תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
הזרוע והלחיים פרק עשירי · דף קל:
בגמרא המזיק מתנות כהונה או שאכלן. נראה דרבותא נקט אכלן אף שנהנה באכילתן ס"ד שישלם מה שנהנה עכ"פ וכן בקודש מזיק פטור ואוכל חייב קמש"ל דמתנות חולין הן אפי' אוכלן פטור מיהו יש לדקדק דהרמב"ם וטור ומחבר שינו מלשון הגמרא וכתבו אוכלן או הפסידן ובטור ומחבר יש לומר דלענין דחייב בדיני שמים נקטו הפסידן דאפ"ה חייב בד"ש אבל הרמב"ם לא זכר כלל חיוב בדיני שמים ומה שכתב הב"י דמשמע מדכתב אינו חייב ושינה מלשון הגמרא פטור דרק אין ב"ד מחייבין אותו הוא תמוה דאדרבא לשון פטור טפי יש לומר דבדיני אדם ובד"ש חייב אבל כיון דכתב אינו חייב משמע שאין עליו חיוב כלל דהא כל היכי דחייב בד"ש אמרו וחייב בד"ש. לכן נראה לי ברור דכוונת הרמב"ם לפי שכתב קודם דאסור לאכלן אלא ברשות כהן ובהא לא שייך להזכיר להזיקן או להפסידן דהא אפי' ברשות כהן אסור לכך כתב תיכף ואי עבר ואכלן נקט אכלן כיון דסליק מינה כנ"ל [ועמ"ש בסמוך לענין חיוב לצי"ש] ולשון הטור ומחבר שנמשכו אחר לשון הרמב"ם צ"ע לפע"ד:
והנה רש"י ז"ל בד"ה המזיק פי' קודם שנתנן לכהן השליכם לאור או לים והנה מה שפירש קודם. שנתנן לאפוקי אי הזיק או אכלן אח"כ דוודאי חייב אבל מה שפירש השליכם לאור או לים לא ידעתי מה ביקש בזה אטו לא ידענו לפרש לשון המזיק יהא באופן שיהא ולא מצינו שיפרש רש"י לשון מזיק מהו. ונראה לי דכוונתו ז"ל לפי שלמדו עיקר דין זה מקרא דוזה [דפשיטא דרש"י קאי על המזיק הראשון לא גופא דמייתי] ס"ד דכל שנתקלקלו ונשתנו שוב אין כאן חיוב קמש"ל דוקא אי שרפן וזרקן לים דליתנייהו כלל פטור דוזה הכוונה מידי אחריני לא אבל קלקל אותם וישנם עוד בעין רק שנשתנו חייב ליתן דלא מיקרי מידי אחריני במה שנשתנו ונתקלקלו מכמות שהי':
עוד יש לדקדק בלשון רש"י ז"ל דמשמע מלשונו דבעל הבהמה עצמו הזיק או אכלן שהרי פי' קודם שנתנן לכהן השליכם ש"מ דכוונתו שזה שצריך ליתנם השליכם קודם שנתנן והוי לי' לומר קודם שנתנן לכהן השליכם המזיק מי שהוא ואדרבא עכשיו הוא קשה המציאות דלמה יעשה כן בשלמא לאכול ניחא אבל לזרוק לים או לאור אי משנאתו לכהן הרי בידו ליתנם לכהן אחר ומי זה שוטה יאבד מתנות ללא צורך כלל אבל אחר המזיק שפיר עושה כן לפי שיודע בו שהוא יתנו לכהן פלוני והוא שונא לאותו כהן לכך הולך ומזיק להפסידו ובודאי לא על חנם פירש"י על בעל הבהמה:
לכן נראה לי באשר נדקדק בלשון רש"י ז"ל בסמוך בד"ה דכתיב בהו זה וז"ל דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין עכ"ל. ולשון זה צ"ע לכאורה דאטו מתנות תשלומין נינהו לא הוי לי' לומר דין דלא חייבה תורה רק זה לא מעות ולא הוי מצוה רק בהן לא בדבר אחר וע"כ דקשיא לי' לרש"י אי הך וזה לא בא רק לומר שאינו מקיים מצוה רק בזה לא כשאינן בעולם א"כ מנ"ל לפטור מתשלומין כיון דהך מ"ד דלמד מוזה לית לי' ממון שאין לו תובעין א"כ יש לומר ודאי אינו מקיים המצוה אבל מ"מ הפסיד הכהן וצריך לשלם בתורת תשלומין על ההפסד ולזה פירש"י דמשמע להך מ"ד דהך וזה מורה דאפי' מתשלומין פטרתו תורה ולפ"ז יש לומר דלא פטרה רק בעל הבהמה המזיק כיון דשלו הם רק התורה הטילה עליו חיוב מצוה ליתנם לכהן לכך לא חייבה תורה תשלומין אבל אחר המזיק או אכלן שפיר חייב בתשלומין שגרם היזק לכהן אבל להך לישנא דהוי ממון שאין לו תובעין שפיר פטור אפי' אחר המזיק ולכך מעיקרא דרש"י קאי בהך לישנא דטעמו של ר"ח מוזה פירש דבעל הבהמה הזיקן אבל אחר שפיר יש לומר דחייב ואף דרש"י פי' שאין לו תובעין שיכול לומר לכהן אחר אני נותנן אין כוונתו דבעלים הזיקו רק לפרש שאין לו תובעין בא לפי שהבעלים יכולין לומר לכהן אחר אני נותן ולולא זה הוי יש לו תובעין ולפי זה יש נ"מ בפשיטות בין הני תרי לישני ואין צורך לחדש חיוב לצאת יד"ש ועמ"ש בסמוך:
שם איבעית אימא דכתיב זה ואב"א משום דה"ל ממון שאין לו תובעין. תמי' לי דהא מעיקרא פריך ואלא זה למה לי לכדר"ח ותיכף מייתי דר"ח וקאמר טעם שאין לו תובעין א"כ תיכף הוי לי' להקשות אלא זה למה לי והתוס' כתבו דצריך דמתנות דין ולא חזה ושוק וזה אצלי מן התימא דאכתי לא ידענו מהא ואנן מקשינן מינה למ"ד שאין לו תובעין א"כ פשיטא דהוי לי' להקשות זה למה לי ועוד אי יתרץ לכדר"י בן בתירא א"כ מהא גופא מוכח דיש לו תובעין והוי לי' להקשות מעיקרא מהך דבן בתירא ואם לא ידע אכתי מהך ברייתא הוי לי' להקשות אלא זה למה לי כדמקשה מעיקרא:
ונראה לי לפרש סוגי' זו בדרך פשוט ונכון והוא דהר"ן הקשה דלמ"ד שאין לו תובעין הא אפילו איתנייהו אין להם תובעין ועיי"ש מה שתירץ ודבריו אינם מובנים כלל כמעט אי אפשר להולמם. אבל באמת לא קשיא ולא מידי דאי איתנייהו מה בכך דאין לו תובעין אטו כל מצות עשה יש לו תובעין וכופין אותו לקיים העשה רק אי ליתנייהו דשוב אין כאן רק לשלם בתורת תשלומין מה שהפסיד ע"י הזיקו בהא אמרינן דליכא תשלומין, בהזיק רק בהזיק ממון שיש לו תובעין אבל ממון שאין לו תובעין אין בהם חיוב תשלומין והשתא פשיטא דלכולי עלמא צריך וזה דלא נימא שאין הפרש כלל בין איתנייהו או לא סוף סוף צריך לקיים המצוה במעות או בשר אחר דדוקא כשישנם נותן אותם אבל כשנאבדו ונתאכלו צריך לקיים המצוה בממון או בשר אחר לכך כתיב וזה שאין מצוה רק במתנות עצמן וכיון שאין כאן משום מצוה רק לחייבו בתשלומין עבור שהפסיד ממון כהן על זה אמרינן דאין לו תובעין אבל לולא קרא דוזה הוי ס"ד דיש מצוה בדבר אחר בליתנייהו א"כ לא מהני אין לו תובעין אבל השתא דכתיב וזה שאין מצוה רק בזרוע ולחיים ואי ליתנייהו בטלה המצוה ואין כאן רק תשלומין על ההפסד שהפסיד בהא מהני שאין לו תובעין:
והשתא הכל ניחא בפשיטות דוודאי מה שאמרו מעיקרא דוזה איצטריך לכדרב חסדא זה נשאר קיים בכל אופן לכ"ע דבלי וזה וודאי הי' חייב ליתן מעות לקיים מצות מתנות לכ"ע וצריך וזה לפטרו ובתר הכי מייתי דברי ר"ח וללישנא קמא הכל מוכח מוזה דסובר דוזה משמע דאפילו תשלומין ליכא כמו שפירש"י והיינו דסובר הך לישנא דלענין מצוה לא צריך וזה דפשיטא כיון דכתיב ונתן לכהן הזרוע אין המצוה רק בזה וע"כ לענין לפטור ממה שהזיק כתיב וזה [וכן צ"ל דהוי ס"ל לעיל לס"ד דיליף לפטור חולין מחזה ושוק וקשה באמת מנ"ל דילמא חזה ושוק מיחייב מצד הק"ו והך וזה אתי דרק אי ישנן מקיים בהן מצות מתנות ואי ליתנייהו אינו מקיים מצית מתנות בדבר אחר שיהא במקום מתנות אבל חזה ושוק לא ממעט הכתוב כלל וע"כ דסובר דלענין שלא ליתן דבר אחר במקום הזרוע לא צריך וזה כלל] כמי שפירש"י בד"ה דכתיב וזה והך לישנא משום שאין לו תובעין דמוזה לא מוכח רק דאין מצוה בדבר אחר דס"ד דוקא כשישנן צריך ליתן זרוע וכו' אבל בליתנייהו יתן תמורתם קמש"ל וזה אבל תשלומין לא מוכחי מוזה כלל ונתן טעם על תשלומין דאין לו תובעין והיינו דקאמר אב"א דלכך פטור מתשלומין מוזה ואב"א דוזה לא אתי לתשלומין רק שאין מצוה רק בזה וטעם פטור התשלומין שאין לו תובעין אבל לכ"ע צריך וזה לכדר"ח דללישנא קמא צריך לעיקר הפטור וללישנא בתרא צריך לענין שאין מצוה רק בזרוע ואי הוי מצוה הוי חייב מצד המצוה וכל זה ברור לפע"ד:
בתוס' בד"ה אי אגואי. משום דכל חולין [נראה לי שצריך להיות משמע] וכו' ותימא. ולדעתי לא קשיא כלל דשאני הך דפרק כל התדיר והקומץ רבה דקרא קפיד למשחה וכן יאכלוה מה שאין כן בעלמא והכא לא כתיב קרא להניף שפיר אין מניפין משום חולין בעזרה:
בגמרא מיתיבי וכו' מלמד שהמתנות דין פירש"י דקשיא לר"ח דאמר ממון שאין לו תובעין הוא. משמע דסובר דלאיבעית אימא קמא לא קשיא כלל דוזה קאי לפטרו מתשלומין כשנתאכלו אבל כשישנן בעין שפיר מוציאין בדיינים דממון שיש לו תובעין הוא רק בנתאכלו כתיב קרא דמתשלומין פטור רק למ"ד דממון שאין לו תובעין הוא אפי' כשישנן רק לקיים המצוה וכל שאין מצוה ממילא פטור א"כ אפי' כשישנן אין לו תובעין עכ"פ ומהכא מוכח דכופין ומוציאין ש"מ דמתנות מיקרי יש לו תובעין דאי אין לו תובעין רק מטעם מצוה לא היו יוצאין בדיינים ואף דקיי"ל דמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים המצוה היינו דוקא בגופו אבל אין לנו רשות ליגע בממונו משום קיום מצוה וכאן דאמר דמוציאין בדיינין משום דהוי דין ש"מ דיש לו תובעין וכל משום דין שפיר מוציאין אבל ללישנא קמא שפיר יש לומר דיש לו תובעין והוי דין ומ"מ מתשלומין פטור דגלי קרא וזה לפטרו מתשלומין כנ"ל ביאור דברי רש"י ז"ל:
מיהו אין פירושי מוכרח לפע"ד ואדרבא פשטות לשון המקשה משמע דלכ"ע פריך דאי ס"ד דגלי קרא וזה דמתשלומין פטור רק הך ברייתא כשישנן אצלו בעין אכתי למה לי קרא כיון דכופין ומכין לקיים המצוה ממילא מוציאין דלמה לן להכותו ודוקא בסוכה ולולב דליכא כפי' רק להכותו אבל מצות מתנות כל שישנן מוציאין אותם וע"כ דאפי' דמיהן מוציאין לפי שהן דין וקשיא לר"ח דאמר דפטור מתשלומין כנ"ל:
שם לא לחולקן בדיינים פירש"י דיינין אומרים לו לישראל לזה תן המתנות שהוא חבר ולא לזה שהוא ע"ה ע"כ. ולשון לחולקן לא משמע כן כיון שע"ה אינו נוטל כלום גם לא שייך בזה משפט ודין ונראה לי לפי שהבעלים ששחטו היו נותנין המתנות לב"ד והב"ד היו מחלקין אותם להכהנים והכהנים היו באין לב"ד לתבוע מהם מתנות והי' משפט בין הכהנים ודין מי יקח חלק ומי לא כמו הך דחזקי' דמייתי שלא נתנו הבעלים רק ללשכות והפקודים חלקו לכהנים כנ"ל:
שם ויאמר לעם וכו' למען יחזקו בתורת ד' מפירוש רש"י נראה דלא הי' לפניו הגירסא למען יחזקו ולכך פי' בד"ה ויאמר לעם מה שפי' ותיבת יהושפט ט"ס וצריך להיות יחזקיהו דאל"כ אין דבריו מובנים כלל ולא חידש כלום ודוק:
שם יכול אפי' חזה ושוק דין וכו'. תמי' לי דהוי לי' להקשות בפשיטות ללישנא קמא דהא איצטרך וזה לכדר"י ב"ב ולעיל נמי דממעט חולין מחזה ושוק מוזה וקשה הא צריך לכדר"י ב"ב ומנ"ל לסתור הק"ו ומ"ש התוס' דתרתי ש"מ הוא דחוק מאוד דהא ע"כ אין זה הכרח להכריח תרתי דא"כ היכי ס"ד בקושיא דר"י ב"ב מחייב מזיק מתנות הא מוכרח הוא מוזה וע"כ דאין זה הכרח א"כ הוי לי' להקשות עכ"פ כדמוקי דאתו לידי' דהיכי מוכח תרתי היכי דאתו לידי' לפטור בחזה ושוק ואי לא אתו לידי' לפטור במתנות ולתרץ על זה מה שיתרץ לכן נראה לי דלא קשיא כלל לפי דהך ברייתא דפריך מינה מעיקרא היא שנוי' בספרי ואמרו שם תיכף יכול אף כל הקדשים יהיו חייבין במתנות ודין הוא ומה חולין שאינן חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות קדשים שחייבין בחזה ושוק אינו דין שיהיו חייבין במתנות ת"ל וזה יהי' משפט הכהנים והנה בין אי הגירסא הנכונה כמות שהיא בין אי נימא דע"כ ט"ס דלא שייך למעט קדשים ממתנות מוזה ועוד הא בת"כ למדו למעט מוקדשין מאותם וכן במשנה לעיל וצריך לגרוס בהיפך דבא לחייב חולין בחזה ושוק מק"ו כדלעיל ודריש מוזה אבל עכ"פ מוכח דת"ק פליג על ריב"ב דדריש וזה למעט חזה ושוק שאינו דין א"כ ממילא ליכא לאקשויי מר"י ב"ב על הך דרשה דלעיל דת"ק פליג עלי' ולא מקשה רק דעכ"פ מוכח דהך מלמד שהמתנות דין היינו שיש לו תובעין ות"ק לא פליג עלי' כלל דהא קאמר נמי מלמד שהמתנות דין וכמו דדין דריב"ב היינו להוציאם כמו דין דת"ק ולא פליג עלי' רק על דרשה דוזה דאתי למעט חולין מחזה ושוק ולא למעט דחזה ושוק אינן דין ומשני דאתו לידי' כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה ואיבעית אימא:
שם אלא לאו להוציאו בדיינים פירש"י אלמא וכו' לא שכיח דמעכב. לכאורה תמוה וכמעט אי אפשר להלום דבריו ונראה לי דכוונתו דדוקא במתנות הקפידה תורה שיהא משפט דמילתא דשכיח הוא שלא ירצו הבעלים ליתן כיון דחולין הוא ואין בהם ריצוי וכפרה אבל בחזה ושוק דכיון דקדשים הם ובעי תנופה לריצוי וכפרה לא שכיח שיעכב ומשום שיארע אחד מאלף שיעכב גם בחזה ושוק לא הקפידה תורה שיהא משפט ודי לו במה שלא יהא ריצוי וכפרה. מיהו נראה לי לפרש בפשיטות דחזה ושוק כיון דקדשים נינהו ואסור לאוכלן לזר אין צריך להוציאן ממנו דמסתמא יחזירם ואם יתן לכהן אחר שאינו מבית אב לא הקפידה תורה במה שאמרה המקריב דם השלמים לו יהי' מ"מ אין כופין אותו אי רוצה ליתן לאחר ועוד דדרש בת"כ על חזה ושוק מאת בני ישראל לרצון בני ישראל והקפידה תורה שיהא ברצון לכך אין ב"ד כופין כנ"ל:
בתוס' בד"ה ואב"א ולהאי לישנא אייתר וכו' וללישנא קמא איכא למימר דתרתי ש"מ ודריש בסמוך וכו' ואיכא בין הני תרי לישני וכו'. יש לדקדק בדבריהם דהוי להו להעמיד דבריהם על לישנא קמא להקשות הא איצטריך זה שאין חזה ושוק דין ולתרץ דתרתי ש"מ וללישנא בתרא לא מוכח רק חדא גם למה מעיקרא לא כתבו איכא למימר ולמה בהך לישנא קמא כתבו איכא למימר גם יש לדקדק שכתבו ודריש בסמוך והרי עיקר הקושיא רק היכי מוכח מזיק כיון דצריך לכדר"י ב"ב א"כ לא זכרו כלל ליישב עיקר התירוץ דהיכי מוכח מזיק גם מה שכתבו ואיכא בין הני תרי לישני אי ענין בפני עצמו הוא הוי להו לומר בהיפוך ללישנא קמא פטור אפילו בד"ש וללישנא בתרא חייב. ונראה המשך דבריהם כך דוודאי לא ניחא להו להקשות מעיקרא מברייתא דב"ב דאכתי לא ידעי מינה דאי הוי ידעי הוי מקשי מינה דלא שייך לחלקו בדיינים רק על לישנא בתרא הוקשה להו דוזה למה לי והוי להו לבעלי הגמרא להקשות וזה למה לי וע"כ דידעו מברייתא דבן בתירא א"כ הוי להו להקשות ללישנא קמא ואהא כתבו דלכך לא מקשי דאיכא למימר דתרתי ש"מ והיינו דהא וודאי מוכח דרוצה למעט בוזה לענין מתנות דאי ס"ד לענין חזה ושוק לא הוי לי' לקרא לכתוב המיעוט במתנות דקאי במתנות וממעט חזה ושוק כמו שתמהו התוס' לעיל ואהא קשיא להו היכי דייק לענין חזה ושוק ואהא כתבו דלאו מעיקר וזה דריש רק מסמיכות וזה למשפט והדר קשיא להו כיון שאין נ"מ למה להו לחלוק בהא אי תרתי ש"מ או חדא ואהא כתבו ואיכא בין הני תרי לישני ועיקר הקושיא על לישנא קמא למה לו לומר תרתי ש"מ כיון שאין נ"מ כלל ואהא כתבו כיון דללישנא בתרא חייב לצי"ש לכך חידש לישנא קמא דתרתי ש"מ דפטור דר"ח משמע לי' לגמרי ודו"ק:
מיהו בעיקר דברי התוס' כבר הוכחתי בגמרא דלכ"ע בעינן וזה ולהך דריב"ב לא חיישינן כלל דת"ק פליג עלי' בהא דוזה לא אתי למעט חזה ושוק ממשפט ולא בא להקשות מריב"ב רק דמתנות דין הכוונה להוציא בדיינים ות"ק לא פליג עלי' בהא בפירושא דמתנות דין ולפי זה אין צורך לומר דיש נ"מ רק אי יש נ"מ הוא על דרך זה דללישנא קמא רק בעל הבהמה המזיק פטור ולא אחר וללישנא בתרא אפילו אחר פטור. גם יש לי קושיא על נ"מ זו שכתבו מברייתא דריש הכונס דחשיב ד' דברים והוי לי' למיחשב מזיק מתנות כהונה למ"ד מפני שאין לו תובעין דפשיטא דס"ד דפטור מכח זה ודו"ק:
בד"ה מנין שאין נותנין וכו'. כבר כתבתי לעיל ריש פרק כל הבשר לפרש בפשיטות דדוקא היכי שהב"ד מחלקין וכהנים באין לתבוע מהן אז יש ביניהם דין לחבר נותנין ולא לע"ה אבל בעה"ב הנותן בעצמו פשיטא דטובת הנאה שלו ויכול ליתן למי שירצה עיי"ש ועמ"ש בגמ':
בגמ' ולכשיחזור ישלם פירש"י אלמא וכו' הבא ראשון יכול לתבעו וה"ה מתנות כהונה ע"כ. מבואר להדיא מפירושו דהקושיא רק למ"ד מפני שאין לו תובעין אבל להך לישנא משום וזה לכאורה לא קשיא כלל והתוס' בד"ה וכשיחזור דחקו דלהך לישנא דוזה ג"כ קשיא ויש לתמוה על פירש"י שהרי על כרחנו אנו צריכין לומר להך לישנא דוזה ג"כ קשיא דהא ר"ח עצמו מתרץ הך קושיא דמדת חסידות שנו כאן א"כ אי ס"ד דהקושיא רק למ"ד מפני שאין לו תובעין א"כ מוכח דטעמא דר"ח לאו מכח וזה דלהך טעמא לא קשיא כלל ואין צריך לומר מדת חסידות שנו כאן:
ונראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל לפי מה שכתבתי לעיל דלכ"ע צריך וזה רק דמעיקרא ס"ד דללישנא קמא אתי וזה לפטרו מתשלומין וללישנא בתרא אתי וזה שאין מצוה רק כשהן קיימות ומ"מ ס"ד לחייבו מטעם שהפסיד הכהן וקאמר דפטור דהוי ממון שאין לו תובעין אבל לולא וזה הי' חייב מטעם מצוה לקיים המצוה אבל כיון דכתיב וזה שאין מצוה רק בקיימות ממילא פטור משום ממון שאין לו תובעין אבל השתא דר"ח מתרץ על הך קושיא מדת חסידות שנו כאן ממילא תרתי לישני אמת דטעמו משום וזה וממון שאין לו תובעין ותרווייהו צריך לפטורא דילי' דבלי וזה הי' חייב משום מצוה כמו בהן קיימות ולולא דהוי ממון שאין לו תובעין ג"כ הי' חייב שהפסיד הכהן עכ"פ וזה שפסק הרמב"ם דהוי ממון שאין לו תובעין דמדרב חסדא דמשני עלה בעצמו מוכח דהוי ממון שאין לו תובעין והנך תרתי לישני שניהם אמת ועמ"ש בתוס' בד"ה וכשיחזיר:
שם ועוד מדר"א ליקום וליתיב. עפירש"י והוא דחוק מאוד דלמה לא נוכל להקשות מר"א דבהא לא פליג שום אדם רק אי חשבינן לי' כעשיר או כעני אבל דהוי יש לו תובעין לא פליגי רבנן כלל. לכן נראה לי דכך הכוונה תנא תני ישלם אין לפרש מדת חסידות ועוד דאין להקשות כלל מר"א דהא לא קאמר וישלם בביתו רק ולכשיחזור ישלם והיינו שאין לו ליטול רק על מנת לשלם לכשיחזור לביתו דפשיטא דאסור לאכול מתנות כהונה אפי' למאן דפוטר וכאן דמתירין לו ליטול אין להתיר ליטול רק לכשיחזור ישלם אבל כשבא לביתו אי אינו רוצה לשלם אין כופין כמו מי שכבר אכל מתנות כהונה ובהא לא מיירי ר"א כלל ואהא קאמר דהקושיא מסיפא דמדקאמרו חכמים עני הי' באותה שעה ש"מ דבביתו מיירי דאל"כ הוי להו לומר עני הוא באותה שעה א"כ מוכח דרק לפי שהי' אז עני אבל אי הי' עשיר ואכל צריך לשלם ואהא משני דלפי שהי' עני אין עליו שום חיוב אח"כ אפי' ממדת חסידות כמו עני והעשיר אבל עשיר מחויב משום מדת חסידות כנ"ל ביאור סוגי' זו:
בתוס' בד"ה וכשיחזור לביתו ישלם ללישנא בתרא וכו' משמע שיכול להוציאו וכו' וללישנא קמא וכו'. הא דטרחו כאן לפרש דהקושיא לתרווייהו ולא כתבו כן בהנך קושיות דמעיקרא גם הוצרכו לפרש דלא כנראה מפירש"י משום דר"ח עצמו מתרץ ע"כ דלתרתי לישני קשיא דאי כפירש"י א"כ ע"כ לישנא קמא בטל לזה טרחו לפרש דגם ללישנא קמא קשה מיהו דבריהם דחוקין ולא דמי כלל להך דלקמן ספק לקט ודוק וטפי הוי להו לומר בפשיטות דאפי' להך לישנא דוזה קשה דגבי פאה ולקט גם כן כתיב לעני ולגר תעזוב אותם והך אותם הוי ממש כמו וזה דגבי מתנות ומה שכתבו וישלם משמע שיכול להוציאו בדיינים לפי שהוקשה להם לפי מה שכתבו לעיל דאיכא בינייהו דלהך לישנא שאין לו תובעין חייב לצאת ידי שמים א"כ מאי קשיא לי' להך לישנא הא שפיר קתני ישלם לצי"ש ולזה הוצרכו לומר דישלם משמע שיכול להוציאו בדיינים:
מיהו יש תימא בתוס' במה נפשך אי הך מדת חסידות אינו כמו לצי"ש א"כ יהא מוכח מר"ח עצמו דלא ס"ל הך טעמא דממון שאין לו תובעין דא"כ הוי לי' לתרץ דחייב לצי"ש וע"כ דטעמו מכח וזה ואי ס"ל לתוס' דמדת חסידות היינו לצי"ש א"כ יהא מוכרח מר"ח עצמו דלא ס"ל טעמא דוזה דאל"כ הא ליכא חיוב אפילו לצי"ש והיכי משני מדת חסידות שנו כאן וצ"ל דכל לישנא מינייהו מפרש דברי ר"ח כפי דעתו דלישנא קמא מפרש דברי ר"ח מדת חסידות במדרגה קלה מלצי"ש רק חסידות בעלמא ומ"ד מכח שאין לו תובעין מפרש תירוצו של מדת חסידות היינו לצי"ש ובעיקר דבריהם כבר כתבתי בגמרא לפרש בפשיטות גם חילוק זה של לצי"ש אינו מוכרח כלל ועמ"ש בד"ה תנא תני:
בד"ה אמר רבא ול"ג א"ל רבא וכו'. כוונתם אף דע"כ הך אמר ר"ח לא אמר ר"ח רק אחד אמר דר"ח אמר כך ושפיר י"ל דר"ח לא אמר ולאותו שאמר משמו השיב רבא דאין דרך לומר אמר לי' רק כשמזכיר בפי' שם מי שאמר משמו. ומ"ש וכן משמע קאי בין על הך דלא גרסינן א"ל בין על הואו ואמר ר"ח:
בד"ה תנא תני ישלם וא"ת וכו' וללישנא קמא וכו' ומיהו וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה בקשו בהך ומיהו וכו' דאפילו נימא דלהך לישנא לא קשיא כלל על ר"ח דישלם לצאת ידי שמים מ"מ כיון דר"ח עצמו מתרץ כאן ע"כ צריך שיהא ניחא לתרתי לישני דלעיל דאל"כ יהא מוכח מר"ח ע"כ כחד מהני לישני א"כ דלהך לישנא דוזה לא אתי שפיר תירוצו דהא פטור אפילו לצי"ש והיכי קתני ישלם א"כ יהא מוכרח כאידך לישנא וכן התוס' פרק הפועלים כתבו בפשיטות דהקושיא דהכא אפילו לצי"ש פטור ולא כתבו כלל לתרץ לאידך לישנא דאין לו תובעין והיינו כמו שכתבתי. לכן נראה לי דלא באו התוס' בהך ומיהו ליישב דנוכל להקשות על הך לישנא ג"כ לחלק בין מתנות ללקט דפשיטא דאי אפשר להקשות על ר"ח קושיא בסברא זו רק דקשיא להו לתוס' דנידוק מר"ח דהוצרך לומר מדת חסידות ולא סגי לי' ליישב דשפיר נקט משלם דחייב לצי"ש ש"מ דסובר ר"ח כהך לישנא דוזה דפטור אפי' לצי"ש ואהא כתבו דמ"מ אין זו הוכחה דאיכא למימר דסובר ר"ח דגבי לקט אפי' לצי"ש אינו מחויב ושפיר יכול להיות טעמו כלישנא בתרא ועמ"ש בסמוך ולענין הקושיא מהך דפ"ק דב"ק כבר נתבאר אצלי בספרי ת"י בח"מ סי' כ"ח דלק"מ ע"ש:
בא"ד ומיהו בסמוך קשה וכו'. תמי' לי מאחר שכתבו התוס' דהיכי דלקחן בהיתר אין חיוב לצי"ש אפי' ר"א א"כ מאי קושיא בסמוך דשפיר דייק הא עשיר היינו דלא הוי דיינין לי' כעני והעשיר רק הוי כעשיר מ"מ כיון שלקחן בהיתר אין כאן חיוב לצי"ש אפי' לר"א וכ"ש לרבנן. וכ"ש לפי מה שפירשתי מקודם שלא הי' כוונת התוס' לפרש דמקשה להך מ"ד ג"כ דפשיטא דאי אפשר לעשות קושיא בזה רק שלא נוכיח מתירוץ ר"ח דסובר כלישנא קמא אבל הקושיא ע"כ להך לישנא דוזה א"כ סיפא נמי להך לישנא דוזה פריך דליכא לצי"ש כלל ואולי כוונת התוס' להיפוך דמאי מקשה מסיפא נהי דוזה מורה דפטור לגמרי היינו אי כבר עבד איסורא והזיק אבל כאן דאין הבעה"ב רוצה לעשות איסור הילכך אי הוי דיינינן לי' כעשיר הי' חייב לצי"ש שלא לעשות איסור כלל אבל השתא דהוי כעני והעשיר אפי' לצי"ש פטור והא דלא הקשו כך כדמקשה ארישא משום דהוי מצינן לומר דהיינו דמקשה מדר"א ליקום וליתוב דקאמר ישלם לצי"ש שלא יעשה שום איסור שהרי לכתחילה מתירין לו ליטול ולכך קשיא להו דמאי מקשה מסיפא כנ"ל ועדיין צל"ע.
בא"ד ומפרש ר"ת עיין מהרש"א ונראה לי דכך הכוונה דוודאי לא שייך דפליגי אי חייב במדת חסידות או לא דבאיזה. סברא נחלקו דלר"א חייב ולרבנן פטור אבל לפי האמת דר"א ורבנן פליגי בדינא או בלצי"ש וממדת חסידות לכ"ע פטור שפיר י"ל דלרבנן עני פטור ועשיר חייב ממדת חסידות:
בגמרא ת"ש מנין וכו' הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם וכו'. לא נתבאר לי יפה קושיא זו דכיון דקרא כתיב דמשעת הרמה חייב מאי קושיא לר"ח דלא מיירי בהא דמיירי בברייתא והכא שאני דגלי קרא לחייבו דהא חייב חומש ג"כ וחייב מיתה ואין ללמוד למתנות כהונה דעלמא שאינן קודש ואינן במיתה וחומש. ונראה לי משום דהך קרא דרשינן פרק הנשרפין דקודם שתרם ג"כ חייב מיתה והיינו דאשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר והתוס' בד"ה אין הקשו באמת דסותר הסוגי' כאן דקרא לאחר הרמה אבל באמת לק"מ דוודאי קרא בעתיד לתרום מדבר ודייק כאן דפטור מתשלומין מדקרא קרא קדשי בני ישראל ולא כתיב קדשי ד' כדכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ד' או קודש סתם כדכתיב לעיל מינה ע"כ דקמש"ל קרא דקודם הרמה קדשי בני ישראל מיקרי ולמאי אי לענין מיתה הא האוכל טבל במיתה קודם הרמה דהא ולא יחללו כתיב וילפינן חילול חילול מתרומה וקרא בעתיד לתרום וע"כ דקמש"ל קרא במה דכתיב קדשי בני ישראל דפטור מתשלומין דלאו דכהן הוא רק שלו הן ואינו חייב רק מיתה ולא תשלומין והשתא הי' מקום לומר דגם אחר הרמה כל שלא נתנו לכהן לא מיקרי רק קדשי בני ישראל ופטור והא דכתיב אשר ירימו היינו דקמש"ל דחייב מיתה אפי' בעתיד לתרום אבל תשלומין פטור אפי' אחר הרמה מחמת דאין לו תובעין ולא הוי רק קדשי בני ישראל ומדקאמר התנא אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ש"מ משום דסובר מזיק ואוכל מתנות כהונה חייב ולא מיקרי קדשי בני ישראל רק קודם הרמה אבל לאחר הרמה קדשי ד' מיקרי וקשיא שפיר לר"ח ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אין ולקמן (דקל"א) בגמרא רע"א:
בתוספות בד"ה אין וא"ת וכו'. כבר כתבתי מקודם דאדרבא מהך סוגי' דפרק הנשרפין דייק להקשות לר"ח ולכ"ע קרא בעתיד לתרום מיירי. ותירוצי התוס' דחוקין מאוד שיהא לשון אשר ירימו כולל בעתיד לתרום ולאחר הרמה ולמ"ש ניחא: