אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קכ:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכ:

דף קכ.

בגמרא וליכתוב רחמנא בשרצים וכו' פירש"י שרצים איסור אכילתן בכעדשה כטומאתן וכו' אי לא כתיב מיחוי וכו'. כבר כתבתי שזה מן התימא דאי היכי דילפינן אכילתן כטומאתן א"כ שותה נמי נילף דפשיטא דחייב בטומאה במיחוי דלא כתיב אכילה כלל ומשקה מצטרף וה"ה משקה שנעשה ממיחוי שרץ בוודאי מטמא כעדשה וא"כ אכילה נמי רק באיברים מיירי הכא דלא ילפינן באיברים מטומאה כיון דלא הובדלו שרצים משאר טומאות באיברים כמ"ש לעיל באריכות:

שם וליתו הנך וליגמרו מיניי'. כתב הרשב"א ז"ל דהנך לאו דוקא רק נבלה בלבד דחמץ וחלב לא שייך למיגמר דחמץ משום דלא הי' לו שעת הכושר ולא הותר מכללו וחלב משום דלא הותר מכללו רק נבלה ס"ד למיגמר דלא הי' לו שעת כושר וגם לא הותר מכללו כמו שרצים. ודבר תימא הוא לומר דנקט הנך ואין הכוונה רק לנבלה בלבד והנה מתחילה עלה בדעתי לומר דהכוונה ללמוד מטומאת שרצים דוודאי בטומאה אפי' מיחוי מטמא ובהא שפיר יש ללמוד חמץ דהי' להם שעת הכושר לענין טומאה בחיים דבשר מן השרץ חי אינו מטמא וכה"ג כתבו התוס' סוף בד"ה היכי ע"ש אבל זה אצלי מן התימא דגבי טומאה לא כתיב אכילה ומאיזה צד לא יטמא מיחוי אבל בחמץ וחלב דכתיב אכילה מנא לן וליכא להוכיח רק מהיכי דכתיב אכילה ומ"מ מיחוי כממש ועוד דעכ"פ ליכא להוכיח משום דשרץ לא הותר מכללו ורחוק לומר דהותר בשאר שרצים דאינן מטמאין. לכן נראה לי דבלא"ה יש להבין לעיל דקאמר דאי כתב רחמנא בנבלה הנך לא אתיא מיני' שכן מטמאה וקשה הא כבר אמר דחמץ לא אתי מחלב דחמץ הי' לו שעת הכושר א"כ מהאי טעמא גופא לא אתי בנבלה דחמץ הי' לו שעת כושר ולמה לו לחדש בחמץ השתא דחוי' אחרת בנבלה שכן מטמאה ורק על חלב מוכרח לומר כן דלא הי' לו ג"כ שעת כושר כנבלה ואפילו אי נדחוק בהא דכיון דהוצרך לומר דמטמא משום חלב נקט בתרווייהו חדא פירכא אבל בלא"ה יש לתמוה בתר הכי דקאמר חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי הי תיתי וחשיב כלהו דלא אתי חד מתרתי והשתא תיקשי הא אין כאן שום אחד שיהא שייך בו לימוד במה הצד רק לסתור משום דמה להנך דראשון דקאמר ללמוד נבלה מהנך דהיינו מחמץ וחלב אין הפרש בין ללמוד משניהם או מאחד דכל שלא תסתור מה להנך שכן ענוש כרת יש ללמוד מאחד מהן כדקאמר מעיקרא וא"כ על זה וודאי לא הי' אומר נילוף חדא מתרתי והשני לא לכתוב רחמנא בחמץ ותיתי מהנך ומדחה מה להנך שכן לא הי' להן שעת הכושר ג"כ לולא הך דחוי' הי' יכול ללמוד מאחד מהן דהיינו מחלב בלבד וכן נמי הא דקאמר לא לכתוב בחלב ותיתי מהנך ומדחה מה להנך שכן לא הותר מכללן הרי בלא"ה לולא הך פירכא הי' יכול ללמוד חלב מחמץ ובעלמא דקאמר כה"ג מחדש הוא מה להנך דבר חדש שלא הוזכר קודם ומעיקרא הי' לו בכל אחד סתירה אחרת בפני עצמה לכך ס"ד ללמוד חדא מתרתי דאי נימא מה לזה שכן כך חבירו יוכיח ומדחה מה לשניהם שיש בהם ענין אחר השוה בשניהם משא"כ הכא חדא מחדא ג"כ לא אתיא מהאי טעמא גופא דלא אתיא מתרתי ולא נתחדש בו דבר:

לכן נראה לי דהא דקאמר לעיל בחמץ דלא אתי מנבלה שכן מטמאה בדוקא קאמר דלא מצי למימר דלא אתי חמץ מנבלה משום שלא היתה לה שעת הכושר דפשיטא דחומרא דשעת הכושר לא הוי כחומרא דכרת דחמץ דחומר כרת חומר שהחמירה תורה אבל שעת הכושר אין זה חומר כ"כ רק ממילא הוא בא שלא היתה מעיקרא נבלה ואח"כ שנעשית נבלה הרי נבלה היא משא"כ חמץ עיקר איסורו בפסח אבל כרת חומר גמור הוא הילכך דוקא בחמץ וחלב שייך זה שלא הי' לחלב שעת הכושר משום דחלב נמי בכרת כמו חמץ ונוסף עליו חלב דלא הי' לו שעת הכושר אבל לגבי נבלה לא שייך זה וכמו כן לא הותר מכללו לא הוי פירכא רק ללמוד חלב מחמץ כיון דחמץ נמי בכרת ומוסף חמץ על החלב שלא הותר מכללו אבל ללמוד חלב מן הנבלה לא שייך לסתור דנבלה לא הותר מכללה דפשיטא דחומרא דכרת שיש בחלב עדיף טפי מלא הותר מכללו דנבלה ולכך הוצרך לומר דתרווייהו מנבלה לא אתיא שכן מטמאה דטומאה הוי חומרא גמורה אבל לולא טומאה אף דלולא טומאה יש בנבלה חומרות שלא היתה לה שעת כושר ולא הותרה מכללה שכבר הוזכרו קודם הנך חומרות גבי חמץ וגבי חלב ואותן החומרות דוחין הילפותא דחמץ וחלב מנבלה מ"מ זכר חומרא דטומאה דדוקא חמץ וחלב דשניהם בכרת יכול לדחות זה מזה באותן חומרות אבל חמץ וחלב מנבלה אין לדחות בזה דכרת וודאי הוי חומרא טפי לכך הוצרך לומר שכן מטמא והשתא ניחא מה שהקשה הרשב"א דשפיר קאמר וליתו הנך וליגמרו דכלהו חמץ ונבלה וחלב יש בהו חומרות מה שאין בשרצים דאף דיש בשרצים שלא היתה לו שעת כושר מ"מ יש בחמץ כרת דעדיפא וכן בחלב אין לדחות משום דלא הותרו שרצים מכללן דמ"מ חלב עדיף והוצרך לומר שכן מטמאין ומשום נבלה הוצרך לומר במשהו אבל לולא טומאת שרצים הוי מצינן כלהו למילף מינייהו ועוד נראה לי דחמץ וודאי יש ללמוד דאי משום בשרצים לא הי' להן שעת כושר וחמץ הי' לו שעת כושר מ"מ שרצים נמי ללקות על אכילתן כעדשה ג"כ הי' להן שעת כושר דמעיקרא בשר מן השרץ חי כיון דאינו מקבל כלל ממילא אכילתו בכזית כמבואר כל זה ברמב"ם להדיא ובשר מת הוי בכעדשה א"כ ללקות כעדשה הי' לו שעת כושר]. ומעתה שפיר קאמר לעיל חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי וקאמר הי תיתי דנבלה מחמץ וחלב וודאי לא אתיא דתרווייהו יש בהן כרת רק שלא לכתוב בחמץ ותיתי מנבלה וחלב והיינו דאי נלמוד מחלב ונימא שכן לא היתה לו שעת כושר אבל חמץ הי' לו שעת כושר אין זו פירכא דהא חזינן נבלה דלית בה כרת וזה קולא טפי מלא הי' לה שעת כושר ומ"מ חייב בשותה א"כ וודאי יש ללמוד בחמץ ג"כ דבמקום שעת כושר דנבלה יש בחמץ כרת רק שיש לדחות דנבלה מטמאה א"כ חלב יוכיח דאינו מטמא רק דמדחה דתרווייהו לא הי' להן שעת כושר וכיון דבמה הצד הוא פרכינן כל דהו וכ"ש שאין זה כל דהו כיון שיש בחלב כרת כחמץ ויש בנבלה טומאה דהוי ככרת החמץ ושניהם יש להם חומרא שאינה בחמץ אין ללמוד חמץ מהם וכמו כן השלישי דלא לכתוב בחלב ותיתי מחמץ ונבלה והשתא אי נלמוד חלב מחמץ ואתה דוחה שלא הותר מכללו שפיר הוי נבלה יוכיח דמה בכך דחלב הותר מכללו הרי יש בו כרת דחמור משא"כ בנבלה וחומר דנבלה שלא הותר אינו חשוב כחומר כרת דחלב רק צריך לדחות דנבלה מטמאה וא"כ חמץ יוכיח דאינו מטמא רק צ"ל דשניהם לא הותרו מכללן הכל כנ"ל ועכ"פ הך חומרא דשעת כושר ולא הותר מכללו לא הוי כחומר כרת דחמץ וחלב ומיושב קושיא הנ"ל כנ"ל:

בתוס' בד"ה ליכתוב בשרצים. ובמה הצד וכו' אך קשה וכו' ושמא לא הייתי אומר וכו'. דבריהם צ"ע דהיכי אפשר לומר כן דא"כ לעיל דקאמר נבלה מחמץ לא אתיא וכן מחלב וכן מתרתי הוי לי' לומר דטומאה לא ילפינן מאכילה ועכ"פ כיון דנקט לעיל טעמא אחרינא משום שכן כרת הוי לי' לחדש השתא הך טעמא דלא ילפינן לטומאה מאכילה ואולי דחוי' זו אינה כ"כ דחוי' גמורה דהא התוס' גופייהו לא ברירא להו ולעיל דהוי חדא מחדא לא הוי מצי לדחות בדחוי' זו רק בפירכא גמורה אבל השתא דנילוף במה הצד חדא מתרתי ומתלת כמו דפרכינן כל דהו לדחות במה הצד כן יש לדחות כל דהו דשאני טומאה מאכילה מיהו עיקר קושיתם נראה לי ליישב בפשיטות דלא שייך במה הצד כה"ג דשפיר פרכינן מה לשרצים שכן מטמאין בכל שהוא משא"כ נבלה דאינה מטמאה בבית הבליעה רק בכזית ולא שייך לומר חמץ וחלב יוכיחו דאין בהם טומאה כלל משא"כ נבלת עוף טהור דיש בה טומאה ואינה מטמאה בכל שהוא כנ"ל:

בגמ' והא דתניא הטבל והחדש וכו' מנ"ל. תמוה לי דהיכי ס"ד ליגמר משקין היוצאין מהן כמותן מחמץ וחלב ונבלת עוף טהור דהתם בהמחה גופן ושתאן אבל משקין היוצאין מהן מנ"ל ואף שכתבו התוס' לעיל דציר ורוטב ילפינן דהיינו משקה היוצא ונמחה גופו משום דשקולין הן אבל כבר הוכחתי שם וביארתי כוונת התוס' דפשיטא דאין ללמוד זה מזה כלל רק לענין טומאת שרצים כעדשה נלמדין זה מזה כמ"ש שם באריכות] ונראה לי לומר דלא בא להוכיח עיקר הדין דמשקין היוצאין מהם כמותם דיש לומר דסברא הוא שאותן המשקין גם כן מגופן באו וכשנאסר הדבר נאסר כולו בכללו רק הקושיא דקאמר בפשיטות משקין היוצאין מהן כמותן הא גופן עצמן לא ידעינן אי המחה אותם ושתאן שיהא חייב דהא בחמץ ונבלה בעי קרא א"כ היכי פשיטא לן דמשקין היוצאין דלא עדיפי מגופן שהמחה שאינו חייב וכ"ש במשקה היוצא דאפילו תימא דחשיב כגופו מ"מ לאו אכילה היא רק שתי' והיינו דקאמר ליגמר מהנך דגופן שהמחה חייב וממילא משקין היוצאין כגופן ודחי דאיסור שאינו בא מאליו מנ"ל והוצרך להביא מביכורים דכיון דמשקה חשיב כמותן ש"מ דגופן שהמחה דוודאי הוי כלא המחה וילפינן מיני' להנך וממילא מוכח דבכולן שהמחה גופן חייב כנ"ל ועמ"ש בסמוך ובתוס' בד"ה היכי:

שם שכן איסור הבא מאליו פירש"י ותינח למילף מינייהו טבל וחדש ושביעית וכלאי הכרם אבל הקדש לא אתי מינייהו ע"כ. ויש לתמוה למה הוי טבל איסור הבא מאליו כיון שע"י מירוחו בכרי נעשה סבל וכו כלאי הכרם ונראה לי דלרש"י לא מיקרי איסור הבא שלא מאליו רק שבמעשיו שעושה איסור נעשה האיסור או בהקדש שהוא אסרו שהקדישו שיהא הקדש ואיסור לכל אבל טבל כיון שלא עשה האיסור רק מירח התבואה וכל שמירח חייבה התורה בתרומה ונעשה טבל אבל זה הוי מאליו וכמו כן כלאים הוא זרע בקרקע ואין על זה שם איסור כי אפילו אי עוקרן נאסר היינו בהשרשה אבל במה שזרען בארץ לא נאסר רק ההשרשה נאסר וזה נעשה מאליו ולכך לא נשאר רק הקדש והתוס' הקשו עליו ועמ"ש בתוס':

שם דתני ר' יוסי פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא. לא נתבאר לי לימוד זה אי הכוונה דתביא ריבוי הוא א"כ ממילא נימא דהכתוב מרבה להביא יין מתחילתו ונראה לי דהכוונה דאף דכתיב פרי מ"מ כיון דכתיב תביא לא הקפידה תורה רק להביא פרי אבל כל שהביא פרי אף שעשה משקה ממנה לא איכפת לן כיון דהבאה היתה פרי שוב אח"כ משקה היוצא כמותו והנה יש להסתפק אי ענבים דקאמר דוקא הוא דבהו משקין היוצאין כמותן אבל בשאר פירות לא כדברי ר' יהושע לקמן דקי"ל כוותי' או דה"ה שאר פירות כר"א לקמן ונראה דענבים דקאמר לאו דוקא מדלא קאמר נמי זתים וכתשן דפשיטא דזתים נמי כענבים דמי ועוד דכיון דבעי לאתויי מינה ללמוד מביכורים דבעלמא משקין היוצאין כגון בהקדש לפירש"י ולהתוס' בכלאים א"כ היכי ס"ד דברייתא תהא שנוי' לצדדין חדש וטבל דילפינן מחלב וחמץ אפילו בשאר פירות ותבואה והקדש וכלאים דוקא בזיתים וענבים וע"כ דהך תנא לא בא לומר רק דמתחילה אין מביאין משקה אבל אם הביא פרי ועשה משקה ונקט חדא ענבים וה"ה לשאר פירות ועוד אבאר בס"ד דכ"ע מודי דביכורים אפילו שאר פירות משקין היוצאין מהן כמותן ועמ"ש בסמוך:

שם אלא אתיא מתרומה וחד מהנך וכו'. איכא למידק למה לי קראי לעיל בחמץ וחלב ונבלה ושרצים הא טעמא דחמץ מכלהו לא אתי שלא הי' להם שעת הכושר וכן חלב מכלהו לא אתי שכן לא הותרו מכללן א"כ מתרומה וביכורים וחד מהנך דלעיל נפקי נמי חמץ וחלב דהא תרומה וביכורים הי' להם שעת הכושר קודם שתרם והותרו מכללן לכהנים וצריך לומר דתרומה הוי כמו נבלה דמשעה שתרם ונעשית תרומה לא הי' לה שעת כושר וכן נמי חלב לא מצי למילף דתרומה נמי לא הותר מכללה דכהנים משלחן גבוה קא זכו כדאמרינן לעיל:

שם והא דתנן דבש תמרים וכו' עד סוף הסוגי'. לפי שראיתי בתשובת שב יעקב שהביא מהר"י מילר שם דברי בעל לח"מ שכתב היתר על שתיית שכר שעורין מן החדש מהך סוגי' דהכא דמוכח במסקנא אליבא דר"י דרק בזיתים וענבים משקין היוצאין מהן כמותן א"כ שכר שעורין דלא הוי רק משקה היוצא כמו שפירש"י לעיל ממילא אין בו איסור חדש והביא שם הרב הנ"ל מה שתמהו על זה דחדש ילפינן מחמץ וחלב דהא איסור הבא מאליו הוא והרב מהר"י מילר רוצה להחזיק בדברי הרב בעל לח"מ עיי"ש ובאמת דברי מהר"י מילר נכונים דאי אפשר לחלק הברייתא דלעיל דכוללת חדש עם הקדש וכלאים דבהא דוקא זיתים וענבים ובהא אפי' תבואה גם בלא"ה כיון דערלה ותרומה וביכורים דוקא בזיתים וענבים ממילא אפי' הנך דהוי איסור הבא מאליו ליכא למילף דערלה יוכיח דהוי מאליו ומ"מ אינו אסור רק זיתים וענבים גם בלא"ה פשיטא דחדש איכא למידחי שכן יש היתר לאיסורו ודבר שיש לו מתירין הוא וליכא למילף רק מתרומה וביכורים שיש להן מתירין בשאלה לכן לכאורה דברי בעל לח"מ קיימינן מן הצד הזה וכדברי מהר"י מילר הנ"ל:

אמנם לדעתי כד מעיינין היטב בסוגי' זו נראה ברור דלכ"ע אין הפרש במשקין היוצא מן האיסור בין זיתים וענבים לשאר דבר ואף כי פי' זה הוא סותר דברי רש"י ותוס' בכולה סוגי' מ"מ על דרכו של הרמב"ם ז"ל קא סמיכנא והקושיות אשר אזכיר המה יעידו על פי' זה כמו שאבאר:

הנה כפי העולה מהסוגי' על פי פירש"י הוא דאין מביאין משקה כלל וכלל רק בהביא פירות ועשה מהן משקה אז בזיתים וענבים מהני ובשאר פירות לא מהני כר' יהושע דקי"ל כוותי' דהא סתם מתניתין ביבמות ממזרת אסורה לעולם ואתיא כר' יהושע כדאיתא התם:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהלכות ביכורים הלכה ד' וז"ל אין מביאין ביכורים משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד שנאמר פרי האדמה ולא משקה ואם הביא משקין אין מקבלין ממנו. והנה מה שכתב אין מקבלין ממנו הוא ממשנה סוף חלה דיוסף הכהן הביא ביכורי יין ושמן ולא קבלו הימנו ומפרש בירושלמי דהך דיוסף הכהן כשלא בצרן מתחילה לכך והך דסוף תרומות שבצרן מתחילה לכך ותמה הרב בב"מ על הרמב"ם שלא חילק בזה כלל וכפי הנ' דעתו דסובר כהך משנ' דתרומות דזיתים וענבים מותר והך דיוסף הכהן פליגי על הך משנה ומ"מ מייתי מינה הרמב"ם דכל שאין מביאין אי הביא אין מקבלין ואני תמה על הכ"מ כי עד שתמה שלא הביא חילוק הירושלמי הי' לו לתמוה שלא הביא הך דהכא דמבואר להדיא בברייתא דר' יוסי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן ת"ל תביא הרי להדיא דאפילו ענבים אין מביאין משקה רק ענבים ודרכן וזה קרוב לחילוק הירושלמי רק הכא נראה דבעינן הבאה דוקא ובירושלמי כל שבצרן סגי בהכי ואולי הבאה לאו דוקא וכל שבצרן לביכורים הוי הבאה ועכ"פ מבואר הכא דאין מביאין משקה ענבים וזיתים מתחילה ועד שתמה שלא הביא הירושלמי הי' לו לתמוה ביותר שפסק נגד גמרא דילן כאן והוא תמוה לכאורה:

אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל ברורים לפע"ד מן הסוגי' דכאן והוא דיש לתמוה על הא דקאמר דהא דתנן אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מזיתים וענבים בלבד דאתיא כר' יהושע דמנא לן הא כר"א נמי מצי אתיא ולאחר הבאה בכל הפירות משקין היוצא כמותן אבל הכא בתחילת הבאה קאמר וסובר ר"א כמו דילפינן תרומה מביכורים למשקין היוצא מהן כשתרם פירות ועשה משקין כמו כן ילפינן ביכורים מתרומה דכמו דיכול לתרום מתחילה תירוש ויצהר כן יכול להביא ביכורים מתחילה תירוש ויצהר ואתיא כפשטא דאין מביאין ביכורים משקה רק מזיתים וענבים בלבד ועוד קשה לי דמעיקרא קאמר ומינה מה ביכורים אפי' שאר מינין משמע דלכ"ע ביכורים אפי' שאר מינין רק פליגי בתרומה אי ילפינן מביכורים או אוקי תרומה באתרי' ובתר הכי קאמר דביכורים נמי דוקא זיתים וענבים ולא שאר משקין. לכן נראה לי ברור דבביכורים לכ"ע משקין היוצא מהן כמותן ובכל שבעת המינין דבביכורים אין חילוק כלל דמתביא ילפינן דכל שהביא פירות אפילו עשה משקה מהני רק בתרומת שאר מינין נחלקו דלא הוקש תרומה לביכורים רק בתירוש ויצהר דכיון דחזינן דבגוף התרומה לא הותר לתרום משקה רק תירוש ויצהר במשקה היוצא מהן ג"כ לא הוי כמותן רק בתירוש ויצהר וזהו דעת ר' יהושע ור"א סבר דון מינה ומינה דכמו דבביכורים כל ז' מינין משקין היוצאין כמותן כך בתרומה ואהא מייתי הא דתנן אין מביאין ביכורים משקה אלא היוצא מזיתים וענבים וקאמר דאתיא כר' יהושע והיינו דמתניתין כפשטא דהתחלת הבאה מותרת במשקה מזיתים וענבים משום דגמרינן ביכורים מתרומה מה תרומה יכול לתרום תירוש ויצהר מתחילה כך ביכורים יכול לתרום תירוש ויצהר מתחילה אבל לר"א לא מצי אתיא כלל והיינו דאי ס"ד דגמר ביכורים מתרומה הוי לן למילף הכל כל ז' מינין דאיהו לא ס"ל ואוקים באתרי' אבל ר' יהושע דסובר ואוקים באתרא אמרינן שפיר דתירוש ויצהר גמרינן אבל שאר מינין פרי כתיב ולא משקה אכל לר"א אי גמרינן הוי לן למיגמר הכל דלית לי' אוקים באתרא וכיון דכתיב פרי לא גמרינן כלל ביכורים מתרומה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דר' יהושע הוא דגמר ביכורים מתרומה ולא ר"א עיי"ש אף דמה שפסק דלא כר"י הוא תמוה דמוכח ביבמות דהלכה כר"י וכן פסק הרמב"ם בהלכות אבל עכ"פ מוכח מדבריו דרק ר"י הוא דגמר ביכורים מתרומה ולא ר"א דכיון דכתיב פרי ואוקים באתרא לא ס"ל לא ילפינן מכלל ולפי זה לר"א אין מביאין ביכורים מתחילה שום משקה והיינו הך משנה דסוף חלה אתיא כר"א לכך לא קבלו מיוסף הכהן ביכורי יין ושמן והך משנה דהכא כר"י ואין צורך לחילוק הירושלמי והך ברייתא דר' יוסי לעיל כר"א אתיא לכך אין מביאין פרי כלל אפילו ענבים ואי הביא פרי ועשה משקה מהני לכ"ע ולכך פסק הרמב"ם ז"ל דמשקה מזיתים וענבים מותר להביא מתחילה והך פרי רק למעט שאר משקין משום דדון מינה מתרומה לתירוש ויצהר ואוקי באתרא לשאר פירות דכתיב פרי ולא משקה והדר קאמר דהך משנה דערלה דסופג על משקה מזיתים וענבים אתיא כר"י דכיון דביכורים יכול להביא משקה מתחילה מזיתים וענבים ילפינן ערלה פרי מפרי דאף דערלה הוי כמו משקה מפרי מ"מ כיון דערלה מאליו בא ומעיקרא ע"כ פרי א"כ ע"כ דפרי אתי אפילו למשקה דאתי מפרי א"כ לולא ג"ש דפרי פרי מביכורים לא הי' סופג על שום משקה רק על פרי רק דג"ש יליף לזיתים וענבים דסופג על משקה שלהן כמו בביכורים ולפי זה משקה היוצא מפרי בביכורים אפלו שאר פירות הוי כמותן ולכתחילה מביא משקה של יין ושמן ושאר דברים ילפינן מביכורים דמשקה היוצא כמותן רק בערלה דכתיב פרי אינו חייב על משקה רק של זיתים וענבים רק בתרומה של פירות דרבנן אינו חייב חומש על משקה היוצא רק מתירוש ויצהר בלבד והיינו כיון דמכחילה חילק רחמנא בתרומה דמשקה יכול להביא רק מתירוש ויצהר ולא מדגן אמרינן דה"ה במשקה היוצא אבל בעלמא שאין שום הפרש בין תירוש ויצהר לשאר פירות ממילא אפי' אי מתרומה וחד מהנך ילפינן ילפי' לכלהו משקות דבעלמא אין חילוק ופרי לא כתיב דנימא אוקי באתרא דשאר פירות לא ודוק היטב ועמ"ש בתוס' בד"ה דון ובד"ה והדר:

בתוס' בד"ה היכא וא"ת בהי מיבעי' לי' וכו' יליף חילול חילול וכו' חטא חטא מתרומה וכו'. ובאמת מדברי רש"י מבואר להדיא דטבל וכלאים הוי איסור הבא מאליו ולא קשיא רק מהקדש אבל אפי' לפי דעתם דטבל הוי איסור שאינו מאליו מ"מ לא קשיא כלל בין אהקדש בין אטבל דהא קי"ל בקדשים דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש ולא מיבעי' אי נימא דטבל והקדש כקדשים דמי אלא אפי' אי כחולין דמי הרי למ"ד בתר מלמד אזלינן אפי' בהא אינו חוזר ומלמד בגז"ש ולא נשאר רק בהקדש לא כתיב אכילה וגם זה מיושב כמ"ש בגמרא דכיון דהקדיש גופו של דבר זה והמחהו הרי אין זה אותו דבר שהקדיש אבל וודאי אי הקדיש משקה פשיטא דחל הקדש וס"ד דלא אסר רק כמות שהקדיש אך זה יש לדקדק הא התוס' כתבו לעיל גבי חמץ דאף דאסור בהנאה מ"מ על הנאה ליכא כרת א"כ הרי הקדש אסור בהנאה א"כ לא גרע המחהו ושתאו מאי הי' נהנה וצריך לומר כמ"ש לעיל דנהנה ג"כ יש לנו לומר דוקא בנהנה ממנו כמות שהוא אבל המחהו שוב אין בו איסור הנאה רק כוונת התוס' לעיל להקשות דע"כ אכילה דחמץ לאו דוקא דהא חזינן דאסור בהנאה ואהא תירצו דבהנאה ליכא כרת אבל הכא עיקר הקושיא דס"ד שאין חל איסור הקדש רק על אותו דבר שהקדיש ובין אכילה בין הנאה כל שהמחה אין חייבין עליו:

בא"ד שאין זה גוף הפרי. דבריהם צ"ע דהיכי קאמר בסמוך דיליף מתרומה וחד מהנך דלעיל דהכא שאני שאין זה גוף הפרי ומלבד זה כבר כתבתי בגמרא דעיקר השאלה דמנא לן דמשקין כמותן כיון דבגופן לא ידעינן אי מחוי כממש ולא עדיף משקין מכמותן לכן נראה לי דבהקדש לא בעינן אכילה כיון שהקדיש גוף שאינו משקה אי בעלמא שתי' אינה אכילה אלמא דנשתנה במה שנעשה משקה א"כ הקדש נמי לא הקדיש רק כמות שהוא וכשנשתנה אין זה אותו הדבר כלל וכן כלאים כתיב פן תקדש הזרע אשר תזרע הרי דבתבואה דיבר הכתוב דהא לא זרע משקה. והתוס' דקדקו כמאן דכתיב בהו דמי וכוונתם דהם מדמין ממש היכי דכתיב אכילה בגופן למשקין היוצא מהן דדמי ממש ושפיר ילפינן להו מהדדי אבל קשה להשוותן דלכאורה אין ענין זה לזה, גם מה שהקשו על פירש"י דכלאים הוי איסור שאינו בא מאליו כבר כתבתי לעיל ליישב דברי רש"י בזה:

בא"ד ובשביעית עשה וכו' מטומאת שרצים. לא נתבררו לי דבריהם דאטו הכא מטומאה ילפינן דלא שייך בה אכילה אנן מאכילת שרצים ילפינן הכא וצ"ל כוונתם כיון דאכילת שרצים תלוי בטומאה בשיעור כעדשה מדפתח באכילה וסיים בטומאה ממילא אמרינן לענין משקה היוצא באכילה ג"כ עובר כמו דמטמא ואף שלא הוזכר בשרצים משקה היוצא כלל רק באכילה יש ריבוי לצירן דאסור והתם יש לאו מ"מ אי לא הי' מטמא לא הי' אסור אכילתן וכיון דמטמא דליכא לאו ממילא ילפינן בעלמא אפי' לעשה וכבר כתבתי בגמרא בד"ה וליתו הנך שיש ליישב בזה קושית הרשב"א מיהו בעיקר קושיתם לא ידעתי מנא להו דעשה קיל לן מלאו דהא אדרבא בעלמא עשה דוחה לאו ואי דהוי במלקות עשה חמיר דמכין אותו עד שתצא נפשי עד שיקיים אותה וצ"ע:

בד"ה הביא ענבים ודרכן אע"ג דשתי' בכלל אכילה וכו' בכלל פרי. לא נתבאר כוונת דבריהם אי באו להקשות על הסיפא הביא ענבים ודרכן דלמה לי קרא הא בלא"ה שתי' בכלל אכילה בהו או דהקושיא גם ברישא למה לא יביא מתחלה יין ונראה לי דכוונתם וודאי דיביא מתחילה יין רק ברישא דתנן ולא משקה יש לומר דלא קאי רק אשומר פירות אבל מדקתני הביא ענבים קשיא להו ענבים אפי' לכתחילה יביא יין אבל לא הבנתי מה שתירצו בזה דמ"מ תיקשי היכי למדנו מביכורים לעלמא הא מתחילה באמת אינו מביא דפרי כתיב ואי כשהביא ענבים א"כ ע"כ דבהא לא בעינן פרי א"כ ממילא אין להביא ראי' לעלמא לשאר משקין של פירות דשאני ענבים דשתיתן כאכילה משא"כ בשאר דברים דבעינן אכילה משקין אינן כמותן ונראה לי שזה נמשך למה שכתבו קודם דבעלמא נמי לא כתיב אכילה רק דמ"מ ס"ד דכמאן דכתיב דמי ומייתי שפיר מביכורים דאף דלא כתיב אכילה ופרי לא בעינן מ"מ הא אין זה גוף הדבר ומ"מ חזינן דבתחילה דכתיב פרי ממעטינן משקה אבל בתר הכי מהני משקה ולא אמרינן שאין זה גוף הדבר שהביא:

בד"ה מה לתרומה לרבי דאמר וכו'. שיעור דבריהם כך שבאו לחזק דבריהם בד"ה היכי במה שהשיגו על רש"י דמהקדש לא קשיא כלל דלא כתיב אכילה גם ילפינן חטא חטא מתרומה דלרש"י א"כ מעיקרא וודאי מקשה לכ"ע בין לרבי בין לרבנן א"כ כמו דקאמר לעיל הא תינח איסור הבא מאליו כמו כן הוי לי' לומר כאן כדפריך מה לתרומה וכו' הוי לי' לומר הא תינח לרבי לרבנן מא"ל ומדלא קאמר הכי ש"מ דלעיל תיכף אף דאכתי לא ידע מהאי פירכא לא מקשה כלל אהקדש אפי' לרבנן משום דיליף חטא חטא מתרומה כנ"ל בכוונתם ודוק היטב:

בד"ה אלא אי מתרומה וחד מהנך פי' מנבלה וכו' אבל לא כמו שפי' בקונ' חמץ וכו' דמה להנך שכן יש בהם נטילת נשמה וכו'. ולדעתי לא קשיא כלל דאטו כל חמץ הוי בכרת הא יש חמץ שאינו רק בלאו למ"ד על עירובו בלאו וכן בשיאור ופשיטא דבחמץ שהוא בלאו ג"כ מיחוי כממש דאף דאין ללמדו מחמץ שיש בו כרת נלמד הוא במה וצ מנבלה וחמץ שיש בו כרת וא"כ שפיר יש ללמוד מחמץ ותרומה או ביכורים וזה שכתב רש"י אח"כ דכי פרכת וכו' נבלה תוכיח ולא זכר חמץ משום דאפי' נלמד מחמץ נצטרך להך תוכיח דנבלה כנ"ל:

בד"ה דון מינה ומינה פי' בקונ' דלאו דוקא ומיהו אפשר דהוי דוקא וכו'. ביאור דבריהם דלכ"ע אין תורמין ממשקה בתחילה רק מתירוש ויצהר אבל דגן שהמחהו ונעשה משקה או משקה שיצא ממנו כגון שכר שעורים לכ"ע אין תורמין ממנו תרומה הילכך פליגי אפילו תרם דגן ממש ויצא ממנו משקה כגון שכר שעורין דר"א מחייב אף שאינו תורם בתחילה אי תרם דגן והוציא משקה חייב עליו ור"י סובר דכמו שיש חילוק בתחילת תרומה בין משקה תירוש ויצהר למשקה דגן כמו כן במשקה היוצא מדגן של תרומה יש חילוק בין משקה היוצא מענבים וזיתים שיצאו אחר שתרם ענבים וזיתים ממש דבהו משקה כמותן ולא בדגן. אבל קצת קשה למה לא פליגי באמת בשכר שעורין מדאורייתא ואולי רבותא נקט דר"א מחייב אפילו בדרבנן. וצ"ע אי המחה גוף הדגן כמו חלב אחר שכבר נעשה תרומה אי פליגי ג"כ כי כפי הנראה לא פליגי רק במשקה היוצא לא בהמחה גופן דכיון דלא כתיב אכילה בוודאי מיחוי כממש ואפילו אי בתרומה כתיב, אכילה מ"מ כיון שנעשה תרומה הרי גוף התרומה הוא ובמאי פקע שם תרומה ובביכורים לא כתיב אכילה כלל והרי לפי' התוס' ורש"י גם בביכורים דוקא תירוש ויצהר וא"כ בהמחה גופן מאיזה צד לא יתחייב עליהן כיון דלא כתיב אכילה:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה