תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קלד.
בגמרא ורמינהו על מנת שהמתנות שלי וכו' ופירש"י דכיון דכולה בהמה זבין לי' לא מצי לאתנויי לי' האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו. משמע מדבריו דלא מהני תנאי בדבר שלא בא לעולם או אינו שלו ואינו ברשותו וזה היפוך כל הפוסקים שהוכיחו מהך דריש המפקיד דדוקא דבר הנקנה והקונה והמקנה בעינן שיהא בעולם אבל תנאי במקח מהני אף שהתנאי בדבר שלא בא לעולם וכ"ש כאן שהי' בידו לקיים התנאי תיכף כיון דטובת הנאה שלו ועמ"ש בתוס' בד"ה חוץ:
בתוספות בד"ה חוץ וא"ת וכו' א"כ המקח בטל וכו' וי"ל דמיירי שהתנו וכו' אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה וכו'. דבריהם צ"ע חדא לפי מה דלא ידעו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה הוי להו להקשות למה יהא הדין ליתנם לכל כהן יקיים התנאי בכהן זה ועוד שתירצו דמיירי שהתנו הא משמע דלא מחלק רק בין על מנת לחוץ והוי לי' לחלק בעל מנת גרידא בלא התנו דהא בחוץ לא התנו כלל ודכוותא בעל מנת מהני ועוד אי התנו פשיטא ואי דהכוונה דהמקח לא יתבטל רק יתן לו דמים א"כ בוודאי צריך לקיים התנאי וליתן לו דמים גם מה שתירצו דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה יש לדון קצת דהא אמרינן בפ' המגרש בעל מנת שתאכל חזיר לא תאכל ולא תגרש א"כ הכא נמי לא יתן לו ויהא המקח בטל הן אמת דכפי הנראה עיקר החילוק התם דכל שהתנאי אינו באותו דבר עצמו שהרי בלי הגט יש בידה לעבור ולאכול או שלא לאכול לכך מועיל התנאי דלאו וודאי עקר אבל אי התנאי בגוף הדבר כגון על מנת שלא יהא בו אונאה דאי אפשר לומר שלא יעבור דהיינו שיחזור אונאה ויתבטל המקח דאי המקח בטל ל"ש שיחזור אונאה דהא הכל בטל ולפ"ז אף כאן כיון שיכול ליתנו לאותו כהן י"ל דל"ש שיתן לכהנים אחרים ויתבטל המקח דאי יתבטל המקח היכי יתנם לכהן אחר דהא כל הבהמה של כהן המוכר היא ואי נימא דעכ"פ לא יתנם לו רק יעכבם בידו דא"כ עדיין לא ביטל התנאי שהרי בידו ליתנם מיהו קשה אפילו יאמר על מנת שיתן לכהן דעלמא או שיוציא כהן אחד שלא יתן לו ג"כ לא יועיל התנאי ועל כרחך דעיקר מתנה על מה שכתוב בתורה לא שייך כאן כיון שיכול ליתנם לאותו כהן והנך מקיים המצוה ובשביל שאינו נותן לכהן אחר לא שייך ביטול ולדעתי יש לומר דכה"ג לא הוי מצות נתינה כיון דנותן לקיום המקח וכשם שאינו יכול לפרוע חוב שחייב לכהן במתנות דמצות נתינה הוא שיתן משלו לכהן וכיון שנותן לקיום התנאי אין זו מצות נתינה רק לקיום התנאי והתורה לא זכתה לו רק טובת הנאה בעלמא לא שיזכה על ידי המתנות זכות גמור דהיינו קיום כל המקח לכך הוי שפיר מתנה על מה שכתוב בתורה וברור שזאת היתה דעת הרמב"ם ז"ל ולכך כתב שלא קנאם בתנאי זה והיינו דס"ד תיכף שקנה זה הבהמה באותה רגע זכה הכהן במתנות ולא הי' מעולם ביד הישראל בהמה עם מתנות שיתחייב ליתנם לכהן קמש"ל דלא קנאם בתנאי זה רק הכל של ישראל והישראל צריך ליתן לכהן לקיום המקח ואין זו נתינה לקיים מצות מתנות ונידון מה שהקשו למה בבן לוי שמכר קרקע על מנת שהמעשר שלו אמרינן דשיור הוא ולק"מ דהכא כיון דהמתנות עומדין בפני עצמן אי הי' כוונתו לשיור הי' אומר חוץ מאלו משא"כ שם אף ששייר מקום לא שייר מקום מיוחד שהרי שנה זו נוטל ממקום זה ובשנה אחרת במקום אחר ובאותה שנה הוא ג"כ במקומות מפוזרין הילכך לא אמר חוץ רק על מנת וכוונתו שהוא משייר לו מקום המגדל חלק עשירית והלוקח יתן לו ממה שירצה. והי' אפשר לכוון דברים הנ"ל בתוס' ג"כ רק מה שסיימו שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה לא משמע שנתכוונו למה שכתבתי ויש לי לומר עוד דלשון שהמתנות שלי לא משמע שיתנם לו בתורת מתנות דהבעלים נותנין משלהם לכהן רק שיהי' שלו וכיון שעל מנת לא שייר ומוכר לו הכל וכיצד יאמר שהן שלו בשלמא כשאומר חוץ הרי מוכר ושייר המתנות אבל על מנת מכר הכל והיאך יהי' שלו לכך אין לשון זה מועיל כלל ויש לומר עוד כדאמרינן בגיטין גבי איצטלת תתן לו דמי' ואפי' רבנן דרשב"ג מודי הכא כיון דהוי מצי לומר חוץ ואמר על מנת ש"מ דבדמים נמי מקיים התנאי לכך נותן לכל כהן שירצה ומקיים התנאי בדמים. אבל מכל מקום הראשון עיקר לפע"ד.
בגמרא אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו עד סוף הסוגי'. דע שסוגיא זו צריכה ביאור כי רש"י ז"ל פי' הדין עם הטבח אף עם הטבח ורב אית לי' דר"ח ורב אסי לית לי' ומלבד מה שהקשו עליו התוס' כאן יש עליו תימה רבה מהך סוגי' דב"ק (דקט"ו) דרצה לדייק מהך מילתא דרב דפליג על ר"ח מדקאמר הדין עם הטבח ודחי אימא אף עם הטבח הרי בהדיא דהפלוגתא על השני הוא דס"ד דוקא עם הטבח ולא הלוקח ודחי אף עם הטבח ש"מ דאי פליגי לאו אף עם הטבח קאמר וליכא למימר דוודאי מעיקרא הוי הכוונה דפליגי דרב סובר דלא כר"ח ור"א כר"ח והדר דחי להיפוך דאף עם הטבח ורב כר"ח ור"א דלא כר"ח הא ליתא חדא דעכ"פ מוכח דמילתא דר"ח רק על השני הוזכר כדמוכח התם להדיא והיאך נפרש דפליגי בדר"מ בראשון ועוד דקאמר התם מהו דתימא מתנות כהונה אינן נגזלות קמש"ל הרי דפליגי במתנות כהונה אינן נגזלות ולא בדר"ח וליכא למימר דשפיר פליגי בדר"ח אף לפי מה דדחי ומ"מ קאמר מהו דתימא דקשיא לי' כיון דאית לי' דר"ח פשיטא דאין לומר דקמש"ל הא גופא כר"ח דהא לא קאמר בפי' אף הדין עם הטבח ואהא קאמר דפשיטא לי' כר"ח רק קמש"ל דס"ד אפי' לר"ח אין הדין עם הטבח דאינן נגזלות קמש"ל דגזלות ולא דחי רק דלא פליג רב אר"ח אבל מ"מ תרווייהו פליגי רב ורב אסי בדר"ח רק רב דפליג לעיל עם ר' יוחנן לא פליגי בדרב חסדא דרב שפיר סבר כר"ח. אבל מ"מ הא ליתא חדא דכיון דמעיקרא קאמר דפליגי בדרב חסדא א"כ המחלוקת על הלוקח והיכי יאמר אח"כ דפליגי בהיפוך בדרב חסדא על הראשון [ועוד מה צורך לומר דפליגי כיון דרב קמש"ל אינן נגזלות לימא דאידך סובר נגזלות]:
לכן נראה לי דוודאי יש כאן שני סברות חדא דהמוכר הוי הראשון והלוקח השני אבל יש מקום לומר בהיפוך דהמוכר השני והלוקח ראשון והיינו דלא שייך שיהא הראשון גזלן כל שישנם בעין אצלו ועדיין יכול ליתן אותם לכהן ולא נעשה הגזילה רק במכירתו לאחר ובאו המתנות ליד השני אז נגזלו המתנות וא"כ הלוקח הוא הראשון שנגזלו ת"י והמוכר שקיבל עבורם המעות הוא הגזלן השני כמו בא אחר ואכלן שהרי הראשון אין לו מן הגזילה רק המוכר רק מ"מ הלוקח הוא הראשון והשתא הך דהכא אתי שפיר בפשיטות דקאמר דפליגי בדרב חסדא דרב סובר אף עם הטבח סובר כר"ח דאף מן השני גובה ורב אסי סובר דלא כר"ח ואינו גובה רק מן הלוקח ולכ"ע עיקר מילתא דר"ח לא הוזכר רק לענין השני אבל כאן במתנות המוכר הוי השני והלוקח ראשון:
ומעתה אני אומר דאדרבא מהך סוגי' דב"ק יש ראי' ברורה לפירש"י בכאן והוא דלפי מה דס"ל לתוס' דהכא נמי המוכר דוקא הוא הראשון והלוקח שני והך דר"ח פשיטא שלא הוזכר רק על השני א"כ היכי קאמר התם בב"ק מהו דתימא מתנות כהונה אינן נגזלות קמש"ל והיינו דקשיא לי' אי אף אם הטבח קאמר פשיטא דגובה מראשון והדבר תמוה למה לי' להקשות פשיטא תיקשי לי' טפי דהיכי פליג רב אסי דהדין רק עם הלוקח הא מראשון ליכא למ"ד דגובה וע"כ טעמו של רב אסי משום דאינן נגזלות ועכ"פ היכי מקשה פשיטא בדבר שיש פלוגתא דרב אסי פליג דאין הדין עם הטבח רק עם הלוקח והוי לי' רק לפרושי טעמי' דרב אסי וצ"ע לכאורה:
לכן נראה לי דוודאי עיקרא דמילתא מה שדנו על זה הוא אי רב דסובר הדין עם הראשון לא פליג אדר' יוחנן רק תרווייהו ס"ל כר"ח ולא פליגי והא רב סובר הכא הדין עם הטבח אלמא פליג אדרב חסדא והוי ס"ד דהטבח הוא הראשון והלוקח שני ודחי דאף עם הטבח קאמר והיינו דהלוקח ראשון והטבח שני וקאמר כר"ח ואהא קשיא לי' בשלמא מעיקרא דהוי ס"ל דטבח הוי ראשון ופליג אדרב חסדא אף דלא שייך לומר דקמש"ל רב דלא כר"ח דמאי ענין זה למכר בני מעי' של פרה גבי מתנות כהונה אטו בעלמא לא הוי מצי למימר בעיקר דין הגזלן דרק מגזלן ראשון גובה ומה ענין חידוש זה כאן גבי מתנות כהונה. דמכל מקום שפיר אשמועינן רב הא גופא דטבח הוא הראשון וממנו גובה אבל השתא דאמרת דהלוקח ראשון ואף עם הטבח קאמר היינו כר"ח אף עם השני א"כ תיקשי מקמש"ל רב אי בא לאשמועינן כר"ח מאי ענין זה למתנות כהונה במוכר בני מעי' של פרה ואי דקמש"ל דהטבח שני היכן הוזכר זה בדברי רב הא לא קאמר בהדיא אף עם הטבח רק עם הטבח ושמא ראשון הוא ולכך הוצרך לומר דקמש"ל רב דהדין עם הטבח דס"ד דאינן נגזלות וא"כ לעולם אין על הטבח כלום קמש"ל דהדין עם הטבח אבל הוא השני וכר"ח ס"ל ואף קאמר וטעמי' דרב אסי יש לנו ב' דרכים האחד לומר דלא פליג אדרב חסדא רק סובר דאינן נגזלות ולכך אין הדין עם הטבח או דפליג אדרב חסדא וכיון דטבח שני אינו גובה ממנו והיינו הנך תרי לישני דהכא בלישנא קמא פליגי בדרב חסדא ובל"ב פליגי במתנות כהונה אי נגזלות או אינן נגזלות וכ"ע כר"ח והני תרתי לישני דהכא תרווייהו לפום מה דדחי בב"ק דאף עם הטבח קאמר וטבח שני הוא ולא ראשון והיינו ממש כפירש"י כאן ובדרך זה מיושבין היטב דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין לכאורה כמו שאבאר בתוס' בד"ה דמר בסמוך:
בתוס' בד"ה דמר אית לי' דר"ח אין לפרש וכו' אלא יש לפרש איפכא וכו' ותימא וכו' לפי מה שנראה מדברי התוס' לעיל דהיכי דמשתרשי לי' לא הוי כמזיק מתנות כהונה א"כ נוכל לפרש דאין גזילה קיימת אבל הוא מכרן לאחר ואכלן וכיון שהוא קיבל הדמים חייב להחזיר ואינו בכלל מזיק מתנות כהונה מיהו כבר כתבתי לעיל ראי' להרמב"ם דאפי' מכרן וקיבל דמים פטור אך עיקר התימה לפי מה שהחליטו דע"כ הפי' איפכא אבל כבר כתבתי בגמרא ליישב פירש"י וממילא אין כאן תימה ובס"ד בב"ק ע"כ הוי ס"ל דרב סבר אפי' גזילה קיימת אינו יכול לגבות משני והוי מצי להקשות עלי' מברייתא דר' אושעי' אבל בלא"ה דחי לי' דאיפכא הוי כמ"ש בגמרא [גם איכא לאוקמא אחר יאוש וע"ש בתוס' ב"ק באריכות]:
ומעתה אבא לבאר דעת הרמב"ם ז"ל התמוהין מאוד לכאורה וז"ל פ"ט מהלכות ביכורים עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע והקונה אותם אעפ"י שאינו רשאי הרי זה מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות משמע מדבריו בהדיא שכל שמכרן אפי' ישנן בעין ביד הלוקח מותר לכתחילה לאכלן ואינו צריך להחזירן לכהנים והרי דבריו סותרין מה שמפורש במשנה נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים גם נראה מדבריו דהך מתנות כהונה נגזלות הכוונה דרשאי לאוכלן וכל זה אינו במשמע בגמרא כלל ולא הוזכר רק לענין שהראשון שמכרן נעשה גזלן עליהם ויכול לתבוע מן הטבח ואי אינן נגזלות אין לו תביעה רק במקום שהן בעין גם בהך דב"ק (דקט"ו) משמע הכי דפלוגתא דרב ורב אסי אי נגזלות לא הוזכר רק לענין זה גם תימה עליו שלא זכר לחלק בין שקלן לעצמו לשקלן לו הטבח ודברי הר"ן ז"ל שכתב ליישב דבריו לא נתבררו לי דתינח לפום איכא דאמרי בגמרא אבל מעיקרא קאמר דכ"ע אית להו דר"ח ובמתנות כהונה נגזלות פליגי הרי מבואר דאי נגזלות יש חילוק בין שקלן לעצמו לשקלן הטבח והרמב"ם לא חילק בזה כלום:
לכן נראה לי דהוא מפרש מתניתין לפי המסקנא דלא בא הלוקח לגזול המתנות רק הוא לקח ב"מ ומתנות אינו רוצה כלל וברישא שמכר לו ב"מ אמרינן שלא מכר לו כלל מתנות רק עבור הב"מ חוץ המתנות השוה עמו במקח זה אבל אם לקח במשקל אינו צריך לשלם רק בעד משקל הב"מ חוץ המתנות ובין שקלן המוכר בין שקלן הטבח תליא אי הי' בטעות מצד כגון במתניתין לעולם חוזרין לכהן מן הלוקח ואי מכרן המוכר והלוקח לקחן באמת בהא תליא אי נגזלות אין לו שום תביעה לא על המוכר ולא על הלוקח כיון דנגזלות הוי להו במכירה כמאן דאכלן ומזיק מתנות כהונה פטור ודייק הרמב"ם מן מדקאמר איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה וקשה הא ע"כ באמת תליא בהך דמתניתין אי שקלן הטבח או שקלן לוקח כדאמר מעיקרא ומה חידשו הנך איכא דמתני בפני עצמה לא סובר דמעיקרא הוי ס"ד דאפילו אי נגזלות כיון שישנן בעין לא הוי בכלל מזיק מתנות כהונה וא"כ כיון דנגזלות שניהם נעשו גזלנים ירצה מזה גובה רצה מזה גובה וקאמר רב אף עם הטבח [דטבח הוי שני כמש"ל] ורב אסי סובר אינן נגזלות רק במקום שישנן שם נוטלן הכהן ויש מקום לומר דפליגי בדר"ח ג"כ דרב אסי מודה דנגזלות רק לא ס"ל כר"ח לכך אין לו על טבח לכך בגמרא בב"ק בס"ד הוי ס"ל ע"כ דטבח ראשון ופליגי בדר"ח ודחי דטבח שני ועדיין פליגי בדר"ח כס"ד הכא ולכך קאמר מהו דתימא דאי אפשר שיאמר דקמש"ל כר"ח דמאי ענין זה למתנות הוי להו לחלוק בדר"ח בשלמא אי טבח ראשון קמש"ל דטבח ראשון משא"כ אי אף קאמר לא שייך זה הכל כנ"ל רק הכא דחי עוד צד דכ"ע כר"ח ופליגי אי נגזלות והתם בב"ק ג"כ יש צד זה ג"כ רק לפי שיש עוד צד דפליג רב אסי על ר"ח הוצרך לומר מהו דתימא וכו' ומסקנא דהכא דלא נחלקו כלל במתניתין בשקלן טבח או לוקח דחילוק זה אינו כלל דאי לא היתה המכירה באמת מצד אחד חוזרין לעולם מן הלוקח לכהן ואי היתה מכירה באמת מב' צדדין ממילא שניהם פטורין דכיון דנגזלות הוי לי' מזיק מתנות כהונה ושניהם פטורין ומ"מ דוקא במכרן אבל מי שגזל מתנות כהונה מחבירו הישראל בוודאי צריך להחזיר כיון שהוא הראשון שגזלן וישנם בעין רק אי מכרן לו מי שהמתנות שלו אז שייך נגזלות והרי המוכר גזלן ונתנן לאחר שוב נסתלק החיוב מן המוכר דהוי כמזיק ושוב אין על הלוקח חוב כנ"ל ועלו שפיר כל דברי הרמב"ם כנ"ל:
במשנה גר שנתגייר וכו' נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור יש לדקדק דלא הוי לי' למיתני רק ספק נשחטה משנתגייר ספק עד שלא נתגייר פטור אבל הנך בבי דמעיקרא לא צריכי כלל דכבר שמענו דבהמת עכו"ם פטורה ושל ישראל חייבת ועד לא נתגייר נכרי הוא ומשנתגייר הרי ישראל גמור הוא ונראה לי דס"ד אף דשוחט לכהן ונכרי פטור מ"מ בכה"ג שהי' נכרי הולך לב"ד להתגייר ובאמת נתגייר והבהמה נתן לישראל לשוחטה דהוא בעצמו עד שלא נתגייר נבלה הוא ועוד דאין כאן ספק דהא יודע אימת שחטה וע"כ שנתנה לישראל לשחוט אותה לסעודה אחר שיתגייר והוא הלך לב"ד לגייר עצמו ושפיר קמש"ל דאי נודע שהיתה השחיטה קודם גירות אף ששחטה הישראל לצורך ישראל דהוא הלך להתגייר ולצורך סעודת ישראל שחטה קמש"ל כיון דמ"מ הי' אז עדיין נכרי פטור וכן להיפוך קמש"ל אפילו חשב הישראל בעת שחיטה שעדיין לא נתגייר ושחטה לנכרי מ"מ כיון שבאמת נתברר שכבר נתגייר חייב במתנות ואגב דעיקר בא לאשמועינן ספק פטור נקט נמי חידוש פורתא בהנך בבי כמ"ש התוס' כה"ג ריש פרק בהמה המקשה עיי"ש:
בגמרא ורמינהו חורי נמלים וכו' ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. פירש"י אלמא לר"מ וכו' ספיקא לחומרא וסתם מתניתין ר"מ היא וקתני ספיקא לקולא ובתר הכי בד"ה אל תקניטני כתב וז"ל דהא דקתני ספק לקט לקט יחידאי היא שאיני שונה אותה כמו ששנית דברי ר"מ אלא דברי ר"י בן אגרא משום ר"מ ע"כ וצ"ע לפירושו חדא שאמר אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דהא מעיקרא נמי בלשון יחיד שונה דהא קתני ר"מ אומר הכל לעניים ורבנן פליגי עלי' והוי לי' לומר העיקר דלאו ר"מ בלבד שונה רק ר"י בן אגרא בשמו ועוד דמעיקרא בעליונים פירש"י איכא למימר דלקט הן הרי דמספק הוי לקט אפילו לרבנן ועוד היכי מקשה רומיא כיון דהתם פליגי עלי' דר"מ רבנן לא שייך להקשות רומיא דאטו לא מצינו כמה מקומות אין מספר דלא מוקי מתניתין כר"מ לכן נראה, לי דר"ל משמע לי' דהך שספק לקט לקט לאו מדברי ר"מ הוא כלל אלא לכ"ע קאמר ומעיקרא מייתי פלוגתייהו בתחתונים דרבנן משוי להו וודאי ור"מ ספק ועליונים גם לרבנן ספק ונתן טעם על תרווייהו שספק לקט לקט והיינו דמקשה אהך משנה דקתני ספק לקולא ומשני לי' ר"י דהוא שונה אותה משנה דקמה שספק לקט לקט בלשון יחיד דרק אדר"מ קאי והוא אמרה אבל רבנן פליגי עלי' והכוונה להיפוך עליונים לעניים דהוי וודאי דדרך נמלים לסחוב בעומק בחור ותחתונים לא הוי רק ספק אי הנמלים מן לקט גררו לחור או מקודם קצירה גררו ופליג ר"מ דהכל לעניים דספק לקט לקט ומייתי ראי' דהא ר"י בן אגרא קאמר לה משום ר"מ אלמא דהך שספק לקט לקט ר"מ אמרה ורבנן פליגי א"כ ממילא אין קושיא ממתניתין דרבי סתם כרבים דהלכה כוותייהו:
שם והרי עיסה וכו' ספק איסורא לחומרא. יש לדקדק דהוי לי' להקשות מעיקרא מתנות מעיסה דתרווייהו סתמי נינהו ובחזקת פטור וצ"ל דמעיקרא ידע דיש לחלק בין ממון לאיסור רק כיון דחידש פרה בחזקת פטורא קיימא אלמא דלאו ספיקא חשבינן לה רק כוודאי ובאיסורא נמי אזלינן בתר חזקה דהוי כוודאי ושפיר קשיא לי' מעיסה ואהא משני לי' דהך חזקה לאו חזקה גמורה היא ובממון אזלינן בתר חזקה כי האי אבל באיסור לא אזלינן בתר חזקה כזו ואמת דיש להבין דנקט חזקת פטור היפוך מחזקת חיוב ונשאר הספק שאין לו שום חזקה מה דינו ולא הי' צריך רק לחדש בצד אחד דאי ספק לקולא שאני קמה דבחזקת חיוב ואי ספק לחומרא שאני פרה דבחזקת פטור ולא שיאמר שני הפכים חזקת פטור וחזקת חיוב ואולי הך קמה בחזקת חיוב אינו עיקר דעל הנמצא בחור אנו דנין ולא הי' לו חזקת חיוב רק דס"ד דמיקרי חזקת פטור כל שלא נתברר שהוא לקט ומעיקרא לא הי' לקט ועל זה אמר כיון דקמה אף דאין לקט רק בקצירה מ"מ עומדת לקצור ולא הוי עכ"פ חזקת פטור כנ"ל:
בתוס' בד"ה ורמינהו. מדרבנן נמי פריך וכו' כמו עליונים וכו'. משמע דעליונים הוי ספק א"כ הוי להו להוכיח מעליונים דמדרבנן נמי פריך כיון דס"ל עליונים לעניים גם לא ידעתי למה נימא דפליגי דלרבנן וודאי ולר"מ ספק ועוד מאי משני אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה דמה בכך הא ת"ק נמי הכי ס"ל ורחוק לומר דעיקר הקושיא דר"מ סותר עצמו ומשני דלהיפוך הוא רבנן סברי ספק לקט לקט ולא ר"מ וברור דנתכוונו התוס' למה שכתבתי בגמרא דעיקר הקושיא דס"ד דהך שספק לקט לקט קאי אכולה מתניתין ולאו דברי ר"מ הוא ולא הבנתי מה שנראה מרש"י דקתני במתניתין דברי ר"מ ואינו כן רק ר"מ אומר הכל לעניים] רק תנא נקט לה לכלהו ואהא קאמר אני שונה דר"מ נקט לה הך דספק לקט לקט אבל לרבנן אפי' ספק לבעה"ב ותחתונים ספק ועליונים וודאי דדרך נמלים לגרר בחור עמוק לא שיהא מונח מלמעלה כנ"ל ועמ"ש בגמרא: