תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
העור והרוטב פרק תשיעי · דף קכ.
בגמ' לא שנו אלא עצם וכו'. לא נתבאר לכאורה היכי פליגי הני לישני מהיפוך להיפוך דלעיל אמרינן דר"ל ביד פליג ובשומר מודה והכא אמר להיפוך דבשומר פליג ר"ל וביד מודה וצ"ל דהכא טעמא דר"ל דהוי שומר על גבי שומר הילכך דוקא בשומר פליג ולא ביד אבל ס"ל דחלחולי מחלחל ממילא טפי הוי שומר מיד מיהו הכא נמי קשיא דקאמר בתר הכי נימא אחת למאי חזיא ולמה לר"י גופי' ניחא דהוי שומר הא נימא אחת למה הוי שומר ור"ל נמי הוי לי' מעיקרא להקשות כך וצריך לומר דשאני שומר כיון דהעור ג"כ שומר אפי' נימא אחת הוי שומר בכלל העור רק ר"ל סובר דהוי על גבי שומר ור"י סובר דחלחולי מחלחל ולא הוי על גבי שומר אבל לענין יד שפיר קשיא בנימא אחת למאי חזיא מיהו יש לומר עוד דוודאי לעיל אפי' בנימא בין הנימין פליג ר"ל כיון דטעמי' דהוי שומר על גבי שומר רק בעיקר פלוגתייהו ידע כיון דקאמרו לא שנו אלא בעצם ש"מ דבכל גווני פליג ר"ל בנימא אפי' בין הנימין אבל בהך משנה דקתני סתמא משמע לי' אפי' שערה אחת ומשני כדמוקי ר' אילעי רק בין המלאין הכא נמי רק בין הנימין וכמ"ש כה"ג לעיל כנ"ל ודע דהא דאמרי במערבא כל נקב שהדיו עובר וכו' ומאי קמש"ל כיון דכל עור כך הוא ואי לא"ה היכי כתבינן וצ"ל דס"ד דוקא בנקב שע"י השער אבל גדול מזה שאינו בטבע הוי נקב ופסול קמש"ל כל שאינו עובר עליו כשר:
שם הוא עצמו יטמא כטומאת אוכלין. לכאורה תמוה דהא אפי' נבלות מטמא בעצמו ומתניתין קתני אבל לא טומאת נבלות אפי' בצירוף ונראה דלכך לא זכר מטומאת נבלות משום דהא דקתני במתניתין אבל לא טומאת נבלות ע"כ לא קאי רק על אותן שהן מטעם שומר ובהא ס"ד דשומר לנבלה ג"כ מצטרף קמש"ל דלא אבל רוטב ודכוותא דהטעם לענין טומאת אוכלין דבפני עצמן אינו אוכל רק בצירוף הוי אוכל א"כ לא שייך כלל בזה צירוף לענין נבלה דכיון דבפני עצמה אינה נבלה היאך יבוא עלה שם נבלה אח"כ בצירוף וכבר כתבתי לעיל ריש פירקין דהיינו דדייק לעיל תנינא להא דתני רבנן ופירש"י מדקתני אבל לא טומאת נבלות והיינו דמהא מוכח דע"כ מתניתין בשומרין מיירי דאי כלהו מצד שאינו אוכל רק בצירוף הוי אוכל לא הוי שייך כלל להזכיר שאין צירוף לנבלה והיינו דלא זכר כאן להקשות על טומאת נבלות כיון דלא קאי רק על שומרין וכיון שלא הוזכר בזה רק צירוף לטומאת אוכלין וקשה למה לי צירוף הוא עצמו יטמא ואם נפשך לומר דהך אבל לא טומאת נבלות קאי נמי כה"ג דקמש"ל אף שבא מן הנבלה לא הוי נבלה אפי' בצירוף א"כ יהא ענין המשנה כך דטומאת אוכלין יש לו צירוף כגון כל הני דקא חשיב אבל טומאת נבלות אין לו צירוף וכל אותן שאין מטמאין טומאת נבלות אף דמטמאין טומאת אוכלין אין בהם משום טומאת נבלה אפילו בצירוף אבל לא היתה הכוונה בנבלה רוטב וכה"ג דלא מיירי רק באותן דאין מטמאין משום נבלה בעצמן אפילו צירוף אין להם משא"כ אותן שאין מטמאין טומאת אוכלין מטעם שאינו אוכל יש להן צירוף עכ"פ ועמ"ש בתוס' בד"ה הוא עצמו:
שם התם משום יתובי דעתי' הוא וכו' ואף דאכל ושתה אין מצטרפין פירש"י ז"ל דציר קים להו לרבנן דמייתבא דעתי' והוא דחוק מאוד ולדעתי נראה פשוט דלא דמי כלל יוה"כ לטומאת אוכלין דביוה"כ אכל ושתה אין מצטרפין ובטומאת אוכלין ומשקין אין מצטרפין והפרש גדול יש בזה דאי אמרינן אכל ושתה כל שהי' המשקה עם אוכל מעורב עד שלא שתה המשקה דרך שתי' רק דרך אכילה בצירוף עם האוכל הילכך מצטרפין אבל לענין טומאה דאינו תלוי באיזה אופן שיאכלנו דלאו באכילה ענין הטומאה הוי רק כמות שהוא מונח מקבל טומאה וכיון דאוכל ומשקה אין מצטרפין פשיטא שאין מצטרפין אפילו ציר שעל הירק דמ"מ משקה הוא עכשיו משא"כ ביוה"כ דנהי דמשקה הוא הא לא שתאו רק אכלו ודוק:
שם אלא המחה את החלב וגמעו אכילה כתיבא ביה. תמי' לי הא מדם גופא ג"כ קשיא דקתני הקפה את הדם ואכלו ש"מ דבלא הקפה פשיטא דחייב והא אכילה כתיב בי' ועכ"פ מוכח דשתי' בכלל אכילה ובחלב נמי לא קשיא ולפי מה שכתבו התוס' לחלק בין מידי דשתי' למידי דאכילה והמחה הא נמי אתי שפיר [ויש לתמוה על התוס' שהקשו מהך דשבועות והרי במקומו הוא מוכרח לחלק כפי חילוקם כמו שהוכחתי גם צריך לומר דמהך דהכא גבי דם לא מצינן למידק דשתי' בכלל אכילה דיש לומר דדוקא בהקפה באמת אסור אבל הא וודאי עכ"פ לא הוי לי' להקשות בחלב כיון דבדם ניחא לי' וע"כ כמו שחילקו התוס' ובתוס' אבאר בזה] מיהו אכתי קשיא לי הא דקאמר בתר הכי אמר קרא נפש לרבות השותה ופירש"י ז"ל דנפש משמע כל דבר המיישב שהנפש נהנה ממנו ואפילו שתי' וא"כ כיון דכתיב הנפש האוכלת הרי מוכח דאפי' בכה"ג שתי' בכלל אכילה היא א"כ ממילא למה לי קראי בכל הני כמו דדרשינן שתי' בכלל אכילה במילי דשתי' וממילא ילפינן לכל איסורין שבתורה כמו כן כיון דמצינו דשתי' בכלל אכילה אפי' במידי דאכילה שהמחהו נילוף מינה בכל מקום והכא משמע דרק מיתורא דנפש דרשינן ולא משום דהוי בכלל אכילה מיהו הא אין להקשות למה לי' לדרוש מתירושך דהוי בכלל אכילה הא מהכא מוכח אפי' מידי דבר אכילה הוי שתי' בכלל אכילה וכ"ש מילי דשתי' דיש לומר להיפוך כיון דמידי דאכילה הוא עדיף טפי דאפי' שתאו עובר משא"כ במילי דשתי' מעיקרו לאו אכילה הוא אבל הנ"ל קשיא לכאורה:
ונראה לי דלא דמי להא דדרשינן בשבועות דשתי' בכלל אכילה במילי דשתי' דכיון דכתיב ואכלת תירושך הרי מפורש דקרי לשתי' אכילה ושפיר ילפינן מינה בעלמא אבל במידי דאכילה שהמחהו אף דכתיב הנפש האוכלת אין הכוונה דשתי' בכלל אכילה רק אכילה ושתי' אסר קרא והוא הכוונה הנפש האוכלת השותה והאוכל כי נפש הוא שותה והאוכלת הוא אוכל וא"כ בעלמא כל היכי דלא הוזכר שותה רק אוכל אין שתי' בכלל אכילה כנ"ל ועמ"ש לפרש בזה דברי התוס' בד"ה לרבות:
שם תניא נמי גבי חמץ וכו' לחם עוני וכו' נפש לרבות השותה. איכא למידק דהא בפרק כל שעה בעי למימר דלכך מי פירות אין חייבין על חימוצו כרת משום דמצה עשירה אין יוצאין בה בפסח וקרא קאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שיוצאין ידי מצה חייב על חימוצו כרת וכל שאינו יוצא ידי מצה אינו חייב על חימוצו כרת ומקשה מה ברייתא דמוכח דאינו יוצא במצה וחייב על חימוצו כרת והשתא מאי קושיא מהך דהכא למצה עשירה שאני הכא דכתיב נפש לרבות שותה ובמצה כתיב לחם עוני משא"כ במצה עשירה שפיר תלינן הא בהא מיהו יש לומר דדייק כיון דכתיב נפש בכלהו משום דחמץ לא הותר מכללו ואי במצה עשירה אין בו משום חמץ ולא משום דמי פירות אין מחמיצין א"כ חמץ נמי הותר מכללו במי פירות ודוק מיהו יש לדקדק הא איצטרך נפש בחלב דלא נימא דתלוי במצה מקרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וכו' ונראה לי לפי מה שכתבתי לעיל דהא דדרשינן לרבות שותה אין הכוונה שתי' בכלל אכילה דא"כ לא הוי צריך קרא בכלהו רק מריבוי דרשינן כאילו כתוב לא תאכל ולא תשתה מפורש והשתא דוקא מעיקרא קאמר לחם עוני אבל לפי מה דמסיק נפש לרבות שותה אי הך דרשה קאי דמצה וחמץ שווין ממילא כיון דלחם עוני רק באכילה כתיב ואנו צריכין להמציא שתי' ג"כ מצד הקישא דקרא כיון דחזינן דחייבין על חימוצו א"כ ממילא ליכא למידחי מצד דכתיב לחם עוני דהא באכילה כתיב ובשתי' לא כתיב לחם עוני ושפיר אמרינן דיוצא בשתי' כמו דעובר על חימוצו ועוד יש לומר על דרך הנ"ל והוא דוודאי כל כמה דליכא הקישא כנגדו מפקינן שתי' מלחם עוני אבל אי נדרוש הקישא לכל מילי אי אפשר להוציא שתי' מקרא דלחם עוני דיש לנו לומר דהך לחם עוני הכוונה קודם שיאכל יהא לחם עוני דהיינו לאפוקי מצה עשירה אבל אי המצה לחם עוני הוא רק הוא ממחה ושותה לא איכפת לן דהא לחם עוני המחה כנ"ל:
שם אי הכי בחמה נמי. תמי' לי מאי אי הכי ומאי אי אמרת בשלמא שייך הכא ונראה דבלא"ה יש לומר דשאני באור כיון דדרך להתיך שומן באור הוי נמי בחלב דרך אכילתו אבל בחמה כיון דאין דרך לאכול כך אינו חייב אבל כיון דקאמר דבאור נמי לאו אכילה הוא רק מריבוי ילפינן שותה א"כ בחמה נמי:
בתוס' בד"ה הוא עצמו הוי מצי למימר יטמא טומאת נבלות. ונראה לי דלא באו להקשות דהוי לי' להקשות אסיפא אבל לא טומאת נבלות דהוא עצמו יטמא אפילו בלי צירוף דהא לא קשיא כמ"ש בגמרא דבלא"ה לא קאי כלל ארוטב וזה שלא כתבו הוא עצמו יטמא רק יטמא והיינו דבאמת אותו רוטב נבלה נמי הוי אבל אין זו קושיא כ"כ כיון דבטומאת אוכלין מיירי ולצרף פריך הוא עצמו יטמא אבל אי היתה כוונתם דהוי לי' להקשות אסיפא לא הי' מספיק לומר הוי מצי למימר אך מה שכתבו א"נ וכו' צ"ע דמה ענין זה לזה דהתם הטעם משום דכי ימות כתיב. מיהו יש לי לומר דבתירוץ השני נתכוונו למה שכתבתי בגמרא דיש לומר דלא בא התנא לומר רק בטומאת אוכלין כל שאינו מטמא בעצמו מטמא בצירוף הנך דקא חשיב אבל בטומאת נבלות אינו כן דכל שאינו מטמא משום נבלה אפילו בצירוף אינו מטמא רק אי לא הי' שום אופן שלא יטמא טומאת נבלות רק משום שאינו אוכל א"כ ממילא קאי אהנך דמתניתין אבל כיון דאיכא מילי טובי דהוי אוכל ואינו מטמא טומאת נבלות ממילא אין צורך לומר דקאי אהני דמתניתין כנ"ל:
בד"ה הקפה הדם ואכלו הקפהו בחמה מיירי וכו' דדם שבישלו אינו עובר עליו. אבל רש"י ז"ל פי' הקרישו על גבי האור ועמ"ש בזה באריכות לעיל (דף ק"ט ע"א) גבי לב ושם בארתי הך סוגי' דפרק הקומץ רבה והוכחתי כדעת רש"י דדם שבישלו עובר עליו ע"ש:
בד"ה לרבות השותה וא"ת למה לי קרא וכו' דממחי להו ושתי להו דבריהם תמוהין חדא דלמה להו להביא מפרק ג' דשבועות הא הכא במקומו מוכרח דהא דם חייב בלא הקפה והא כתיב אכילה ובהכרח דשאני דבר שהוא משקה מעיקרו לדבר אכילה שהמחה והיינו דמילי דשתי' הרי דרך אכילתו בכך משא"כ במידי דאכילה גם יש לדקדק שהעמידו עצמם להקשות אהא דמשני לרבות השותה ומעיקרא הוי להו להקשות דקאמר אכילה כתיב בה הוי להו להקשות הא שתי' בכלל אכילה ואולי כוונתם להקשות כיון דשתי' בכלל אכילה בכל מקום אף דלא כתיב רק גבי מעשר א"כ במידי אכילה נמי נימא כיון דשמענו במקום אחד דחייב בשותה ממילא מוכח דאפילו במידי דבר אכילה שתי' כאכילה ושפיר יש ללמוד חלב מחמץ ונבלה ולמה לי קרא בחלב ואהא תירצו דדוקא במידי דשתי' כל דקראו רחמנא אכיל' ממילא מוכח דשתי' בכלל אכילה בכל מקום אבל במידי דבר אכילה שפיר יש לומר דאין הכוונה דשתי' כזו בכלל אכילה רק ריבוי' הוא דריבתה תורה לחייב בשותה דכתיב נפש והוי כמאן דכתיב לא תאכל ולא תשתה וממילא היכי דלא כתיב רק לא תאכל אין שתי' כזו בכלל לכך בעינן קרא מיוחד בכלהו:
בד"ה לחם עוני הוי מצי למימר נמי אכילה כתיב בי' ע"כ. ואף דמסיק נפש לרבות השותה מ"מ הוי מצי קאים טעם זה אפי' לפי המסקנא דמצה לא ילפינן מחמץ שכן כרת כמו דלא ילפינן נבלה מחמץ. מיהו עיקר דבריהם תמוהין לפע"ד דהם הבינו דהך קושיא בשלמא היתה על מצה בלבד למה אינו יוצא וזה וודאי אי אפשר דהיכי ס"ד להקשות לבקש טעם על מצה מה דקשיא לי' על חמץ בהיפוך ולא הוי להו להזכיר כלל מצה רק להקשות על חמץ וממילא מצה ניחא רק כך הכוונה לפי שיש כאן קושיא בברייתא מ"ש מצה מחמץ יהא איזה טעם שיהא מ"ש מצה דאינו כן ואהא קאמר דהך קושיא מ"ש מצה מחמץ לא קשיא דלחם עוני כתיב אבל הא קשיא נהי דבחמץ לא כתיב עוני אבל אכילה כתיב בי' והשתא על זה לא הי' יכול לומר על מצה דאכילה כתיב בי' דאכתי לא נתיישב מ"ש מחמץ דבתרווייהו כתיב אכילה ואי אכילה לאו דוקא מ"ש מצה וזה ברור:
בד"ה אלא אם חמץ הוא אע"ג דהוא אסור בהנאה וכו'. לכאורה כוונתם דעכ"פ יש לחייבו בשותה מכח הנאה דמ"מ נהנה מחמץ דלא גרע ממכרו לנכרי אבל באמת אי משום הא יש לומר כיון דאיסור הנאה נכלל באכילה ממילא יש לנו לומר כל שחייב באכילה חייב בהנאה אבל המחה חמץ שאינו חייב על אכילתו אינו חייב מכח הנאה ועוד היכי ס"ד דחייב כרת מכח הנאה הא בכרת לא כתיב רק כי כל אוכל ואינו בכלל דברי ר' אבהו כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' וכמו כן מטעם לא יאכל חמץ דדרשינן הנאה דהיינו דבר המביא לידי אכילה א"כ יש לומר דאין שתי' כזו בכלל שאין זה אכילה ולא מביא לידי אכילה רק יש לומר דכוונת התוס' להקשות הא גופא יהא ע"כ הך כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לאו דוקא אכילה דהא בהנאה ג"כ אסור א"כ ממילא שתי' נמי כיון דאכילה דהכא לאו דוקא ואהא כתבו דוודאי אכילה דוקא והנאה באמת אינה בכרת רק לאו מלא יאכל חמץ או כדר' אבהו אבל כרת ליכא מכח כי כל אוכל דאין הנאה בכלל:
בד"ה חמץ לא אתי מיני' וא"ת חלב נמי הוי לו שעת הכושר כשהי' במעי אמו וכו' וי"ל דחמץ כמו שהוא עתה וכו' לפי דבריהם צ"ל דהא דקאמר חמץ לא אתי מיני' לאו כל חמץ דחמץ שלש בפסח או בערב פסח ונחמץ בפסח הרי לא הי' לו שעת הכושר דמעיקרא מצה והשתא נשתנה לחמץ ומעת שנשתנה לא הי' לו שעת הכושר ואין זה במשמע רק חמץ לא אתי מיני' כלל לכן נראה לי דהך שלא היתה לו שעת הכושר כך הכוונה דחלב אין שום זמן שיהא חלב מותר באותו זמן ואיסור חלב יש בכל זמן משא"כ חמץ יש זמן מוגבל לאיסורו ובאותו זמן חמץ אסור ובזמן אחר חמץ מותר הילכך חמץ קיל מחלב שאיסורו מוגבל בזמן ויש זמן שהחמץ מותר בו משא"כ חלב אין היתר לאיסורו בשום זמן ולפי זה ניחא מה שלא אמר דשאני חמץ שיש היתר לאיסורו אחר הפסח מדאורייתא אבל חלב אסור לעולם ולהנ"ל ניחא דעדיפא קאמר שהוא מותר שלא בימי הפסח [והא דקאמר לקמן הותר מכללו הכוונה בענין אחר דבזמן שאסור הותר דבר מכללו שהוא מותר משא"כ בזמן איסורו לא הותר מכללו] מיהו יש לדקדק דלמה לא חשיב חלב הותר מכללו בתלש חלב מבן ח' וצ"ל דקודם שיצאה הבהמה לאויר לא מיקרי חלב כלל ואולי גם כוונת התוס' בתירוצם כך דחמץ לא נשתנה ומעיקרא הי' חמץ כמו עכשיו רק הזמן של פסח גורם איסורו אבל חלב שפיר אמרינן דלא הוי חלב כלל רק כשיצא לאויר ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה מה להנך ליישב קושית התוס' בפשיטות:
בד"ה חלב לא אתי מיני' שלא הותר מכללו. הקשה הר"ר שמואל לר"י וכו' וליכא למיפרך וכו'. דבריהם צריכין ביאור קצת דהיכי כתבו וליכא למיפרך נמי דא"כ למה לא אמרו כן בגמרא ועוד דעכ"פ חדא מתרתי אתיא ונראה דס"ל דחדא מתרתי פרכינן כל דהו כדלעיל ריש (דף קי"ז) הילכך שפיר יש לומר דדוקא בהך דפסחים דיליף ק"ו לא פרכינן כל דהו ולריה"ג הוי רק כל דהו כיון דבבהמה לא הותר מכללו אבל כאן דנילף חדא מתרתי פרכינן כל דהו ולכך לא קשיא להו רק מעיקרא דיליף חדא מחדא ובהא נמי לא פרכינן כל דהו וא"כ תיקשי לריה"ג דחשיב להך פירכא רק כל דהו אך אכתי קשיא לכאורה למה לא קאמר הכא הך, פירכא דאיסור הנאה. ויש לומר משום דלכאורה הכא נמי איכא ק"ו מה חמץ שהיתה לו שעת הכושר כ"ש חלב שלא היתה לו שעת הכושר והכא משמע דרק דרך במה מצינו רוצה למילף וצריך לומר דלעומת חומרא דחלב יש חומרא בחמץ דאסור בהנאה ושוב לא הוי רק במה מצינו ופרכינן הך פירכא אפילו לריה"ג ודוקא בפסחים דהוי ק"ו לא סגי לי' בפירכא זו משא"כ הכא ולכך כתבו דלריה"ג לא שייך כלל הך פירכא והוי ק"ו ממש ולא פרכינן הך פירכא אבל לקמן דהוי חדא מתרתי פשיטא דיש לומר דאפי' לריה"ג פרכינן הך פירכא ומיושב הכל מיהו לפי מה שכתבתי בדיבור הקודם דהך דחמץ דוקא בחמץ שלפני הפסח הוי שעת הכושר אבל בנתחמץ בפסח לא הוי שעת הכושר רק דצריך קרא בחמץ ולא ילפינן מחלב דלא הוי ידעינן חמץ שלפני הפסח והשתא אי לא הוי כתיב בחלב הוי אמרינן דחמץ דוקא בנתחמץ בפסח דלא הי' לו שעת הכושר וממילא אין כאן ק"ו לחלב רק במה מצינו ושפיר יש לומר דמודה ריה"ג דעל במה מצינו פרכינן הך פירכא ודוק:
מיהו בעיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות והוא דיש להבין דדייק בתר הכי בחלב מה הותר מכללו ולא סליק לי' רק בחלב חי' וקשה למה לא קאמר בפשיטות דהותר מכללו בחלב בן פקועה דמבואר לעיל פרק גיד הנשה דמאן דמתיר בלי שחיטה מתיר חלבו ג"כ ואפי' לר"מ משכחת בבן ח' [ואי נימא דאפי' בבן ח' אינו מתיר חלבו כ"ש דאתי שפיר דכאן בעי לשנויי אפי' לר"מ אבל לריה"ג בלא"ה הותר מכללו דאיהו סבירא לי' להדיא דבן פקועה מותר בשחיטת אמו כרבנן דר"מ לעיל (דע"ד ע"א) אבל בפסחים לא שייך לומר כן דגיד נמי מותר בבן פקועה והתם רוצה ללמוד גיד ק"ו מחלב א"כ לא שייך למיפרך מה לחלב שכן הותר בבן פקועה דגיד נמי הותר] וצריך לומר כיון דקי"ל דאינו מקבל טומאה והיינו דחי הוא רק פטור משחיטה א"כ נבלה נמי הותר בי' דאי מיית כי ימות מן הבהמה קרינן בי' ולא הוי נבלה משא"כ לריה"ג דסובר דמקבל טומאה דחשיב כמת ממש והיינו דחשבינן לי' כשחוט א"כ שפיר יש לומר דחלב הותר מכללו בבן פקועה אבל נבלה לא הותר דאין זה נבלה כלל כיון דשחוט הוא ובחיים נמי הוי כמת ונשחט ועוד דלריה"ג דלא חשיב הותר מכללו חי' כמו כן לא חשוב נבלה כיון דעוף לא הותר משא"כ לרבנן נבלה נמי הותר בבן פקועה אבל בפסחים דיליף גיד בק"ו מחלב לא מצי לומר מה חלב דהותר מכללו בבן פקועה דגיד נמי הותר בבן פקועה וע"כ צריך לומר דחלב הותר מכללו אפי' בבהמה הצריכה שחיטה משא"כ גיד ושפיר סובר ריה"ג דכיון דאינו רק בחי' לא הוי פירכא משא"כ הכא והא דלא קאמר הכא דנבלה הותר מכללה בבן פקועה לרבנן דמ"מ חלב הותר מכללו אפי' במה דטעון שחיטה ועוד דבעוף לא הותר והכא בנבלת עוף משתעי ואף דלרבנן פריך מחי' אף דלא הותר בבהמה היינו דאינך בחי' נמי לא הותר אבל אין לדחות לרבנן פירכא דחי' מנבלה בבן פקועה כיון דבעוף לא הותר וכן בבהמה הטעונה שחיטה לא הותר כמו חלב ודוק אבל אי לא הותר חלב רק בבן פקועה שפיר שייך לומר דנבלה נמי ואין זו פירכא ודוק היטב:
בד"ה מה להנך דנבלה וכו' אי נמי. לפי תירוץ השני כאן מיושב ג"כ קושיתם שהקשו לעיל בד"ה חמץ דחלב נמי הי' לו שעת הכושר בתלש מבן ח' ולפי מה שכתבו כאן לק"מ דמ"מ הי' אסור או משום בשר מן החי או משום שאינו זבוח ושפיר מיקרי לא הי' לו שעת הכושר שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שהקשה קושית התוס' לעיל באופן אחר דהא הי' לו שעת הכושר לר"י דחלב שליל מותר והי' לו שעת הכושר ע"י שחיטת אמו ונראה שהקשה כן משום דבתלש חלב מבן ח' אפי' לר"ל עכ"פ אסור הוא מטעם שאינו זבוח ואבר מן החי אבל לר' יהודא דמתיר חלב שליל אין בו איסור כלל אי נשחטה והרי הי' לו שעת הכושר ובזה אין ליישב רק כתירוץ התוס' לעיל מיהו הא וודאי קשיא בלא"ה דהוי לי' לומר דהותר מכללו בתלש מבן ח' וצריך ומר ע"כ כתירוץ השני כאן דתירוץ ראשון לא שייך על זה ועמ"ש לעיל בזה:
בגמ' מה התם עד דאיכא כזית. תמוה לי היכי ס"ד דבעינן כזית הא בשרצים איתקש אכילה לטומאה מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וליכא למימר דבטומאה אין מיחוי כממש הא וודאי ליתא דהא לא כתיב אכילה גבי טומאה כלל ומה נ"מ לגבי טומאה מחוי או אינו מחוי ועוד קשה לי למה לי לימוד על שותה בשרצים כיון דילפינן אכילה מטומאה כמו דמטמא מחוי כך אכילתו אפילו מחוי הרי דאכילה בעלמא אינה אלא בכזית וכאן בכעדשה והיינו משום דמטמא בכעדשה א"כ ה"ה שותה אף דבעלמא אכילה ולא שתי' הכא כמו דמטמא כך חייב על שתייתו והרי דם שרצים וודאי כשתי' הוא ומטמא רק דיליף דדם מטמא מקרא דוזה לפרט הטמא וה"ה בשר מחוי לכן נראה לי דהכא איצטרך באיברים שנימוחו דקי"ל דאין חייב על אברי השרץ רק בכעדשה אף דהאבר מן השרץ מטמא אפילו בפחות מכעדשה משום דלא הוי אכילה כטומאה רק במובדלין דהיינו בבשר השרץ שהוא מובדל משאר טומאות דמטמא בכעדשה אבל באיברים דכל איברים אין להם שיעור כדתנן פ"ק דאהלות בהא לא ילפינן אכילה מטומאה כדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ח' ובהרב המגיד שם באריכות [הן אמת שלא נתבאר לי דברי ה"ה שם במה שכתב דאף דלא ילפינן באיברים אכילה מטומאה מ"מ לא בעינן באכילה כזית דלא גרע מה שהוא אבר כיון דטומאת שרץ כעדשה א"כ מ"ש אבר מן החי מן השרץ מאבר מן המת כיון דתרווייהו טומאתן בפחות מכעדשה א"כ אכילתן למה בכזית הא אבר מן החי ומן המת שווין בשרץ בטומאה. וצ"ל דדוקא אבר מן המת הוי באכילה כעדשה דלא גרע אבר מאי הי' בשר דחייב על אכילה כעדשה אבל אבר מן החי כיון דבשר מן החי אינו מטמא כלל ופשיטא דבעינן באכילה כזית לכך גם באבר בעינן כזית דבאברים לא ילפינן אכילה מטומאה] ועכ"פ מוכח מדברי הרמב"ם דבאבר מן המת בעינן כעדשה לאכילה ולא ילפינן מטומאה ואהא בעי קרא דשותה חייב וקאמר דליכא למילף מחמץ וחלב ונבלה דס"ד דבעי כזית כיון דלא ילפינן אכילה מטומאה באברים [וכ"ש אי נימא דחשיבות איברים בטומאה ג"כ אינן בנימוחו] כנ"ל ומיושב קושית התוס' כמו שאבאר בסמוך:
בתוס' בד"ה שכן טומאה במשהו תימא וכו'. ולפי מה שכתבתי מקודם והוכחתי דע"כ באברים מיירי הכא ולא בבשר דבשר ילפינן מטומאה הן דשותה חייב כמו טומאה דדם השרץ כבשרו וכמו כן דלא בעי כזית רק באיברים דלא ילפינן מטומאה ובעי כעדשה לאכילה בהא בעי קרא לשותה והשתא שפיר קאמר מה לשרצים שכן טומאתן במשהו דאיברי השרץ מטמאין במשהו אבל נבלת עוף טהור אפילו אבר ממנה אינו מטמא בבית הבליעה רק בכזית ודו"ק: