תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קלב:
בגמרא אמר רב אושעי' בבא לידי כהן ומכרו לישראל במומו. כבר כתבתי שאין צורך לומר דכולן בעלי מומין רק הבכור נתערב כשהוא תם במאה ודינו דצ"ט לו ואחד לכהן וכולן ירעו עד שיסתאבו ואז שוחטין אותם ואי נפל מום באותו שביד כהן ומכרו לישראל במומו אז אפילו לר"מ אי הן ביד אחד פוטרין אחד דאחד מהן וודאי פטור דהא אין הכהן יכול לבוא מב' כחות דכבר קיבל בעד הבכור מעות ואי מכרן למאה כולן פטורין כיון דאחד וודאי פטור כל אחד מדחה לי' ולר"י אפילו לא מכרו לישראל כשהן של אחד אחד פטור מכח אינו זוכה כזוכה ואי מכרן לק' כולן פטורין כיון שיש אחד דפטור וודאי רק רב אושעי' מתרץ משום דסתם מתניתין ר"מ שיהא אתי שפיר לר"מ ג"כ לכך מוקי לה שמכרו לישראל ודע דנראה לי ברור דהא דמאה שוחטין דכולן פטורין אם בא ליד כהן ומכרו לישראל היינו דוקא כשהיו מתחילה של אחד ומכרן למאה אבל אי מתחילה היו שייכים למאה כיון שהשאר לא הי' להם בכור כלל ונתחייבו במתנות מאיזה צד יהיו פטורין בשביל שאותו שהי' לו בכור נתן לכהן וחזר ולקח ממנו רק דמיירי שהיו שייכים לאחד ומכרם לק' דכל שהי' אחד פטור בוודאי כולן פטורין כנ"ל ברור בזה:
שם זאת אומרת הדין עם הטבח. לעיל מפרש בגמרא דילפינן לה מזובחי הזבח וכן לעיל יליף דשותפין חייבין מזובחי הזבח. ויש להסתפק אי בן פקוע חייב במתנות או לא אי נימא כיון דאינו טעון שחיטה אינו חייב במתנות או דנימא כיון דפודין בו פטר חמור דכיון דרהיט ואזיל שה קרינן בי' א"כ כיון דכתיב אם שור אם שה והא מיקרי שה ממילא חייב במתנות והי' נראה לי דמזובחי הזבח נילף דוקא בטעון שחיטה חייב במתנות אבל בגמרא משמע בכמה מקומות דדרשינן זובחי הזבח למילתא אחריתי וכן לקמן לענין טבח כהן דחייב דרשינן מינה. מיהו ראיתי בתוספתא פרק בהמה המקשה קתני בהדיא דפטור מן המתנות לרבנן דלא בעי שחיטה והיינו מהך קרא זובחי הזבח דמי שטעון זביחה חייב במתנות ומי שאינו טעון זביחה אינו חייב במתנות מיהו במשנתנו לעיל פרק בהמה המקשה לא הוזכר פלוגתייהו דר"מ ורבנן רק לענין או"ב אבל מתנות לא הוזכר כלל ואדרבא משמע בגמרא שם דלא פליגי רק לענין אכילה ואותו ואת בנו כיון לשחוט לאכול הוי מידי דאכילה אבל מתנות לא שייך מידי דאכילה כיון שמותר לאכול מבהמה שלא הורמו מתנות ואפי' המתנות עצמן אין בהם איסור רק צריך לשלם לכהן או ליקח מדעת כהן אבל לא שייך בזה איסור אכילה גם אני מסתפק מאוד אי חייב מדרבנן במתנות כיון שטעון שחיטה ונראה דאפי' מדרבנן פטור דלא שייך מראית העין במתנות גם לא שייך שהפסידו מעות השוחט מפני מראית העין ליתן לכהן דבר שאינו מגיע לו כלל ועמ"ש בתוס' בד"ה כשהוא ואין להאריך כיון דבלא"ה נהגו במתנות כר' אילעי:
שם כשהוא אומר מאת זובחי הזבח עפירש"י והתוס' השיגו על פירושו ועמ"ש בתוס' בד"ה כשהוא דדברי רש"י ז"ל עולין יותר יפה מפירוש התוס' וקושית התוס' כתבתי ליישב שם:
שם והא תניא בד"א במצות לא תעשה. ברייתא זו היא קשי הבנה מאד דכפי הנראה עיקר החילוק הוא דכל שכבר עבר אין עונשין יותר רק כפי האומד וביד ב"ד הוא מסור אבל אי לא עבד ורוצה לעבור מכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים ואין הפרש בין מצות לא תעשה או עשה שהרי עשה שכבר עבר ג"כ אין מכין אותו עד שתצא נפשו ואם יש במציאות לא תעשה שאנו יכולין להפרישו כגון כהן העומד במקום בית הקברות בוודאי מכין אותו עד שיצא ואין הפרש בין עשה ללא תעשה גם מגומגם מאד מה שפירש"י כגון כרת או מיתה גם פי' במצות עשה שאין בה חסרון כיס כ"ה ואמת שכבר נמצא להפוסקים ראשונים ואחרונים מחלוקה רבה בענינים אלו אבל מדברי כולם לא נתבאר לנו פי' מספיק בלשון הברייתא הזו ונראה לי דסובר רש"י ז"ל דוודאי מצות לא תעשה דינו כמו עשה ולא אימעט רק לא תעשה שיש בה כרת או מיתה דבזה אין אנו מחויבין להכותו להפרישו עד שיקבל עליו שלא לעשות דקם לי' בדרבא מיני' ואין אנו מזדקקין לו אבל בלא תעשה דעלמא ואפילו עשה שפיר מכין אותו עד שיקבל לקיים ונקט מצות עשה לרבותא דאפילו לקיים עשה מכין אותו עד שיקבל עליו ומה שפירש"י דלית בי' חסרון כיס היינו לפי שאמרו בירושלמי ריש מסכת פאה דלא חייבה תורה לקיים מצות עשה רק אי יש לו ולא לחזור על הפתחים הילכך עשה שיש בה חסרון כיס גדול אין מזדקקין לו דשמא קשה עליו ואין ביכולתו לקיימה כנ"ל:
בתוס' בד"ה כשהוא אומר וכו' ואפילו כהן. דבריהם אינם מובנים דהיכי ס"ד דכהן שישחוט בהמותיו של ישראל יפטר הישראל מן המתנות וא"כ עבד כנעני שישחוט ג"כ פטור האדון מן המתנות וכן לוי ובטלת כל תורת מתנות דכל אחד ישחוט ע"י עבדו ושפחתו ויפטר מן המתנות גם מה שהקשו דאטו ג' שבתות כתיבי בקרא לק"מ דהקפידה תורה שכל שהוא טבח לא שוחט במקרה חייב במתנות רק כהן שאינו טבח רק שוחט לעצמו פטור וכל שאינו שוחט שלשה שבתות לא מיקרי טבח רק שחיטה מקרית גם מה שהקשו דלמה לא ידע ר' טבלא מזה גם כן לא קשיא דוודאי תנא דמתני' דסבירא לי' השוחט לכהן פטור לא ס"ל הך דזקני דרום מדלא זכרו כלל ג' שבתות והי' ר' טבלא סובר כתנא דדין רק ר' יהושע ב"ל סובר כזקני דרום אבל אי היתה תקנת חכמים אם כן פשיטא דהיתה התקנה מעולם ולמה לא ידע ר' טבלא כיון דליכא מאן דפליג בהא ועוד היכי שייך דתקנו תקנה משום שלא ירגילו ליתן לכהן ונהי דיש לתקן להפסיד השוחט שלא ירגילו אבל לא שיאכל אחר וחדי מה שאינו מגיע לו הי' להם לתקן שיתן צדקה לעניים ולפי זה ג"כ אין ראוי לחייב בן פקוע במתנות דלא יתקנו רבנן שירויח כהן מה שאין מגיע לו כנ"ל:
בגמרא זרוע לאחד פירש"י מתנות כהונה כך הוא נחלקת וכו'. משמע לכאורה דכך ראוי לחלוק המתנות להרבה כהנים לכל אחד כדי נתינה ולא ליתן הכל לאחד ואולי משום דכתיב וזה יהי' משפט הכהנים אבל באמת הא ליתא דהא כתיב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה ש"מ דיכול ליתן כולם לאחד רק ר"ח קמש"ל דאי בא ליתן להרבה צריך שיתן לכל אחד כדי נתינה ופחות מזה אינה נתינה אבל כ"ש שיכול ליתן הכל לאחד וכן מבואר ברמב"ם ז"ל להדיא וכך הוא ג"כ דעת רש"י ז"ל:
שם אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותי' וכו' ואמר רבב"ח וכו' כאילו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותי'. לא ידעתי היכי יאמר רבב"ח משמי' דר"י שני מימרות כאלה דפשיטא דלא הי' לו לומר רק כאילו אוכל טבלים והי' נראה לומר דרבב"ח שמע כאילו אוכל טבלים וסובר דלית הלכתא כוותי' בהא ולכך קאמר מעיקרא משמע דאסור לאכול והדר קאמר דר"י אמר דהוי כטבל ולית הלכתא כוותי' ולפי זה לא אידחי הך דר"י רק לענין טבל אבל איסורא איכא מיהו דעת הפוסקים דהכל נדחה דאיסור נמי ליכא ועמ"ש לעיל פרק א"ט בזה בתוס' שם:
בתוס' בד"ה כאילו אוכל טבלים. ממש וכו' נתינה נתינה מתרומה. ואינו נראה כלל דלא ילפינן רק לשאר דברים אבל לא שייך שיהא טבל רק דבר שיכול להיות תרומה אבל כאן המתנות במקומן הן לא שייך שיהא הבשר טבל ודוק:
בגמרא מתנות כהונה אין נאכלין אלא צלי וכו' למשחה. תמי' לי מאוד דלא שייך רק במתנות שהם קודש כהנך דחשיב פרשת קרח כפירש"י אבל הזרוע והלחיים דהן חולין גמורין ומותר להאכיל לכלבים ולנכרים היכי שייך שיהא בהם קדושה שלא יאכלנו הכהן רק צלי כדרך שהמלכים אוכלין תדע דאפי' הנך דחשיב פרשת קרח לא שייך לומר רק בחטאת ואשם ותרומה וכדומה אבל פדיון בכור פשיטא דלא שייך למשחה וה"ה זרוע ולחיים ויגעתי מאד לתרץ אפי' בדוחק ולא מצאתי רק לומר דר"ח חולק על הכל וסובר דיש בהם קדושה ואסור לכהן להאכילם לנכרי או לכלבים וצ"ע:
בתוס' בד"ה אין נאכלין אלא צלי וא"ת דבפרק כל התדיר וכו'. ולדעתי יש ליישב דשם אמרו ובכולן הכהנים רשאין לשנות ופריך הגמרא מ"ט וקאמר דכתיב למשחה לגדולה ויש להבין מ"ש דכאן קאמר דמשום גדולה מוכרח לעשות כן ולא באופן אחר ושם קאמר דרשאין לשנות גם מה פריך מ"ט מה ס"ד שלא יאכל צלי שלוק ומבושל ונראה לי דהכוונה דעיקר השינוי הוא לתת לתוכן תבלין דס"ד שיתבשלו לבדן לא בתערובת דבר אחר דמבטל קצת טעם הבשר דאוכלים קדשים מצוה וצריך שיהא טעמו בעין בלי שינוי קמש"ל דלאו דוקא צלי דאוכל הדבר בלבדו דרך גדולה דמותר רק שלוק ומבושל לתת לתוכן תבלין דשלוק ומבושל לא הוי דרך גדולה רק בתבלין ומותר משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלין וזה שאמרו במשנה לתת לתוכן התבלין ולפי הענין הוי לי' למיתני ולתת לתוכן תבלין ולהנ"ל ניחא, דיכול לאכול שלוק ומבושל לתת לתוכן תבלין אבל בלא תבלין אינו למשחה וכאן לא בא לאפוקי רק שלוק ומבושל לבדו שאינו למשחה כנ"ל פשוט ודוק:
בגמרא כל כהן שאינו מודה בעבודה. פירש"י שאמר בלבו דברי הבל הן ולא ציוה המקום להקריב קרבנות אלא משה בדה מלבו וכו'. ותמי' לי מאוד דהא זה אפיקורס גמור הוא והוי מן המורידין ולא מעלין שהרי אומר אין תורה מן השמים ואפי' אות אחת ואפי' יאמר כן על דבר אחר בתורה לא בעבודה הוי כעכו"ם ובודאי אין לו חלק בכהונה ואולי כוונתו כיון דממונו אסור דילמא אית לי' בנין דמעלי א"כ דיכול להאכיל מחלקו לבני ביתו ואפי' בקדשי קדשים לזכרי כהונה הקטנים א"כ אי הי' רשע כזה בשאר מצות ואפי' אפיקורס לא היו מונעין חלקו בשביל בניו אבל אי אינו מודה בעבודה גזירת הכתוב הוא שאין לו חלק כלל ואפי' בניו אין נוטלין מצד אביהם רק כשהן גדולים וכשירים אבל קשה מאוד לומר דלכהן כזה נתכוונו שהוא כעכו"ם גמור לכל דבריו גם יש לדקדק שאמר כל כהן שאינו מודה בעבודה והוי לי' לומר כל כהן הכופר בעבודה ולשון שאינו מודה משמע שלא נראה ממנו הודאה והיינו דהכהן צריך ליתן הודאה לשבח הקב"ה שבחר בו לעבוד עבודתו ויזדרז לעבוד העבודה וכל כהן שאינו נראה ממנו כך ומשמיט עצמו ואין העבודה חשובה בעיניו להזדרז לעבוד אין לו חלק בכהונה דכתיב המקריב את דם השלמים היינו מי שמזדרז שיהא הוא המקריב והעבודה יקרה אצלו ונותן שבח והודאה על שזכה לעבוד עבודת הקודש:
בתוס' בד"ה ולאו מילתא הוא הוי מצי למימר מדאמרי' בריש פירקין וכו' משמע מחזיק אפי' אינו בקי. לא נתבררו לי דבריהם דהא שם אמרו מנין שאין נותנין מתנה לכהן ע"ה וכו' שאינו מחזיק בתורת ד' אין לו מנת אלמא דמחזיק ואינו מחזיק הכוונה ע"ה ואינו ע"ה א"כ הוי ממש בקי ואינו בקי ועמ"ש בתוס' בד"ה היציקות: