תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קלב.
בגמרא מטונך אהרן ובניו כתובין בפרשה פירש"י הקרב אותה בני אהרן. והוא תמוה דמה ענין זה להקרבה פשיטא דאין כהנת מקרבת קרבן ויותר הוי לי' לפרש מקרא והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו אבל מ"מ לא נמלטנו דמה ענין זה לזה לענין וכל מנחת כהן שנאמר אפי' כהנת וכ"ש דלא שייך לומר שהגיעו ונראה לי דהכוונה דדוקא במילתא דשייכא בה הוי לה ככהן ואמרינן אפי' כהנת אבל במנחה דלא שייכא בה כלל דקדשי קדשים היא דאינה נאכלת אלא לאהרן ובניו דהיינו זכרי כהונה ממילא כהנת הוי כזרה גמורה לענין זה הילכך אפי' פנוי' לא מיקרי כהנת לענין זה וכן מוכח ברמב"ם [דלא כנראה מפירש"י סוטה (דף כ"ג) מנחת כהנת נאכלת בנשאת לישראל] להדיא ומה דמייתי רש"י מקרא בני אהרן להקרבה לא נתבררו לי וברור כמו שכתבתי:
שם והלכתא כרב אדא בר אהבה לוי' שילדה בנה פטור מה' סלעים. פירש"י ולאפוקי מר"פ וכו'. ודבריו דחוקין מאוד דהעיקר חסר ואין משמעות בלשון זה דלא כר"פ דהא ר"פ ג"כ מפרש דברי ראב"א ויען כי הסוגיות בבכורות (דף ד' ודמ"ז) תמוהין מאוד לכאורה צריך אני להאריך קצת בזה חדא דבדף ד' שם מקשה לוי' לא תפקע ומשני כמר ברי' דר"י משמי' דרבא ובדף מ"ז מקשה מעיקרא אי דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב ומשני מר ברי' דר"י מכח פטר רחם כדמשני (בד"ד) וקשה כיון דלא ס"ד מפטר רחם למה לו להזכיר מלמשפחותם לבית אבותם דהא בלא"ה למה בנה פטור הא לא הפקיעה במדבר. ועוד קשה לר"פ כיון דלית לי' הך דבפטר רחם תלה רחמנא תיקשי לי' הא לא הפקיעה לוי' במדבר ואי נימא דלר"פ לא קשיא כלל דלאו מחמת לוי' פטור רק מצד העכו"ם פטור א"כ מ"ש לוי' אפילו ישראלית תפטור ועוד כיון דלר"פ לא קשיא כלל כדפריך לוי' לא תפטר אלמה אמר ר"ח לישני' כדר"פ וע"כ דלר"פ נמי קשיא ש"מ דמצד לוי' פטור וקשה הא לדידי' לא אמרינן בפטר רחם תלה רחמנא ואכתי למה תפקע:
לכן נראה לי דוודאי כל ששמענו דלוי וכהן פוטרין מק"ו מ"מ כל שיש צד לוי' פטור אפילו לא הפקיעה במדבר ואין אנו למידין מק"ו רק דלויות פוטר רק דקושיתו היתה מכח דלמשפחותם לבית אבותם כתיב והוי כישראל גמור ואין כאן שום צד לויות ולפי זה הך קושיא רק אי איעבר מישראל דהוי ישראל גמור מכח האב אבל אי איעבר מעכו"ם דלית לי' אב כלל שפיר בתר אימי' שדינן לי' דהיא לוי' ושפיר בנה פטור כמו לוי והיינו דאמר ר"פ התם לא מיבעי' למ"ד אין מזהמין והולד כשר גמור דפטור דאין כאן צד אחר רק לויות רק אפילו אי מזהמין מ"מ העיקר בתר אימי' שדינן ופטור מצד לוי' אבל ישראלית שילדה העיקר הוא אמו ומצד אמו חייב ואהא משני בפטר רחם תלה רחמנא ואפילו אביו ישראל שדינן לי' בתר אימי' כיון דבדידה הדבר תלוי בפטר רחם ולפי זה יש לומר דר"פ לא פליג אמר ברי' דר"י בסברא דפטר רחם רק אי האב ישראל דלבית אבותם כתיב ולא משגחינן על צד דידה אבל כשאין כאן כלל לא אמרינן דלא משגחינן במה שהיא בת לוי דבת כישראלית היא ואי הוי מפקעת ע"כ משגחינן בצד דידה ג"כ אבל כיון דלא הפקיעה מנ"ל דבת לוי יש בה ענין לויות ובזה שפיר אמרינן דבפטר רחם תלה רחמנא הכלל בזה דקושית הגמרא בכורות (ד"ד) הוא בין לר"פ בין למר ברי' דר"י דס"ס למה תפקע לוי' כיון שלא הפקיעה במדבר מנ"ל ליתן לה צד לוי' דילמא לוי' כישראלית לגמרי ואין אני קורא בה שם לויות כלל ומשני מכח פטר רחם ולפי שלא הוזכר פטר רחם רק בדברי מר ברי' דר"י קאמר משמי' אבל ר"פ מודה לו ג"כ כשאביו עכו"ם וניחא לתרווייהו והשתא כיון דמקשינן התם על ר"א ב"א ממתניתין ס"ד דבאמת נדחו דבריו מהלכה מחמת קושיא זו קמש"ל דהלכה כדבריו דבכל גוונא פוטרת ולא נחית הכא כלל לפלוגתא דר"פ ומר ברי' דר"י כנ"ל:
והשתא ניחא (דבד"ד) לא הוזכר למשפחותם לבית אבותם משמע דבלא"ה קשה (ובדף מ"ז) מקשה מכח למשפחותם לבית אבותם ולהנ"ל ניחא דוודאי לולא הך סברא דפטר רחם בלא"ה קשיא מנ"ל דיש חשיבות לנקבות לויות שנאמר כיון שפוטר לוי גם לוי' פוטרת וממילא כיון דלא הפקיעה במדבר אינה פוטרת שאין על נקבה שם לויות רק כישראלית דלעלמא חשובה ואינה מפקעת והוצרך לתרץ מכח פטר רחם דחזינן דעיקר חיוב בדידה תלוי' ולוי פוטר ש"מ דמצידה ג"כ פוטרת דאי אין עלי' שם לויות כלל ואינה פוטרת לא הי' הכתוב אומר שיפטור לוי כיון דמצידה אין שום פטור ומזה מוכח דגם בדידה שייך לויות וניחא לדברי הכל אבל לולא פטר רחם לא הוי ניחא אפי' איעברה מעכו"ם דמאיזה צד נימא לויות בדידה לפטור רק ר"פ דלא שייך זה רק היכי דליכא צד אב אבל היכי דאיכא צד אב צד אם אינו כלום ומדבריו דר"י סובר אפי' איכא צד אב והגמרא לא רצה רק לשנות דבפטר רחם ולא קשיא לראב"א למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' (ובדף מ"ז) דבעי לומר דאיעברה מישראל הוצרך להקשות מצד לבית אבותם דלולא זה הוי אזלינן בתר אם מכח פטר רחם ומשני דאפי' אב ישראל מ"מ פוטר צד האם ור"פ לא ס"ל כך רק שאין אם פוטרת רק בליכא צד אב דהיינו מעכו"ם אבל באיכא צד אב אין צד אם כלום:
ודע שיש מקום דקדוק בדברי ראב"א אי באיעבר מישראל למה הפטור בהבן עצמו כיון דאיכא אב וחיוב הפדיון על האב, הוי לי' לומר האב פטור מלפדותו או ישראל שהוליד בן מלוי' פטור מה' סלעים ולר"פ ניחא אבל למר ברי' דר"י קשה וצריך לומר משום דעיקר הפטור מצידה נקט הכי וממילא לא הי' יכול לומר דהיא פטורה דלעולם אין על האם חיוב לכך נקט בנה פטור. ויותר נראה דכ"ע אית להו דר"פ ולא פליג מר ברי' דר"י רק על מה דס"ל לר"פ דלא מיירי רק באיעבר מנכרי דמישראל נמי דינא הכי והשתא שפיר קאמר לוי' שילדה בנה משום דמיירי בכל גווני בין באיעבר מישראל בין באיעבר מנכרי:
בתוס' בד"ה דבי ר"י נראה וכו' ומיהו אפשר וכו'. מעיקרא כתבו כ"ש דיהבי לה ותיכף כתבו ומיהו אפשר דלא יהבינן לה ונראה לי דכוונתם דמעיקרא הוי ס"ד כיון דאכלה יהבינן לה ג"כ והדר כתבו דאפשר דלר"י רק אוכלת בתרומה אבל לא יהבינן לה וכבר כתבתי לעיל דמי שאוכל מחמת קנין כספו סברא שלא ניתן להם רק אוכלין מחמתו והכהן מאכיל אותם אבל קטן דהוא עצמו שפיר נותנין ולפי זה אפי' בת כהן שאינה אוכלת מחמת קנין כספו נותנין לה ומ"מ יש להסתפק בבת כהן כי אולי הטעם דלא גרעה תורה בתו מעבדו ונראה דאי אמרינן כהן ואפי' כהנת יש עלי' שם כהנת וראוי ליתן לה אבל אי נימא ולא כהנת אין ליתן לה ואינה אוכלת רק כמו עבדו ושפחתו כנ"ל:
בד"ה רב כהנא וכו' בפדיון הבן. שם כתבו התוס' דשקיל בשביל אשתו ולפי זה גם בפדיון הבן אמרינן כהן ואפי' כהנת אבל בעיקר הפדיון גבי בכורי מדבר כתיב ונתתי הכסף לאהרן ובניו משמע דרק מזכרי כהונה פודין ולא מכהנת:
בגמרא ת"ר הזרוע עד סוף הסוגי' הדין עם הטבח. הקושיות הנופלות בסוגי' זו רבו למעלה חדא כיון דעיקר קושית הגמרא הוא משום דקי"ל כר"פ לעיל פרק או"ב א"כ היכי קאמר בשמו של ר"י דלא כר"פ גם דברי רבין מן הברייתא שהביא תמוה לכאורה שאמרה הברייתא שור מת"ל אם שור לרבות את הכלאים שה מת"ל אם שה לרבות את הכוי והשתא הנך כלאים דמרבה מאם שור ע"כ שור וחי' דשום שה ועז לא שייך בכלאים א"כ ממילא נלמד שה ג"כ ולמה לי אם שה ועוד כיון דהנך כלאים ע"כ שור וחי' א"כ מ"ש דגבי שור קרי לי' כלאים וגבי שה קרי לי' כוי בשלמא לעיל דקתני נוהג בכלאים וכוי ניחא דכלאים עז ורחל וכוי בהמה וחי' אבל כאן דנקט כלאי שור ע"כ הכוונה בהמה וחי' א"כ היינו הך דשה ולמה קרי לי' גבי שור כלאים וגבי שה כוי. ועוד דמקשה ור"א האי אם למה לי ומשני מבעי לי' לחלק וקשה מ"מ האי אם שור למה לי הא לחלק ידענו מאם שה גם יש לדקדק בהך ת"ר דהא ע"כ כלאים דנקט ת"ק היינו כלאים הבא מעז ורחל דאי מבהמה וחי' היינו כוי א"כ למה לי' לר"א להזכיר כלאים מן עז ורחל דהיינו הך דת"ק וכיון דלא פליג רק על בהמה דהיינו כוי לא הוי לי' לומר רק כוי אין נוהג בו:
לכן נראה לי ברור דרבין בשם ר"י לא בא לחלוק על דברי ר"פ על מה דסובר דאינו חייב רק בחצי מתנות רק ר"י לשיטתו ביומא גבי חצי שיעור דכוי ברי' בפני עצמו הוא והשתא ברייתא זו, מתפרשת כפשוטו דת"ק ור"א פליגי בתרתי חדא דנוהג בכלאים והיינו בין כלאים בהמה ובהמה בין כלאים מבהמה וחי' רק מבהמה ובהמה חייב כל המתנות ובהמה וחי' חייב חצי אבל עכ"פ נוהג מתנות ור"א פליג דאינו נוהג רק בכלאים מבהמה ובהמה דהיינו שה ועז וכר"פ פרק או"ב והדר פליג על מה דסובר ת"ק דכוי נוהג בו מתנות דהיינו ברי' בפני עצמו דרבי קרא מאם שה ס"ל לר"א דאם לחלק ולא רבי כוי דהיינו ברי' והך ברייתא דמייתי רבין כפשטא דאם שור לרבות כלאים מבהמה וחי' ואם שה על כוי דהיינו ברי' דליכא למימר על כלאים דכבר איתרבי מאם שור וע"כ על כוי והשתא הא דפריך ור"א האי אם מאי עביד לי' רק על חד אם דקרא קשיא לי' דאי לא הוי כתיב אם כלל לא הוי ידעינן שום כלאים והוי ס"ד דרק במין שלם חייבה תורה לא במין מעורב דהא חזינן דחלוק כלאים אפי' משתי מיני בהמות לענין קרבן וגם לכמה דברים בעינן קרא לרבות כלאים אפי' ב' מיני בהמה, רק חד אם קשיא לי' ומשני דתבעי לי' לחלק וצריך חד אם לחלק וחד אם דשה על כלאים מעז ורחל והכל ניחא ושפיר קי"ל כר"פ ומ"מ דברי רבין בשם ר"י אתיין שפיר כנ"ל:
בתוס' בד"ה וא"א וכו' בההוא דלעיל ניחא לי' טפי דלא קתני חייב רק נוהגין. ואינו מיושב לפע"ד לנכון דמ"מ מאי משני איידי דקתני חלבו ודמו דלא מיתני לי' וכו' מ"מ ל"ל לתנא למינקט בלשון חייב הוי לי' למיתני בכלהו נוהגין והוי ניחא כל חד כפי מה שהוא:
במשנה בכור שנתערב במאה. נראה לי דמיירי בתמימים שנתערבו ודינן שירעו עד שיסתאבו וראשון ראשון שנופל בו מום שוחטין אותו ובזמן שהן של מאה כולן פטורין דכל אחד מדחה לי' ושל אחד אינו פטור אלא אחד ודברי התוס' בזה לא נתבררו לי כלל ועמ"ש בתוס' בד"ה בזמן ויתר דיני המשנה יתבאר בגמרא בס"ד:
בגמרא ואמאי יבא עליו כהן משני צדדים. משמע דהקושיא בזמן שמאה שוחטים ובאמת גם באחד שוחט קשיא דקתני פוטרים לו אחד דאפי' אחד לא פטרינן רק אחד מחייבין ליתן כולו לכהן דאחד וודאי לכהן והשאר כולן חייבין במתנות ולפי מה דמשני דכהן מכרו לישראל במומו ניחא סיפא ג"כ דשפיר פוטרין לו אחד דהיינו משום חד בכור שביניהם אבל לפי מה דס"ד דמקשה קשיא רישא וסיפא רק לפי דרישא מיירי קודם נקט הקושיא מרישא כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אמאי:
בתוס' בד"ה בזמן. ע"כ כשכולן בעלי מומין איירי וכו ומדנתערב ואין מכירין בו א"כ גם האחרים בעלי מומין הם. דבריהם תמוהין לפע"ד חדא דאף לפי הבנתם אין צורך לומר דכולן בעלי מומין רק שהי' הבכור בלבדו שרוע קלוט ולאחר שנשחטו חתכו הרגליים וממילא הם מעורבים וליכא למימר דמשמע להו דנתערבו קודם שחיטה דאי לאחר שחיטה הוי לי' למיתני בזמן שמאה שחטו כולם ומדתני שוחטין ש"מ דקודם שחיטה נתערבו אבל הוא תמוה דא"כ תיקשי לתנא עצמו למה לי' לומר דנתערבו קודם עד שנצטרך לומר שהי' בכולן מומין שווין עד שאין מכירין הוי לי' למיתני בנתערבו אחר שחיטה ולא הי' כאן רק בעל מום אחד וכ"ש אי נימא דמותר לומר לנכרי להטיל מום בספק בכור שאינו ראוי להקרבה א"כ שפיר מצי מיירי שנתערבו קודם שחיטה תמימים ואח"כ מטילין בהם מומים ע"י נכרי להתירן לשחוט אבל כל זה אינו מהצורך כלל דבלא"ה אתי שפיר בפשיטות כמו שכתבתי וכן פ"ב דבכורות בשתי רחילות אחד לו ואחד לכהן ופליגי ר"מ ור"י ומיירי שנפל בהם מום דקתני התם ירעו עד שיסתאבו וע"ש פירש"י והכא נמי פשוט הוא שנתערב בכור תם במאה תמימים ורועין עד שיסתאבו ושוחטין אותם וכן משמע בפירש"י כאן שלא זכר כלל במשנה שהם בעלי מומין וכן בגמרא משמע דלא ס"ד כלל שנתערבו מחמת שהן בעלי מומין רק רב אושעי' חידש מחמת קושית המקשן דכהן מכרו לישראל במומו ודו"ק:
בד"ה וצריך לרשום וכו' וא"ת וכו'. כוונתם דמהו הכוונה לרשום וכי ברשימה זו נדע לזה כתבו דהיו רגילין לרשום בסי' בשר הפטור לכך גם בזה סגי באותה רשימה אבל מדברי הרמב"ם בפי' המשנה ובהלכות יש פי' אחר בזה ולפי דעתי לא קשיא הך וא"ת שהקשו ונראה לי ביאור קו' לפי שאמרו לקמן פרק ראשית הגז דשותפות עכו"ם פוטר לכ"ע א"כ מתנות ג"כ פטור בשותפות רק בשותפין ישראלים למד מן תרומה או מן זובחי הזבח אבל שותפות עכו"ם פטור וודאי וה"ה כהן לזה כתבו להקשות דנימא דשותפות אינו פוטר רק מחלקו של כהן אבל חלק הישראל חייב ואי דנימא דחצי לא חייבה תורה כמו חצי כופר וכדומה הא במתנות חייבי חצי בכוי ואהא תירצו דהתם הכל מחויב כל שיות משא"כ הכא חצי שה לא אמרינן:
בד"ה אמאי בפ"ב דבכורות וכו'. פשוט הוא דהיינו דוקא התם שנתן אחד לכהן שניהם פטורין מן המתנות אותו שביד כהן וודאי פטור ואותו שביד ישראל ג"כ פטור שעשו אינו זוכה כזוכה אבל הכא בזמן שאחד שוחט כולן צריך ליתן אחד לכהן והשאר כולן חייבין ול"ש כלל לומר פוטרין לו אחד רק אי בא ליד כהן אז לר"מ דלית לי' דעשו אינו זוכה כזוכה אם הם של אחד אין פוטרין לו כלום וכן אי מכרם למאה כולן חייבין רק אי חזר ומכרו לישראל אז לר"מ אחד פטור וכולן חייבין ואי מכר כולם למאה כולן פטורין כיון שיש אחד דוודאי פטור ולר"י אין צריך כלל דמכרו לישראל רק כל שבא אחד ליד כהן אחד מן הנשארים פטור וכולן חייבין ואי מכרם לק' כולן פטורין שכל אחד מדחה אותו דשלו הוא הפטור ועמ"ש ע"ב: