תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פג.
בגמרא מ"ט דר"י דאמר ארבעים ותו לא, תמי' לי היכי קאמר בפשיטות ארבעים ותו לא אדרבא אפילו ארבעים למה ילקה דהוי התראת ספק כדמקשה לעיל משום דר"י מספקא לי' ואי משום דס"ל נמי דמכאן מוכת דלר"י פשיטא לי' כדפשיט פרק גיד הנשה מהך ברייתא אבל עכ"פ מעיקרא הוי לי' למידק דר"י פשיטא לי' כדדייק התם ובתר הכי להקשות ארבעים ותו לא ולא שיאמר בפשיטות ארבעים ותו לא היפוך מה דקאמר מעיקרא כדפשיט מאידך, ברייתא אמאי התראת ספק היא.
ונראה לי דבלא"ה יש לתמוה דקאמר אכל ב' גידין מב' יריכות מב' בהמות הך ב' יריכות מאי עבידתי' דהא רק מן ירך אחד הן של ימין ובוודאי אין הכוונה ב' יריכות של ימין דפשיטא דב' גידין מב' יריכות הן ועוד דהא קתני מב' בהמות א"כ פשיטא דב' יריכות נינהו לא ירך אחד.
לפיכך אני אומר דהך פשטן דהכא לא נחית כלל למידק מהך ברייתא דר"י פשיטא לי' דבין כך ובין כך דייק שפיר והיינו דבפשיטות ע"כ הפי' שאכל ב' גידין מב' יריכות היינו ימין ושמאל מב' בהמות והרי אכל ד' גידין שנים מכל בהמה שנים של ימין ושנים של שמאל והיינו דהך תנא בא לומר פלוגתא דר"י ורבנן אף שאכל ב' איסורין בוודאי מ"מ לר"י אינו סופג רק מ' בלבד והשתא אי אפשר לומר דת"ק סובר דנוהג בימין ושמאל דא"כ איכא ק"ס מלקות לת"ק ולמה אינו סופג רק פ' וע"כ דהני תרי תנאי תרווייהו מספקא להו אי בימין או בשמאל וכשאכל ב' ימינים וב' שמאלים דהיינו מב' יריכות מב' בהמות ולכך לת"ק סופג פ' ור"י פליג רק מ' ואהא מקשה אי בזא"ז וב' התראות מ"ט דר"י כיון שיש כאן ב' איסורין והתראות מחלקות וע"כ בבת אחת ופליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן והוי שפיר הך פשטן כהך פשטן דמעיקרא דשפיר ס"ל דמספקא לי' רק כאן ידע דהתראת ספק הוי התראה דאל"כ לא ילקה כלום או דמיירי דאכל שנים שנים בזה אחר זה דהיינו ימיני ושמאלי ושפיר הוי התראה וודאי רק למה פליג ארבעים ותו לא וע"כ בבת אחת וש"מ דסומכוס פליג אפילו בהא. אמנם הך פשטן דלקמן פרק גיד הנשה סובר דליכא תנא דמספקא לי' רק ר"י גם לא ידע לפרש דקמש"ל אפילו ב' זיתי חלב חייב שתים וע"כ דרק ב' גידין של ימין אכל ות"ק ור"י פשיטא להו של ימין ות"ק מחייב תרתי דלא בעי כזית ור"י מחייב מ' דבעי כזית ומה שאמר ב' יריכות היינו דלת"ק בתרווייהו מחייב ובין שאכל ירך ימין מב' בהמות בין שאכל ירך שמאל מב' בהמות ור"י פליג דלעולם אין כאן רק ארבעים ואף דאיכא תרתי לאיסורא כשאכל ימין מב' בהמות מ"מ כיון דליכא כזית אינו חייב רק ארבעים כנ"ל ואולי לזה נתכוונו התוס' לעיל שלא הקשו רק מהך דפרק גיד הנשה ולא מהך דהכא דכאן סובר לפרש שאכל ד' גידין כנ"ל:
שם דלית בי' כזית פירש"י דלית כזית רק בחדא ולת"ק חייב ב' דברי' הוא אבל אין לפרש דלית בתרווייהו בצירוף רק כזית א"כ לר"י היכי מצטרפין אי אפל בכדי אכילת פרס הוי בת אחת ואי אחר אכילת פרס אין מצטרפין ע"כ. ודברי תימא הם דמה בכך דאכל בכדי אכילת פרס סוף סוף כיון שהתרו בו בין כל אכילה ואכילה יש כאן לכל אכילה ואכילה התראה ומאחר שכשהתרו על אכילה ראשונה וכבר אכלה למה לא יתחייב על אכילה בכדי אכילת פרס כשהתרו בו שנית והך שיעור כדי אכילת פרס לא מהני רק היכי דבעינן כזית ולא אכל כזית אז בכדי אכילת פרס מצטרפין ואחר זה לא אבל היכי דלא בעינן שיעור זית ואי אכל ברי' והתרו עלי' פשיטא דאי התרו אחר אכילה ראשונה שנית על ברי' ואכלה חייב שתים לכ"ע הילכך לת"ק דברי' הוא חייב ב' ולר"י רק אחת דאינו ברי ובעי כזית ומצטרפין בכדי אכילת פרס לכזית. ונראה לי ראי' ברורה לזה דוודאי יש לתמוה למה להו לחלוק בב' גידין הוי להו לחלוק בחד גיד שאין בו כזית דלרבנן חייב ולר"י פטור כיון דעיקר מחלקותן בהא תדע דהך תנא אכלו ואין בו כזית לא נקט להו בב' גידין וע"כ דקמש"ל אפילו אכיל להו בכדי אכילת פרס חייב לרבנן ב' ולא מיקרי בת אחת דלא כרש"י דליכא למימר דאכיל להו טפי מאכילת פרס דהיכי מחייב ר"י אפילו חדא אבל לפירש"י דאחד יש בו כזית למה לי אותו שיש בו כזית דלא פליגי בי' כלל ליתני רק באותו שאין בו כזית וזה ברור:
במשנה בארבעה פרקים. הנה לשון זה פרקים משמע שיש בזה משך זמן מה דאל"כ הוי לי' לומר בארבעה ימים ובאמת בסיפא קאמר רק ערב יו"ט בלבד משמע דרק בעיו"ט צריך להודיע לא קודם וכן מוכח בע"ז ד"ה להדיא [הביאה הרב התב"ש בי"ד סי' ט"ז] ואולי יש לומר משום דלאו כ"ע שוחטין בעיו"ט והרבה שוחטין ביו"ט ג"כ רק דמכירה והודעה לא שייך רק בעיו"ט אבל השחיטה היא ביו"ט ג"כ או משום דאם חל יו"ט בא' בשבת הוי הזמן ערב שבת לכך נקט פרקים ועמ"ש לעיל במשנה שנים שלקחו פרה ובנה:
שם אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט. פירש"י דד ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אל לשחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה. ואיכא למידק כיון דקאמר מעיקרא דסתם הלוקח בהמה קונה לשחוט א"כ למה צריך שיאמר אמה מכרתי לשחוט דמשמע דאי מכר סתם אינו צריך להודיעו והיינו דאמרינן לרדיא זבין. מיהו בהא איכא למימר דמה שפירש מעיקרא דסתם הוי לשחיטה לאו למימרא דאי לא פירש כלל אמרינן, מסתמא לשחיטה זבין רק כל שקנה לשחיטה אמרינן מסתמא לשחטה מיד קנה אותה משא"כ בשאר ימות השנה אי קנה היום אין ראי' דישחוט היום. אך הא קשיא לי מה שפירש"י ז"ל דשמא כבר נשחטה דלמה לי הא תיפוק לי' אפי' לא נשחטה עדיין אסור לזה לשחוט שמא ישחטנה הראשון היום ואף דאמרינן לעיל אי קדם ושחט הוי זריז ונשכר אבל פשיטא דצריך שיודיע לזה שיש לו האם או הבת ששחט הוא וכ"ש כאן דהראשון אינו יודע כלל אם מכר בתה או אמה לשני א"כ פשיטא דצריך להודיע לראשון ששחט הוא היום ואי אינו מכירו ואינו יודע מי הוא אסור לשחוט ועכ"פ צריך המוכר שיודיע לו שמכר אמה או בתה אפי' עדיין לא שחט הראשון דמ"מ כל שישחטו שניהם הוי או"ב ולמה דייק רש"י ז"ל ושמא כבר נשחטה. ונראה לי שסובר רש"י ז"ל דאי לאי דחיישינן שמא כבר נשחטה לא הי' צריך להודיעו כיון שזה האחרון כשישחוט לא יעשה שום איסור כיון שעדיין לא שחט הראשון ואי משום שיחוש שמא ישחוט הראשון אח"כ לא שייך בזה לפני עור לא תתן מכשול דדוקא לגבי שני אם הוא עובר בשחיטתו צריך להודיעו. אבל אם זה אינו עושה איסור כלל ולחבירו אז לא הי' צריך להודיע כשקנה ראשון א"כ עכשיו שאינו מכירו לא שייך לפני עור כלל שזה השני לא יעשה איסור כלל ואפי' שוגג לא הוי ואין צריך כפרה כלל כמו ראתה דם בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה דאין צריך כפרה דהוי אנוס ממש וה"ה כאן כיון שקנה ראשון ואינו יודע משום דבר אינו עושה שום איסור וזה השני שיכול להודיעו עכשיו זה יכול לשחוט כיון שהוא איני עושה איסור כלל לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש שמא כבר נשחטה ונמצא זה שוחט או"ב לכך צריך להודיע בעת מכירה כנ"ל ועמ"ש לקמן בד"ה אמר ר"י בזה:
שם אמר ר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל אי יש לו ריוח אין צריך להודיעו. פירש"י שמכר את הראשונה והשני' היום. ואף דלעיל בדברי הת"ק פירש אמה מכרתי היום לשחוט היינו לפי האמת לפי מה דמפרש ר"י דברי הת"ק והרא"ש הקשה על פירש"י דת"ק נמי בעיו"ט קאמר ומשום הא לא אירי' דבדברי ת"ק לא הוזכר מכירת הראשון רק השני והשני בוודאי בעיו"ט מיירי לכ"ע אבל בראשון לא הוזכר רק אמה מכרתי לשחוט ולא זכר היום כלל רק רש"י פי' כן לעיל לפי פירושו של ר"י מיהו הא וודאי קשיא דמשמע בהדיא דהך בד"א בזמן שאין לו ריוח על השני שאנו דנין האי לא על הראשון ועוד דבע"ז (ד"ה) דמקשה אהא דתנן לפני אידיהן ג' ימים ומי בעינן כ"ה והא תנן בארבעה פרקים בעיו"ט וכו' אלמא בחד יומא סגי ש"מ דבדברי ת"ק נמי לא חיישינן מצד יו"ט רק בערב יו"ט דאל"כ הוי להו להזכיר שם דברי ר"י כיון דעיקר הקושיא מהא מיהו יש ליישב פירש"י בזה דוודאי ידע דעל זה האחרון שאנו דנין להודיע כל שקנה קודם עיו"ט לא חיישינן להודיעו כיון דקתני בהדיא עיו"ט ולא קודם רק דס"ד דזה קאי רק על האחרון אבל כל שקנה האחרון עיו"ט והוא ישחוט בוודאי היום חוששין לו אפי' מכר האם אתמול דאין כאן רק חד ספק שמא שחט אתמול או היום ישחוט והתם שפיר מקשה דמ"מ למה לא נוכל למכור להם קודם ערב חגיהם כיון דכאן נמי לא חיישינן כל שקנו שניהם קודם ערב יו"ט רק כשקנה האחרון עיו"ט חוששין אפילו קנה הראשון קודם ור"י בא לפרש דאפילו קנה האחרון עיו"ט כל שקנה הראשון קודם עיו"ט שוב לא חיישינן אבל מ"מ הא וודאי קשיא דמשמע במתניתין דהך אין לו ריוח על השני קאי שזה אנו דנין עליו בהודעה זו:
לכן נראה לי בפירוש דברי ר"י הללו על פי מה שכתבתי לעיל כפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דעיקר מה דמצריכין להודיעו הוא משום דחיישינן דכבר נשחטה האם או הבת ע"י הראשון וזה השני ישחוט או"ב ממש ויעבור האיסור לכך צריך להודיעו אבל אי היינו יודעין בבירור שלא נשחטה עדיין האם או הבת שאז זה השני ישחוט היתר גמור אין לחוש לעכב שחיטת השני משום שמא ישחוט הראשון אחריו דלא חיישינן כה"ג ללפני עור כיון שהראשון לא יעשה איסור ואנוס הוא ובהיתר גמור ישחוט הוא ג"כ ומכ"ש שאין זה בירור גמור שישחוט היום ואין זה לפני עור גמור במה שאינו מודיע לשני והראשון איננו להודיעו ואינו יודע כלל מי הוא לכן אין חשש להודיעו לשני רק שמא כבר נשחטה ועל זה אמר ר"י אימתי בזמן שאין לו ריוח שקנה בסוף היום דאז יש לחוש בוודאי שכבר שחט הראשון האם או הבת אבל כשקנה בתחילת היום שיש לו ריוח לשחוט שיש לתלות דעדיין לא שחט כלל הראשון אין צריך להודיעו שיש כאן לתלות חדא שמא ישחוט קודם שישחוט הראשון והיתר גמור ישחוט ואת"ל שכבר שחט שמא ישחוט השני למחר כי גם זה אינו בירור גמור שישחוט היום וכל שיש לתלות בשני צדדים אין צריך להודיעו ולכך מודה ר"י באם לחתן ובת לכלה דבידוע ששניהם שוחטין ביום אחד צריך להודיעו לאחרון אפילו יש לו ריוח דאין פוטרין מלהודיע רק בארבעה פרקים דאינו בירור גמור שישחטו שניהם בעיו"ט רק מיחוש הוא דחיישינן אבל כל שיש עוד לתלות דהראשון עדיין לא שחט שוב אין צריך להודיעו מה שאין כן בחתן וכלה דבידוע ששניהם שוחטין ביום אחד לעולם צריך להודיע לאחרון. ואין להקשות הא בלא"ה יש לתלות בתרתי חדא שמא ישחוט ראשין למחר ושמא ישחוט שני למחר הא ליתא שאי אפשר לנו לצרף שחיטה דלמחר מזה ומזה כיון דלמחר ג"כ או"ב נינהו ואי אפשר לצרף ספק שחיטת מחר מראשון ומשני אבל כשיש לתלות דראשון לא שחט עדיין יש לנו לתלות בשני עצמו בשנים חדא שמא לא שחט עדיין הראשון ואת"ל שחט שמא ישחוט הוא למחר כנ"ל. ועל דרך זה יתפרשו ג"כ דברי הרמב"ם רק שהוא הוסיף בדבר זה שהי' נחפז לקנות משום דאי לא הי' נחפז לקנות כיון שקנה בסוף היום הי' ראוי לנו לפטור מלהודיע דמן הסתם לא ישחוט השני היום כיון שקנה בסוף היום לזה אמר שהי' נחפז לקנות ולקנות בלבד לא הי' צריך להיות נחפז כי לזה הי' שהות רק לפי שהי' רוצה לשחוט עוד היום הי' נחפז א"כ שפיר יש לחוש שמא כבר שחט הראשון כיון שהוא בסוף היום ואין לתלות דלא שחט עדיין משא"כ בתחילת היום דיש לתלות שישחוט קודם שישחוט הראשון גם יש לתלות שישחוט למחר. מיהו נראה לי דהרמב"ם מפרש בע"א והוא דסובר דאינו ברור שישחטו בעיו"ט דוקא ויכול להיות ביו"ט ולפי זה כל שיש כאן לומר שזה ישחוט ביו"ט או זה הוי ב' ספיקות חדא שמא ישחוט זה למחר ואת"ל שישחוט זה היום שמא ישחוט השני למחר הילכך אין כאן הודעה רק אי זה השני בוודאי ישחוט היום והיינו כשהי' נחפז לקנות בסוף היום ואי לקנות בלבד הי' שהות ולא הי' צריך להיות וע"כ שרוצה לשחוט היום ואין כאן רק ספק אחד שמא ישחוט השני מחר לכך בעינן הודעה אבל כשלא קנה בסוף היום ע"כ אפילו הי' נחפז אין ראי' דאפילו הי' רוצה לשחוט היום לא הי' צריך להיות נחפז וע"כ לאיזה סיבה אחרת וממילא אין צריך הודעה שמא ישחוט למחר דהיינו ביו"ט ואת"ל שישחוט היום שמא ישחוט הראשון למחר. אמנם למי פירושו הכל תלוי בנחפז לקנות וזה לא הוזכר במשנה כלל ולפי מה שכתבתי אתי שפיר בפשיטות אך מה שבקשו לפרש דברי הרמב"ם דקאי על יום לפני עיו"ט הא וודאי ליתא כמו שבארנו:
והנה הרא"ש הביא ראי' מן התוספתא כפירש"י ובאמת נראה לי דמן התוספתא יש ראי' להרמב"ם דשם קאמר ר"י בד"א שחל יוה"כ בשני בשבת אבל אי חל בשאר ימי השבוע אין צריך להודיע שזה ישחוט היום וזה למחר. והנה דברי התוספתא אינם מובנים כלל אין צורך להאריך מה שיש להקשות בה ונראה לי דוודאי על ד' פרקים דת"ק סובר ר"י בכל ימות השבוע אפילו בשני בשבת דדוקא בקנה בעיו"ט בסוף היום והיינו לפי שיש שני ימים לשחוט ביו"ט ובעיו"ט ויש ספק שזה ישחוט היום וזה למחר וכן להיפוך לכך אין צריך להודיע:
שניהם קנו בעיו"ט רק כשקנה האחרון בסוף היום כנ"ל אבל בערב יוה"כ דאין שוחטין רק בעיו"כ לא ביוה"כ א"כ ממילא הוי עיו"כ לר' יוסי הגלילי כמו יו"ט לרבנן וממילא סובר דאי קנו שניהם לפני עיו"כ דצריך להודיע כמו בד' פרקים עיו"ט דערב יוה"כ הוא היו"ט בעצמו ועל זה פליג ר"י בד"א בשחל בשני בשבת דאז שניהם שוחטין עיו"כ בעצמו לא קודם לפי שהוא שבת הילכך אפי' קנה הראשון ביום ו' לפניו והשני ערב יוה"כ חיישינן אבל בשאר ימות השבוע כיון שיש יום לפני ערב יוה"כ תולין דזה ישחוט היום וזה למחר כמו דסובר ר"י בכל ד' פרקים דביש לו ריוח תולין שזה ישחוט בערב יום טוב וזה ביו"ט כמו כן בערב יוה"כ ואין צריך להודיע רק כשקנו שניהם בערב יוה"כ ור' יהודא או דבא לפרש דברי ר' יוסי דלא תימא דר' יוסי סובר בערב יוה"כ כמו בד' פרקים דאי קנו שניהם ערב יו"ט אף שיש שני ימים לשחיטה צריך להודיע דהיינו ערב יו"ט ויו"ט א"כ ה"ה ערב יוה"כ ויום שלפניו קמש"ל ר' יהודא דכל שיש שני ימים אין צריך להודיע ובד' פרקים זכר במתניתין לפרש דדוקא באין לו ריוח כגון שקנה בסוף היום דאי לא"ה כיון שיש ב' ימים לשחיטה לא חיישינן ובתוספתא מפרש דברי ריה"ג דדוקא בשני בשבת דאז הוי כיום אחד שאין שוחטין בשבת לפניו אבל בשאר ימות השבוע כיון שיש שני ימים לא חיישינן כנ"ל או אפשר דבא לחלוק על ריה"ג דלא קתני אימתי ועכ"פ הכוונה כנ"ל:
שם לפיכך אם מת מת ללוקח. ואף דעיקר התקנה היתה לטובת הלוקח ומן הדין לא קנה מ"מ לא רצו שיהא הלוקח נלקה מכל צד וכיון שמשחיטין אותו בע"כ ממילא אם מת מפסיד הלוקח הדינר. ומ"מ נראה לי דוקא מת אבל נמצא טרפה לא הפסיד הלוקח דהוי מקח טעות ואף שיש לחלק דדוקא במוכר מדעתו בהמה לחבירו ונמצאת טריפה שפיר הוי מקח טעות אבל כאן כיון שהמוכר אינו רוצה לשחוט כלל א"כ יכול לומר אני הייתי מוכרה לנכרים כמות שהיא ועל ידי הלוקח שהייתי מוכרח לשוחטה אני מפסיד מ"מ מדקתני מת מוכח בהדיא דנמצאת טרפה לא הפסיד הלוקח כיון שהי' בטעות והטבח ג"כ אין דרך למכור בהמה חי' רק לשוחטה ולא הפסיד כלום ואף דבמת ג"כ לא הפסיד מ"מ כיון דתקנו דקנה לוקח וטעות לא הי' ממילא הפסיד כנ"ל ועמ"ש בגמרא בזה:
בגמרא תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע. תמי' לי מקמש"ל כיון דבהדיא קתני במתניתין דרק בארבעה פרקים צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ומשמע בהדיא דאפי' מכר האם רק לא מכר בפי' לשחיטה ג"כ אין צריך להודיעו וכן בשאר זמנים אפילו מכר לשחיטה אין צריך להודיעו והיכי סלקא דעתך דבארבעה פרקים יחוש הלוקח בלי הודעה שמא הי' כאן אם או בת ונמכרה לשחיטה. ונראה לי ברור דברייתא קמש"ל אפי' יודע לוקח שנמכרה האם או הבת כיון שלא הודיעו המוכר אינו נמנע מלשחוט דיכול לסמוך מסתמא לאו לשחיטה מכרה [או שלא פי' לו הלוקח הראשון לשחיטה כדמשמע הל' אמה מכרתי לשחוט] והיינו דקתני הולך ושוחט ואינו נמנע כי הוא כפל דברים ולהנ"ל ניחא דקמש"ל אפי' יודע שנמכרה אינו צריך לחזור ולשאל לברר אי לשחיטה נמכרה או לא רק הולך ושוחט ואינו נמנע כלל. ונראה שזהו כוונת ר' אחאי גאון שכתב על הך ברייתא דאי תגר עכו"ם הוא צריך לחוש והיינו דהי' מפרש כנ"ל א"כ פשיטא דעל תגר עכו"ם אין לסמוך על מה שלא הודיעו ונראה דכה"ג וודאי צריך לכתחילה לישאל המוכר כיון שיודע שנמכרה האם כי אילו שכח מלהודיעו רק אי לא שאל הולך ושוחט ואינו נמנע דסומך על מה שלא הודיעו ובתגר עכו"ם אין זו סמיכה של כלום [רק אי לא ידע שנמכרה האם רק על פי הנכרי יכול לסמוך שלא לשחיטה נמכרה] כנ"ל ולק"מ מה שהקשה הרא"ש על הגאון עיין שם:
שם למה לי למיתני את האם לחתן פירש"י ליתני במוכר זו לחתן וזו לכלה ובתר הכי פירש למיטרח טפי היינו שהחתן קונה האם. ואין זה הכרח כלל שהאם גדולה מן הבת ואותה הבת כבר יכולה להיות אם ג"כ והרי אמרו לעיל שחט פרה ובתה ובת בתה גם אין זו שאלה שהי' לו לומר זו וזו והרי לעיל אמרו פטור משום או"ב אף דכולה פירקין באו"ב משתעי ונראה לי דעיקר הקושיא למה חלקם התנא הוי לי' למיתני שמכר או"ב לחתן וכלה ואהא מתרץ דסעודת חתן גדולה מסעודת הכלה ואורחא דחתן למיטרח טפי ומקדים להכין צרכי הסעודה קודם לכלה לכך תני את האם לחתן קודם ואח"כ ואת הבת לכלה כנ"ל:
שם והא לא משך וכו'. משמע דכה"ג מהני משיכה אף שאין לו בפרה רק בדינר בשר והרי אינו מושך מה שקונה רק הדבר שאינו קונה כלל הוא מושך וכבר כתבתי בספרי פ"י פ"ב דגיטין גבי כותב על קרן הפרה דצריך שיתן לה כל הפרה ולא מהני שיאמר והפרה שלי אף דבגליון הנייר משמע דמהני דהא לא קאמר רק והנייר שלי משום דאותיות פורחות באויר אבל הגליון הוא שלי ומאי שנא פרה מגליון הנייר וע"כ דכה"ג לא מהני משיכת הפרה כיון שאין האשה מושכת הקרן רק הפרה ולמה הכא מהני כה"ג ונראה לי דהכא שאני דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה א"כ כל הבהמה ניקנית לו לשוחטה ומהני בה משיכה ועמ"ש שם:
שם אמר ר"ה אמר רב כשמשך אי הכי אימא סיפא. תמי' לי היכי ס"ד שמשך כיון דבהדיא קתני בד' פרקים א לו משחיטין את הטבח, בע"כ ש"מ בהדיא דאין זה מן הדין ולמה לי' להקשות מסיפא גם לא הבנתי לישנא כשמשך דהוי לי' לומר שמשך ומאי כשמשך דנקט גם תמי' לי דמאי ס"ד להקשות והא לא משך אטו לא ידע דמתניתין תיקון חכמים הוא מה שאינו מן הדין כיון דבפי' אמר משחיטין את הטבח בע"כ בד' פרקים אלו ש"מ דתיקון חכמים הוא גם בהדיא קתני דבשאר ימות השנה אינו כן ואי הוא מדינא מה נפקא מינה ד' פרקים או שאר ימות השנה:
לכן נראה לי ברור דאין הקושיא למה משחיטין אותו בע"כ בלי משיכה רק הקושיא על מה דקתני אם מת מת ללוקח ולמה יפסיד הלוקח כיון שלא משך ואיזה תקנה יש בזה שיפסיד הלוקח בלי משיכה הדינר שלו ואהא מתרץ רב דוודאי אי מת קודם משיכה מת למוכר רק כיון דמשחיטין את הטבח בע"כ יכול הטבח לומר שאינו רוצה לשחוט רק באופן שיקנה עכ"פ הלוקח בקנין גמור כדי שלא יהא נלקה מב' צדדים שאם ימות יהא המת שלו ואי יחי' ישחטנו אף שלא מכר רק בדינר בשר לכך יכול הלוקח לעכב השחיטה עד שיקנה במשיכה והיינו דאמרינן אם מת מת ללוקח ומ"מ נקט שפיר משחיטין בע"כ דהלוקח רוצה באמת לחזור בו שלא לשחוט כלל וכופין אותו בע"כ אבל מ"מ כיון ששוחט בע"כ יכול לומר שאינו רוצה לשחוט עד שיקנה במשיכה ואהא מקשה מסיפא ובשאר ימות השנה אינו כן דאין כופין למוכר כלל וא"כ מדעתו נעשה המשיכה ולמה אי מת מת למוכר ואהא משני שזיכה לו ע"י אחר ובארבעה פרקים דזכות מהני זיכוי דהוי זכות ובשאר ימות השנה הוי חוב כנ"ל וע' מה שאכתב בסמוך:
שם זכין לאדם שלא בפניו. איכא למידק מהא דאמרינן ספ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני שאני חייב לו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר וכתב הר"ן ז"ל במשנה האומר תנו שיחרור זה לעבדי דסובר הרי"ף רק לחזור אינו יכול אבל שיחרור לא הוי עד דמטי' לידי' ואשכחן זכי' כה"ג גבי הולך מנה לפלוני וכתב הר"ן התם דלא דמי דהתם הטעם שאי יהא באחריותו אין זה זכות כלל ולכך ממילא רק לחזור אינו יכול דלהא הוי זכות אבל לאחריות הוי חוב. א"כ הכא נמי כיון דלענין אי מת הוי חוב למה אי מת מת ללוקח ומה נ"מ נאנס דהתם או מת דכאן והוי לן לומר דלענין שהמוכר לא יוכל לחזור הוי זכות אבל לאונסין לא מהני דהוי חוב להפסיד הלוקח ואף דשמואל פליג התם דמתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר א"כ כיון דהכא אינו יכול לחזור ממילא אינו חייב באחריותו מ"מ הא אנן כרב קי"ל ועוד דמילתא דפשיטא הוא דלא טעה רב לאוקמא כשמשך תדע דלא קאמר אלא אמר ר"ש ב"י וע"כ דבאמת כך הי' כוונת רב לא שהוא עצמו משך רק שקנה במשיכה אם כן הרי רב סובר דמחלקין הדבר לחזור אינו חוזר וחייב באחריותו. ונראה לי דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל דוודאי הכא אין הלוקח רוצה כלל לשחוט רק אנן משחיטין אותו בע"כ וניתן לו עכ"פ זכות זה שאין צריך לשחוט רק באופן שיקבל הלוקח אחריות דהיינו שיקנה קנין גמור ואנו אומדין דעת הלוקח דמרוצה בכך שזכות הוא לו במה שיהא לו בשר ומקבל חיוב אחריות הדינר שלו דלא שכיח שתמות הבהמה שאם לא יקבל לא יהא לו בשר כי אין להכריח הטבח שיהא נלקה מכל צד לכך הוי שפיר זכות אפי' מקבל אחריות אבל התם שפיר אין המלוה רוצה לקבל אחריות עד שיגיע מעות לידו רק הלוה זיכה לו בעצמו שפיר אמרינן דמה שהוא זכות זוכה דהיינו שלא יוכל לחזור ולא מה שהוא חוב כנ"ל:
וכבר הארכתי בתשובה אחת כיוצא בזה באחד שחלה במגפה ר"ל רחוק כמה פרסאות מביתו וזיכה גט לאשתו במקום יבם קטן ושאל השואל נהי דבזה"ז דאין מייבמין הוי זכות בפרט במקום יבם קטן אבל מ"מ הא הוי חוב שמא יעמוד מחליו ובגמרא דמיבעי' לן במזכה גט לאשתו במקום יבם היינו דמיירי דמגרש על תנאי דלא הוי חוב מכח עמידה אבל גט זה שלא ניתן על תנאי בלא"ה הוי חוב מכח עמידה והשבתי דוודאי לא מיירי דוקא במגרש על תנאי כדמוכח מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפשיטות דין זה ולא זכר תנאי בדבר כלל והיינו שאין צורך להתנות תנאי בזה דלענין עמידה ממילא אינו גט דהוי חוב וממילא אין גט זה רק לענין אי ימות תהא מגורשת למפרע והוי כמו הולך מנה לפלוני הנ"ל דלענין מה דהוי זכות זכה המלוה ולענין חוב לא מהני וברור דהרי"ף ג"כ מודה בזה ולא נתכוון הרי"ף להביא ראי' לדבריו מהך דהולך מנה לפלוני רק לענין דאשכחן זכי' כה"ג דמתחלקת לענין חזרה בלבד ואדרבא בהך דגט שכיב מרע עדיף טפי דדינו של גט זה כמגרש על תנאי ובעלמא צריך להזכיר תנאי אבל כיון דלענין עמידה הוי חוב ממילא הוא על תנאי ואפי' בזה"ז שאין מגרשין על תנאי יכולין ליתן גט זה שאין צריך משפטי התנאי שאי אפשר שנאמר תנאי בטל ומעשה קיים בגט הבא על ידי זיכוי דהוי חוב ועוד הארכתי בזה וכתבתיו כאן לפי שלא יהא נראה לכאורה נסתר מסוגיא זו ובאמת אינו ענין לכאן כמו שבארנו:
שם יכול אף זה כן וכו'. ויש להסתפק אי נימא דוקא לאו דאו"ב תליא בלילה ויום שלאחריו דהוא באמת בחולין דהא שור הפסיק הענין וכמו כן אפי' בקדשים כיון דלא איתרבי רק מכח וי"ו מוסיף על ענין ראשון ממילא דינם כמו בחולין אבל לאו דמחוסר זמן שזהו רק מצד קדשים בעצמותן דהא או"ב כשר דיעבד ומחוסר זמן פסול יש מקום לומר דאין בו משום מחוסר זמן רק אי נשחט באותו יום אבל בלילה שלפניו כיון דבקדשים היום הולך אחר לילה שלאחריו לא מיפסל כשנשחטה האם בלילה שלפניו דפסול מחוסר זמן רק מצד קדשים הוא ואף דאפשר דלדידן אין נ"מ דבלא"ה פסול משום מצוה הבאה בעבירה של או"ב ומלקות ליכא על מחוסר זמן מ"מ נ"מ אי לא נודע שנשחטה האם קודם ואף דבשוגג וודאי ג"כ הוי מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בתוס' ריש פרק לולב הגזול אבל בכהאי גוונא נראה דאפי' שוגג לא הוי דהי' מותר בהיתר גמור שלא הי' צריך לחוש כלל שנשחטה האם כמו רואה דם בשעת תשמיש שלא בשעת וסתה דאין צריך כפרה דאנוס הוא ועוד דנ"מ לר"ש בפ"ב דזבחים דלוקה על מחוסר זמן ומ"מ נראה לי כיון דמחוסר זמן אינו בא רק מכח או"ב דאין כאן קרא על מחוסר זמן רק מחוסר שמנה רק כיון דאו"ב אסור גם בקדשים ממילא הוי מחוסר זמן הילכך לענין מחוסר זמן ג"כ היום הולך אחר הלילה שלפניו. וכן משמע בתוס' ריש פירקין שהקשו למה לי קרא במוקדשין כיון דסתמא כתיב מהיכי תיתי דיהא דוקא בחולין וכתבו דליכא למימר לענין דלא אתי עשה דפסח ולידחי לאו דאו"ב דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה עיי"ש והשתא איצטרך היכי דנשחטה האם בלילה ורוצה לשחוט הבן לפסח ביום דמשום מחוסר זמן ליכא דבהא היום הולך אחר לילה שלאחריו ואין כאן רק משום או"ב ושפיר דוחה העשה דפסח הלא תעשה דאו"ב וע"כ דגם לענין מחוסר זמן היום הולך אחר הלילה שלפניו כנ"ל:
שם רבי אומר יום אחד יום המיוחד. יש לדקדק מאי ענין דברי רבי לכאן ומעיקרא על משנה דארבעה פרקים הוי להו להביא הך דרבי דלמדה מקרא גם לא הבנתי כלל לימוד זה דכי הי' יכול לכתוב בענין אחר כיון שרצה הכתוב לאסור שחיטת או"ב ביום אחד הוצרך לומר לא תשחטו ביום אחד ואיזה לשון אחר טוב מלשון זה הי' יכול לכתוב ודוחק לומר דהלימוד הוא כיון שזכר קרא נושא הלאו קודם ושור או שה או"ב ואח"כ עוקר הלאו הוי לי' לומר ג"כ הכל מקודם ושור או שה או"ב ביום אחד לא תשחטו זהו דוחק. לכן נראה דקאי על הך דבן זומא דהוא למד גז"ש ממעשה בראשית דהיום הולך אחר הלילה שלפניו והיינו לפי דבקדשים משתעי לזה ס"ל לרבי דלהא לא צריך גז"ש כלל כיון דכתיב ושור שהפסיק הענין עד דהוי ס"ד דרק בחולין הוא דנוהג רק וי"ו דושור מוסיף על ענין ראשון א"כ כיון דעיקר קרא בחולין כתיב פשיטא דהיום הולך אחר הלילה כמו כל מידי דחולין וכה"ג כתבו התוס' לעיל (דף פ' ע"ב) בד"ה קדשים דאף דבקדשים ראוי שיהא שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מ"מ כיון דעיקר קרא בחולין כתיב וקדשים אינן רק מוי"ו מוסיף ממילא קדשים נגררין אחר חולין עיי"ש לזה ס"ל לרבי דהך גז"ש להכי אתי כמו דשם במעשה בראשית דכתיב יום אחד והוי לי' למיכתב יום ראשון ודרשינן מינה שהי' הקב"ה יחיד בעולמו והיינו מיוחד שאין לו שני אף כאן יום המיוחד שאין כן בכל יום והיינו אותו שטעון כרוז משא"כ בשאר הימים:
בתוס' בד"ה וכדברי ריה"ג. תימא דבריש כתובות וכו' ואמאי לא פריך משאר ימים טובים וכו'. לכאורה תמוה דטפי הוי לי' להקשות דהא דמשני התם דאית לי' רווחא לא שייך כלל רק ערב יוה"כ אבל ביו"ט שחל אחר השבת לית לי' רווחא כלל. וראיתי בספר פ"י בכתובות שהקשה כן על התוס' שם והוסיף להקשות עוד דמה פריך על יוה"כ לידחי אם יהא נדחה ליום ג' ממילא יהא ראש השנה באחד בשבת ולא ינצל מחשש שמא ישחוט בן עוף עיי"ש שהניח בצ"ע. גם מבואר בגמרא דטעמא דמדחינן יוה"כ שלא יחול באחד בשבת משום ירקא ומשום מתיא והרי בלא"ה אי אפשר שיחול ביום א' שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך היום שהוא ערב יוה"כ ובהא ליכא רווחא כלל:
אבל באמת דברי התוס' פשוטים וברורים ומהתימה על הרב הנ"ל שלא ירד לעומק דבריהם בזה דמילתא דפשיטא הוא שאי אפשר להקשות כלל על יו"ט שחל להיות אחר השבת שישחוט בן עוף דהא חזינן דחלוק ערב יוה"כ משאר עיו"ט דביו"ט שוחטין בערב יו"ט על יו"ט ובערב יוה"כ אף שצריך לאותו יום מ"מ השחיטה היא באותו יום בעצמו דהא ביו"ט הוי פרק השחיטה בערב יו"ט ובערב יום הכיפורים הוי פרק השחיטה באותו יום ומעתה בכל יו"ט שחל באחד בשבת בוודאי השחיטה היא בערב שבת (וכן נראה באמת לענין ד' פרקים דהוי הפרק בערב שבת] והכל יודעין דצריך לשחוט בערב שבת דאי אפשר לשחוט בשבת וקודם שבת הוא מוכן הכל על יו"ט מה שהי' מכין בערב יו"ט כשחל בחול א"כ היאך שייך שישחוט בן עוף בשבת רק בערב יוה"כ שחל ביום א' דשחיטת ערב יוה"כ היא בערב יוה"כ עצמו ואינו מוכן כלל מערב שבת לערב יוה"כ שפיר מקשה דישכח בשבת וישחוט בן עוף לצורך מחר ואהא משני דאית לי' רווחא לא חיישינן והיינו דקשיא להו לתוס' דלמה לא מקשה לכ"ע משאר יו"ט שחל ערב יו"ט ביום א' דערב יו"ט כעיוה"כ ממש הוא דהשחיטה באותו יום א"כ שמא ישחוט בשבת לצורך מחר שהוא ערב יום טוב דכללו של דבר כל שזמן השחיטה באותו יום יש לחוש שיקדים לפעמים לשחוט בשבת הקודם של אותו יום אבל אם יום השחיטה בעצמו חל בשבת ליכא למיחוש למידי דהא יודע קודם שבת שלא יוכל לשחוט בשבת ובע"כ מקדים לשחוט קודם השבת וזה ברור ולק"מ:
ובהכי ניחא מה שיש לדקדק לתירוץ ר"ת ז"ל דבערב יוה"כ היו אוכלין דגים ועופות וקשה להך תירוץ דאית לי' רווחא תינח בחל יוה"כ בשני בשבת אבל בחל באחד בשבת נדחה מהאי טעמא שישחוט בן עוף לצורך אותו יום ובאמת לא נדחה רק משום ירקא ומתיא. ולהנ"ל ניחא דכל שיום השחיטה בעצמו חל בשבת אין לחוש כלום דע"כ מקדים הוא לשחוט בערב שבת. אמנם בעיקר הטעם למה בערב יוה"כ השחיטה היא באותו יום לצורך היום וביו"ט השחיטה בערב יו"ט אף שיכול לשחוט ביו"ט ונראה לי הטעם חדא דאין דרך להניח השחיטה על יו"ט שמא ימצא טריפה ולא יוכל לקנות ביו"ט בהמה אחרת גם אינו רוצה ללכלך ביתו וחצירו שיהא מטונף בדמים ביו"ט גם צריך לקדש יו"ט בכניסתו ג"כ לכך שוחט בערב יו"ט משא"כ בערב יוה"כ ועמ"ש בסמוך:
בא"ד והא דלא חשיב הכא וכו' תמי' לי מאי ענין קו' זו לכאן אליבא דריה"ג מעיקרא בדברי הת"ק דחשיב ארבעה פרקים הוי להו להקשות למה לא חשב ה' פרקים ערב סוכות. ונראה לי לפי שהי' מקום לתרץ הך קושיא שהקשו מכתובות דטעמא דלא חשיב ת"ק ערב יוה"כ משום דאז השחיטה רבה מאוד ואין מספיק להכין בערב יוה"כ בלבד רק יום קודם גם כן וכיון שיש ב' ימים לשחיטה שוב אין לחוש לאו"ב דשמא ישחוט זה היום וזה למחר וכן להיפוך ופריך שפיר התם לת"ק דאם כן יש לחוש שישחוט בן עוף בשבת כיון שדרך להקדים פעמים השחיטה אבל משאר ימים טובים דאין השחיטה רק באותו יום בערב יו"ט לא חיישינן כלל שיקדים לשחוט בשבת קודם ערב יו"ט ותירוץ זה הי' נכון באמת לכאורה ולפי זה הי' מיושב ג"כ דלא חשיב ערב סוכות דכיון דכל ימי החג זמן שמחתנו ודרך להרבות בבשר יותר משאר ימים טובים ומכין הרבה ליום א' של חה"מ ג"כ וכן ליו"ט עצמו מכין יותר דאין שמחה רק בבשר לכך דרכן לשחוט קודם עיו"ט ג"כ וממילא אין חשש או"ב כמו בערב יוה"כ רק כיון דר"ת משני מכח דגים ש"מ דלא ניחא לי' בהאי טעמא ואולי משום דקשיא לי' דהוי לי' להקשות מהך דערב סוכות בכתובות כיון דהוי כמו ערב יוה"כ א"כ תיקשי דלא חשיב הכא ערב סוכות והוצרכו לת' דטרידי בסוכה ולולב כנ"ל מיהו בעיקר קושיא זו נראה להיפוך דדוקא היכי דהשמחה אינה רק יום אחד דרך להכין הרבה ולכך חיישינן לאו"ב אבל בסוכות דזמן השמחה משך שמונה ימים אין מרבין באכילה ביום ראשון כ"כ והוי כמו שאר זמנים:
בד"ה ומודה ר"י תימא למאן מודה דאימתי דר"י לפרש הוא ולדעתי יש ליישב בפשיטות דוודאי אימתי דר"י לפרש דברי חכמים הוא אבל פשיטא כיון דפי' זה הוזכר רק בשם ר"י דאיהו מפרש כך בוודאי איכא מאן דפליג עליו שאינו מפרש כך דאי כ"ע מפרשין כך מ"ש שהוזכר פי' זה לר"י דוקא רק לפי שנתקבל פירושו של ר"י לרוב החכמים לא זכר רבי רק פירושו של ר"י והשתא שפיר קאמר דמודה ר"י בחתן וכלה דלא מהני ריוח דוודאי רגילין לשחוט שניהם ביום אחד כנ"ל:
סליק פירקא