דמכשיר ר"מ דהדר בריא ורבנן לא פסלי אלא דבין כך שליט בה אוירא ובלישנא בתרא דייק להיפוך דאין גזעו מחליף ודייק מרבנן דפסלי ואפילו ר"מ לא מכשיר אלא דקריר בישרא ופירש"י מתקשה בשרה ונעשה כעור א"כ משמע דלהך לישנא עור באמת אינו מחליף לא דנעשה צלקת דא"כ לא הי' צריך לומר דקריר בישרא רק העור עצמו חוזר ומחמת צלקת לא מתה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה