תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכא:
בגמ' הואיל ויכול לגוררה. הא דנקט לשון גרירה ולא שיכול לחותכה לחתיכות והתוס' העתיקו לשון הקונ' שיכול לחותכה בחתיכות קטנות אבל לא כן לשון הקונ' רק שהרי הוא יכול לגוררה לגירורים דקים ונראה משום שאי אפשר שתחתך הבהמה לחתיכות קטנות עד שלא ישאר כזית ותהא מפרכסת עוד והרי עשאה גיסטרא או היתיז ראשה הוי כמתה וכ"ש כשלא נשארה רק פחות מכזית ולא שייך שתפרכס כלל ואפילו תפרכס אינו כלום לכן נקט לגוררה והיינו שתשאר כולה כמות שהיא רק יגרור מעלי' הבשר גירורים דקים ועצמות הנבלה אינן מטמאין כדכתיב בנבלתה ולא בעצמות ומ"מ כיון שהיא עדיין בבנין גופה כמקדם יכולה לפרכס עוד ועמ"ש בתוס' בד"ה הואיל:
שם אבר הפורש ממנה כפורש מן החי פירש"י ומטמא מיד כאבר מן הנבלה וכו'. ה"ה דהוי מצי לומר דיש בו איסור אבר מן החי רק משום סיפא נקט ולא הבנתי לשון מיד שכתב הרב ז"ל דהיכן מצינו שלא יטמא מיד ויטמא אח"כ בדבר הפורש מן החי ואי אינו מטמא מיד לא יטמא לעולם דבשר אינו מטמא כלל אפילו אחר שתמות הבהמה ומזה נראה לי דבשר הפורש מן הטהורה שנשחטה רוב שנים בפסול או ע"י נכרי ומפרכסת נהי דאינו מטמא תיכף כיון דבהמה עצמה אינה מטמאה בעודה מפרכסת אף בשר הפורש אינו מטמא אבל מכל מקום כשמתה הבהמה אף בשר שהופרש בעודה מפרכסת מטמא דהא כל שנפסלה בשחיטה הוי נבלה מחיים רק שאינה מטמאה כיון שמפרכסת אבל נבלה הוי הילכך כל שמתה הבהמה ובשר זה ג"כ בשר נבלה הוא מטמא לכך קאמר דאבר ממנה מטמא מיד ועמ"ש בתוס' בד"ה הואיל:
שם שחט עכו"ם וכו' וגמרה כשרה וכו'. הא דנקט לה להא מילתא הכא דלכאורה לא מיירי הכא הך תנא דברייתא בהלכות שחיטה רק בדין הטומאה והיתר ואיסור לנכרי מכח אבר מן החי. ונ' לי משום דנ"מ ג"כ להך דלעיל דאי שחט נכרי בטמאה ובא ישראל וגמרה אי עשה מעשה טריפה שוב לא מהני גמרו של ישראל למיחשב אוכלא במפרכסת ואי לא עשה מעשה טריפה וגמר ישראל דינה כישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי ואי שחט ישראל מתחילה בטמאה ובא נכרי וגמר אפילו עשה ישראל מעשה טריפה הוי כשחט נכרי טמאה כיון שגמר הנכרי ונכרי ששחט טמאה ומפרכסת לאו אוכלא הוא כנ"ל וכמו כן הך דהרוצה שיאכל מבהמה קודם שתצא נפשה שייכא להך דמעיקרא דאי הי' נכרי אסור במפרכסת ממילא אפילו אחר שתצא נפשה הי' אסור לנכרי כיון דכבר הוי בשר מן החי או אבר מן החי א"כ לא הוי מהני שחיטת טמאה לנכרי כיון דאפילו בטהורה היתה אסורה לנכרי בטמאה נמי לא הוי משוי לי' אוכלא:
שם וממתין לה עד שתצא נפשה. פירש"י דאסמכתא דרבנן בעלמא היא. ונראה טעמו דאי מדאורייתא אסור א"כ היכי הוי שחיטת ישראל בטמאה לנכרי אוכלא במפרכסת משום דדוגמתה בטהורה מותרת דהא בטהורה נמי אסורה לישראל משום לא תאכלו על הדם ובך פירש"י רש"י ז"ל בהדיא לעיל בד"ה השוחט אבל לדעתי אפילו אי הוי דאורייתא אין זה ענין לענין טומאת אוכלין דדוקא מה דאסור לעולם לא מיקרי אוכלא כגון שחתך אבר מן החי או בשר מן החי וכן נכרי ממפרכסת דאותו בשר נשאר באיסורו אבל בישראל שיכול לחתוך ממנה בעודה מפרכסת אף דצריך להמתין להיות שב ואל תעשה בשביל הא לא נפיק מתורת אוכל רק בנכרי בטמאה דאסור לחתוך ממנה ואי חתך אסור לעולם אז לולא דשחט ישראל לא הוי אוכל כנ"ל:
ודע שאני מסתפק בבן פקועה דאינו צריך שחיטה ובוודאי אין בו דין אבר מן החי ובשר מן החי לישראל אי מותר לאכול ממנו אבר או בשר קודם שתצא נפשו וטעמא דידי דהא בבהמה עצמה אפילו נשחטה מ"מ כל שמפרכסת אסור לאכול ממנה א"כ בן פקועה זו לא מיבעי' לרבנן דריה"ג דס"ל דאינו מטמא טומאת אוכלין דחשוב חי גמור ואפי' מפרכסת לא הוי וכן ס"ל דפודין בו פטר חמור דשה גמור הוא אף שאין פודין בשחוטה אלמא דחי גמור חשבינן לי' א"כ לא עדיף מאמו דאפי' מפרכסת אסור לאכול ממנה אף שכבר נשחטה א"כ כ"ש בן פקועה דהוי חי גמור אלא אפילו לריה"ג דסובר דמטמא טומאת אוכלין מ"מ יש לומר דלא חשוב לי' רק כמפרכסת לא כמת לגמרי א"כ אסור לאכול ממנו כל שלא מת ונראה לי דתליא בהא דאי נימא דטעמא דבן פקועה דהוי כשחוט וכפי הנראה מפירש"י לעיל פרק בהמה המקשה דלכך ב"פ שבא על בהמה מעליותא אין תקנה לולד דהוי כשהיי' בשחיטה אלמא דכשחוט ממש חשבינן לי' א"כ וודאי לא עדיף ממפרכסת דכל שלא מת אסור לאכול ממנו אבל לדעת התוס' והרשב"א שם דטעמא שנפטר משחיטה והוי כדגים וחגבים שאינן טעונין שחיטה וכן נראה באמת דאי כפירש"י למה פודין בו פטר חמור הא בשחיטה אין פודין וע"כ דאין זה שחוט בעצמו רק אינו טעון שחיטה ושה גמור הוא שאינו טעון שחיטה וא"כ הוי כמו דגים וחגבים דמותר לאוכלן חיין ומתים ואינו חושש כנ"ל בזה:
בתוס' בד"ה הואיל ולא הי' צריך לפרש כן וכו'. ולפי מה שכתבתי לעיל כפי הנראה מתוך לשון רש"י ז"ל דעכ"פ בטהורה בשחט נכרי דנעשית נבלה כולה בעודה חי' רק שאינה מטמאה מחמת שמפרכסת א"כ בשר שחתך ממנה שאינה מפרכסת מטמא מכח נבלה ונהי דכל זמן דבהמה חי' לא שייך שיטמא בשר הפורש ממנה והיא לא תטמא מ"מ כשמתה כחד גופא חשבינן לה והכל מטמא אפי' מה שפירש ממנה ולכך בעינן חתוכות דקות דכיון דכל זמן שלא מתה אינה נבלה לטמא ממילא אינו חל טומאה על פחות מכזית ועוד נראה דדוקא בשר הפורש דהיינו מקצת אבל כשחתכה כולה לחתיכות ממילא אותן החתיכות הויין עצם הבהמה כולה ולא שייך שהן בשר הפורש מן הבהמה כיון דהן עצמן גוף הבהמה כולה או רובה כנ"ל ועמ"ש בסמוך. מיהו יש לי לדקדק דלמה לו לומר ולהעמידה על פחות מכזית הוי לי' לומר דלכך בעינן הכשר משום דאין לומר שתקבל טומאה בלי הכשר דא"כ תטמא כולה והרי יכול לחתוך ממנה מקצת ולא יטמא טומאה חמורה כלל ואם אתה מטמא בלי הכשר הרי ע"כ כולה מקבלת טומאה ומה בכך דמקצתה תטמא טומאה חמורה וצריך לומר דמ"מ כיון דע"כ אותה בהמה בוודאי תטמא טומאה חמורה ממילא כולה אין צריכה הכשר כיון דמקצתה שתטמא טומאה חמורה אינה צריכה הכשר הוי השאר כמו יד דקי"ל כר"י דיש יד להכשר וכל שהוכשרו הזרעים הוי כהוכשר היד כנ"ל ועמ"ש בסמוך:
בד"ה ולהעמידה על פחות מכזית וא"ת השתא נמי וכו'. ולפע"ד יש לומר דדוקא היכי דכבר הי' חל שם נבלה לטמא על כזית אז אפי' הוי פחות מכזית מיקרי סופו לטמא טומאה חמורה ע"י צירוף אבל כל שלא הי' חל על אותו חצי זית שם נבלה כלל מעולם אין אותו חצי זית מצטרף כלל לטמא טומאת נבלה כנ"ל:
בד"ה ומי אמר חזקי' הכי דחזקי' אחזקי' ניחא לי' לאקשויי ולדעתי נראה דעיקר הקושיא נהי שיש לחלק בין קבלת טומאה לאיסור אבר מן החי מ"מ כמו דלא שייך בה אבר מן החי לחזקי' כמו כן לא שייך בה בשר מן החי לחזקי' וממילא בשר הפורש מטמא ולא מיבעי' לפי' התוס' דגורר חתיכות גדולות אלא אפי' לפירש"י מ"מ כיון דלא הוי בשר מן החי ראוי להצטרף ולטמא טומאה חמורה ומשני דאפי' בשר מן החי הוי כיון דלכלל מתה לא באה כנ"ל:
בד"ה נחרה היינו נמי אין מטמאה וכו' והתם פשוט. כוונתם לפרש דהך נחרה הוא כעין נתינת טעם על שחט בה רוב אחד כלומר דשחיטת רוב אחד הוי נחירה והתם פשוט דאין בה טומאה של כלום וה"ה שחט רוב אחד ואין צורך להגיה כלל מיהו בעיקר דבריהם נראה לי פשוט לפרש דמעיקרא קאמר דאי שחט בה אחד או רוב ונגע בה שרץ אינה מקבלת עכשיו טומאת אוכלין אבל מ"מ יכול להיות בה טומאת אוכלין אח"כ כשיגמור השחיטה אבל נחרה כל שנחר בה אפי' במקצת שוב אין בה טומאה של כלום אפי' יגמור השאר בשחיטה כנ"ל ולדברי התוס' צריך לומר דלכך בנחרה פשוט יותר משחט בה רוב אחד משום דס"ד כיון דבעוף סגי בהכי בשחיטה הוי אוכלא כיון שיש דוגמתה בעוף קמש"ל דלא ונחרה פשיטא דאפי' בעוף לא מהני:
בד"ה ועכו"ם ששחט בבהמה טהורה לישראל רבותא נקט אפי' לישראל וכו'. ולדעתי נראה לי דמחשבת נכרי לא הוי מחשבה כלל ומחשבת ישראל בעינן ומחשבה דידי' לא מהניא אי לא נשחטה עבורו כלל דהיאך יחשב הישראל במה ששחט הנכרי שלא לצורכו כלל רק לעצמו. ולשון רש"י ז"ל בד"ה מטמאה מהניא לה מחשבת עכו"ם לצורך ישראל לשווי' אוכל משמע מדבריו דמחשבת נכרי מהניא ודוקא לצורך ישראל א"כ אתי שפיר בפשיטות דנקט לישראל אבל לא נתבררו לי דבריו:
בגמרא שהה בה דרס בה מהו. נראה לי הא דמשמע לי' להסתפק לחלק בין שהיי' דרסה לנחירה משום דקתני שחט בה אחד או רוב אחד אינו מטמא טומאת אוכלין משמע דוקא בלא שחט יותר רק אחד או רוב אחד ואי שהיי' הוי כנחירה למה לי שלא שחט רק אחד אפילו גמר שחיטתו אח"כ שוב אינו מטמא טומאת אוכלין דנפסלה בשהיי' [וליכא למימר דס"ד שהיי' גרע דמקלקל גם מה ששחט מעיקרא דהא חזינן בשחט רוב מתכשרה ושהה במיעוט בתרא פסולה אלמא דשהיי' מגרע לשחיטה דמעיקרא מ"מ הא שהיי' במיעוט בתרא הוי רק דרבנן ואפילו בהא ספיקא הוא] ולזה הוי ס"ד דשהיי' אינה פוסלת בשחיטה של נכרי או ישראל בטמאה דבלא"ה אין שחיטה זו כלום רק אמרינן דוגמתה יש שחיטה כשרה הילכך כל שיש עלי' שם שחיטה אף שיש בה חסרון מהלכות שחיטה לא איכפת לן דשחיטת נכרי ג"כ מה' שחיטה דלא מהני דבעינן בר זביחה דק כל שיש שם שחיטה אמרינן הואיל ומתרת בשחיטה הגונה בישראל אבל נחירה לאו שחיטה היא כלל ולא שייך הואיל ואל שחט היתה מותרת תהא אוכל בלא שחט והיינו דקאמר צריכה הכשר שחיטה כטהורה והיינו דלא מיבעי' במה שהיא מהלכות השחיטה בעצמותה כגון שהיי' דרסה דהוי כמו נחירה אלא אפילו הכשר השחיטה מעיקרא קודם ששוחט כגון בדיקת סכין ג"כ צריך ואי לא"ה הוי כנחירה ומ"מ נראה לי דהיינו דוקא אם השחיטה והכשר השחיטה היתה שלא כהוגן עד דבעלמא שחיטה כזו משוי לה נבלה אבל שחט לעכו"ם דאינה נבלה רק אסורה באכילה אף דלישראל בטהורה ג"כ היתה אסורה באכילה מ"מ כיון שלא הי' פסול בעיקר השחיטה או הכשר השחיטה מטמא טומאת אוכלין תדע דלר"א סתם מחשבת נכרי לע"ז ולא משמע דפליג ר"א אהך ברייתא [ונראה לי עוד דאפילו נפלה סכין ושחטה וחישב עלי' מטמא טומאת אוכלין כיון דשחיטה כה"ג ביד ישראל מהני ולא גרע נפלה משחטה נכרי]:
ודע שיש לדקדק לכאורה בהך ברייתא דקתני שחט בה אחד או רוב אחד וכן בהך בעי' דר"א בשהה ודרס דמשמע לכאורה דוקא בשחיטת נכרי בטהורה ושחיטת ישראל בטמאה הדין כן אבל בישראל בטהורה אפילו בכה"ג מטמא טומאת אוכלין דהא רש"י פי' במשנה דלכך נקט נכרי בטמאה דישראל בטהורה פשיטא לי' אם כן משמע דשחט בה רוב אחד וכן שהה ודרס דוקא בשחיטת נכרי בטהורה או ישראל בטמאה הוא דאינו מטמא אבל ישראל בטהורה מטמא בשלמא בנחרה דקתני בברייתא אין הכרח כ"כ ואדרבא איכא למימר דהיינו דקתני נחרה אין בה טומאה של כלום ולא קתני אינו מטמא טומאת אוכלין כדמעיקרא אלא שבא להורות דאין בה טומאה של כלום דאפילו ישראל בטהורה אין בה טומאה אלא אפילו בשחט בה רוב אחד אני תמה היכי ס"ד דבישראל בטהורה מטמא בהא טומאת אוכלין דכיון שלא שחט כלל לא שייך לומר דתהא אוכל משום דאי שחט משוי לה אוכלא בשלמא אי היתה מעשה השחיטה כראוי רק ששחט טמאה אמרינן הואיל ובטהורה משוי לה אוכלא וכן נכרי בטהורה הואיל ושחט ישראל אבל לא שייך לומר בלא שחט כגון שחט רוב אחד או שהה ודרס או נחר דנימא הואיל ואי שחט היתה מותרת תהא אוכל בלא שחט וחפשתי בדברי רבינו הגדול פ"ג מהלכות טומאת אוכלין ומשמע מדבריו ג"כ דבישראל בטהורה אפילו שחט רוב אחד ומפרכסת מטמא שלא הזכיר ג"כ הא מילתא רק בנכרי בטהורה וישראל בטמאה וכיון שלא זכר בפי' דנכרי בטמאה לא ש"מ דסמך עצמו מדלא כתב רק כך ש"ח דדוקא הוא א"כ ממילא בישראל בטהורה ג"כ בכל גווני מטמא ולא הוזכרו חילוקים הללו רק בנכרי בטהורה וישראל בטמאה וכל זה אצלי מן התימא ואפשר לומר דלרבותא נקט התנא הא מילתא בעכו"ם בטהורה וישראל בטמאה דלא מבעי' ישראל בטהורה דעיקר מה דמתיר שחיטה הוא דמתיר ומפקעת הבהמה מידי איסורה שאינו זבוח ואבר מן החי ובשר מן החי אבל כל שנחר או שחט שחיטה פסולא פשיטא דלא חשיב אוכל רק בנכרי דבלא"ה שחיטת נכרי אינה כלום וכן ישראל בטמאה דשחיטת טמאה אינה כלום ס"ד דאפילו שחיטה שאינה הגונה ג"כ מהני למחשבי' אוכל דמה נפקא מינה בשחיטת נכרי שחיטה הגונה או אינה הגונה וכן בישראל בטמאה קמש"ל דבעי הכשר שחיטה כבהמה טהורה:
שם מהו שתציל על הבלועין שבתוכה פירש"י ישראל בטמאה ועכו"ם בטהורה וישראל בטהורה לא מיבעי' לן דוודאי אינה מצלת הואיל ומותרת באכילה. נראה מדברי הרב ז"ל שהוא מפרש דישראל בטהורה כיון דמותרת באכילה שמתה היא ואינה מצלת ואני תמה הא בן פקועה לכ"ע מיתר באכילה חי ומ"מ אינו מקבל טומאה לרבנן דריה"ג לעיל פרק בהמה המקשה וכן דגים אינן מקבלין טומאה עד שימותו אף שמותר לאוכלן חיין ומתין בוודאי נראה שסובר הרב ז"ל כפי מה שכתבו התוס' לעיל פרק כסוי הדם (דף פ"ד) דקאמר התם בעי העמדה והערכה והקשו התוס' הא מפרכסת כחי ותירצו דוקא טמאה לנכרי ונכרי ששחט טהורה לישראל דלא משתרי באכילה לכך אינה מטמאה רק טומאת אוכלין ולא טומאת נבלה דחשובה כחי' אבל טהורה לישראל ושחטה ישראל כיון דמותרת באכילה הוי כמתה ולא מהני בה העמדה והערכה והכי נמי סובר רש"י ז"ל דישראל ששחט טהורה הוי כמתה ממש אפי' מפרכסת רק טומאת נבלה לא מטמאה דהא שחיטה כשרה היא אבל לשאר דברים כגון לעני העמדה והערכה וכדומה חשובה כמתה ממש והא דאמרינן לעיל (ד"ל) מדמי פסח מי אידחי וכי תימא בעי העמדה והערכה הא תנן מפרכסת כחי' אלמא דטהורה נמי חשובה כחי' דהתם בשחיטת ישראל בטהורה עסקינן. התם שאני דעדיין לא שחט רק מיעוט סי' דלא משתרי עדיין לכך לא חשובה כמתה אבל בשחט בה ישראל שנים דכשרה לגמרי הוי כמתה. רק לפי זה יהא מוכח מהתם דישראל בטהורה אפי' לא שחט בה רוב שנים רק רוב אחד או מיעוטו ג"כ מטמאת טומאת אוכלין דהא מדמה שחיטת המיעוט בישראל לשחיטת נכרי ברוב שנים וכבר כתבתי שזה מן התימה דהיכי אפשר דישראל שלא שחט כגון שנחר או שחט סי' אחד דנימא דמטמא טומאת אוכלין כיון שלא שחטה עדיין כלל ולא שייך לומר לפי שדוגמתה מותרת כששחט תהא אוכל בלא שחט הן אמת דבלא"ה יש לדקדק לעיל היכי קאמר בעי העמדה והערכה דהא כיון דלא שחט בה רק מיעוט פשיטא דהוי כחי' מיהו בהא יש לומר דמכח ק"ו דייק כיון דאפי' שחט ריב שנים אינה מטמאה טומאת נבלות דחשובה כחי' כ"ש דחשובה כחי בלא שחט רק רוב אחד ואפי' טומאת אוכלין אינה מטמאה אבל מדברי רש"י ז"ל ודאי נראה דבישראל אפי' ברוב אחד מטמאה טומאת אוכלין דלא גרע רוב אחד בישראל מרוב שנים בטמאה [ומ"מ בנחרה נראה לי דמודה רש"י והיינו דנקט נחרה אין בה טומאה של כלום והיינו אפי' לישראל כמש"ל] ונראה ברור דלדעת רש"י הא דנקט בתר הכי דהרובעה חייב היינו דוקא בטמאה לנכרי ונכרי ששחט טהורה דבה איירי אבל בישראל ששחט טהורה רוב שנים הרי היא כמתה כיון דמותרת באכילה לגמרי והרובעה פטור דהוי כרובע מתה:
אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל מבואר להדיא דהרובע חייב בכל בהמה שנשחטה שנים או רוב שנים ולא חילק כלל בין טמאה לטהורה ושחט נכרי או שחט ישראל עיי"ש פ"א מהלכות איסורי ביאה וכמו כן בעירוכין לא חילוק בהעמדה והערכה בין טהורה לטמאה אלמא דסובר בפשיטות דכל בהמה שמפרכסת אפי' טהורה חשובה כחי' אפי' שחט בה שנים או רוב שנים ואף דמשמע לעיל דלא פליגי ר"י וחזקי' רק בטמאה דר"י אמר ישנה לאיברים דלאו מתה היא אבל בטהורה דלכולי עלמא אינה לאיברים בודאי לכולי עלמא מתה היא הא ליתא דוודאי לעולם חי' היא רק בטהורה גזה"כ הוא דשחיטה מתרת אותה באכילה ומפקיע איסור אבר מן החי אבל מ"מ כיון דחזינן בטמאה דחשובה חי' ה"ה בטהורה דפשיטא דאין היתר אכילה משוי לה מתה שהרי דגים וחגבים אינן מקבלין טומאה עד שימותו אף שמותר לאוכלן חיין גם עיקר היסוד שהכריחו התוס' לעיל פרק כסוי הדם דשחיטה כשרה שלישראל הוי כמתה דאל"כ מאי קאמר שם הא בעי העמדה והערכה הא מפרכסת כחי' לא קשיא ולא מידי כמ"ש שם במקומו ואני תמה על המפרשים שלא העירו בכל זה כלום:
בתוס' בד"ה אביי אמר וטעמא וכו' דבת אכילה היא וכו' ותימא אי ספיקא היא אמאי רובעה חייב. ויש לתמוה על תמיהתם דהיכי ס"ד לפרש דברי רש"י דאביי מכת ספיקא קאמר דאטו בכל מקום שאמרו לחומרא הוי ספיקא והרי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אטו מטעם ספק הוא ולא נתכוון רש"י לומר רק דאביי פסק בהא ובהא להחמיר דפסקו הוא חומרא דחייב ברובע ואינה מצלת אמנם בטעמא דמילתא דאביי יש בו מן הקשוי' דמה בכך דבת אכילה היא הא ב"פ ודגים וחגבים בני אכילה נינהו ומ"מ חשובין חיין לענין טומאת אוכלין דאפי' טומאת אוכלין אין מקבלין וצריך לומר דשאני בהמה הטעונה שחיטה דחזינן דנטילת חיותה היא המתיר שהרי עוף דחיותו מועט סגי בסי' אחד ובהמה דחיותה מרובה בעי ב' סי' א"כ כל שנשחטה כ"כ עד שדוגמתה מותרת באכילה הרי חשובה נטילת חיות לכך ממילא מטמאה טומאת אוכלין דכיון דמשתרי בהא לאכילה הוי אוכל ומ"מ כיון דאינה מטמאה כנבלה אלמא לענין עצמה חשובה חי' א"כ הרובעה חייב משא"כ ב"פ ודגים וחגבים דמה דמותרין באכילה אין זה מכח דהוויין נטולי חיות רק כך דינם מעיקרן ומותרין חיין גמורים לכך אין מקבלין טומאה דחי גמור לא חשוב אוכל לקבל טומאה ואפי' חשוב אוכל אין חי גמור מקבל טומאה:
בגמ' אמר ר"ה והוא שכנסו פירש"י אבל נתכנס מאליו לא. ולפי דבריו עיקר מילתא דר"ה לחדש קולא דבנתכנס מאליו אין חייבין עליו ולא משמע כן בדברי הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שאר אבות הטומאות דכתב מעיקרא דהאלל אינו מצטרף לכזית ואם כנסו ויש בו כזית חייב ולדברי רש"י ז"ל הי' לו להזכיר מעיקרא העיקר דאפי' נאסף ויש בו כזית פטור ואם כנסו הוא חייב גם החילוק שכתב רש"י ז"ל לא הבנתי כלל דמ"מ כיון דבעלמא עור מבטל ואיהו נמי לא גלי דעתי' מעיקרא קודם שהפשיט דאינו מבטל ואפי' גלי דעתי' אין מחשבה מועלת בזה לענין נבלה לישווי' בשר וא"כ כבר נתבטל מעיקרא ומה בכך דכנסו אח"כ הא מעיקרא לא הי' רק מחשבה והרי לכ"ע בטל היא ועוד אבאר לקמן בס"ד מה שיש להקשות לפי' זה ושם יתבאר פי' דברי ר"ה כפי הנראה מדברי הרמב"ם: