אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג העור והרוטב פרק תשיעי › דף קיח:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

העור והרוטב פרק תשיעי · דף קיח:

דף קיח.

בגמרא שומר להכניס שומר לצרף אבל יד להכניס לא. איכא למידק מאי קשיא לי' כיון דבאמת שומר לצרף ממילא לא צריך קרא להכניס כלל כיון דהוא עצמו מצטרף לטומאה תדע דאל"כ מנא לן להכניס ולצרף דהיינו בנגע בשומר וצריך שיכניס השומר ויצטרף וע"כ שאין שומר בכלל להכניס ולהוציא כל שהוא מצטרף כמ"ש לעיל א"כ ע"כ קראי דשומר כלהו באמת לצרף רק בחד קרא הוי מוקמינן להו להכניס וא"כ שומר דנבלה כיון שאינו מצטרף היכי שייך לומר תנהו ענין לשומר דעלמא לצרף ולא שייך אם אינו ענין רק אי בהא לא צריך קרא או דלא שייך בהא אבל לא היכי דבמקומו הדין מהופך יאמר באם אינו ענין למקום אחר היפוך כאן ועיין מ"ש לקמן בדברי ר' חביבא ישוב לזה:

שם ר' חביבא אמר שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד וכו'. גם בזה יש לדקדק דהא שומר דנבלה מעשה יד להוציא קא עביד ואנן שדינן לה איד להכניס דעלמא וטפי ניחא למשדי לה אשומר דעלמא דהא שומר הוא ואי משום דעביד מעשה יד הא איד דעלמא שדינן עביד להכניס ושומר דנבלה עביד להוציא ונראה לי דר' חביבא נתכוון למה שכתבתי מקודם דדוקא לענין להכניס שייך לאוקמא דאף דנבלה להוציא היינו משום דנבלה לא שייכא בלהכניס דנבלה עצם הטומאה אבל למשדי לשומר לצרף כיון דהתם גופא בנבלה הי' ראוי לצרף רק דגלי קרא בנבלתה שאין שומר מצטרף א"כ לא שייך לאוקמא באם אינו ענין להיפוך מן הדין ולא מוקמינן כה"ג רק אי באותו מקום לא צריך קרא מוקמינן לה לדבר אחר ולא לדבר דכאן הדין בהיפוך:

שם מתקיף לה ר"י בר ישמעאל הא דתנן הפטמה של רמון וכו' איכא למידק טובא חדא כיון דעיקר כל הסוגי' להוכיח שומר דמתניתין לצרף ומייתי לה מתנא דבי ר"י על כל זרע זרוע הוי לי' להקשות תיכף היכי מוכח עור ורוטב מזרעים דקרא בזרע זרוע כתיב ולמה מקשה מעיקרא מפטמה של רמון שלא הוזכר כאן כלל ועוד למה פליג להו בתרתי הוי לי' לכללינהו בחדא הא דתנן הפטמה ותו הא דתנן העור והרוטב מנא לן הא על זרע זרוע כתיב גם למה שינה לשינו בהך קושיא מפטמא של רמון קאמר קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא ובמתניתין דעור והרוטב קאמר מנא לן גם יש לדקדק דהוי להו להזכיר הך, קושיא תיכף לעיל דמייתי תנא דבי ר"י ולהקשות אכתי מנא לן ללמוד לעור ורוטב וכן פטמא של רמון מנ"ל ונראה לי שיש מקום לומר כפי מה דמשני מעיקרא אלא כי כתיב יד מעיקרא אהכנסה כתיב ושומר דנבלה אם אינו ענין לגופי' תנהו ענין לשומר דעור ורוטב ופטמא של רמון רק לר' חביבא דלא ס"ל לומר דשומר דנבלה דאינו מצטרף אתיא לשומר דעלמא דמצטרף, אם כן לא אייתר שומר דנבלה כלל רק ליד אתי ליד דעלמא אם כן. קשיא לי' שפיר ומקשה מעיקרא מפטמא של רמון דבהא הקושיא יותר חזקה דמקרא משמע דממעט אילנות שהן אינן נזרעין אבל גדילין מן הארץ וקאמר קרא אשר יזרע והיינו דקאמר קרי כאן על כל זרע זרוע וליכא ובכל מקום דקאמר כה"ג הכוונה דמוכח דקרא ממעט לאילנות אמנם ממתניתין אין הקושיא רק מנא לן דלמעוטי מזרע זרוע אי אפשר דלא בא למעט רק בזרע הארץ דמה שנזרע שומר מצטרף ולא זרע שלא נזרע אבל עור ורוטב אינו בכלל זה רק מנא לן. ועוד דבעור ורוטב יש לומר כנ"ל דשומר דנבלה אתי לשומר דעור ורוטב דדמי לה אבל אילנות שפיר מתמעטי מזרע זרוע ומשום דקושיא זו יותר חזקה אקדמה כנ"ל:

שם יש יד לטומאה ואין יד להכשר פירש"י שאם הוכשרה היד לא הוכשרו הזרעים. ואני מסתפק בדעתו ז"ל אי בדוקא כתב הרב ז"ל בכה"ג שהוכשר היד או הוכשרו זרעים פליגי אבל להיפך בהוכשרו זרעים לכ"ע הוכשר היד ומקבל טומאה או דנקט חדא וה"ה לאידך ונראה דתליא בהך פלוגתא דפליגי רש"י והרמב"ם בפי' המשנה דריש עוקצין דרש"י מפרש טמא ומטמא טמא אם הי' טהור ונגע היד בשרץ נטמא האוכל ומטמא אם הי' טמא ונגע ידו באוכל טהור מטמאו אבל הרמב"ם ז"ל וכן הרע"ב פירשו טמא אם נגע באוכל נטמא היד ומטמא נגע ביד נטמא האוכל והכל באוכל טהור שנגע בו שרץ וטמא שנגע באוכל ומטמא שנגע ביד ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהיד עצמו טמא הוא משנגע שרץ באוכל שהוא יד לו וכן בנגע ביד מטמא האוכל שהוא יד לו ולפי דעתו נראה ודאי שאין הפרש בין הוכשר היד להוכשרו הזרעים ובכל גווני פליגי אמנם לפירש"י דהיד הוא המכניס והמוציא טומאה לאוכל וטמא ומטמא תרווייהו על האוכל קאי ונגיעה היתה ביד א"כ יש לומר שהיד עצמו אין בו טומאה כלל שהרי אינו מצטרף רק הוא מכניס טומאה ומוציא טומאה א"כ דוקא בהוכשר היד אמרינן דלא מהני לאוכל כיון דעיקר טומאה באוכל הוא לא גרע מאי נגע באוכל לא הי' טמא כיון שלא הוכשר א"כ אין נגיעת היד מביא לו טומאה לאוכל כיון שלא הוכשר האוכל או כמו שהוא מביא טומאה כך מביא הכשר אבל להיפוך כשהוכשרו הזרעים למה לי הכשר היד הא היד אינו מקבל טומאה לעצמו כלל רק מכניס הוא הטומאה לאוכל דכל שנגע ביד כאילו נגע באוכל וכיון שהאוכל הוכשר טמא הוא ומה בכך דהיד לא הוכשר ס"ס נגע ביד והרי הוי כנוגע בזרעים והם הוכשרו אבל להרמב"ם הנ"ל דהיד נטמא ומטמא האוכל שהוא יד לו יש לומר דכל שלא הוכשר אינו מקבל טומאה וממילא אינו מטמא זרעים:

אמנם יש בכאן עוד חקירה אחת והוא דהך פלוגתא אפי' נימא דבין בהוכשרו הזרעים בין בהוכשר היד פליגי מ"מ יש לספק כי לכאורה הך פלוגתא כוללת שתים שהן ארבע והוא בהכשר הזרעים והכשר היד ותרווייהו בנגיעת הטומאה ביד ותרווייהו בזרעים כיצד נגע הטומאה ביד פליגי אי הוכשר היד או הוכשרו הזרעים וכן אי הוכשרו הזרעים או הוכשר היד וכמו כן בנגע הטומאה בזרעים אי הוכשרו זרעים או הוכשר היד ואי הוכשר היד או הוכשרו הזרעים והנה הא וודאי אי נימא דבעלמא בהכשר אי הוכשר מקצת לא הוכשר כולו ואי נגע במקום שלא הוכשר לא נטמא רה בנגע במקום שהוכשר נטמא כולו כיון שגוף אחד הוא לא הי' מקום להסתפק בהוכשר היד ונגע בזרעים שיועיל לזרעים וכן בהוכשרו זרעים ונגע ביד שיהא מוכשר היד ובע"כ לא הי' מקום לספק רק בנגע במקום שהוכשר אי נימא דיד וזרעים דבר אחד הוא וכל שנגע במקום שהוכשר נטמא השני או אין יד להכשר אמנם אי נימא דבעלמא כל שהוכשר מקצתו אפילו נגע במקום שלא הוכשר הוי כהוכשר א"כ יש להסתפק בהיפוך ג"כ אי נימא כיון דיד חשוב כמו האוכל להוציא ולהכניס כמו כן להכשר ואי הוכשר היד מביא ההכשר גם לזרעים ואפי' נגע בזרעים נטמאו מכח הכשר היד וכן להיפוך בהוכשרו זרעים ונגע ביד שלא הוכשר הרי כאילו נגע בזרעים כי נגיעת הטומאה ביד הוי כנגע בזרעים וכל זה לא נתבאר לי בבירור גמור וכעת צ"ע לפע"ד:

שם מר סבר הכשר תחילת טומאה הוא. נראה דפליגי דמר סבר כיון דהשרץ אינו מטמא בלבדו והמים אינן מטמאין לבדן רק המים והשרץ הם ביחד מטמאין א"כ המים חלק מחלקי הטומאה הוא לכך הוי תחילת טומאה ומ"ס כיון שהשרץ מטמא דבר אחר שאינו אוכל בלי הכשר כלל ממילא אין המים חלק מהטומאה רק השרץ בעצמו הוא הטומאה רק מצד דבר המתטמא בעינן מים שלא כל דבר מתטמא ואוכל אינו ראוי להתטמא כל שלא הוכשר כמו פשוטי כלי עץ וכלי מתכת שלא נגמרה מלאכתו ולא אמרינן דגמר מלאכה תחילת טומאה כנ"ל:

שם כשם שיש יד לטומאה וכו' פירש"י דאם אתה אומר מחוברין טמאין טמאת את הכל והוא מת"כ ובתוס' הקשו דגם לענין הכשר שייך הך סברא דא"כ הכשרת את הכל ולולא דבריהם הי' נראה לי דהכוונה כך כשם שאין מקבלין טומאה עד שיתלשו והיינו אפילו קבלו טומאה במחובר שנגרר בהם שרץ ואח"כ נתלשו אינו מזיק נגיעה דמעיקרא כך אינו מקבל הכשר אפילו נפלו מים במחובר ונתלשו ועדיין לחין הן לא מהני אותו ההכשר כיון שבאו המים במחובר ואף דאם השרץ עדיין אצלם בתלוש בוודאי טמא מ"מ קבלת הכשר בנפילת המים תליא מילתא וראי' לזה דהא בפסחים (דט"ז) צריך תרי קראי למים חד לתלושין וחד למחוברין והיינו דמים המחוברין אין מכשירין וצריך התם קראי דאם נפלו בעודן מחוברין דאם העלום מכשירין בתלוש כמ"ש התוס' לעיל (דל"א ע"ב) בד"ה ופירות א"כ ה"ה במחובר דאוכל כיון דליכא קרא שיהיו מוכשרין בתלוש כשנפלו המים בעודה זרעים מחוברין ממילא אמרינן דאין מקבלין הכשר רק כשיתלשו אז מקבלין הכשר אבל מה שנפל עליהם במחובר לא מהני וצ"ע בזה ועמ"ש בתוס' בד"ה וכשם:

בתוס' בד"ה מעיקרא כי כתיב יד הקשה ר"א מנ"ל ידות בכלים א נתבאר לי מה ענין קושיא זו לכאן ומעיקרא דקאמר יד יתירא כתיב תנור וכירים ושקיל וטרי' עלה דאיצטרך כלהו הוי להו להקשות ידות בשאר כלים מנ"ל דמתנור לא אתי ואדרבא השתא יש לומר טפי כיון דשומר דנבלה לא איצטרך אם אינו ענין לשומר תנהו ענין ליד דכלים דעלמא ואפשר דאה"נ דעיקר קושית רבינו אליהו על הך תירוצא דמסיק מילתא דאתיא בק"ו וכו' ואהא קשיא לי' מנ"ל ידות בכלים דעלמא ואי באם אינו ענין למה לי' לומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דהא איצטרך לכלים דעלמא מיהו עיקר קושיתם נראה לי דלא קשיא כלל דדוקא הנך ידות דמעיקרא צריכי קרא שקבלת טומאתן מתורת אוכל וכן נבלה מצד שהיא נבלה אבל היד שאינו אוכל וגם אינו מצטרף לנבלה לכך צריך קרא דמ"מ מכניס ומוציא אבל טומאת הכלים מחמת שימושן הוא שאי אינו ראוי לתשמיש אינו מקבל טומאה א"כ פשיטא דיד נמי כיון שמשתמש בו עם הכלי דכלי אחד הוא הכל ואפי' אי הי' שיעור לכלי הי' מצטרף כי הוא דבר אחד עם הכלי כמו גב הכלי רק בתנור כיון דילי קרא דוקא בתוכו ולא מגבו בהא הוי ס"ד דנהי דאי נטמא תוכו נטמא גבו אבל יד לא נטמא והיינו כיון דחזינן דאין כל הכלי מקבל הטומאה וכ"ש לפי מה שכתב הרשב"א בשם התוס' דגזה"כ הוא בתנור דאפי' נטמא היד נטמא התנור א"כ פשיטא דבעי קרא כיון דאינו מטמא רק בתוכו פשיטא דס"ד דבידו ג"כ אינו מטמא כ"ש מגבו קמש"ל אבל בשאר כלים אין שום חידוש דפשיטא דכל הכלי דבר אחד הוא:

בד"ה וכשם שאין מקבלין וכו' וא"ת אדרבא יותר ראוי וכו' ביאור דבריהם כי כפי הנראה באה הברייתא לומר כשם שיש יד לטומאה כך יש יד להכשר והיינו לפי שהכשר תחילת טומאה ראוי שיהא דין ההכשר כמו הטומאה ומהאי טעמא דנין ההכשר כמו הטומאה גם לענין מחובר ואהא קשיא לתוס' שהרי ע"כ אין לנו שום לימוד על הטומאה שאינה במחובר דכיון דבאמת אינו מוכשר אי אפשר שיקבל טומאה וע"כ על ההכשר יש איזה סברא בפני עצמה או לימוד שאינו במחובר א"כ היכי תולה ההכשר בטומאה אדרבא כיון שאינו מוכשר לכך אינו מטמא ואהא כתבו דמסברא פשיטא לן דאינו מקבל טומאה דא"כ טמא הכל ומשום דהכשר תחילת טומאה למידין דאינו מכשיר כלל אבל אי לאו דהכשר תחילת טומאה הוי אמרינן דמכשיר ומ"מ במחובר אינו טמא מגזה"כ דאל"כ הכל טמא קמש"ל דילפינן הכשר מטומאה לפי שתחילת טומאה הוא והא לא שייך לומר דמ"מ נימא דמכח הך סברא דאל"כ הכל טמא ע"כ שאינו מכשיר הא ליתא דלמה נידוק מזה על הכשר לא יועיל אפילו אח"כ בתלוש כיון דעיקר הסברא דאל"כ הכל טמא דאינו טמא ואפילו הוכשר שאין קבלת טומאה במחובר אבל נתלש מקבל טומאה כיון שהוכשר רק משום דהכשר תחילת טומאה ממילא דנין דגם הכשר אינו במחובר מיהו יש לדקדק לכאורה בשלמא אי הי' הדבר מקרא דהכשר כמו הטומאה לענין מחובר ממילא הי' מוכח דאפילו בתלוש לא הוכשר דאי במחובר למאי נ"מ כיון דבלא"ה אינו מקבל טומאה במחובר דאל"כ הכל טמא אבל השתא דרק משום דהכשר תחילת טומאה אמרינן מסברא דכמו שאינו מקבל טומאה כך אינו מכשיר א"כ מי מכריח לומר לענין תלוש כיון דטומאה רק במחובר הוא דאינו טמא כך הכשר רק במחובר אינו מוכשר ולא בתלוש ובאמת לק"מ דכמו בטומאה אי נגע שרץ במחובר אינו מקבל טומאה ואפילו נתלש אינו טמא מכח נגיעה דמעיקרא כך בהכשר אינו מקבל הכשר במחובר ואפילו נתלש אינו מועיל הכשר דמעיקרא כמו שאינו מועיל נגיעת השרץ דמעיקרא. ומ"ש וי"ל דאין זה תימא כ"כ וכו' כוונתם דוודאי אם אתה אומר מחוברין טמאין טמאת את הכל דאי אפשר שלא נגע בהו שרץ בשדה אחר שגדלו אבל נפילת מים כיון דקודם שיצאו הזרעים ונראו בשיבולין פשיטא שלא הוכשרו הזרעים כיון שבעת הכשר לא הי' עדיין בעולם ולאחר שבאו הזרעים בעולם ונראו בשיבולין אין תימה כ"כ אם הוכשרו ומשכחת לה לא הוכשר שלא ירדו גשמים משנראו הזרעים בשיבולין כנ"ל ועוד נראה לי דכוונתם פשוט דאי לאו משום דהכשר תחילת טומאה וראוי שיהא דין ההכשר כדין הטומאה הייתי אומר דבאמת מה שאנו מכריחין דאין טומאה במחובר הוא מכח דבמחובר אין ההכשר חל ולכך אינו מקבל טומאה לפי שאינו מוכשר במחובר אבל אח"כ כשנתלש חשיב הכשר דמעיקרא הכשר וא"כ מה שאמרה תורה דלא הוכשר אינו מקבל טומאה היינו במחובר דזהו הוי לא הוכשר אבל בתלוש חל ההכשר דמעיקרא רק משום דדין הכשר ראוי להיות כמו טומאה לכך אינו חל הכשר דמעיקרא אפילו אח"כ כמו טומאה דמעיקרא דאינה חל אח"כ מיהו מה שכתבו ע"י גשמים שנופלין על הזרעים מורה כפי' ראשון הנ"ל:

בגמרא אמר רב אין יד לפחות מכזית ואין שומר לפחות מכפול ור"י אמר יש יד וכו' ויש שומר וכו' פירש"י אם יש אוכל פחות מכזית וכו' ונגעה טומאה ביד וכו'. הנה לא נתבאר בדברי רש"י ז"ל אם נתכוון לומר דוקא כה"ג לענין טומאת אוכלין פליגי דבהא ס"ל לרב אין יד לחצי זית אבל שומר יש לחצי זית כיון דשומר מצטרף בעצמו ור"י נמי דאמר יש שומר בפחות מפול היינו שומר של טומאת אוכלין שהוא מצטרף להיות מכלל הדבר בעצמו אבל ביד דנבלה לא מיירי דבהא אפילו שומר אינו מצטרף דאימעט מקרא בנבלתה לעיל וכיון שאינו מצטרף לא עביד רק מעשה יד וכמו שאין יד לפחות מכזית כך אין שומר דנבלה לפחות מכזית ולר"י בפחות מפול כיון דיד אינו אף שומר אינו כל היכי דאינו עושה רק מעשה יד ואין לדקדק ממה שפירש"י בד"ה וכן אין שומר לפחות מפול לא להצטרף לענין כביצה ולא להכניס ולהוציא וכו' משמע דוקא בפחות מפול אפילו מעשה יד לא עביד אבל בפחות מכזית עביד מעשה יד אף דיד לא עביד מידי. הא ליתא דפחות מכזית כיון שמצטרף פשיטא דעביד מעשה יד כיון דאפי' צירופו מצטרפין לי' אבל בפחות מפול כיון שאינו מצטרף בהא ממילא לא עביד מעשה יד ג"כ וראי' לזה דהא לעיל קאמר דשומר להכניס ולהוציא אתי בק"ו מיד ומה יד שאינה מגינה וכו' שומר דמגין והשתא אי ס"ד דשומר מועיל אפי' היכי שאינו, מצטרף לפחות מכזית או פחות מפול מה שאין יד מועיל בזה א"כ היכי מוכח שומר לצרף הא איצטרך להכניס ולהוציא אפי' פחות מכזית או כפול דליכא בהא קל וחומר מיד אדרבא ראוי לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון כדאמרינן לעיל בקרא דנבלה דלא אתי מהנך מהאי טעמא דנימא דיו וה"ה בהא וע"כ דשומר כל שאינו מצטרף אין לו שום מעלה על יד וכל דיד לא מהני אף שומר לא מהני:

אמנם יש לתמוה מאוד דקאמר בסמוך דהך משנה דאהלות ב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים מיירי בשומר ורב כת"ק דשומר מהני לפחות מכזית והא במת אין שומר מצטרף לכ"ע כמו בנבלה דנהי דבנבלה איכא קרא בנבלתם מ"מ כיון דכל דין יד ושומר במת מנבלה ותנור ילפינן כמו שכתבו התוס' בד"ה והבית א"כ פשיטא דאמרינן דיו דבנבלה אינו מצטרף לטמא טומאת נבלות וה"ה טומאת אוהל במת ומ"מ אמרינן דשומר יש לחצי זית ויד לא. לכן נראה לי דודאי לעיל אי לא נימא דיש לשומר מעלת הצירוף כלל לא שייך לומר דשומר אתי דהוי שומר לחצי זית דכיון דדינו בכל מקום כמו יד ממילא כשם שאין יד לחצי זית להכניס ולהוציא כך אין שומר להכניס ולהוציא בחצי זית אבל באמת כיון דאיתרבי שומר לצרף בעלמא ממילא אפי' בנבלה כיון שאין החסרון מצד גריעותא דשומר שהרי אותו שומר בעצמו הוא מצטרף בעלמא בטומאת אוכלין רק בנבלה לא מהני צירוף אבל מ"מ לענין להכניס ולהוציא כיון דחזינן בעלמא אותו שומר מצטרף ואותו יד לא לכך אף בנבלה בחצי זית אף דיד לא מהני שומר דעדיף מהני משא"כ בשומר לפחות מפול דהוא מצד גריעותא דשומר אין מצטרף דהא אפי' בטומאת אוכלין אינו מצטרף א"כ ממילא דינו כמו יד ממש דאינו מועיל להכניס ולהוציא כך שומר זה שאינו מצטרף לא מכניס ומוציא ג"כ וזה שפירש"י לא להצטרף ולא להכניס ולהוציא אבל שומר דנבלה ודמת דמה שאינו מצטרף הוא לאו מכח גריעותא דשומר דהא בעלמא כה"ג מצטרף ממילא אפי' במקום שאינו מצטרף מועיל להכניס ולהוציא אפי' אי יד אינו מועיל כנ"ל. ודע דאף שפירש"י אין יד לחצי זית שאם נגע טומאה ביד הכל טהור דמשמע דוקא להכניס הוא דאין יד אבל להוציא יש לומר דהוי יד אבל באמת זה אינו דאי ס"ד שיש הפרש בין להוציא ולהכניס בחצי זית אכתי היכי ילפינן ק"ו להוציא מלהכניס כיון דלהוציא הוי אפי' בפחות מזית ואדרבא ראוי לומר דיו לבוא מן הדין להיות כנידון [ואי בעינן קרא לזה א"כ לא מוכח לצרף דאיצטרך להוציא בפחות מזית ודו"ק] וכמו כן לא הוי מקשה עלי' דרב מהך דב' עצמות בסמוך דהתם להוציא הוי ויש לומר דמודה רב וע"כ דאין הפרש בין להכניס ולהוציא בשום דבר כיון דלהוציא אתי בק"ו מלהכניס:

שם מיתיבי וכו'. יש לתמוה הרבה בסוגיא זו חדא היכי שייך להקשות מיתיבי מה דפליגי תרי תנאי ות"ק כר"י ויהודא בן נקוסא כרב ובאותה משנה עצמה פליגי למר יש יד ולמר אין יד וכל כי האי הוי לי' להקשות לימא כתנאי ולא תיובתא שנית דמוקי למתניתין בשומר והיכי אפשר לומר כן מה דבהדיא קתני ב' עצמות ועליהן ב' חצאי זיתים הרי מפורש דהבשר על העצמות הוא ואי בשומר בתוך העצמות הוא והעצם שומר כמו שפירש"י בעצם שיש בו מוח והיכי שייך ועליהן גם לא נתבאר על מי מקשה אי לרב או לר"י דמת"ק קשיא לרב ומר"י בן נקוסא לר"י:

ועוד קשיא לי היכי מקשה מהך משנה אדרבא הרי מפורש בהך משנה דפלוגתייהו אי ב' עצמות מצטרפין לכזית והיינו כיון דהבשר מחוץ לאוהל ודוקא בשר אפילו ב' חצאי זיתים נפרדין מטמאין באוהל דמצטרפין אבל כאן אין באוהל רק ראשי עצמות ואנו צריכין לצרף ב' העצמות שיהא על ידן אוהל על כזית בשר אף שאינו מאהיל על הבשר כלל ובוודאי אי הי' עצם שיש עליו כזית בשר והבשר מבחוץ אנן אמרינן דעל ידי היד הוי כאילו האהיל על הבשר אבל בב' חצאי זיתים וב' עצמות מלבד שאנו צריכין להחשיב היד כאילו מאהיל על הבשר שוב אנו צריכין לצרף ב' חצאי הזיתים על ידי הידות דחצי זית אינו מטמא באוהל ואמת שרש"י ז"ל פי' בד"ה היאך שני עצמות אם הי' עצם אחד ובראשו כזית מודינא דיש לו יד להביא טומאה לבית אבל יד לפחות מכזית לא אמרינן משמע מפירושו דעיקר בא לומר דאין יד לפחות מכזית אבל כל רואה יראה שאין בלשון הזה האיך ב' עצמות מצטרפין ענין זה דאין יד לחצי זית רק כיון דעיקר מעלה דיד דהוי היד כמו הבשר שבראשו והוי כאילו היד הוא בשר כשיעור הבשר שעליו וא"כ עדיין אנו צריכין לצרף ב' הידות ובהא אמרינן דוקא בשר ממש יש לו צירוף ולא יד הבא מכח בשר עכ"פ צירוף אין לו ולפי זה מוכח מהך משנה דלכ"ע יש יד לחצי זית כה"ג דהכא דיש שיעור אוכל חוץ היד דחל טומאה ושפיר אמרינן שאם נגעה טומאה באוכל נטמא היד ג"כ דיש יד לחצי זית משא"כ התם שאנו צריכין לצרף השיעורים ע"י הידות לכן נראה לי דוודאי יש לפנינו ב' דרכים במשנה זו והוא שיש לומר דרבותא נקט ת"ק דאפי' בכהאי גוונא שאנו צריכין לצרף הידות מ"מ יש יד ויהודא בן נקוסא פליג דהאיך שני עצמות מצטרפין ולפי זה לכ"ע יש יד היכי שאינו צריך צירוף כגון לענין טומאת אוכלין ונגע באוכלין נטמא היד שהאוכלין מצטרפין הן בנגיעה או בחיבור וממילא כיון דיש יד נטמא היד כיון שאין היד נצטרך לצירוף כמו בטומאת אוהל המת אמנם להיפוך בנגע ביד אפי' לענין טומאת אוכלין אין יד ותליא בפלוגתא דמתניתין כיון שאתה צריך לצרף היד להאוכל שאין יד לו כלל שיהא הנוגע ביד כאילו נגע באותו אוכל והוי כמו כאן צירוף הידות כיון שאין עצם זה יד לעצם השני אין מצטרפין. אמנם יש מקום לומר בהיפוך דאפי' אי בעלמא אין יד כאן יש יד דכמו שיש שומר לחצי זית כיון דשומר מצטרף כמו כן כאן כיון דהאוהל מצרף ב' חצאי זיתים לטומאה כמו כן מצרף ב' ידות כאחד והוי כיד אחד לכזית אחד ור"י בן נקוסא פליג דדוקא בשר האוהל מצרפן אבל עצמות אין האוהל מצרפן והוי רק יד לחצי זית ואינו יד והיינו דקאמר היאך שני עצמות מצטרפין דאתה אומר לפי שיש להן מעלת הצירוף יש יד אבל היאך יצטרפו כיון שהוא חצי זית ולכך גם שומר דעלמא לא מהני דאי משום דשומר מצטרף היאך יצטרף כיון שהוא רק לחצי זית ולשיטה זו פליגי ת"ק ויהודא בן נקוסא בשומר דעלמא דטעמא דת"ק דכה"ג דהכא כיון שהאוהל מצרפן הוי כמו שומר דעלמא לפי שיש לו דין צירוף ישנו לחצי זית וה"ה ידות דמת בטומאת אוהל דג"כ יש להן צירוף וליכא למימר אם תאמר דאינו יד אין לו צירוף התם בשומר ג"כ אי לא חשיב שומר אין לו צירוף והיינו דקאמר מיתיבי ומפרש אח"כ אי ביד דאין לו דין שומר לכ"ע רק רבותא קאמר ת"ק דאפי' כה"ג הוי יד ור"י בן נקוסא לא פליג רק בהא א"כ קשיא רישא דמילתא דרב דלכ"ע יש יד בעלמא ואי כשומר דהיינו כפי' הב' הנ"ל קשיא סיפא דמוכח מר"י בן נקוסא דאפי' שומר איני לחצי זית ואהא קאמר ביד והוא דאמר כיהודא בן נקוסא והיינו בהך גוונא דנגע ביד אין מביא הטומאה לאוכל כיון שצריך לצרף היד לאוכל אחר שאינו יד לו כלל אבל בנגע באוכל באמת טמא גם היד ואיבעית אימא בשומר היינו דכל מחלקותן בתורת שומר ויד גרידא לכ"ע לא והוא דאמר כת"ק דסובר יש שומר והך דידות של מת כשומר דיינין להו ור"י בן נקוסא באמת סובר דאפי' שומר אין לחצי זית ולכך פליג גם כאן ורב סובר כת"ק ור"י מוקי כולה ביד וסובר כת"ק דבכל גווני יש יד אפי' היכי דצריך צירוף לכן פסק יש יד לפחות מכזית בכל גווני כנ"ל:

ועוד נראה לי על דרך הנ"ל דאי נפרש הך דר"י בן נקוסא ביד וכוונתו לומר דלכך לא הוי יד דאין שניהם מצטרפין שאין שני עצמות מצטרפין א"כ קשיא רישא דמוכח דיד מהני אפי' בב' עצמות כ"ש יד לענין טומאת אוכלין ור"י בן נקוסא לא פליג רק שאין מצטרפין ואי הך דר"י בן נקוסא בשומר והכוונה דבא לומר דאין שני עצמות מצטרפין בשום פנים והיינו דאפי' שומרין אין מצטרפין א"כ קשיא סיפא ומשני אי ביד והך דרב ג"כ בנגע ביד דצריך צירוף היד לאוכל שאינו יד לו ואי בשומר סובר כת"ק וס"ל כיהודא בן נקוסא ביד ופליג עלי' במה שאמר היאך דהיינו אפי' בשומר בהא לא ס"ל כוותי' והראשון נראה לי יותר נכון ולקמן בגמרא בדקי"ט אבאר עוד בפשיטות:

בתוספות בד"ה אין יד פי' בקונ' וכו' ואין נראה וכו' אלמא אי לאו אויר וכו'. והנה בלא"ה יש לתמוה בהך דתנור דהתם כיון דהשתא ס"ל בשיטת רש"י כאן דלקבל טומאה צריך שיעור כביצה א"כ מה בכך דאויר תנור מטמא מ"מ הא אין שם שיעור כביצה ונגיעה לא הוי חיבור והתוס' כתבו לעיל שם דבאמת צריך להיות אפי' מלא בצים ואין זה במשמע בפירש"י שם גם בגמרא גופא דנקט ואפי' מלא חרדל קשה לומר דהכוונה מלא בצים לכן נראה לי ברור דע"כ לא בעינן שיעור לקבל טומאה רק אי הטומאה לא תחול רק על פחות מביצה ויותר לא יהא טמא אז אינו מקבל טומאה ואפי' נוגעין זה בזה לא מהני אבל בטומאת כלי חרס דהטומאה שולט על כל חרדל וחרדל ובכולם יש שיעור ממילא הטומאה הוא על שיעור כביצה ולפי זה ממילא הכא נמי יש לומר דהטומאה נגעה בכולו ביד ובאוכל וממילא יש שיעור כביצה המקבלת טומאה אך מדלא פירש"י ז"ל בפי' כך רק פי' בפשיטות שנגעה טומאה ביד נראה פשוט דס"ל דוקא בכלי מלא חרדל כיון דנגיעה לא הוי חיבור הילכך בעינן שיהא מתורת אויר דהוי כמו שהיתה נגיעה בכל חרדל וחרדל אבל כאן שנוגע בשיעור אוכלין כביצה או שיש בצירוף מה שנוגע כביצה א"כ נגיעה זו שנוגעת הטומאה ביד באותו רגע מטמאת האוכלין כיון שזו נוגעת בחבירתה שיש בשניהם צירוף א"כ לא מיבעי' אי נימא דעכ"פ האוכלין שני הוויין ואף שאין בפני עצמן כל אחד כשיעור מ"מ כיון שקבלו טומאה ביחד בלי הפסק רגע לא צריך שיעור לכל אחד כיון דשניהם נתטמאו בנגיעה אחת ויש בשניהם כשיעור וממילא נראה לי דאפי' ראשון הוויין דכיון שיש בשניהם שיעור ושניהם טמאין בנגיעת הטומאה הרי יש שיעור לקבלת טומאה אבל בהך דכלי חרס במלא חרדל דכה"ג אי לא הי' הטומאה מכח אויר דהוי כמו נגיעה בכל חרדל וחרדל רק שהי' נוגע בחרדל אחד אף שזה נוגע בשני ושני בשלישי וכן כולם מ"מ כיון שלא יספיק נגיעתם זה בזה וזה בזה עד שתפסיק הטומאה דהיינו עד רביעי וחמישי כמו שפירש"י שם א"כ ממילא אינו מועיל נגיעה זו אף שיש שיעור בין כל החרדל וכן בהך דמנחות (דף כ"ד) אבל כאן דמיד בנגיעה ראשונה אוכל זה נוגע בחבירו וטומאה לא פסקה ובשניהם יש שיעור ממילא הוי כמו שהן מחוברין יחד ולא מבעי' דהוי שני אלא אפילו ראשון הוי כן נראה לי ברור בזה ועוד אוסיף לך ביאור לך להבין דברינו הנ"ל והוא כל שנוגע באופן שנגיעה כזו מביא את הטומאה כגון ראשון בשני בחולין או שני בשלישי בתרומה שלישי ברביעי בקודש אז אמרינן דדוקא אי הראשון נטמא קודם ואח"כ נגע ראשון בשני אין השני רק שני כיון שהטומאה באה עליו רק מהראשון והראשון קדם לו בטומאה אבל כשהראשון נוגע בשני בעת וברגע שהטומאה נוגעת בו א"כ הטומאה באה כרגע על שניהם לא זה קודם בטומאה מזה ממילא הוי הנגיעה חיבור ושניהם הוי ראשון כגוף אחד וממילא אפילו אין שיעור טומאה רק בשניהם מצטרפין אבל אי יש דברים דקים עד שאין בהרבה מהן שיעור ביחד א"כ כשנוגעת טומאה באחד אין נגיעה זו בעלמא מביאה טומאה על השלישי בחולין ועל הרביעי בתרומה וחמישי בקודש הילכך ממילא אין מצטרפין לשיעור עד שתגע הטומאה בכל אחת מהן אז הטומאה מצרפן בנגיעה זה בזה או בקודש הכלי מצרף ודוק היטב:

בא"ד ונראה לפרש וכו'. יש לדקדק דהוי להו לפרש בפשיטות דיש כאן ב' ידות לכל אחד פחות מכזית או יד אחד עם פחות מכזית ואוכל פחות מכזית בפני עצמו ונגעה טומאה ביד זה וכן בשני או בגוף האוכל השני ואח"כ נתחברו האוכלין חיבור ממש זה לזה עד שהן כביצה אוכלין ואי יש יד טמאין ואי אין יד טהורין ונראה דמזה ראי' דכל שלא הי' שיעור בעת קבלת טומאה אפילו נתחברו שני חצאי שיעורין ושניהם קבלו טומאה בעודן פחות מכשיעור לא מהני חיבורין אח"כ לעורר את הטומאה וראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ד מהלכות טומאת אוכלין הלכה א' שנסתפק בזה אי ב' חצאי זיתים קבלו טומאה ואח"כ נתחברו אי מהני ומדברי התוס' דהכא נראה פשוט שאין מצטרפין כנ"ל:

בא"ד אם מכניס טומאה לאותו חצי זית. ולפי זה אין השומר פועל להצטרף כלל רק להכניס והיינו מצד דשומר עדיף מיד גם לענין להכניס כיון שמגין וקשה למה לא נימא דקרא דשומר להכי אתי דמכניס אפי' לחצי זית ומיד לא אתי מק"ו דאדרבא ראוי לומר דיו דכמו שאין יד לחצי זית כך אין שומר לחצי זית וצריך קרא אפי' לחצי זית הוי שומר ומנא לן שומר לצרף וצ"ע וכבר כתבתי מזה בגמרא ולקמן גבי ב' חצאי זיתים מן המת דאמרינן ג"כ בשומר ואינו מצטרף כלל כמ"ש בסמוך:

בד"ה והבית מאהיל ויד למת נפקא לן במה הצד מנבלה ותנור וכו'. מוכח מדבריהם דצירוף שומר ליכא במת כיון דמנבלה ילפינן למת פשיטא דכמו בנבלה אין שומר מצטרף ה"ה במת כיון שהטומאה בעצמותו ורק בטומאת אוכלין שומר מצטרף ומ"מ סובר ת"ק דיש יד לחצי זית כל שהוא שומר אף שאינו מצטרף:

בא"ד וא"ת לענין אוהל נימא דיו. הא דהקשו לענין אוהל והא איכא נמי טומאת ז' והזאה במת ונימא דיו דאי נגע ביד לא יהא טמא טומאת ז' ודוחק לומר משום דהכא באוהל מיירי נקטו אוהל וצריך לומר דודאי ידעו דאי אפשר לומר שיד המת אינו טמא טומאת מת כלל דהא חזינן יד הנבלה מטמא טומאת נבלות רק דס"ד דאוהל כיון דבמת עצמו איכא טובא דאינו מטמא באוהל רק במגע ומשא א"כ יש לומר עכ"פ דיו דלא ליטמא באוהל ואהא תירצו כיון דבנבלה הוי כגוף במת נמי הוי כגוף מיהו יש לדקדק דהא ביד הזרעים נמי הוי כגוף הזרעים ומ"מ ס"ד דיד דנבלה לא יטמא אדם אף דנבלה מטמא אדם א"כ מת נמי וצריך לומר דודאי מעיקרא מזרעים בלבד הוי ס"ד באמת לומר כן משום דיש לומר שאין יד פועל בשום פנים יותר מראשון לטומאה כיון דלא מצינו יד רק בראשון אבל עכשיו דחזינן דבנבלה פועל כאב הטומאה ש"מ דיד פועל כמו הגוף וה"ה נות פועל כגוף המת אך בלא"ה כיון שבארנו שאין מקום להקשות רק מטומאת אוהל ממילא יש לומר ע"כ לא אמרינן דיו רק בנבלה שיש לומר שהיד אינו כנבלה כלל אבל עכשיו כיון דלענין טומאת שבעה בודאי כמת הוא ממילא לכל דבר הוי כמת ולא אמרינן דיו לחצאין כנ"ל:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה