תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכא.
בד"ה והדר וא"ת וכו' וי"ל. מהר"ם הגיה דא"א ניישב דבריהם אם לא שחסר וצ"ל כמו בפסחים ואני תמה דתלי תניא בלא תניא דכאן דברי התוס' מבוארים היטב דכוונתם להקשות דכיון דפשיט מהכא דשלא כדרך הנאתן אין לוקין אלמא דמשקין היוצאין משאר פירות חשיב שלא כדרך הנאתן א"כ למה גמר הכא מביכורים נהי דהתם דחי דאין מכאן ראי' דטעמא דזיעה בעלמא הוא אבל הא באמת שלא כדרך הנאתן פטור ולמה לי הך ילפותא דהכא ואהא תירצו דצריך דלא נימא אפילו בזיתים וענבים נהי דהוי כדרך הנאתן אבל זיעה הוא קמש"ל דבזיתים וענבים לא הוי זיעה אבל שם בפסחים דבריהם תמוהין ווחוסרי הבנה כלל גם צריך לומר דס"ל התם דלפי מה דמסיק ס"ל דהא הוי כדרך הנאתן רק בס"ד דלא ידע טעמא ע"כ משמע לי' דהוי שלא כדרך הנאתן לכך יש חילוק בין זיתים לשאר פירות דשם קאמר אהא דאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים וענבים בלבד ואלו מתותי תאנים ורמינים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן פרי גופי' דלא קא אכיל לי' דרך הנאתו שפיר אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא וכתבו שם התוס' בד"ה אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא תימא לר"י דבעור והרוטב יליף מקרא ערלה פרי פרי מבינותם וכו' א"כ אמאי איצטרך למימר זיעה בעלמא הוא וי"ל דהא דאיצטריך למילף התם דמן הדין אפילו תירוש ויצהר לא הי' ליחשב למשקין פרי דזיעה בעלמא הוא כדאמרינן הכא וכו' והשתא אתי שפיר הא דאמר בשמעתין דזיעה בעלמא הוא וכו' וכל דבריהם תמוהין כיון דפתחו בקושיא דאמאי איצטריך למימר דזיעה הוא והיינו דבלא"ה לא מוכח כלל מהך משנה דערלה דשאני התם דגמר מביכורים פרי פרי א"כ מה זה שתירצו דהתם איצטריך דלא נימא זיעה בעלמא אפילו תירוש ויצהר דהא אנן קשיא לן דאפילו לא נימא זיעה בעלמא לא מוכח מידי גם לא ידעתי מה הועילו בתירוצם זה מ"מ קשיא בס"ד דבעי לומר דטעמא משום דהוי שלא כדרך הנאתן א"כ מה צורך להך לימוד פרי פרי הא בלא"ה בכל איסורין שלא כדרך הנאתן פטור גם תימא למה להו להקשות אמאי איצטריך למימר הכא זיעה בעלמא הוא טפי הוי להו להקשות אפילו לפי מה דמסיק זיעה בעלמא מה צורך לגז"ש דפרי פרי הא מ"מ שלא כדרך הנאתן באמת פטור בכל האיסורין אפילו אכיל גופן שלא כדרך הנאתן וצריך לומר בכוונת התוס' דוודאי ס"ל דלפי האמת דמסיק זיעה בעלמא הוא והיינו דאי מכח שלא כדרך הנאתן הוי לי' לומר בגוף הפרי א"כ ס"ל באמת דמשקה לא הוי כלל שלא כדרך הנאתו דדוקא אוכל חלב חי וכה"ג דאוכל דבר שאין דרכו לאכול אבל משקה שהוא שותה דרכו בכך ולא מיקרי שלא כדרך הנאתן גם הא לא קשיא להו בעיקר הסייעתא הא התם יליף פרי פרי דיש לומר דהתם לפי האמת קאמר דכה"ג הוי כדרך הנאתו ולכך לא העמידו התוס' דבריהם על הסייעתא רק על מה דמסיק זיעה בעלמא הוא דמשמע דמהאי טעמא משקה אינו כפרי והרי התם יליף פרי פרי ומה צורך לטעם זיעה מה לנו ליתן טעם למה פטר קרא מגז"ש ואדרבא אי מגז"ש משמע דוקא כאן ומסברא דזיעה בעלמא בכל מקום הוא כך ואהא תירצו דמאן דיליף פרי פרי ס"ל נמי בטעמא דמשקין פטור דזיעה הוא רק להיפוך יליף דתירוש ויצהר חייב והכא דנותן טעם על פטור משקין קאמר שפיר משום דזיעה הוא כנ"ל אבל דברי התוס' כאן מתפרשין כפשוטו כמו שבארנו ואין צורך להגיה כלל:
בגמרא מאי אלל ר"י אמר מרטקא פירש"י גיד השדרה והצואר וכו' וקשה מאוד וכו'. משמע לכאורה מדבריו דאינו ראוי לאכילה כלל וטעמא דר"י דמשום שומר הוא אבל מלשון רש"י ז"ל לקמן בד"ה אבל מרטקא לא מצטרף דעץ בעלמא הוא משמע דלר"י לא הוי עץ בעלמא ובצירוף הוי אוכל אבל מדקאמר בתר הכי כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא משמע דפשיטא לי' דלכ"ע עץ בעלמא הוא דאי לר"י בצירוף הוי אוכל לא הוי קאמר עץ בעלמא הוא ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"י אמר ועמ"ש בסמוך:
שם חייבין עליו פירש"י משום נבלה בין שאוכלו בין שנוגע בו וכו'. ולא ידעתי למה פי' כאן על אכילה מה שלא פי' כן במשנה רק על טומאה בלבד גם מה דמשמע מפירש"י בד"ה והוא שכונסו דמסיים לא פליג ר"י דליהוי נבלה משמע דלא הוי נבלה כלל והוא תמוה דכיון שאכל כזית נבלה מאיזה צד לא יתחייב על אכילתו גם היכי קאמר ר"י אם יש כזית במקום אחד הא כיון שאכל כזית אפי' ממקומות הרבה פשיטא דחייב והתוס' בד"ה והוא שכונסו כתבו דחייבין לא מיירי לענין אכילה לכן לא ידעתי מה ביקש רש"י בזה שהוסיף אכילה יתר על מה שפירש במשנה טומאה בלבד ונראה לי דרש"י ז"ל נתכוון ליישב מה דקשיא לכאורה דקאמר אלא למ"ד מרטקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא ויש לתמוה כיון דטעמא דר"י לאו משום דמרטקא הוי שומר כמו שהכריחו התוס' בד"ה ור"י אמר דא"כ לא הוי פליג ר"ל רק שיש בראשו בשר דראוי שיאכל אגב בשר א"כ מאי קושיא אם יסבור ר"י דכיון דכנסו ואחשבי' ויש כזית במקום אחד חשוב לטמא כנבלה כיון דראוי לאכילה אגב בשר חשוב נבלה ליטמא והרי לר"י עכ"פ מצטרף וחשוב אוכל בצירוף וסובר ר' יהודא דחשוב אוכל לטמא בעצמו כל דאחשבי' לאכילה ודוקא עור אינו ראוי לאכילה כלל ואינו רק שומר לר"י נמי אינו מטמא משא"כ מרטקא דחשיב אוכל לאכלו אגב בשר ומזה דייק רש"י דע"כ ר"י אאכילה נמי קאי דחייב על אכילתו ג"כ והיינו מדקתני חייבין עליו ולא קתני מטמא טומאת נבלות ע"כ דעל אכילה נמי מחייב והשתא קשיא לי' שפיר מה בכך דראוי לאכילה אגב בשר מ"מ כיון שאכלו בלבדו הרי שלא כדרך אכילה אכלו ואינו חייב ודוקא בטומאה שייך לומר כל שחשוב אוכל וראוי לאכלו אגב בשר מיקרי אוכל לטמא והוי נבלה משא"כ לענין אכילה ולפן זה צריך לומר דסובר רש"י דכל דלא אחשבי' ובטלי' אפילו על אכילה נמי לא מיחייב דכבר נתבטל וכמו בטומאה אינו מטמא דכיון דמבטל לי' עץ בעלמא הוא כמו כן לאכילה כיון דכ"ע מבטלי לי' והוא נמי בטל לי' אפי' אכלו פטור רק בגלי דעתי' דלא בטלי' מעיקרא והשתא פשיטא דאיצטרך דר"ה דאפי' באכילה בעינן שכנסו אבל על טומאה פשיטא דהא טומאה ליכא רק בכזית מכונס רק דס"ד דעל אכילה מיחייב אפי' לא כנסו ולא נקט מכונס רק מחמת טומאה קמש"ל דלעולם בעינן שכנסו והיינו דמייתי דר"ה דמוכח מיני' דעל אכילה נמי מיחייב ר"י ש"מ דלאו מרטקא הוא דמרטקא כל שלא אכלו רק לבדו הוי שלא כדרך אכילתו וכאילו אכל עץ בעלמא מיהו התוס' בד"ה והוא כתבו דלאכילה לא בעינן שכנסו ור' יהודא לא קאי על אכילה כלל ולפי דבריהם צריך ליישב מה בקשו בכאן בהך דר"ה ויתבאר בסמוך:
שם ואמר ר"ה והוא שכנסו. תמי' לי מה בקשו כאן בהך דר"ה ומה יתן ומה יוסיף להך קושיא עץ בעלמא הוא בשלמא לפירש"י יש לומר דקמש"ל ר"ה דבאכילה בעינן שכנסו דלענין טומאה מקמש"ל הא ע"כ שכנסו קאמר דאי מכונס מעצמו פשיטא דבעי כזית לטמא אפי' מבשר נבלה גמורה ומקמש"ל ר"י מכונס וע"כ שכנסו ומדקאמר ר"ה והוא שכנסו ש"מ על אכילה קאמר אבל על טומאה לא הוי קשיא לי' עץ בעלמא הוא כמש"כ לעיל אבל לפי' התוס' דלא קאי ר"י רק על טומאה למה הביא הך דר"ה לקושיא זו:
ונראה לי דס"ד בלי ר"ה כיון דר"י אמר אלל המכונס וקשה מה קמש"ל פשיטא דבעינן לטומאה שיהא מכונס לזה נפרש דאלל דרישא כולל תרתי אלל מרטקא ואלל בשר שפלטתו סכין ואהא פליג ר"י בבשר שפלטתו סכין ולאלל זה קורא אלל המכונס שאין בו רק מעט במקום אחד מה שהמפשיט מניח שאין דרכו להניח רק מעט רק כשנתכנס מטמא שיש בו כזית אבל אלל מרטקא אינו מכונם רק לעולם הוא במקום אחד דהיינו גיד הצואר או בשר מת וקאמר ר"י אלל המכונס היינו למעט אלל מרטקא דבהא לא פליג את"ק א"כ לא קשיא לר"י כלל ומדקאמר ר"ה והוא שכנסו ש"מ דר"י לא מיירי רק באלל שפלטתו סכין ובאותו אלל גופא בא למעט דדוקא שכנסו אבל נתכנס מעצמו לא דלא אחשבי' אלמא דאין כאן רק אלל אחד בשר שפלטתו סכין ומשני דוודאי ר"י לא מיירי רק באלל זה בלבד אבל ת"ק מיירי נמי במרטקא ור"ה הא גופא קמש"ל דלא תימא אפי' לא כנסו רק ר"י נקט המכונס למעט מרטקא רק כנסו דוקא בעינן ואי לא כנסו אפי' פלטתו סכין נמי לא פליג ר"י כיון דלא אחשבי' כנ"ל:
שם ר' אבין ור' מיישא חד אמר מקצתו חישב עליו וחד אמר מקצתו פלטתו חי' ומקצתו פלטתו סכין פירש"י בד"ה מקצתו חישב עליו ולא פי' איזה קצת הילכך כביצה מיני' וכו' ההוא קצת מחשבה דאית בי' לאשלומי שיעורא וכה פי' אח"כ בד"ה פלטתו חי' ודבריו תמוהין לכאורה כי אם ידעינן שיש באותו בשר המצטרף שיעור מן מה שחישב או מן החי' עד שמשלים לשיעור לשאר אוכלין א"כ לא שייך צירוף כלל דהא אותו המשלים ראוי בעצמו ג"כ לטמא אי הי' בו שיעור דהא אוכל גמור הוא כיון שחישב ואי דתרווייהו משלימין לשיעור למה באמת ישלימו הא כולו לאו אוכל הוא דהא יש בו מה שלא חישב וצ"ע לכאורה [ועמהרש"א ודבריו ג"כ צ"ע] ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דבחישב מקצתו ופלטתו חי' מקצתו כיון דאחשבי' למקצת ואינו ניכר ממילא אף מה שלא חישב ופלטתו סכין ג"כ לא נתבטלה לגמרי כיון דעל כל מקצת יש ספק שחישב עליו ממילא לא נתבטל לגמרי דאיזה מהן יתבטל הילכך תרווייהו הויין בגדר זה דמצטרפין עכ"פ ואפילו לא נודע אי יש בתשלום זה מן מה שחישב או מן החי' מ"מ מה שיש ספק שמא חישב ושמא מן החי' הוא דיו עכ"פ להשלים לשיעור אף שאין מועיל שיעור ממנו בעצמו כנ"צ. מיהו נראה לי שיש לפרש בפשיטות דמקצתו חישב עליו בפי' ומקצתו הי' בסתמא הילכך אף דבעלמא בסתמא ביטולי' בטלי' כאן כיון דחזינן דבמקצתו חישב עליו ממילא אפילו השאר לא הוי ביטול לגמרי ומ"מ לא הוי ג"כ אוכל גמור לגמרי כיון שלא חישב עליו לכך מעצמו אינו מקבל טומאת אוכלין ובצירוף מטמא וכמו כן פלטתו חי' דכיון דמקצת שפלטתו חי' אינו מבטל ומחשב עליו ממילא אפילו מקצת שפלטתו סכין אינו מבוטל לגמרי וחשוב לקבל טומאה בצירוף ויש להסביר עוד כיון דמעצמו הי' מבוטל ולא הוי חשוב כלל רק ע"י מקצת האחר שחישב או ע"י מקצת שפלטתו חי' יש על זה ג"כ חשיבות הילכך כיון דחשיבותו רק ע"י אחרים כמו כן קבלת טומאתו רק בצירוף אוכלין אחרים ומעצמו לא חשוב אוכל לקבל טומאה כנ"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה לי פי' זה שהרי לא זכר שיש לו ספק על מה חישב כפירש"י והי' מקום לפרש מקצתו חישב עליו היינו שלא היתה מחשבה גמורה רק קצת מחשבה ובזה לא מהני רק בצירוף אבל מקצתו פלטתו חי' אין פרש כך:
בתוס' בד"ה מרטקא פי' ר"ח בשר מת וכן נראה לר"ת ולא כפי' הקונט' וכו' פיגל באלל וכו' מרטקא נמי הוי אלל דבריהם תמוהין מאוד לכאורה מכמה טעמים כמו שאבאר והנה שם איתא אמר ר"א פיגל בזבח נתפגל השליל בשליל לא נתפגל הזבח פיגל באלל נתפגלה המוראה פיגל במוראה לא נתפגל אלל והנה שם במשנה איתא השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור וכו' ומן האלל חוץ לזמנו וחוץ למקומו כשר ואין חייבין עליהן משום פיגול ומעתה יש לתמוה היכי קאמר ר"א פיגל באלל נתפגלה מוראה הא באלל לא הוי פיגול כלל כמפורש במשנה להדיא ורש"י ז"ל פי' במשנה אלל גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה ובדברי ר"א פי' אלל של עוף ראוי לאכילה הוא דרכיך ובוודאי בשל עוף מיירי דליכא מוראה רק בעוף והשתא כל דברי התוס' תמוהין דאדרבא לפי' ר"ח ור"ת דאלל היינו בשר מת מה נפקא מינה בין עוף לבהמה והיכי קאמר ר"א דמהני פיגול באלל היפוך משנתנו מפורש דבאלל לא הוי פיגול ואפילו אלל לא נתפגל וכ"ש מוראה אבל לפירש"י ניחא דאטו קשה הוא פירושא דאלל אלל הוא גיד הצואר ובבהמה הוא קשה ואינו ראוי ובעוף רך הוא וראוי [והיינו דנקט ר"א פיגל באלל דהוי לי' לומר פיגל בעוף נתפגלה מוראה דעיקר בא לאשמועינן דאי יש פיגול מחמת דבר אחר גם מוראה נתפגלה רק מחמת עצמה לא נתפגלה רק דבא לאשמועינן דמהני פיגול באלל של עוף ואיידי דנקט פיגל באלל נתפגלה מוראה נקט בהיפוך פיגל במוראה לא נתפגל אלל וה"ה דכל העוף לא נתפגל עיי"ש] גם מה שכתבו ולמ"ד בשר שפלטתו סכין לא קשה לי' מהתם דלכ"ע מרטקא נמי הוי אלל ושם בזבחים כתבו בהדיא דלמ"ד בבשר שפלטתו סכין איירי ר"א ובעולה דאי אפשר שלא יקח הושט עם המוראה א"כ למ"ד בשר שפלטתו סכין ניחא טפי מלמ"ד מרטקא דהוא בשר המת דבהא בהמה ועוף שווין והוי ר"א דלא כמתניתין דקתני בהדיא אין פיגול באלל לכן נראה לי דלא נתכוונו התוס' כלל להקשות על פירש"י רק שיעור דבריהם כך דרש"י ס"ל דבשר שפלטתו סכין לא שייך בהך דר"א כלל דלא כמו שכתבו התוס' בזבחים הנ"ל ומעתה קשיא לי' לפיר"ח ור"ת אי מרטקא בשר המת מה הפרש בין עוף לבהמה וע"כ דמרטקא היינו גיד הצואר בעוף הוא רך ובבהמה קשה והתם דקתני מוראה ע"כ בעוף לכך נקט בפשיטות דיש פיגול באלל אבל אי אלל בשר מת למה סובר ר"א יש פיגול באלל ולא ס"ל דהך דר"א בבשר שפלטתו סכין דהתם לא שייך כלל כמ"ש מהרש"א כאן ואי קשיא מה יענה הך מ"ד בשר שפלטתו סכין הא התם לא שייך דמפרש התם מרטקא ובעוף רך ויש בו פיגול ובבהמה קשה ואין בה פיגול אבל ר"ח ור"ת לא ס"ל כפירש"י אלא מרטקא הוא בשר המת והיינו במתניתין דהתם הכוונה בשר המת ואצל דר"א דהתם בשר שפלטתו סכין ושייך בעוף כמ"ש התוס' שם משום דאי אפשר שלא יקח הושט עם המוראה וזהו כוונת התוס' דר"ח פי' בשר מת וכן נראה לר"ת ולא כרש"י שפי' מהך דפרק כל הפסולין גיד הצואר דלכך בעוף יש בו פיגול אבל בבשר מת אין חילוק ופלטתו סכין לא שייך שם ואי קשיא למ"ד פלטתו סכין דמודה דהתם במרטקא אבל לר"ח לא ניחא ולכך פי' גיד צואר כל זה לא נראה לר"ח ור"ת רק דבאמת הפי' בשר מת והך דר"א כמו שכתבו בזבחים דמיירי בבשר שפלטתו דשייך שפיר התם בעוף רק התוס' קצרו כאן מה שיפרשו ר"ח ור"ת בהך דפרק כל הפסולין כנ"ל ברור בכוונתם ובהכי ניחא מה שכתבו במשנה ליישב לרש"י דנקט גידין ואלל משום דלא דחו כאן פירש"י אבל לר"ח ור"ת בלא"ה לא קשיא כלל דאלל בשר מת וגידין ענין אחר.
בד"ה ר' יהודה אומר חייבים עליו הא דלא קאמר מטמא טומאת נבלות דלא תימא מדרבנן להכי קאמר חייבין עליו. הא דלא פירשו כך במתניתין ונטרו עד עכשיו שהביאו בגמרא דברי ר"י דמתניתין וכפי הנראה משום דבמשנה הי' מקום לפרש דעל אכילה קאמר דחייבין אבל הכא דקאמר ר"ה והוא שכנסו ועל אכילה לא שייך זה כמה שכתבו בדיבור שאחר זה לכך קשיא להו דלא נקט מטמא טומאת נבלות ותירצו דלא תימא מדרבנן וכך כתבו באמת בדיבור שאחר זה אלא דאכתי לא נתבאר לי דכל דבריהם בדיבור זה מיותר כיון דהכל נמשך מכח מה שכתבו בדיבור שאחר זה והרי בדיבור שאחר זה כתבו דבר זה ממש דלכך לא נקט טמא דס"ד דהוי מדרבנן ונראה לי דכאן באו התוס' לומר אפי' אי נימא דעל אכילה ג"כ קאי ובעינן אחשבי' מ"מ הא וודאי דטפי יש סברא לחייבו על אכילה מבטומאה בבשר שפלטתו סכין דהא באמת ראוי לאכילה והשתא במשנה לא קשיא להו דיש לומר מרטקא וטעמא דת"ק שאינו ראוי לאכילה רק אגב בשר לכך בעי צירוף והשתא ממילא ר"י דקתני חייבין עליו אפי' נפרש על אכילה עכ"פ כיון דחייב על אכילתו ע"כ סובר דראוי לאכילה בעצמו דאל"כ מה מהני מחשבה דעץ בעלמא הוא והוי שלא כדרך אכילתו וע"כ דר"י סובר דראוי לאכילה א"כ ממילא מוכח דמקבל טומאה כיון דאוכל הוא שהרי חייבין עליו אבל כאן בגמרא דמרטקא באמת אינו ראוי לאכילה רק בבשר שפלטתו סכין מיירי א"כ בהא דקתני חייבין לא שמענו כלל דת"ק חולק דאיהו נמי מודה דחייב על אכילתו בכנסו כיון דראוי לאכילה ואכלו אבל לקבל טומאה מנא לן דכל שלא אכלו לא חשוב אוכל והוי לי' לומר מקבל טומאת נבלות היפוך דברי הת"ק לזה כתבו דלא הי' יכול לומר כך דהוי מפרשינן מדרבנן כנ"ל:
בד"ה והוא שכנסו תימא וכו'. כבר כתבתי שיש לתמוה לפי פירושם למה הביא הך דר"ה והוא שכנסו דאי אפי' בלא כנסו פשיטא דקשיא הא עץ בעלמא הוא וכתבתי לפרש שם לפי דעתם אבל רש"י ז"ל פי' בהדיא חייבין על אכילה ג"כ אלמא דבאכילה נמי מהני ביטול ואין זה תימא כלל דדוקא אי הוא בלבדו מבטל פשיטא דבשביל זה לא נפקע איסור נבלה אבל דבר דכ"ע מבטלי לי' ואין דרך לכנסו לאכלו כלל בהא שפיר יש לומר דבטיל לי' מתורת נבלה ובעינן אחשבי' מחדש ועמ"ש בגמ':
בד"ה ור"י אמר אף מרטקא ולאו בכה"ג דהוי שומר וכו' בראשו כזית בשר וכו'. והא דלא מוקי לה ר"ל בגוונא דהוי שומר ויהא אלל דמתניתין כאלל דקרא משום דכיון דאלל דר"י דסיפא לאו במרטקא מיירי ניחא לי' לפרש רישא ג"כ בבשר שפלטתו סכין מיהו עיקר דבריהם לא נראה כן בגמרא דמשמע דלכ"ע עץ בעלמא הוא מדפריך בפשיטות דאי אפשר שיחלוק בזה ר"י שיטמא טומאת נבלות בעצמו ולכך דייק רש"י דמאכילה פריך אבל לפי דעתם דבאכילה לא מיירי כלל בוודאי משמע דמרטקא עץ הוא לכ"ע ולכך מקשה בפשיטות היכי מחייב ר"י משום נבלה הא עץ הוא לכן נראה דוודאי טעמי' דר"י נשים שומר ור"ל סובר דשומר לא הוי רק עור לבשר ועצם למוח דהוא שומר ומכסה למה שבתוכו אבל גיד הצואר או בשר מת לא הוי שומר והשתא ניחא בפשיטות הא דנקט במתני' אלל וגידין דאלל שומר הוא לר"י וגידין מכח דראוי לאכילה אגב בשר ואין ענין זה לזה כנ"ל:
בגמרא צריכין מחשבה והכשר מים. לא נתבאר לי מחשבה זו אי הכוונה דמחשב להאכיל לנכרי בעודה מפרכסת דוקא ואף דאסורה לו מ"מ מהני מחשבה זו או דאפי' לא נתכוון רק להאכיל לנכרי סתם כיון ששחט להאכילה תיכף משחיטה ואילך הוי אוכל כיון דבדוגמתה משתרי בשחיטה רק דמ"מ כיון דאינה אוכל גמור בעי מחשבה גם לא נתבאר לי אי כמו בשחט ישראל טמאה בעי מחשבת ישראל כמו כן בשחט עכו"ם טהורה בעי מחשבת ישראל אבל מחשבת עכו"ם לא הוי מחשבה או דדוקא בעינן מחשבת עכו"ם כיון דהוא השוחט ואף בזה יש להסתפק אי בעי מחשבתו להאכיל לישראל או שיאכל בעצמו ויתבאר עוד בזה לקמן ע"ב בס"ד:
בתוספות בד"ה הכי גרסינן ולא גרסינן בה קרנים וקרנים דמפרש ר"פ בסמוך אמתניתין דהכא קאי. לא נתבאר לי כוונתם כיון דהך משנה שנוי' בעוף בטהרות ואין קרנים לעוף והיכי סלקא דעתך לגרוס קרנים ובתר הכי דמיירי בבהמה קתני העור והרוטב וכו' וקרנים כמו דקתני במתניתין דהכא גם היכי ס"ד דר"פ לא קאי אמתניתין כיון דקתני במתני' קרנים ולמה לא יפרש כך במשנתנו ואולי משום דבטהרות לא מיירי רק מה שחשוב אוכל הילכך הוי ס"ד דגריס קרנים לענין אוכל ושפיר צריך לפרש מקום שחותכין דרכיך אבל במתניתין דמיירי לענין שומרין ג"כ יש לומר דאפי' מעיקרא חשיב שומר קמש"ל דר"פ אמתניתין קאי והתם לא גריס קרנים מעיקרא בעוף דלא מיירי רק בעוף בלבד ובתר הכי היינו ממש הך משנה דידן וממילא כמו דהכוונה כאן כך הכוונה שם אבל אי הוי גרסינן בעוף הוי ס"ד דבא להורות דקרנים דבהמה במקום שחותכין הוי אוכל כמו חרטום וציפרנים וקרנים דבתר הכי מתורת שומר קמש"ל דקרנים דמתניתין ג"כ במקום שחותכין ועמ"ש במשנה בתוס' בד"ה וקרנים: