תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קלא.
בגמרא דאתו לידי' בטבלייהו. משמע מפירש"י ותוס' דעל מה שמדקדק הא משעת הרמה חייב אין הכוונה שנשארה התרומה והוא תרם ממש רק דאתו לידי' בטבלייהו וקרי לי' הרמה והוא דחוק מאוד דהתנא יאמר משעת הרמה ויהא הכוונה דאתו לידי' ולא הורמו כלל ולעיל שפיר משני הכי דלא נזכר הרמה כלל משא"כ כאן ועוד דלא שייך אשר ירימו דקרא שלא הרים כלל רק אתו לידי' ועוד יתבאר בתוס' מה שיש לדון בזה. לכן נראה לי דהכוונה דבאה לפטור מתשלומין באוכל טבל היינו דאתו לידי' והוא טבל ואכלו פטור ומשעת הרמה חייב כיון דאתו לידי' ואי קשיא פשיטא לא קשיא כלל דעיקר הברייתא היא לומר דקודם הרמה פטור אפי' אתו לידי' עד שיתרום אז חייב כיון דאתו לידי' ומה שאמר דסובר כמי שהורמו דמיין משום דאי ס"ד דבעלמא נמי כמי שהורמו דמיין מקמש"ל קרא דפטור באכל טבל אפי' אתו לידי' דהא בעלמא נמי לאו כמי שהורמו דמיין ומעיקרא נמי הוי מצי להקשות מרישא מקמש"ל דפטור הא בעלמא נמי פטור דטפי קשיא לי' מאחר הרמה דקתני בהדיא דחייב וכאן דבא לתרץ דאתו לידי' הוצרך לומר דסובר לא הורמו כמי שהורמו ומ"מ כאן פטרה תורה מתשלומין ועמ"ש בתוס':
בתוס' בד"ה דאתו לידי' בטבלייהו. ומשעת הרמה ואילך היינו מכי אתו לידי' אפילו בטבלייהו וכו' וא"ת וכו' עד סוף הדיבור. כל דבריהם מראש ועד סוף תמוהין לפע"ד ראשונה מה דמשמע בהדיא דכוונת הש"ס ליישב דמשעת הרמה לאו דוקא אלא מכי אתו לידי' חייב אפילו לא הורמו א"כ תיקשי נהי דשפיר מתרץ משעת הרמה היינו מכי אתו ליד כהן בטבלייהו אבל ברייתא עצמה קשה דקתני מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו טבלים פטור וכו' א"כ ע"כ דהכוונה דלא אתו ליד כהן דאי אתו ליד כהן היינו משעת הרמה ואילך דחייב א"כ דלא אתי לידי' למה לי' טבלים אפילו אכל התרומה עצמה פטור דהרמה לא מהני מידי דהוי מזיק מתנות כהונה רק אתו לידי' דוקא ואז אפילו אכל טבלים חייב והוא תמוה [ועמ"ש בגמרא מה דקשה עוד לפי זה] תדע דהא בס"ד כדמקשה הוי בעי למידק דמזיק מתנות כהונה אחר הרמה חייב וקשה הא ברישא קאמר דאי אכל טבלים פטור וע"כ דאפילו מזיק ואכל חייב אבל אכל טבלים פטור א"כ לפי מה דמסיק דפטור למה לי' למינקט טבלים דבהא פטור אפילו למאן דמיחייב במזיק הא אפילו כבר תרם ואכל תרומה פטור כיון דמזיק מתנות דלא אתו לידי' פטור ובאתו לידי' אפילו אכל טבלים חייב והוא תמוה מאוד לפע"ד גם מה שהקשו אמאי לא משני וכו' דהוי לשון הרמה דוקא והוא תמוה מאוד דכך באמת כוונת התרצן דכולה ברייתא באתו ליד כהן בטבלייהו ושפיר מחלק דכל זמן שהם טבלים פטור דאף דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין היינו שכבר יש לכהן זכות בהם אבל פשיטא שכל שלא הורמו טבל גמור הן וגלי קרא דאוכל טבל פטור מתשלומין אבל אחר הרמה כשאכל התרומה מחייב דלא הוי אין לו תובעין לפטרו מכח מזיק מתנות כהונה שכבר יש לכהן שהי' מופקד אצלו זכות בהן והוי כאוכל משל כהן אבל אי לאו כמי שהורמו דמיין כיון שבא ביד הכהן בתורת פקדון אין לכהן שום זכות כל זמן שלא נתן התרומה לכהן ואי אכלן פטור והיינו דקאמר דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דאל"כ לא אתי שפיר לא רישא ולא סיפא והתוס' חשבו דאין לפרש הברייתא כך רק אי לאו כהורמו דמיין וזה אינו דפשיטא דאין תירוץ זה עולה רק אי כמי שהורמו דמיין וא"כ כך באמת כוונת התרצן ואין כאן קושיא כלל. ומה שדחאו התוס' תירוץ זה דאין שום חידוש הדיוק הוא תמוה דאטו נזכר בברייתא חידוש הדיוק והמקשה הוא דמדייק להקשות לר"ת ומשני עלה דמיירי דאתו לידי' וכוונת הברייתא לומר דקודם שתרם אינו חייב ועוד אפילו אחר שתרם הוי רבותא דחייב דהא למ"ד לאו כמי שהורמו הי' פטור אפילו אחר הרמה דאין לכהן זכות בהם והוי ממון שאין לו תובעין קמש"ל דמשעת הרמה חייב שכבר הי' לכהן זכות בהן וזה ברור גם מה שכתבו אבל השתא עיקר הברייתא משמיענו דמזיק מתנות כהונה פטור וכו' והוא תמוה ג"כ כיון דהך פטור בלא אתו לידי' מיירי א"כ אין זה מכח מזיק מתנות כהונה דהא חזינן דלס"ד דברייתא סוברת חייב מ"מ באוכל טבל פטור באופן שכל דבריהם לא נתבררו ועכ"פ למדנו מכל מה שכתבתי דפי' הברייתא להתרצן הוא בפשיטות דכולה מיירי דאתו לידי' בטיבלייהו וקודם הרמה פטור ואחר הרמה חייב וכל זה ברור לפע"ד:
בגמ' ת"ש אם בחובו חייב לעשר. פירש"י ממקום אחר וליתן לכהן דהוי כמוכרו לו. נראה מזה דסובר דמזיק ואוכל או מכר שוה דאי ס"ד דאפי' למ"ד מזיק ואכל פטור מוכר חייב א"כ דהכא חייב דהוי כמוכר מאי קושיא לר"ח הא מודה ר"ח במוכר וע"כ דמוכר נמי פטור מיהו אכתי יש לדחות דלפי מה דמשני שאני הכא דמשתרשי לי' שפיר יש לומר דמוכר חייב דמשתרשי לי' מיהו המעיין בפירש"י בד"ה דמשתרשי לי' דמפורש בדבריו בכל זה ענין אחר דעיקר הכוונה דודאי היכי שנתבטלה המצוה לגמרי אין כאן תשלומין רק של ממון ובהא פטור משום דאין לו תובעין אפי' מכרו וקיבל מעות והיינו במתנות של זרוע ולחיים דהלוקח אותם ודאי פטור שאין עליו חיוב מתנות שלא זבח בהמה כלל ואותו שמכר אין לו המתנות לכך פטור לגמרי אבל לענין מעשר שיש לו מאה כורין תבואה ומכר חציין פשיטא דאכתי יכול לקיים המצוה ליתן עשרה כורין מחציו השני שהרי יכול לעשר מזה על זה ואפשר דאפי' לכתחילה יכול לעשר על הכל מהנשאר אבל ודאי אי נשרפו חציין פשיטא דאינו צריך לעשר עליהם כלל וס"ד כיון דלא פש גם בכיסו רק חובו נפרע הוי כנשרפו חציין קא משמע לן כיון דמשתרשי לי' הוי כמכר חציין וצריך עשר לקיים מצות מעשר מן הנשאר אבל באנפרות הוי כנשרף חצי' ואינו צריך לעשר על מה שנשרף אבל בעלמא כשנתבטלה המצוה פטור מתשלומין כיון שכבר נתבטלה המצוה וזה שפסק הרמב"ם דמוכר מתנות כהונה פטור כיון דליכא מצוה ליכא תשלומין שאין לו תובעין אבל באיכא אכתי מצוה צריך לקיים המצוה וזה ברור ומיושב בזה קושית התוס' ג"כ וכן מוכח באמת לשון המשנה חייב לעשר והוי לי' למיתני חייב לשלם או חייב וע"כ דתשלומין לא שייך ובס"ד הוי ס"ל די לעשר היינו תשלומין דאי מצד קיום מצוה מה הפרש בין בחובו לאנפרות ולכך משני דמשתרשי לי' חייב לקיים המצוה ממקום אחר משא"כ באנפרות הוי כמי שנשרף חצי' ועמ"ש בתוס':
בתוס' בד"ה שאני התם וכו' וא"ת וכו' שהי' מתענה. מדבריהם מבואר דאי מכר מתנות כהונה חייב לכ"ע וזהו דלא כהרמב"ם דפוטר אפי' במכר ודברי הרמב"ם נראין ומוכרחין בגמרא דאל"כ למה לא משני לעיל דפריך מהנך ברייתות דילפינן ממשפט דהמתנות דין דמיירי היכי דמשתרשי לי' כגון שמכרן וע"כ דבכל גוונא פטור. והר"ן ז"ל הקשה על דבריהם מהך משנה דלא הספיק ליתנו עד שצבעו דפטור שמע מינה אפי' משתרשי לי' פטור מיהו הא ע"כ לאו קושיא היא דאל"כ מחי קושיא לר"ח מהך ברייתות כיון דמתניתין כוותי' ותיקשי ברייתא אמתניתין וע"כ משום דבמתניתין יש לומר דלא מיירי רק מענין חייב המצוה דפטור מראשית הגז ואפי' יתננו לכהן לא קיים מצות ראשית הגז ויכול למכרו לאחר או ליקח לעצמו ואין בזה ביטול מצות עשה אבל לענין תשלומין בממון לא מיירי התנא כלל ועוד אבאר לקמן פרק ראשית הגז במקומו דיש לומר דהתם פטור לכ"ע אפי' מאן דמחייב במזיק מיהו על התוס' בודאי קשיא דכתבו להדיא דפטור משום ממון שאין לו תובעין וקשה הא משתרשי לי' ובעיקר קושית התוס' כבר כתבתי בגמרא דהך סברא דקא משתרשי לא מהני אלא דיכול לקיים המצוה כגון במעשר דיכול להפריש המעשר ממקום אחר ובהא תלוי אי לא משתרשי לי' כגון באנפרות הוי כמי שנשרף חציו מן הטבל דאין לעשר רק מן הנשאר אבל מכר חציו מעשר מן הנשאר על הכל אבל היכי שהזיק ואכל דלא נשאר מצוה רק תשלומין גרידא פטור אפי' משתרשי לי' דהוי ממון שאין לו תובעין וכל זה ברור לפע"ד ועוד יתבאר לקמן פרק ראשית הגז בענין זה:
ודע שיש לכאורה קושיא עצומה על התוס' דס"ל דכל דמשתרשי חייב א"כ מאי מקשה בתר הכי מהך משנה מכור לי בני מעי' של פרה זו דהא התם משתרשי לי' ולכ"ע חייב בשלמא לפי מה שכתבתי דלא שייך משתרשי לי' רק היכי דאפשר לקיים המצוה ניחא דכיון שמכרן שוב אינו מחויב אבל לפי' התוס' קשה. אבל נראה לו דלא קשיא כלל דשפיר מקשה בשלמא אי מזיק חייב דהוי ממון שיש לו תובעין א"כ מכר דבר שאינו שלו והוי גזל ביד הלוקח וצריך ליתנו לכהן אבל אי מזיק ואכל פטור דהוי אין לו תובעין א"כ את שלו מכר ומכירה מעלי' ונהי דמשתרשי לי' וחייב לשלם אבל מה ענין הלוקח לזה ישלם המוכר דמים לכהן ולמה צריך הלוקח ליתן לכהן הא מכירה מעלי' מכר לו ואהא משני דכיון דאיתנהו בעיני' ע"כ צריך ליתן לכהן לקיים המצוה ויזכה ללוקח מן הדמים כנ"ל:
אמנם ברמב"ם משמע בהדיא דמוכר מתנות כהונה אף עפ"י שאין הלוקח רשאי ללוקחן אבל אי עבר ולוקחן יכול לאוכלן לכתחילה וזהו דלא כנראה להדיא מהסוגי' כאן דאי איתנהו בעיני' חייב ליתנם לכהן גם בגוף הסוגי' כאן בעיקר הקושיא לר"ח יש לדון הרבה. דכפי הנראה במשנה אין אחד מהם לא הלוקח ולא המוכר רוצים בממון כהן רק שהם מדיינים דהמוכר אומר שמכר לו בני מעי' והמתנות יתן לכהן ומה שנשאר מכר לו בעד סך זה והלוקח אומר שהמכירה היתה לנכות מן הדמים בעד המתנות אבל לא זה רצה במתנות ולא זה ואין כאן משום מזיק מתנות או מכרן ויתבאר לקמן (דקל"ב) במשנה (ודקל"ד) בגמרא עיי"ש:
בד"ה הכי גרסינן בפי' ר"ח שבעה נכסי כהן ולא חשיב הכא וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דליכא רק ששה ומהרש"א חשב שבעה ולא זכר רק ששה והוא תמוה גם דברי מהרש"ל דכתב דמתנות כולל חזה ושוק והוא תמוה דאינן נכסי כהן רק לאכילה ומפורש בקידושין דמקדש בחלקו בקדשים קלים אינה מקודשת ומפורש ברמב"ם פ"ה מהלכות אישות הלכה ה' ועפירש"י קידושין (דף נ"ב ע"ב) בד"ה כי קא זכו עיי"ש:
אבל דברי התוס' פשוטים דוודאי ראשית הגז לא גריס וגרס קרן וחומש בחדא והיינו קרן וחומש של אוכל תרומה דנעשה הקרן והחומש תרומה ביד כהן ואסור לזרים לכך קמש"ל דהוי נכסי כהן ולתירוץ ראשון לא קשיא בכור דאי תם אינו נכסי כהן רק לאכילה ואי בעל מום הא מותר לזרים ותירוץ השני מידי דבר אכילה דס"ד כיון דמידי דאכילה לא נתנו רק לאכילה קמש"ל והיינו דקשיא להו מבכור בעל מום דהוי מידי דאכילה ואהא דוקא אי המתנה מידי דאכילה ס"ד כן אבל בכור מום לא ניתן לאכילה בעת נתינה רק כשהוא חי ואין מוטל עליו לשחטו ולא הוי כמידי דבר אכילה וכל זה ברור:
בגמרא ההוא לואי דהוה חטיף מתנתא וכו' לא מסתייא דלא שקלינן מיני' אלא מיחטף נמי חטיף. דברים הללו תמוהין לפע"ד דאף דמסיק דמה דלא שקלינן מיני' הוא מספיקא אי לוי איקרי עם אבל פשיטא דלוי לא מיקרי כהן ליתן לו מתנות ולמה תלה דין הלוי כאן בספק אי איקרי עם ואפילו וודאי לא איקרי עם אבל היכי ס"ד ליתן לו מתנות דהא וזה משפט הכהנים כתיב ולא נקראו לוים כהנים בשום מקום והב"ח סי' ס"א הביא בשם הרשב"א בת"ה דלא יהבינן ללוי מספק אי איקרי עם וליתא ברשב"א רק הרא"ה ז"ל שהעתיק דברי הרשב"א הביא דלא יהבינן להו ולא שקלינן מינייהו מספק ופשיטא דלא קאי הך מספק רק על מה דלא שקלינן אבל לא יהבינן להו פשיטא דלוי הוי כישראל וכן הרמב"ם לא זכר דין שלא ליתן ללוי שלא הוזכר בגמרא מזה כלל והוי כישראל גמור לזה:
ונ"ל פשוט בפי' סוגי' זו שסוגי' זו נמשכת אחר סוגי' שלמעלה שהקשו על ר"ח דקאמר מזיק מתנות כהונה פטור מהך משנה מכור לי ב"מ של פרה ומתרץ שאני התם דאיתנייהו בעיני' ויראה לי דהכוונה שכל מי שהמתנות אצלו מחויב ליתנם לכהן ואפי' למ"ד מתנות כהונה נגזלות היינו אי מכרן לאחר יכול אותו אחר לאכלן אבל אותו שחטפם פשיטא דמוטל עליו ליתנם כמו בעל הבהמה עצמו ולא שייך בזה ממון שאין לו תובעין והוי כאילו הוא עצמו הי' זובח בהמה ויש לו מתנות וזהו רק בישראל שחטף מתנות וישנן בעין אבל לוי אי הוא פטור ממתנות ממילא לא מהני מה שישנן בעין רק זהו אי לא איקרי עם אבל אי איקרי עם אף הוא מחויב כיון שישנן בעין והיינו דקאמר רב לא מסתייא דלא שקלינן מספק אבל פשיטא דאסור לו לחטוף מתנות ואפי' חטף יש מקום לומר שצריך להחזיר ואפשר דאין צריך להחזיר אבל פשיטא דאסור לו לחטוף ולפטור מלהחזיר מכח מזיק מתנות כהונה כנ"ל ביאור סוגי' זו:
ועל דרך זה יש ליישב דברי הב"ח סי' ס"א התמוהין לכל רואיהם דכתב דיצא לו להרמב"ם דאם נטל הכהן מתנות מן הלוי דאין צריך להחזיר מדחזינן דלא קפיד רב שיחזור הלוי מה שתפס והוא תמוה מאוד דאיזה ספק יש כאן שלא יחזיר הא לכ"ע אין נותנין מתנות ללוי לא משום ספק והספק הוא אי לוי חייב במתנות אבל לא שיטול הוי מתנות וכ"כ הש"ך שם דפשיטא שצריך הלוי להחזיר אי תפס ולפי מה שהוכחתי דע"כ מה שהם דנין כאן על הלוי שחטף הוא משום שהלוי פטור ממתנות א"כ שפיר יש להביא ראי' מדלא הוצרך רב שיחזיר הלוי ש"מ כיון דעכשיו הוא מוחזק אין צריך להחזיר מספק והשתא ממילא גם הכהן אין צריך להחזיר מספק וק"ו ומה כאן בלוי שחטף דמעיקרא לא הי' שום ספק אי מגיע ללוי מתנות ופשיטא שאין נותנין מ"מ כשחטף ונעשה ספק אין צריך להחזיר כ"ש כהן שחטף מלוי דגם מעיקרא הי' לכהן שייכות בהם מספק ואדרבא יש לומר דלכך פסק הרמב"ם גבי בכור אין מוציאין ממנו מהך סוגי' דרב כאן שלא הוצרך שיחזיר הלוי וכ"ש שם מק"ו כמו שכתבתי ולפי זה מה שכתב הש"ך בפשיטות דלא כב"ח דצריך הלוי להחזיר נהפוך הוא דמשמע שאין צריך להחזיר וטעמא רבה איכא כמו שבארנו מיהו מה שכתב הב"ח בתר הכי דלכך כתב הרשב"א דאין נותנין ללוי דלא נימא דנותנין מספק זה וודאי תמוה כמו שכתבתי לעיל:
שם יתיב ר"פ וקאמר להא שמעתא דרב דמספקא לי'. ואין הלשון מורה כפירושו שלא אמר רב שום שמעתא רק אנו מדקדקין מדברי רב דמספקא לי' ועוד דקאמר איתיבי' ר"א ב"א לר"פ ומה לו אצל ר"פ כיון דהוא לא חידש דבר זה רק מתו דברי רב קאמר לה לכן נראה דר"פ אמר הלכה בפני עצמו ול שמע כלל הך עובדא וגם ר"א ב"א לא שמע לה רק מר"פ לכך הקשה לר"פ מהנך ברייתות ובהכי ניחא לי' הך סוגי' (ע"ב) דקאמר ורב אי ס"ל וכו' עיי"ש:
שם לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. תמי' לי הך מלוי ללוי מאי עבידתי' דמאי ענין לוי למתנות כהונה הא וזה יהי' משפט הכהנים כתיב ואטו מישראל ללוי מוציאין ונראה לי דהא ידע המקשה דלאו בזרוע וכו' בלבד מיירי חדא דהך מלוי ללוי לא אתי שפיר כלל ועוד הא קאמר כגון זרוע רק הכוונה זרוע ומעשר ומכהן לכהן קאי על הנך דשייכי לכהן ומלוי ללוי הכוונה מה ששייך ללוי ולקמן (ע"ב) דדייק הא מלוי לכהן מוציאין לאו מלוי ללוי דייק רק מרישא מכהן לכהן הא מלוי לכהן מוציאין מתנות כהונה ש"מ דלא כר"פ ולקמן (ע"ב) בשקלא וטרי' דגמרא אבאר יותר:
בתוס' בד"ה מעשר עני וכו'. דוקא נקט המתחלק בתוך הבית דשני דיני מעשר הם כדמשמע בפרק בתרא דנדרים וכו' ובספרי מפרש להו מקראי וכו'. דבריהם צריכין ביאור חדא דהיכי קאמרי כדמשמע והא מבואר להדיא שם כאן במעשר עני המתחלק בתוך ביתו כאן במעשר עני המתחלק בתוך הגרנות גם מה בקשו במה שהביאו מספרי אטו צריך אני לפרש טעם על מה דמפורש בגמרא ומה שאינו ענין לכאן ונ"ל ביאור דבריהם דוודאי אין הכרח כאן שיהא במעשר עני שני דיני מעשר רק שיכול לעשות כמו שיניחו בגורן וכל מי שירצה יבוא ויקח ויכול ליקח אותו לביתו ויחלקם הוא ולכך קאמר שאם מחלק בעצמו יש בו טובת הנאה ליתן לזה ולא לזה אבל אי אינו מחלק רק בגורן הוא מונח ממילא אין טובת הנאה אבל יכול הוא להביאו לביתו ויחלקם הוא כפי רצונו ודבר זה אינו מפורש בגמרא דנדרים כלל ורבא משני דיכול להניחו בגורן ויכול לחלק בתוך ביתו וכשהוא מחלק בביתו אסורה ליהנות וכשמונח בגורן מותרת ליהנות אבל לא שיהא חילוק זמנים דאז ע"כ צריך להניח בגורן ולא יהא לו טובת הנאה ואז יכול לחלק בביתו ויש לו טובת הנאה רק משמעות יש שם בדברי ששני דינים הם והיינו שהביאו מספרי ג"כ דשני דיני מעשר הם ולמדו מקרא ששני דינים הם שאי היו שווין בדיניהם לא שייך שיכתוב שני מיני מעשר עני כיון שאין הפרש כלל כנ"ל בכוונתם:
בד"ה יש בו טובת הנאה וכו' נראה וכו' הוי יש לו תובעין. נראה שיש לדחות דדוקא באינן בעולם ואין כאן רק תשלומין לא קיום מצוה קרי לי' אין תובעין אבל כשהן קיימות ויש עליו חיוב מצוה אין לו לשהות המצוה רק צריך ליתן כפי דין החלוקה כנ"ל ועמ"ש לעיל:
בד"ה גמר אחריך אחריך מזית אע"ג וכו' וצ"ע. נ' דקושיא זו רק לתירוץ השני דגז"ש גמורה היא אבל לתירוץ דגילוי מילתא בעלמא הוא א"כ לא שייך רק בדבר שכתוב כאן במקומו אבל לא שייך גילוי על דבר הכתוב במקום אחר אמנם גם על תירוץ השני לא קשיא כלל דכיון דעל עוללות לא קאי אין גז"ש ולא הוי הגז"ש רק להיפוך ללמוד מזית על כרם ולא מכרם על זית כיון דבכרם יש עוללות מה שאין בזית: