אור ברסלב
תפארת יעקב על חולין חלק ג הזרוע והלחיים פרק עשירי › דף קלג.

תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט

הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קלג.

דף קלב:

בגמ' הא מודה בה אף דאינו בקי. לא הבנתי ענין קושיא זו דודאי אי זה ידוע דמודה בה הוא בקי ואינו מודה אינו בקי שייך להקשות טעמא דאינו מודה אפי' אינו בקי אבל כיון דבקי לחוד ומודה לחוד ור"ח אמר כל שאינו בקי אין נותנין לו לפי שאינו יודע איך להתנהג ור"ש קאמר כל שאינו מודה אף דבקי ואפשר כיון שאינו מודה בה אין מניחין אותו לעבוד וממילא אינו בקי וצ"ע ודע שיש לדקדק למה קאמר ולאו מילתא הוא הוי לי' לומר ולא הוא או מיתיבי' ואולי לא נאמרו דברי ר"ח לעיכוב רק מדת חסידות והיינו דקאמר ולאו מילתא הוא שאינו מעיקר הדין ועמ"ש בתוס' בד"ה היציקות:

שם ולא הוא אי בטווי' וכו' ואי לקדירה. קשיא לי במה נפשך אי הך וכל כהן שאינו יודע ליטלן דקאמר ר' אבא הכוונה שאינו יודע הדין שהחוטין אסורין א"כ היכי שייך להקשות אי בטווי' אי לקדירה האי אינו יודע שאסורין ול יחתוך ואי הכוונה שאינו בקי בניקורן הא יכול לנקרן ע"י בקי ואי משום שכל שאינו בקי אין נותנין לו מתנה הא כבר אידחי הך דר"ח לעיל וצ"ל דהך דר"ח לא נדחה לגמרי רק שאינו מעיקר הדין והיינו דקאמר ולאו מילתא הוא חבל כאן קאמר ולא הוא שאין שום חשש כלל אפי' לחומרא בעלמא:

שם חיבובי קא מיחבב מצוה או זילזולי וכו'. הא דלא קאמר דתליא בדעת הכהן אי מיכוון לחבב או להנאתו דיש לומר אף דאיהו מיכוון לחבב המצוה מ"מ בעיני הרואים הוי זלזול ואביי פשיטא דהי' מכוון לחבב המצוה ומ"מ לא נתבררו לו כיון דקרא כתיב ולא שיטול מעצמו א"כ לא נתקיים המצוה כלל והך לוי דהוי חטף מתנתא לעיל וכן הך כהן מן התינוקת הי' חוטף ולבעל הבית אינו מקפיד כלל דאל"כ הוי גזלן שהרי גוזל טובת הנאה של הבעלים ומ"מ אפי' בכהאי גוונא אף דבדיעבד אינו מעכב מ"מ יש בו חשש זלזול:

שם לבר ממעלי יומא דכיפורי ולפרוס בידי' אנסי' לי' עידנא. פירש"י ז"ל יפרוס ידיו כל השנה לדוכן ומחזיק נפשי' בכהני. וכוונתו דלא שייך שיפרוס ידיו היום דמ"מ מי שלא הי' בעת הדוכן יאמר שאינו כהן ולכך פי' שיפרוס ידיו כל השנה והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפשיטות דאם רבים בבית המטבחיים יטיל מתנות ולא זכר אנסי' לי' עידנא ונראה לי דלא קשיא כלל דהוא מפורש ג"כ כפירש"י דאין הכוונה דלא יטול היום רק יפרוס ידיו דמ"מ עכשיו יאמרו שאינו כהן ורבים לא ישמעו שעולה לדוכן רק הכוונה שהי' לו לפרוס ידיו כל השנה להחזיק נפשו בכהן והשתא ממילא אין קושיא על הרמב"ם מאחר שכתב שם ואם סי' כהן צנוע ואין מכירין אותו נוטל הרי ביאר בהדיא דוקא באין מכירין אותו שהוא כהן ואז בוודאי נוטל ולא הי' צריך לפרש היאך אין אנו מכירין אותו כיון דס"ס אינן יודעין שהוא כהן א"כ צריך שיטול כיון דאין בזה לילך ולפרוס ידיו ומה שעבר הרי אין מכירין אותו וע"כ שלא הי' יכול לפרוס ידיו או שלא הי' מועיל וזה ברור:

שם ליזכי' לי' מתנתא ואע"ג דלא אתי לידי' במכירי כהונה ולוי'. משמע דוקא צורבא מרבנן דלא אפשר דדחיקא לי' שעתי' אבל אפשר בעינן אתי לידי' דוקא וכ"כ הרמב"ם ולא ידעתי מה נפקא מינה לצורבא מרבנן בזיכוי זה דהא יכול לקבלם עבור הכהן בשליחותו והכהן יתנם לו במתנה ומה ירויח הך צ"מ בזיכוי זה קודם דאתי לידי' ואולי כיון שזיכה לו המתנות אף שעדיין לא קבלם יכול למכור אותם במעות מיהו נראה לי שזיכוי זה בוודאי לא מהני רק אחר שחיטה עכ"פ שכבר יש לכהן מתנות כיון דהוי מכירי כהונה אבל קודם שנשחטה פשיטא שאינו מזכה ולא שייך דחק בשביל זמן קצר כזה מן הזיכוי עד שיקבלם וצ"ע ועמ"ש בסמוך:

שם זכי לן מתנתא וכו' שמעא בע"כ מזכה כו' הא אפשר לי' פירש"י ז"ל שהי' שמעי' דבעה"ב וע"כ מזכה לפי שאדם חשוב בא אצלו אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאם הי' הכהן משרת לישראל שהוא מזכה לו אין לו לזכות שמא יזכה בע"כ והיינו דהוא מפרש שהי' שמעי' דרבא כהן ואהא קאמר שמעא בע"כ מזכה ואולי קשיא לי' לרש"י אי ס"ד דשמעי' דרבא הי' הי' לר"י לומר עוד חילוק גדול דדוקא אי בעצמו מזכה אבל אי בעליו אומר לו שיזכה בוודאי יש לומר בע"כ מזכה שהרי כך ביקש ממנו ואי הכוונה באמת בע"כ מזכה לפי שביקש ממנו א"כ תיקשי מנין לו לרמב"ם לאסור לכהן משרת ישראל לזכות לישראל דילמא ע"כ לא אסר ר"י הכא רק לפי שאמר לו לשמעי' שיזכה לו אבל אי שמעא עצמו זיכה לו אפשר דמותר מיהו גם לפירש"י יש לומר דוקא בכה"ג דהאורח החשוב ביקש ממנו שמשיזכה לו ירא מרבו שלא יזכה אבל לא כשהכהן מזכה מעצמו גם לא ידעתי מה שכתב הרמב"ם דשמעא אינו מזכה רק באתי לידו דמה הפרש יש בזה אי אמרינן דבע"כ מזכה ואין הזיכוי ברצון גמור א"כ אפי' אתי לידי' נימא שאינו נותן לו ברצון גמור. ואפשר לומר כיון דעיקר מה דמהני זיכוי הוא משום כהונה וכיון דשמעא בע"כ מזכה והיינו דבעה"ב רוצה עכשיו שיהנה האורח החשוב א"כ לא הוי מכירי כהונה ולא הוי כאתי לידי' כלל רק צריך שיבוא באמת לידו אבל זהו לפירש"י אבל להרמב"ם דמפרש דמשרת של ישראל האורח הי' כהן א"כ כיון דמכירי כהונה חשיב כבראשיתו ומהני זיכוי ומ"מ היכי דיש לחוש שאינו ברצון גמור לא מהני זיכוי ומה נ"מ אתי ידי':

ואמת שלא נתבאר לי כלל עיקר דבריהם מה ביקש רבא במה שאמר לזכות לו מתנות וסמך אמילתא דר"י דלעיל דקאמר דיכול לזכות אף דלא אתי לידי' דלמה לו לרבא זכות זה כיון דהי' שמעי' דבעה"ב ולדידהו עביד בעה"ב עגלא תילתא א"כ יבקש ממנו שיתן לו המתנות במתנה וכן להרמב"ם אי פי' שמעי' דרבא הי' לו לומר שיתן לו המתנות במתנה ומה ביקש רבא בזכי' זו לסמוך על הוראת ר"י אפי' לא אתי לידי' גם לעיל בהך דר"י עצמו קשה זכי' זו אף דלא אתי לידי' מה טיבה ומה שכתבתי לעיל לדחוק ליישב לא שייך בהך דהכא אם לא דנפרש הכא אפשר היינו אפשר להמתין עד שיתן לו ובהך דר"י לעיל לא הי' אפשר להמתין. ונראה לי דכל ענינו של ר"י הוא דהבן אין לו ליטול המתנות אפי' נותנין לו כדמסיק אביי דהצנועים מושכין ידיהם דגם זה הוי קצת זלזול מצוה רק עני יכול ליקח והשתא כשמזכה המתנות לצ"מ והוא נוטלן בכחו של כהן שוב אין בזה זלזול מצוה כלל כיון שיודעין דלצורבא מרבנן דדחיקא לי' נותן אותם והיינו שחידש ר"י על הא דמסיק דאין ליטול מתנות אפי' נותנין לו מעצמן דאי מזכה לצורבא מרבנן וצורבא מרבנן נוטלן בכחו של כהן אין בזה זלזול כלל וזיכוי זה מהני אפילו לא אתי לידי' דאי יקבלם הכהן עושה שלא כדין דצנועין מושכין ידיהם ואף שיתנם אח"כ לעני דהא אביי לא שקיל מהאי טעמא וע"כ דכל שנוטלן לא הוי דרך צנועות ומיקרי גרגרן רק כשאינו נוטל כלל רק העני נוטל מבעה"ב שוב אין בזה משום גרגרן כלל לכך התיר ר"י הזיכוי כדי שיוכל הצ"מ ליהנות ע"י זה ורבא נמי הי' סבר כך דוודאי שמענו דרבא צנוע הי' ולא הי' רוצה לקבל מתנות ואמר לי' רבא שיזכה אותם לו ועל זה השיב ר"י שלא אמר דבר זה רק בצורבא מרבנן דלא אפשר לי' אבל באמת אין זיכוי זה מועיל כיון דלא אתי לידי' ולפי זה יש לומר דמה שאמר שמעא בע"כ מזכה לו לא שאין הזיכוי מועיל רק כיון דבע"כ הוא שמוכרח לכך הוי כאילו הוא נוטלן בעצמו כיון שהוא עושה דבר המוכרת לו ועדיין הוא בכלל גרגרן ולא צנוע ודוקא באחר שעושה מצד צדקה שוב לא הוי גרגרן כיון שמזכה לעני שאי הי' עני זה כהן הי' יכול לקבלם בעצמו אבל היכי דאפשר והיכי דהוי ע"כ הוי שפיר גרגרן ולא צנוע ולפי זה באתי לידי' ודאי מהני זיכוי והשתא אין לחלק בין אמר זכי לן ללא אמר כיון דהך בע"כ אין ענין לגרע הזיכוי רק שאין זה תקנה לעשות כדרך הצנועין כיון שזיכוי זה להנאתו הוא ועדיין דברים הללו צריכין אצלי תלמוד:

בתוספות בד"ה קבלות וא"ת תיפוק לי' קבלות מהמקריב וכו'. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דהתם בפרק הקומץ לא למדו שתהא קבלה צריכה כהונה רק להיפך דשחיטה לא בעי כהונה והיינו כיון דכתיב שחיטה לסמוך לי' עבודה עם כהונה ש"מ דשחיטה דמעיקרא דלא כתיב כהן לא בעי כהונה והשתא כיון דגלי קרא דשחיטה לא בעי כהונה ממילא מוכח דמקבלה. ואילך מצות כהונה דקבלה אחר שחיטה היא ולא גלי קרא דלא בעי כהונה רק בשחיטה שמע מינה דכל מה שאחר שחיטה בעי כהונה ואי משום דלא הוזכר קבלה היינו דממילא משתמעי כיון דכתיב שיקריבו הדם והיינו שיוליכו הרי בכלל שיקחו דם השחיטה ויוליכו למזבח והכל בעי כהונה רק שחיטה הקודם גלי קרא דלא בעי כהונה אבל התם דלא כתיב שחיטה רק המקריב את דם השלמים שפיר יש לומר דהולכה בלבד הוא:

בד"ה היציקות בריש הקומץ פריך מינה וכו' ומסקינן דלא כר"ש. לא נתבאר לי מה בקשו כאן להביא קושית הש"ס בהקומץ ומסקנא ונראה לי דבאו ליישב מה דקשה לכאורה דקאמר ולאו מילתא הוא דמשמע שלא בא להקשות על ר"ח בחזקה לומר מיתיבי או תיובתא או ולא הוא כדקאמר בתר הכי משום דלא אלים לי' הך ברייתא להקשות מינה כיון דחזינן דפליגי עלי' רבנן בחדא דהיינו ביציקה וסתם התם תנ דלא כר"ש א"כ יש לומר דבהא נמי פליגי עלי' רק מ"מ כיון דלא מצינו בפי' שיחלוק עליו תנא בדבר אחר ממילא הך דר"ח לאו מילתא הוא כנ"ל:

בד"ה משקל נמי לא שקילנא שלא אקרא גרגרן וכו' לא הי' עשיר וכו'. כוונתם דקשיא להו אי בכל אופן לא יטול א"כ מצות מתנות כהונה מה תהא עלה וכי שייך לומר שלא תתקיים המצוה רק בגרגרנים ואי דדוקא עשירים אין להם ליטול אבל עני נוטל א"כ אביי הי' לו ליטול דהי' עני לזה כתבו שלא אקרא גרגרן ולא אגזול ממי שצריך יותר ממני אף שהוא לא הי' עשיר הי' שם עניים גדולים ממנו ומי דדחיקא לי' יכול ליטול ובחידושי ליו"ד הוכחתי דרבא ור"י חולקין על אביי דיכול לשאול מתנות כל שאינו מכוון להנאתו רק לחבובי מצוה והיינו דקאמר רבא לקמן זכי לן מתנתא דבעינא למיכל לישנא בחרדלא דלמה לי' להזכיר זה ולהנ"ל ניחא דרבא הי' כהן ולא הי' לשאול המתנות משום שהי' מתכוון להנאתו לאכול לישנא בחרדל לכך ביקש משמעי' שיזכה עיי"ש:

בד"ה לבר ממעלי יומא דכיפורי שיו"ט הוא וכו' היו אומרים שאינו כהן. נראה מדבריהם דהכוונה דמחמת שאינו נוטל מתנות יאמרו שאינו כהן אבל מדברי רש"י שלא ישתכח שם כהן והיינו דפריך ולפרוס ידי' ולא ישתכח שם כהן ולכך פירש"י שיפרוס ידיו כל השנה וממילא לא ישתכח שם כהן אבל לפי' התוס' שאין המתאספים אמרו שאיננו כהן אם כן הכוונה לפרוס ידי' בעיו"כ כדי שגם הרבים המתאספים ידעו שהוא כהן אבל ממה שיפרוס ידיו כל השנה אכתי אותן שלא ידעו יאמרו שאינו כהן כיון שיש להם הוכחה גדולה שאינו כהן ממה שאינו נוטל מתנות:

בד"ה אמר לי' רבא. רבא גרסינן דרבה כהן הוי. והנה לעיל אמר רבא בדק לן ר"י ופירש"י דרבא הי' כהן והוי להו לומר דגם לעיל גרסינן רבה ולא רבא וצ"ל דסבירא להו דלעיל אין הכרח דהי' כהן רק לנסות אמר להם אם יודעין הדין ועוד דבדק לן היינו לו ולאביי ואביי הי' כהן והי' מנסה לשניהם ועמ"ש לעיל בד"ה משקל:

פיסקא והמשתתף עמהן צריך לרשום ורמינהו וכו' סתם עכו"ם מפעי פעי. ראיתי לבאר כאן דברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות בכורים אשר המה תמוהין לכל מעיין ומקצת נמצא בטור שחלק עליו ונ"ל לבאר דבריו לנכון לפי הנראה לענ"ד וז"ל השוחט לעכו"ם ולכהן פטור מן המתנות והמשתתף עם הכהן צריך שירשום חלקו כדי שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא ציין חלקו חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שותף לו לפיכך אם הי' הכהן עומד במטבחים ונושא ונותן עמו אינו צריך לרשום והמשתתף עם העכו"ם אינו צריך לרשום שסתם עכו"ם מרבה דברים ומודיע לכל שהוא שותף ואעפ"י שאינו עמו בשעת מכירה עכ"ל ותמה עליו הטור דבגמרא כפי פירש"י משמע בהדיא דעכו"ם דוקא בעומד שם אין צריך לרשום וכהן אפילו עומד שם צ לרשום ובכ"מ כתב ליישב והוא תמוה דהא לא שאלו בגמרא על טעם הברייתא רק ורמינהו וסגי לי' ליישב דהך עמהן היינו כהנים דעלמא. ולדעתי נראה בכוונת הרמב"ם דהא מסיק סתם עכו"ם מפעי פעי והיינו דסתמן כך הוא וכהן צנוע הוא אבל וודאי יש עכו"ם דלא מפעי פעי דהא סתם עכו"ם קאמר והשתא ממילא ההפרש בין עכו"ם לכהן דעכו"ם אין אנו צריכין לשמוע ממנו מדבר שהוא שותף דסתמא כך הוא וכבר דיבר לפני הרבה בני אדם שהוא שותף אבל כהן צריך לשמוע מפיו שהוא אומר שהוא שותף והיינו שעומד שם ונושא ונותן עם המוכר ולהיפוך בעכו"ם הידוע לנו שאין דרכו להרבות בדברים לא סמכינן רק כשעומד שם ומדבר מן השותפות וזה שפסק הרמב"ם בכהן דוקא בעומד שם ומדבר עם הטבח המוכר דברים הניכרים שהוא שותף ובנכרי מן הסתם דיבר דדרכו להרבות דברים ואין אנו צריכין לשמוע ממנו בעת מכירת הבשר דמסתמא נודע מעיקרא והשתא אתי שפיר הך אוקימתא דמתניתין קתני כותי דומיא דכהן והיינו שאין דרכו להרבות דברים דהא קתני השוחט לכהן ולעכו"ם א"כ עכו"ם דומיא דכהן אבל בברייתא לא נשנו עכו"ם וכהן בחדא ושפיר יש לומר דבסתם עכו"ם וסתם כהן מיירי משא"כ במשנה ל"ש למיתני לכהן ולעכו"ם דכיון דכהן פטור א"צ לרשום דאין דרכו להרבות בדברים כ"ש סתם עכו"ם דדרכו להרבות דברים וע"כ בעכו"ם דומיא דכהן שאין דרכו להרבות דברים אבל בברייתא שפיר מיירי בסתם נכרי לכך אין צריך לרשום ואדרבא בברייתא הוי דומיא דפסולי המוקדשין דמוכחא מילתא כן בנכרי בסתם נכרי דמוכח מילתא אבל בנכרי הידוע לנו שאין דרכו להרבות בדברים לא מוכחא מילתא ולא הוי כמו פסולי המוקדשין וכהאי גוונא איתא ממש לעיל ריש חולין דמוקי ברייתא דקתני בין ביום בין בלילה באבוקה ומשנה בלי אבוקה ומפרש בגמרא דבברייתא יום דומיא דלילה דקתני להו בהדדי אבל במשנה נקט דומיא דסומא דהוא חושך לגמרי וכמו כן הכא כנ"ל.

אך מה שאני תמה בדברי הרמב"ם ז"ל מה שלא הרגישו מפרשי ספריו כלל חדא מה שנראה בדבריו דאי לא רשם חייב במתנות וזה דבר זר מאוד כיון דמן הדין פטור ואין צריך לרשום רק מפני חשד הוצרכו לרשום והיכי שייך לחייבו בלא רשם ואיזה חיוב שייך בדבר כיון דכל כמה שישנן בעולם הרי יכול לרשום ואי אינן בעולם הרי מזיק מתנות או שאוכלן פטור ועוד קשה דקאמר כדי שיניח המתנות בחלק של כהן שאם לא ציין חלקו [או כפי גירסת הר"ן סיים חלקו] חייב במתנות מפני שאין הכל יודעין שהכהן שיתף לו וכיון דמחמת חסרון ידיעה הוא למה לו להניח המתנות בחלק הכהן כל שמרשים שהכהן שותף דיו ואפילו שותף בחצי מתנות ואי סובר הרמב"ם דכל ששייך לישראל מתנות בחלקו חייב במתנות א"כ למה נתן טעם מפני שאין הכל יודעין שהוא כהן וצ"ע לכאורה להלום דבריו:

ומה שנראה לי בדעתו ז"ל דהתוס' הקשו במשנה דחצי ליפטר וחצי לחייב כמו גבי כוי בצבי הבא על התיישה וכן להיפוך דמחייבינן לי' חצי מתנות ותירצו דהתם שיות שבו חייב אבל הכא כיון דמקצת שיות פטור לא מחייבינן לי' חצי והרמב"ם ז"ל לא ס"ל תירוץ זה כלל רק דבאמת חייב בחצי מתנות רק אי נעשה שותף בכל הבהמה והכהן יקח בחלקו המתנות והוא יקח חצי בלי מתנות אז פטור שהרי אין לישראל שום מתנות כלל רק של כהן אמנם אף דמן הדין סגי בכך תקנו חכמים שירשום שיהא ניכר שהוא כהן שאין הכל יודעין שהוא כהן ויש חשש חשד אבל אי לא רשם בשביל זה לא שייך חיוב שהרי יכול לרשום ועוד שאינו רק מפני חשד אבל אי נשתתף עמו בפשיטות בכל הבהמה ולא ציין חלקו חייב במתנות כיון דיש לישראל בעת שחיטה חלק במתנות וזה שכתב הרמב"ם צריך שירשום חלקו שיניח המתנות בחלק הכהן שאם לא ניין חלקו [או כפי גירסת הר"ן תיים חלקו] חייב במתנות והיינו כשלא סיים חלקו כלל רק על מה שצריך לרשום ולא סגי בדיבור בעלמא משום שאין הכל יודעין שהוא כהן והך מפני חוזר על הרשימה לא כשלא ציין כלל דאז מדינא חייב במתנות מחלקו כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

שם הראש שלי וכולה שלך אפי' אחד ממאה בראש פטור. הרמב"ם ז"ל השמיט הך אחד ממאה בראש והטור ומחבר זכרו אפי' כל שהוא ובודאי כיון דתנא דברייתא נקט הך רבותא לא הוי לי' לרמב"ם להשמיטו וכן מדברי הרי"ף נראה שאין זה מעיקר ההלכה שהרי לא זכרו רק לסייע לר"ה דקאמר והלכתא כר"ה דאיתותב חייא בר רב מהך ברייתא ולהלכה הי' לומר דהלכתא כר"ה דשותף בראש ואפילו אחד ממאה פטור מן הלחי:

ונראה לי לפי מה שכתב הרמב"ם דהמשתתף עם כהן צריך לציין חלקו שיניח המתנות בחלק הכהן וכבר פירשתי דבריו לעיל דסובר כיון דקי"ל צבי הבא על התיישה חייב בחצי מתנות דשה ואפי' מקצת שה א"כ בכה"ג לא שייך לומר אפי' אחד ממאה שבו דא"כ ע"כ יש לישראל חלק במתנות דאי אפשר דאחד ממאה בראש יהא לכהן כל המתנות שבראש רק הך ברייתא אתיא כר"א דשה ואפי' מקצת שה לא אמרינן הילכך כל שיש לכהן חלק במתנות פטור הישראל לגמרי אבל הרמב"ם דפסק כחכמים דשה ואפי' מקצת שה ממילא השמיט הך אחד ממאה שבו כנ"ל:

שם וחטאת העוף. תימה על הרב בעל אבן עזרא שכתב בריש פרשת תזריע דהכהן לא הי' אוכל חטאת העוף והיינו משום שהוא במליקה ונעלם ממנו הך ברייתא דהוא מן כ"ד מתנות כהונה ועוד בכמה מקומות בש"ס ולכך אמר יחזקאל נבלה וטריפה מן העוף לא יאכלו הכהנים והיינו משום דס"ד כיון דאישתרי מליקה לגבייהו נבלה נמי אישתרי קמש"ל דנבלה לא:

שם איבעי' להו הראש שלך וכולה שלי וכו' בתר עיקר בהמה אזלינן וכו'. דוקא לגבי כהן ליפטר את הישראל מספקא לי' דילמא בתר עיקר בהמה אזלינן אבל היכי דעיקר בהמה של ישראל לא שייך למבעי לחייבו דמ"מ כיון דהמתנות שלו מה יתן הישראל כיון שאין לו והיינו דאמר לעיל הראש שלי וכילה שלך פטור מן הלחי אף דכל הבהמה של ישראל ומכל מקום יש לדקדק דעל כרחך צריך לומר דאי אזלינן בתר עיקר בהמה בעינן שתהא כל העיקר דאי במקצת סגי אם כן כיון שיש להישראל הראש הרי יש לו מקצת בהמה ועל כרחך דבעינן כילה עיקר לחייבו במתנות א"כ ממילא למה לי וכולה שלי אפי' הראש וכל הבהמה משל ישראל רק מקצת מן הבהמה של כהן יש להסתפק לפטרו אי בתר עיקר אזלינן כיון שיש לכהן חלק בעיקר ודוק ואפשר דאי רובה של כהן ופוטר הכל ואי רוב של ישראל הוי ככולה וחייב במתנות ולכך בעי דכולה של כהן או רובו דהוי ככולו דאי בתר עיקר בהמה אזלינן פטור ואי בתר חיוב אזלינן חייב כיון שהראש של ישראל כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

שם ת"ש וזה חומר בזרוע וכו'. תמי' לי הא עד כאן לא מיבעי' לן אלא באמר כולה שלי דעיקר בהמה של כהן אבל היכי שהם שותפין בגוף הבהמה ג"כ ומתנות של ישראל לא מיבעי' לן כלל וכ"ש כשרוב בהמה של ישראל עם המתנות א"כ אין ראי' מהך דהתם כלל דהא שותפות נכרי פטור מראשית הגז ונראה פשוט אפילו חלק שליש או רביעי פוטר אבל עכ"פ שותפות פוטר א"כ כה"ג בלוקח גז צאנו ג"כ פטור כיון דנכרי שותף בבהמה ובכה"ג במתנות אי המתנות של ישראל אף דכהן יש לו שותפות בבהמה כל שאין כולה של כהן חייב במתנות אבל כאן דעיקר בהמה של כהן אפשר דפטור וצ"ע ויתבאר עוד לקמן פרק ראשית הגז בפלוגתא דגזז ומכר ראשונה ושם יתבאר שיש לתמוה על כל הפוסקים שלא זכרו דשותפות נכרי פוטר מראשית הגז:

בתוס' בד"ה ועורות קדשים תימא וכו' והוי לי' למתנייא עם עשר שבמקדש. ורש"י ז"ל בב"ק (ד' ק"י) בד"ה ועורות קדשים מיישב זה דלא חשיב רק הנך דאי נפקי חוץ לקלעים מיפסלי ביוצא ע"ש ובאמת אין בזה כדי להעלות ארוכה דהתוס' הוכיחו דע"כ לא חשיב רק מקום שהגיע להם המתנה דאי מקום שיכול לילך לשם א"כ הוי לי' למיחשב בהדי הנך שבגבולין דפשיטא דהעור הי' יכול לצאת חוץ לירושלים וכן יש מהנך שבגבולין שהיו יכולין לצאת חוץ לגבול ולא נפסלו וע"כ דחושב מקום שזכה באותה מתנה ועשר שבגבולין הי' זוכה בהן בגבולין והנך שבירושלים היו זוכין בירושלים ועשר שבמקדש היו זוכין במקדש ושפיר קשיא להו לתוס' דהא עורות זוכין במקדש ולי נראה דעירות קדשים כיון שמתחלקין לאנשי משמר בכל ע"ש וחלוקה זו לא היתה במקדש בעזרה רק בחוץ שפיר מונה אותן בתוך ארבע בירושלים שאין הכהן זוכה בעור רק בשעת חילוק ונראה דמעיקרא במקדש לא נפקי לחולין בתוך העזרה כדי שלא יהיו חולין בעזרה רק אחר ההפשט תיכף מוציאו לחוץ ומתחלק בחוץ ושם זוכין בהם הכהנים דמתחלקין שם כנ"ל:

בד"ה או דילמא הא לא דמי כלל למתניתין וכו'. בפשיטות הוי להו להביא מינה ובה דהא הך בעי' קאי על הך מילתא דלעיל הראש שלי וכולה שלך ומיבעי' לי' בהיפוך אי בתר עיקר אזלינן וקשה בראש שלי וכילה שלך למה לא ניזיל בתר עיקר וחייב וע"כ דלענין לחייב הישראל לא שייך לילך בתר עיקר בהמה כיון שאין לו מתנות:

תוכן העניינים

תפארת יעקב על חולין חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה