אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג הזרוע והלחיים פרק עשירי › דף קלד:

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קלד:

דף קלד.

בגמרא מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשיט את הזרוע כצ"ל ויש מי שגורס לא ימלוג את הזרוע ואינו נכון לפע"ד דהא זרוע לא ניתן לכהן הצמר רק בראש רבי קרא צמר כדלקמן הילכך במקום שלא נהגו למלוג והיינו שאין אוכלין הזרוע עם העור ממילא גם לכהן יכול להפשיט העור כי אין צריך ליתן רק מה שאוכלין רק במקום שנהגו למלוג והיינו להסיר הצמר ברותחין מחמת שאוכלין הזרוע עם עורו ממילא צריך ליתן לכהן עם העור דהכל מידי דאכילה הוא ובראש קאמר להפשיט דאין אוכלין עור שעל הראש מ"מ לא יפשיט את הלחי דגם הצמר לכהן וכ"ע עור כמו שפירש"י:

בתוס' בד"ה ראשית הגז והמתנות. תימא למאן דאית לי' לעיל דמתנות טבלים וכו' קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו וכו' בבכור בהמה טמאה וכו'. ולדעתי נראה ליישב בפשיטות דפשיטא דכ"ע ס"ל מזיק מתנות כהונה פטור דכתיב וזה בעודן קיימות וא"כ מילתא דפשיטא דאי מכרן ונאכלו דאין הבהמה אסורה וע"כ לא קאמר ר"י לעיל רק כל שישנן בעין ומחויב ליתנן הוי טבל אבל לא כשאי אפשר עוד לקיים המצוה ולכך לא שייך למיתני בגר לחיוב קודם שהורמו דאטו בהרמה תליא מילתא דהיכן נזכר במתנות הפרשה רק הנתינה מעכב וכל שלא נתן לא נתקן הבשר ואפי' הפרישן וכמו כן לפטור אחר שהורמו לא שייך כל שלא נתן לכהן רק לכך נקט להו לפטור משום דעכ"פ יכול למכרן או לאכלן ושוב אין עליו חיוב מתנות כלל משא"כ בהך דנקט לחיוב דלא סגי בלא"ה כנ"ל:

בגמרא אתה אומר זה זרוע ימין או אינו אלא זרוע שמאל וכו'. משמע לכאורה דס"ד שאינו זרוע ימין רק זרוע שמאל דהא ודאי רק חד זרוע נותן לו דהא בלחיים כתיב לשון רבים וכאן לא כתיב הזרועות ועוד דלשון אלא זרוע שמאל משמע רק שמאל וזהו מן התימה דהיכי ס"ד דנימא דוקא שמאל כיון דקתני זרוע סתם ואי משום דבשוק כתיב שוק הימין התם ימין דוקא אבל הכא איזה זרוע שרוצה יתן לו וצריך לומר דבאמת כך הכוונה דקאמר זרוע ימין דוקא, או אינו שאין ימין דוקא אלא זרוע שמאל ג"כ יכול ליתן לו ת"ל הזרוע:

שם כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים נראה לי דאין הכוונה דהכהן מקבל הכל וחוזר ונותן לבעלים דא"כ פשיטא דאפי' כל המתנות אי רוצה לחזור וליתנם לבעלים הרשות בידו רק הכהנים לא קבלו אותם כלל והניחם לבעלים וכן משמע בטור ומחבר והיינו לפי שהחלב בא ממדרש חכמים לא נתבטל בזה עיקר המצוה אבל מתנות עצמן אין רשות לכהן להניחם רק יקבלם ויתן לו אח"כ בחזרה:

שם קבה כמשמעה וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה. תמוה לי דהתם הכוונה מקום נקבות שלה שהרי דקר אותם האיש בזכרותו והאשה בנקבותה דהיינו בבית הרחם ומאי ענין זה לקבה שהוא מקום שהמאכל הולך מן הקבה לדקין ושם הוא חלב שעל הקבה דאקשתא ודאייתרא ורחוק לומר שדקרה בנקבותה עד למעלה דהיכן נזכר זה בכתוב דאי אל קבתה הכוונה אל הקבה א"כ אין רמז שדקרה בנקבותה ונראה לי שיש לדקדק דבזרוע ולחיים קאמר זרוע כנגד היד ולחיים כנגד תפלה ולמה לא אמר בקבה כנגד האשה אל קבתה ולמה אמר כאן קבה כמשמעה וצ"ל דס"ד כמו דזרוע כנגד היד ולחיים כנגד תפלה דהוי אותו דבר ממש זה כנגד זה וס"ד דקבה נמי היינו מקום נקבות ובזכר זכרות לכך קאמר קבה כמשמעה אותו אבר שהמאכל הולך והוא רמז בעלמא וכן הוא אומר את האשה אל קבתה ולפי שהי' גנאי לכהנים ליתן להם מקום זה נתן להם קבה שהוא דומה בשם רמז לקבתה כנ"ל:

שם והתניא נוטלה ובית שחיטה עמה ל"ק והא רבנן הא רחב"א וכו' ומאי עמה עמה דבהמה. סוגי' זו צריכה ביאור כי יש לתמוה בה בין לפירש"י בין לפי' התוס' וביותר בדברי הרי"ף כמו שאבאר והנה רש"י ז"ל פי' פיקה של גרגרת שיפוי כובע והתוס' פירשו פיקה היא טבעת הגדולה והנה לפירש"י צריך לומר דעד ועד בכלל והיינו עד טבעת הגדולה לכהן וטבעת עצמה לבעל הבהמה כי שיפוי כובע למעלה מטבעת הגדולה ומקשה מברייתא דקתני ובית השחיטה עמה ומקום בית השחיטה התחילתה בטבעת הגדולה אלמא דמגוף הטבעת שייך לכהן ובמשנה קתני עד פיקה ואף דפיקה בכלל היינו שיפוי כובע ולא טבעת ומשני הא רבנן והא רחב"א דלרחב"א התחלת שחיטה למעלה מטבעת הגדולה דהיינו שיפוי כובע ושפיר קתני בית השחיטה עמה ובמתנות לא פליגי כלל רק בשמא בלבד דלרחב"א אותו מקום הוי בית שחיטה ולרבנן פיקה לאו בית השחיטה והדר משני הא והא רבנן ועמה דבהמה דבית השחיטה דהיינו טבעת גדולה לבהמה ואין לכהן מן התחלת בין השחיטה כלום זהו לפירש"י והתוס' פירשו פיקה היינו טבעת גדולה וצריך לומר דמפרשים עד פיקה ולא עד בכלל ומקשה מברייתא דקתני ובית השחיטה עמה והכא פיקה לא ומשני הא רבנן והא רחב"א דלדידי' בית השחיטה קודם פיקה וא"כ יש לכהן מבית השחיטה ולא פליגי ג"כ במתנות כמו לפירש"י והדר משני עמה דבהמה וכרבנן דעד פיקה לכהן ואין פיקה בכלל רק שיש לדקדק לפי' התוס' מאי מקשה מברייתא הוי לי' לומר דהכוונה פיקה בכלל דהיינו גם מטבעת הגדולה ושפיר הוי בית השחיטה עמה ומאיזה צד פשיטא לי' דעד ולא עד בכלל ואדרבא הרי מסקינן לעיל (דף נ"ה) דבכל מקום הוי להחמיר וא"כ להחמיר הוי עד בכלל עכ"פ זו היא שיטת רש"י ותוס' ואין ביניהם מחלוקת לדינא כלל אמנם דעת הרי"ף תמוה מאוד לכאורה דהביא הקושיא מברייתא והתירוץ הראשון הא רבנן והא רחב"א וכ' וקי"ל כרחב"א והיינו שייר בחיטי והדבר תמוה מאוד כמו שתמה עליו בעה"מ דלא הי' לו לפסוק בכאן הלכה כי לא נחלקו במתנות כלל ואעפ"י שהרמב"ן שכל את ידיו ליישב דברי הרי"ף דבאמת פליגו במתנות ג"כ אבל דבריו תמוהין לפע"ד דא"כ דעד ולא עד בכלל קאמר ולרבנן אפילו שיפוי כובע אינו בכלל המתנות א"כ מה משני בתר הכי הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה וק' אכתי מה זה דקאמר ובית השחיטה עמה הי' לרבנן אפי' כובע ושיפוי כובע אינו בכלל מתנות ולאו בית שחיטה הוא לרבנן ומ"מ שייך לבהמה ולא לכהן ובוודאי דחוק לומר דלתירוץ השני מפרשינן משנה להיפוך דעד ועד בכלל וכובע כולה בכלל מתנות (ועוד דאפילו נימא כך אין דברי הרמב"ן עולין יפה כמ"ש באריכות בחידושי לי"ד סי' ס"א סק"א ואין להאריך כאן]:

לכן נ"ל דקשיא לי' להרי"ף בין לפירש"י בין לפי' התוס' דהיכי ק' נוטלה ובית שחיטה עמה דהא פשיטא דמקום התחלת השחיטה לרחב"א דהיינו משיפוי כובע ולמטה אינו תיכף ומיד בכלות טבעת הגדולה סמוך ממש לטבעת ולמעלה לא דפשיטא דאין שיפוי כובע תיכף סמוך לטבעת דהא משיפוי כובע ולמטה אכשר ש"מ שיש שיעור משך מן הטבעת עד שיפוי כובע ומשם ולמעלה פסול שאין הכובע מתחיל לשפע תיכף לטבעת הגדולה דאל"כ למה לי כל הני שיעורין משיפוי כובע ולמטה ושייר בחיטי כיון שאין כאן מקום שחיטה רק אותו מקום סמוך ותיכף בכלות הטבעת וע"כ שיש שיעור משך שחיטה בין רבנן לרחב"א והשתא היכי קאמר ובית השחיטה עמה וע"כ לאו לבית השחיטה קאמר רק התחלת בית השחיטה א"כ עדיין לא נתפרש כלל עד כמה מגיע שיעור המתנות דהא במתניתין קתני עד הטבעת לפי' התוס' ונהי דאין עד בכלל אבל עכ"פ עד הטבעת ממש לכהן ובברייתא קתני ובית השחיטה עמה דהיינו התחלת בית השחיטה דפשיטא דאין כל מקום שחיטה לכהן א"כ הרי יש מהתחלת בית השחיטה עד טבעת דג"כ לכהן ולא הוזכר בברייתא כלל ועיין ט"ז סי' כ' ס"ק א' שכתב בהדיא דשיפוי כובע הוא אצבע למעלה מטבעת הגדולה הרי יש בין רבנן לרחב"א משך שיעור אצבע א"כ הך ובית השחיטה עמה היאך יתפרש אי כל בית השחיטה פשיטא דלכ"ע מן טבעת גדולה אינו לכהן ואי התחלת מקום בית השחיטה הרי יש לו עוד שיעור אצבע עד הטבעת הגדולה וכמו כן לפירש"י דפיקה שיפוי כובע מ"מ קשה אי עד ולא עד בכלל אי אפשר לקיים תירוץ ראשון דלתנא דמתניתין אין לכהן מבית השחיטה כלום ואי עד ועד בכלל נהי דתירוץ ראשון אתי שפיר דברייתא קאמרה בית השחיטה עמה היינו התחלת בית השחיטה ולתנא דידן נמי עד פיקה היינו שיפוי כובע דהוא התחלת מקום שחיטה ועד בכלל והוי ממש שיעור דברייתא אבל מ"מ הא קשיא לתירוץ השני עמה דבהמה דהיכי קאמר בית השחיטה לבהמה דהא לרבנן אפי' מעיקרא כל שיעור אצבע לבהמה דשחיטה הוא בטבעת גדולה. ולכהן לא שייך רק עד שיפוי כובע ואותו מקום בכלל והנה לפי' התוס' יש ליישב קצת דהך בית השחיטה עמה דקאמר היינו מקום שחיטה הנמצא בין הלחיים דנוטל הלחיים עם מקום שחיטה שביניהם דהיינו אותו שיעור אצבע הנ"ל אבל לפירש"י וודאי קשיא תירוץ השני כנ"ל גם תמוה לפי' התוס' היכי מקשה מברייתא הא קי"ל דכל שיעורי חכמים להחמיר הן א"כ הוי עד ועד בכלל להחמיר והוי שפיר מתניתין אותו שיעור דברייתא עד טבעת וטבעת בכלל:

לכן ס"ל להרי"ף לפרש הסוגי' בפשיטות דבלא"ה יש להבין לפי מה דמשני עמה דבהמה דמאי ענין התנא להגביל השייך לבהמה הא כל הבהמה כולה לבעל הבהמה והי' לו להזכיר שיעור המתנות לא שיזכיר שיעור מה שהוא לבהמה לזה סובר הרי"ף דהא מילתא דפשיטא דשיעור המתנות הוא עד מקום הנקרא לחי ומשם ולמטה הנקרא צואר אינו לכהן והשחיטה הוא דבר המגביל כי כל הצואר כשר לשחיטה ועד מקום שחיטה הוי לחיים ומשם ולמטה צואר ואינו לכהן והשתא במתניתין דקתני עד פיקה דהיינו טבעת הגדולה פשיטא דאין פיקה בכלל דמקום שחיטה צואר הוא ולא לחי והתם לכ"ע מקום שחיטה הוא ומקשה מברייתא דקתני ובית שחיטה עמה מוכח דמקום שחיטה אינו גבול הטבעת רק למעלה וממילא לפי שאי אפשר לצמצם חותך בהתחלת מקום שחיטה ונותן צד אחד לכהן וצד השני לבעלים ומשני הא רבנן דשחיטה בטבעת גדולה והא רחב"א דשחיטה בשיפוי כובע ולרבנן הוי לחי עד טבעת ולרחב"א עד שיפוי כובע וחותך ממש בהתחלת מקום שחיטה וחולק צד העליון לכהן וצד התחתון לבעלים והדר משני הא והא רבנן ומאי עמה עמה דבהמה והיינו דמן הטבעת ולמטה לבהמה ונקט האי לישנא להורות דשחיטה מגבלת המתנות דשם צואר מיקרי ולא לחי וממילא לרחב"א שיפוי כובע מגביל ואין הפרש בין תירוץ ראשון לאחרון כלום בדינא רק דבעי לאוקמא ברייתא אפי' כרבנן ולכך השמיט הרי"ף תירוץ השני ולא זכר רק תירוץ ראשון להורות דלרחב"א דקי"ל כוותי' שיעור מתנות עד שיפוי כובע לא עד פיקה דהיינו טבעת גדולה ויש הפרש ביניהם כעובי אצבע ויש לי עוד דרך אחר אבל הנ"ל ברור ועיקר לפע"ד ויש לתמוה על בעלי הש"ע שלא זכרו כלל דעת הרי"ף על כל פנים כפי פי' הרמב"ן ז"ל וכ"ש לפי מה שפירשתי.

ראיתי להעיר כאן בקצת דברים בדברי הר"ן ז"ל בפרק זה בריש פירקין השיג על התוס' שכתבו דלמאן דפוטר מזיק משום ממון שאין לו תובעין בבא לצאת ידי שמים חייב דכיון דלא מיחייב משום מצוה משום מאי מיחייב והביא ראי' ממה שתירצו בגמרא מדת חסידות שנו כאן ומשמע דלתרתי לישני משני הכי והנה מהא אין ראי' כלל דודאי מקשה לתרתי לישני דמשמע לי' דמן הדין משלם עשיר אפי' לרבנן כיון דמשלם דר"א מדינא משמע לי' דתנא תני ישלם ובעי לתרוצי שיהא מתורץ לתרתי לישני לכך מתרץ מדת חסידות שנו כאן ואי הוי מתרץ לצי"ש לא הוי מיושב רק לחד לישנא. ועיקר קושיתו כיון דלא מיחייב משום מצוה מאי מיחייב אינה קושיא לפע"ד ואדרבא יש להוכיח להיפוך דאל"כ תיקשי להך טעמא שאין לו תובעין קושית הר"ן עצמו דהא אפי' איתנהו ג"כ אין לו תובעין וע"כ שנאמר דאי איתנהו משום מצוה מחייב אבל ליתנהו ליכא מצוה וא"כ למה לי טעמא שאין לו תובעין כיון דליכא מצוה משום מאי מיחייב ובודאי אין לומר דמשום הכי ליכא מצוה משום שאין לו תובעין דהא היכי דאיתנהו ג"כ אין לו תובעין ומ"מ איכא מצוה וע"כ דמסברא שאין לו תובעין וע"כ צריך לומר דבהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דהך קרא וזה מורה שאין לכהן שום זכות בהם, מעיקרא רק שחייבה תורה לבעל הבהמה במצות עשה ליתן לכהן ואז זכה בהם הכהן וכיון שלא חייבה תורה רק בעודן קיימות ממילא אין כאן שום חיוב ואפי' לצי"ש כיון דליכא מצוה משום מאי מיחייב אבל לישנא בתרא ס"ל דתרתי מילי נינהו דתיכף כששחט הבהמה זכתה תורה מתנות לכהנים רק שזכתה תורה לבעל הבהמה במצות עשה בפני עצמה שיהא לו טובת הנאה והוא יתנם לכהן שירצה ומקיים בנתינה זו מצות עשה הילכך אף שאכלן וביטל המצוה דרמי' עלי' אבל תשלומין מחייב בפני עצמו שאכל מתנות שזכתה תורה לכהנים ומחייב בתורת תשלומין לא בתורת מצוה וכמו כן אחר שאכל מתנות שלא נתנו עדיין לכהן דודאי לא רמי' עלי' מצוה כלל מ"מ הי' מהראוי לחייבו בתורת תשלומין לזה הוצרכו לטעם שאין לו תובעין לכך אינו חייב בתורת תשלומין ג"כ לא הוא ולא אחר והשתא כיון דלאו משום מצוה אתינן עלה שפיר יש לומר דחייב בבא לצי"ש כיון דיש כאן תשלומין רק מחמת שאין לו תובעין וזה ברור ובזה יש ליישב קושית התוס' דלהך מ"ד מאי איצטרך וזה ולהנ"ל יש לומר דלולא קרא וזה הוי ס"ד דכשם שחייבה תורה בנתינת המתנות לכהן משום מצוה כמו כן יש מצוה בדמיהן ואפי' אכלן והזיקן לא ביטל המצוה ומקיים המצוה בדמים דמה לי הן מה לי דמיהן לכך איצטרך וזה דכל שאינן קיימות נתבטל המצוה לגמרי אבל מ"מ ס"ד דלולא המצוה אפי' אחר שהזיק ואכל חייב משום מזיק ממון כהנים דמלבד המצוה זכתה תורה המתנות לכהנים כנ"ל לכך הוצרכו לומר משום דאין לתשלומין תובעין עוד כתב בענין לוי דפטור מספק אפי' תפס הכהן מוציאין מידו כמו ספק בכור ותמה על הרמב"ם דפסק אי נטל לא יחזיר מ"ש מספק בכור ובכ"מ פ"ט מהלכות ביכורים כתב על דברי הר"ן ויש לומר שאין כאן תמי' דרבינו פסק גבי בכור ג"כ אין מוציאין מידו ולא הי' לומר דרך ויש לומר דאדרבא דברי הר"ן תמוהין במה שתמה על הרמב"ם כיון דפסק להדיא גבי בכור ג"כ אין מוציאין ומ"מ כאשר דקדקתי ברמב"ם שם נראה מדבריו דמיירי שתפסו בעודו תם שהרי כתב שלא ישחטנו הכהן עד שיפול בו מום משום שאסור להביא חולין לעזרה מספק ובזה יש לומר דבכור תם אין לבעלים חזקה ותפיסה גמורה בו שהרי אף ברשותו אסור הוא בהנאה מכח ספק וכיון שהוא לו איסור הנאה אין מה שברשותו חזקה גמורה כיון דעל כרחך רשות כהן עליו גם כן אבל כאן דמתנות כהונה מותר לזרים יש ללוי חזקה גמורה בתפיסתו בהן ברשותו ושפיר יש לומר דלא מהני תפיסת הכהן מיהו ברמב"ם גבי מתנות לא הזכיר שאם תפס הכהן רק אין נוטלין ממנו ואם נטל לא יחזיר משמע דנטל ברשות רק הלוי רוצה לחזור בו שנודע לו שפטור מספק בזה פסק דלא יחזיר ואין להאריך כאן בזה גם מה שהביא בשם התוס' דאפילו מישראל אינו יכול לתפוס המתנות הא גופא ראי' להרמב"ם דלא מיירי בתפיסה רק שנתן לו ורוצה לחזור בו ולא שייך בזה משום טובת הנאה כיון שנתרצה ליתן לו ונתן לו אך כבר כתבתי בגמרא מה שיש לדון בגוף דברי התוס' ונהי דמהך בעי' כהנא דחטיף מתנתא אי חיבובי מחבב מצוה וכן מהא דאמר אביי מריש הוי חטיפנא מתנתא אין ראי' דיכול לתפוס דהתם איירי שנתרצה בעל הבהמה שיקח המתנות כל כהן הקודם ואין לו קפידא וס"ד דמי שחוטף מחבב המצוה קמש"ל ונתן ולא שיטול אבל מהך לוי דחטף מתנתא יש להוכיח דכהן שחטף אין מוציאין ממנו ואדרבא לכאורה משמע בגמרא דאפילו לוי שחטף אין מוציאין מידו מדתלה רב הא בהא דקאמר לא מסתייע דלא שקלינן מיני' אלא מיחטף נמי חטיף וקשה אפילו הי' הדין ברור דאין נוטלין ממנו דלא מיקרי עם אבל כהן לא מיקרי ולמה יטול ואפילו נתן לו הישראל ברצונו הי' ראוי להוציא ממנו וע"כ דיש סברא שלא להוציא ממי שחטף כל שאין על עצמו חיוב מתנות בבהמה שלו כמ"ש בגמרא וכ"ש תפסו כהן:

עוד כתב בבכור שנתערב במאה דמדברי הרמב"ם נראה שאין צורך לומר שמכרו לישראל במומו רק כיון שלקח הכהן אחד סגי בכך ותמהני מאוד שהרי משנה מפורשת היא בבכורות שתי רחלות. אחת בכרה ואחת לא בכרה ופליגי בה ר"א ור"י דר"מ ס"ל אפילו לקח הכהן אחד יכול לבוא עליו מב' צדדין ור"י פליג עלי' וקי"ל כר"י והא דמשני ר' אושעי' הכא במכרו לישראל במומו ולא סגי לי' בבא ליד כהן וכיון שלקח הכהן אחד שוב אינו יכול לבוא מב' צדדין משום דבעי ליתרוצי אפילו לר"מ כמ"ש התוס' בהדיא ונראה דמשמע לי' דמתניתין ר"מ מדנקט הך מילתא בבכור ולא נקט לה בבהמת פסולי המוקדשין דעלמא שאין לכהן שום זכות בה ואין לו ב' צדדין כלל ובבכור לא משכחת רק שכהן לקח אחד וע"כ דבא לאשמועינן דאפילו לר"מ משכחת האי דינא גבי בכור דכל שמכרו לישראל במומו שוב לא מצי לבוא מב' צדדין אפילו לר"מ וזה שלא זכר הרמב"ם הך דינא דמשנתנו גבי בכור כלל רק בהמת פסולי המוקדשין ולא זכר כלל אוקימתא דר' אושעי' דהכל לר"מ הוא אבל אנן קי"ל כר"י וזכר מעיקרא הך משנה דבכורות הנ"ל ופסק כר"י וכאן זכר רק בהמת קדשים שנפסלה במומה ותימא על הרב כ"מ שכתב על הלכה זו קושית הגמ' ותירוצו של ר' אושעי' דזה לא הוזכר רק משום דתנא נקט לה בבכור לאשמועינן לר"מ אבל הרמב"ם נקט פסולי המוקדשין לא שייך כלל הך קושיא ותירוץ ר' אושעיא ומה שכתב עוד בענין בעי' דר' יוסף אי חיבובי מחבב מצוה ובהא דרבא דאמר לשמעי' כבר כתבתי מזה בגמרא אלא שיש לי לדון דרבא ור' יוסף לא ס"ל הך דאביי דלשאול בפיו אסור דהא לא פשיט לי' רק ונתן ולא שיטול גם ר' יוסף דבעי בחטוף ש"מ דלשאול ס"ל דמותר והא דאמר בבני עלי חלקם שאלו בפיהם היינו דלא נתכוונו לחבובי מצוה רק להנאתם ולכך נענשו אבל אי מכוון לחבובי מצוה בוודאי מותר ואפשר דאביי נמי רק ממדת חסידות עשה כן שלא הי' סומך על עצמו שאינו מכוון להנאתו כלום ונראה לי דהיינו דקאמר רבא זכי לך מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא ולמה לי' לרבא לומר משום דבעינא למיכל וכו' ולהנ"ל יש לומר לפי שרבא הי' כהן כמו שפירש"י והי' יכול לשאול המתנות לעצמו מבעה"ב רק לפי שהי' יודע בעצמי שמכוון להנאתו שהי' רוצה לאכול לשון בחרדל והי' תאב לזה לכך ביקש דשמעא יזכה לו שהי' ג"כ כהן וקאמר לי' טעמא משום דבעינא למיכל לישנא בחרדלא כנ"ל ויתר הדברים בפרק זה בדברי הר"ן ז"ל הכל נתבאר באריכות בגמרא בס"ד עיי"ש:

סליק פרק הזרוע והלחיים:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה