תפארת יעקב על חולין חלק ג· רבי יעקב גזונדהייט
אותו ואת בנו פרק חמישי · דף פב:
בגמרא קא סבר סומכוס אכל שני זיתי חלב בהעלם א' חייב שתי חטאות וכו'. תמי' לי מה זה דנקט ספיקו כשאכל בשוגג לענין חטאת הוי' לי' לומר לענין מלקות במזיד דהא במתניתין לענין מלקות פליגי והוי לי' להסתפק אי רק מחמת גופין מוחלקין פליג סומכוס או אפי' בחלב וחלב פליג דחייב ב':
לכן נראה לפע"ד ברור בענין זה כך דמחלוקת סומכוס ורבנן במשנתנו הוא דרבנן סבירא להו אף שעשה בשחיטה זו איסור כפל מצד האם ששחט קודם ומצד הבת ששחט קודם מ"מ איסור אחד הוא ואי אפשר שיתחלקו שיתחייב שתים כיון דשני שחיטות ששחט קודם היו היתר גמור ורק שחיטה אחת היא עכשיו של איסור אף שאותה שחיטה מביאה שני פעמים או"ב אותו ואת בנו ובנו ואותו מ"מ אינו חייב רק אחת דחד מעשה ושם איסור אחד הוא דאין נ"מ או"ב או בנו ואותו אבל להיפוך בשחט האם בראשונה ואח"כ שחט ב' בני' ההתראות מחלקות וחייב שתים כמו אוכל חלב וחלב והתרו בו על כל אכילה ואכילה וכן לענין חטאות ההעלמות מחלקות אותן וסומכוס סובר דבלי התראות כיון שעבר איסור כפול אפי' בשחיטה אחת הוי כעבר ב' איסורין וממילא אפי' ב' התראות לא בעי כיון דשני איסורין נכללו בשחיטה אחת והרי הותרו בו משום או"ב וכמה או"ב שיש בשחיטה זו חייב על כולם ודוקא באוכל חלב וחלב בזה אחר זה צריך התראה על כל אכילה דבשעה שאוכל כזית זה אינו אוכל זה ואי אפשר שילקה בלי התראה על כל אכילה אבל כאן בשחיטה אחת עובר ב' פעמים או"ב כל שהתרו בו בשחיטה זו משום או"ב חייב ב' כיון ששחט בשחיטה זו שני פעמים או"ב נמצא דבענין התראות לא נחלקו כלל דלרבנן דכל שלא עשה רק מעשה אחת אפי' עבר בה ב' פעמים איסור אחד אינו חייב אלא אחת ואפי' התרו בו ב' פעמים ולסומכוס אפי' לא התרו בו רק פעם אחת חייב ב' דכיון דסובר דאפי' עשה במעשה אחת ב' איסורים משם אחד חייב ב' ממילא אין צריך רק התראה א' ות"ק הי' מודה לו בזה רק משום דלא חשיב להו רק חדא הואיל ומשם א' הן ובחדא מעשה עושה אותם ואי אכל חלב ואח"כ אכל חלב במזיד לכ"ע אינו חייב מלקות רק בב' התראות כיון שאכלם בזה אחר זה ואפי' לסומכוס ולכך לא פליגי בהא רק לענין חטאות דלא בעי התראה לכך לסומכוס אפי' בהעלם א' דהוי כמעשה א' מ"מ חייב ב' חטאות דחשיב לדידי' כב' איסורין אבל לת"ק דלא חשיב לי' רק חדא אינן מתחלקות רק או ע"י העלמות לענין חטאת או לענין מלקות כשעשאן בב' מעשיות והתרו על כל מעשה והיינו דנקט אביי דמיירי שאכל חלב וחלב בזה אחר זה [דהא אמר בהעלם א' וע"כ בזא"ז] דלענין חטאות לסומכוס חייב ב' אפי' בהעלם א' ולרבנן דוקא ב' העלמות אבל לענין מלקות לא שייך פלוגתייהו בחלב וחלב דלכ"ע אי התרו בו על כל אכילה חייב ב' ואי לא התרו רק על אכילה אחת פשיטא דאפילו לסומכוס אינו חייב רק אחת ובוודאי משכחת לה שאכל שני זיתי חלב בבת אחת ממש באכילה אחת אף שאכל ב' זיתים ובשחיטה לא שחט רק שחיטה אחת מ"מ בהא וודאי נחלקו למלקות כמו זורע כלאים כלאים בבת אחת וכן אכל [שני זיתים מב' יריכות בבת אחת דהא ג"כ תלוי בפלוגתא דסומכוס ורבנן גם לענין מלקות דלסומכוס חייב ב' ואין צריך רק התראה אחת כיון דבבת אחת עשה שני האיסורין והם שם אחד התראה אחת הוי לתרווייהו ולרבנן אינו רק איסור אחד כיון דשם אחד הן וממילא אפילו התרו ב' פעמים לא מהני רק בזה אחר זה חייב ב' כשהתרו ב' פעמים ובהא אפילו לסומכוס בעינן התראה לכל אחת כיון שבשעה שעשה זו לא עשה זו כללו של דבר שאין מחלקותן בענין התראה כלל רק אי חייב ב' על מעשה אחת העושה איסור כפול משם אחד ואי חייב ב' ממילא אין צריך רק התראה אחת כיון שעושה שניהם במעשה אחד ואי אינו חייב ב' לא מהני אפילו יתרו בו ב' פעמים ודוק רק אביי לא רצה לצייר ספיקו שאכל ב' זיתי חלב בפעם אחת ועמ"ש בתוס' בד"ה אלא פשיטא:
שם דאע"ג דגופין מוחלקין פירש"י שעל ידי שתי פרות באין לו שתי מלקיות הללו ע"כ. ואף דבחלב וחלב ג"כ יכול להיות מב' גופין ואפילו משור וכשב מ"מ באו"ב אי אפשר שיבואו ב' מלקיות רק על ידי ב' גופין משא"כ בחלב וחלב והנה כבר כתבתי לעיל בתוס' ביאור ענין זה אף דלכאורה כ"ש הוא ומה צריך סיוע מן התוספתא להורות דברישא נמי פליג דהא הוי כ"ש מחלב וחלב משום דיש לומר דחלב וחלב הוי ב' אכילות ודוקא סיפא הוי כ"ש דהוי ב' שמות וגם ב' גופין אבל ברישא דאינו רק ב' גופים ס"ד דב' אכילות עדיף קמש"ל דפליג מכח התוספתא מיהו משמע מפירש"י דרק לפום הך לישנא דפליג בחלב וחלב פליג נמי ברישא אבל להך לישנא דלא מיחייב בשני זיתי חלב אף דברישא הוי ב' גופים מ"מ לא עדיף מב' אכילות של חלב ודוקא בסיפא פליג דהוי ב' שמות וג' גופין אבל לפי זה יקשה דהוי לי' לאביי להסתפק אי דוקא בסיפא פליג או דגם ברישא פליג ולמה לי' להסתפק בב' זיתי חלב ומזה נראה דאפילו להך סברא דמודה בב' זיתי חלב מ"מ פליג ברישא וכן נראה מדברי התוס' לעיל בד"ה סומכוס דכתבו בפשיטות דפליג ברישא והיינו כיון דבלישנא קמא וודאי פליג ממילא ע"כ בלישנא בתרא נמי פליג ארישא:
מיהו לפע"ד אין דברי רש"י ז"ל מוכרחים בענין זה לפי שאני אומר שזה שאמרו כאן לחלק בגופין מוחלקין עיקר הכוונה דחיוב אחד בא מכח ששחט אמה קודם והוא שוחט עכשיו בתה והחיוב השני בא מכח ששחט בתה קודם ושוחט עכשיו אמה וחיוב אחד מצד שהיא אם וחיוב אחד מצד שהיא בת ומצד אותו החיוב שבזה אי אפשר לחייבו על זה ומצד אותו החיוב שבזה אין לחייבו בזה רק האחד מכח ששחט אם דאיסורא והשני מכח ששחט בת דאיסורא אבל ברישא ששחט ב' בני' קודם של היתר ואח"כ כששוחט האם לא הוי גופין מוחלקין כלל רק שני החיובים באין מכח שהוא שוחט אם דאיסורא ושני בני' הם דבר אחד וכיון שנשחטו מעיקרא בהיתר אין כאן רק חד גוף דאיסור ששוחט אם אחר הבנים ולפי זה כיון שאין כאן גופין מוחלקין ממילא יש לומר דאפילו פליג בב' זיתי חלב לפי שאכל עכ"פ ב' אכילות אבל ברישא שלא שחט רק שחיטה אחת של איסור ואין גופין מוחלקין בהא לא פליג סומכוס כנ"ל ועל דרך זה אתי שפיר דהכא הוי גופין מוחלקין ובכלאים לא כדלקמן ודוק:
שם אילימא בזה אחר זה ובב' התראות תנינא. נראה לי דעיקר הקושיא משום דהא מילתא מתנייא נמי בתוספתא דנזיר ומכות וכיון דבברייתא נמי מתנייא שוב אין צריך למיתני בברייתא לענין כלאים. תדע דמן התוספתא מקשה דבמשנה דנזיר ומכות לא קתני לה בהאי לישנא רק אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה אבל בברייתא קתני אמרו לו אל תשתה והוא שותה כדמייתי לה הכא [מיהו נראה לי דבמשנה נמי כך הכוונה דלכ"ע בעינן התראה תיכף לאכילה דילמא אישתלי וכן משמע לקמן גבי נותר] ועוד נראה לי דעיקר הקושיא תנינא הוא משום כיון דעיקר כוונת תנא דברייתא לאשמועינן דחייב ב' א"כ פשיטא דהוי לי' לפרושי דמנין נדע דבב' התראות מיירי וע"כ דסמך על מה ששנינו דבהתראה אחת אפי' שותה כל היום אינו חייב אלא אחת א"כ שפיר מקשה דהתם תנינא דבב' חייב ב' ואי לא סמך תנא דברייתא אהא כ"ש דקשיא דהוי לי' לפרושי דרק בב' התראות חייב ב' והרי דרך הברייתא לפרש דבר הסתום במשנה א"כ כיון דבמשנה מפורש לחלק בין התראה אחת לב' והיאך יסתום תנא דברייתא דחייב שתים ע"כ דסמך על המשנה דבהתראה א' אינו חייב רק א' א"כ שתים נמי הוזכר במשנה ועמ"ש בתוס' בד"ה תנינא:
שם בבת א'. פירש"י בידו א' חטה וחרצן ובידו א' שעורה וחרצן. טעמו משום דאי זרע בידו א' שני כלאים לכ"ע לא חשיב רק א' שזרע כלאים ואפי' יזרע הרבה מינים בבת א' אין זה רק חד כלאים לא כלאים כלאים ודוקא בחלב וחלב דאי אוכל ב' זיתים כיון דמחויב בא' וכיון שאוכל שתים לסומכוס חייב ב' אבל כלאים כל שזורע כלאים אפי' השליך בארץ בפעם א' הרבה אינו רק זריעה א' ודוקא באכילה שייך שאוכל יותר אבל בזריעה אינו רק זורע א' שלא עשה יותר כשהשליך הרבה בבת א' מהשליך מעט משא"כ כשזרע בב' ידיו עשה שתי זריעות הילכך פירש"י דזרע בידו א' ובידו השנית ומ"מ נראה לי שלא השליכם במקום א' דבהא הוי רק חד כלאים ומה בכך דזרקן בשתי ידים אטו ידות מחלקות רק שזרק ביד זה למקום אחר וביד זה למקום אחר נמצא שזרע כלאים כאן וזרע ג"כ במקום אחר בבת א' והוי שפיר כלאים כלאים מיהו לא ידעתי למה לו לפרש חטה וחרצן ושעורה וחרצן ואפי' זרע חטה וחרצן ביד זה וחטה וחרצן ביד זה ג"כ הוי כלאים כלאים כיון שהן בב' מקומות ואפשר דסובר רש"י דזרע במקום ח' ומ"מ כיון שזרע בב' ידיו בכל יד כלאים אחר הוי ב' זריעות משא"כ אם זרע חטה וחרצן אפי' הרבה ובב' ידיו לא חשיב רק א' דדוקא חלב וחלב דכל א' איסור חלב הוא הוי ב' זיתים כב' איסורים אבל דבר שהאיסור נולד מצירוף שני מינים שכל א' בפני עצמו היתר רק תערובתן אוסר הילכך הרבה חטים הן חשובין כא' והרבה חרצן כא' שכל א' של היתר אפי' הרבה חשיב כא' וכאשר באו בארץ נעשו איסור א"כ לא חשיב רק כאיסור אחד אבל חטה וחרצן ושעורה וחרצן שם א' מן כלאים אחר כל שזרע אותן בשתי ידיו הוי שתי זריעות של כלאים. ולפי זה נראה לי דמודה סומכוס אי בשל בשר הרבה עם חלב הרבה בבת אחת אינו חייב על כל זית וזית שבו שכל הבשר חשיב חדא וכל החלב חדא ואין הפרש בין בשר היתר כזית או חתיכה גדולה וכן בחלב וכשבשלם בבת אחת אינו חייב רק א' כנ"ל:
שם אילימא רבנן דפליגי עלי' דסומכוס וכו'. תמי' לי דאי רבנן פשיטא דמוכח דחייב לסומכוס כיון דלרבנן חייב ב' כ"ש לסומכוס. ונראה לי דהכי קאמר דס"ד דסומכוס ורבנן פליגי דלרבנן תלוי העיקר כל שלא עשה רק מעשה א' ולא עשה עכשיו יותר ממה שעושה במקום שאין שם רק איסור א' כגון בשחט בת אחר ששחט האם שלה ובת שלה דלא עשה מעשה יותר ממי ששחט בת אחר אם בלבד וסומכוס סובר דהכל תלוי בגופין מוחלקין כל שב' האיסורים באין מגופין מוחלקין חייב ב' ומגוף א' חייב א' והשתא ממילא לרבנן בזורע כלאים כלאים דעשה יותר ממי שזורע רק כלאים א' חייב שתים ולסומכוס דתלוי בגופין מוחלקין כאן דלא הוי גופין מוחלקין אינו חייב רק א' ולכך הוצרך לדחות דאין סברא דגופין מוחלקין במעשה אחת יהא גרע מגוף אחד רק שעשה שתי מעשיות והיינו דחזינן בחורש תלם א' חייב משום שמנה לאוין אף דהמעשה א' א"כ גופין מוחלקין הוי טפי כב' איסורין משני מעשיות בגוף א' וכיון דפליגי רבנן בגופין מוחלקין בחד מעשה כ"ש דפליגי בגוף א' בב' מעשיות כנ"ל:
שם ומילתא אגב אורחי' קמש"ל וכו'. לכאורה תמוה דהא לא איצטרך כלל רק לאפוקי מר' יאשי' והיאך שייך אגב אורחי' בשלמא לפי' התוס' בד"ה תנינא דעיקר הקושיא היתה דהוי לי' לשנות באותו ענין ששונה במשנה דהיינו בנזיר ביין ניחא דעיקר בא לומר דחייב שתים ונקט לה בכלאים דקמש"ל אגב אורחי' לאפוקי מר' יאשי' אבל לפירש"י בד"ה לעולם רבנן וכו' דפי' ודקשיא לך פשיטא הא קמש"ל וכו' א"כ לא אתי לאשמועינן רק לאפוקי מר' יאשי' [ואמת דמחידושי הרשב"א משמע לי שלא הי' גרסתו מילתא אגב אורחי' רק הא קמש"ל וכן נראה לי מלשון רש"י] ואולי כוונת רש"י לומר דהא דקאמר דאי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי מיחייב דמשמע דלכך נקט תרי גווני כלאים דחטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי מיחייב ובאחת לא שייך לומר דעיקר בא לאשמועינן זה דמה מקום יש לחלק בזה ואי לאשמועינן לאפוקי מר' יאשי' הוי מצי לומר בחד כלאים דהא פלוגתייהו בחד כלאים והיינו דקאמר דעיקר קמשי לאפוקי מר' יאשי' ואגב אורחי' קמש"ל דאיכא תרי גווני חטה וחרצן ושעורה וחרצן:
אמנם בעיקרא דמילתא יש לתמוה בוודאי היכי ס"ד שישמיענו חטה וחרצן ושעורה וחרצן דפשיטא דאפילו לסניף בעלמא לא שייך לאשמועינן ולמה נקט תרי גווני כלאים ולאפוקי מר' יאשי' הוי מצי למינקט בחד גוונא כלאים ועוד קשיא לי למה לא משני דאתי לאפוקי מר' יהודה ומיירי בכלאי זרעים דסובר ר"י פרק א' דכלאים דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמת דבעי כלאים בהדי שדך קמש"ל דאיכא תרי גווני כלאים חטה ושעורה ושעורה וכוסמת:
לכן נראה לי לפי מה שפירש"י בבכורות (דנ"ד) דלר' יאשי' אינו מחויב בכלאי זרעים אפילו בג' מינים וכ"ש בב' וכן בכלאי הכרם אינו מחויב רק בחטה ושעורה וחרצן והשתא יש לפרש בפשיטות דוודאי העיקר קמש"ל לאפוקי מר' יאשי' רק דס"ד ע"כ לא מפיק מר' יאשי' רק בכלאי זרעים דכיון דכתיב שדך לא תזרע כלאים ולא הוזכר כרם כלל וכתיב בפני עצמו כרמך לא תזרע כלאים מאיזה צד נפרש קרא דאינו חייב רק אי זרע זרעים בכרם וחייב משום שדך ומשום כרם אבל שדך בפני עצמו לא. כיון דכתיב לאו מיוחד לשדה בלא כרם כלל לכך פליגי דחייב בזרעים בלא כרם אבל בכרם ס"ד דמודי לר' יאשי' דחרצן לא מיקרי זרע ומדכתיב כרמך לא תזרע כלאים ש"מ שיש שם שני מיני זרעים לבר מכרם קמש"ל דאיכא תרי גווני כלאים לאפוקי מר' יאשי' דהיינו בין כלאי זרעים בין כלאי הכרם פליגי רבנן על ר' יאשי' והעיקר קמש"ל לאפוקי מר' יאשי' ואגב אורחי' נקט כלאים כלאים לאשמועינן דבתרי גווני כלאים פליגי רבנן על ר' יאשי' והיינו דאפילו בכלאי הכרם פליגי דאי זרע חטה וחרצן או שעורה וחרצן נמי מיחייב ולא בא לאשמועינן דחטה וחרצן שוה לשעורה וחרצן דהא פשיטא רק הגמרא קאמר או כך או כך ובא לאשמועינן דבכלאי הכרם נמי פליגי רבנן על ר' יאשי' והשתא ניחא דלא קאמר לאפוקי מר' יהודא והכל בכלאי זרעים דא"כ בחד כלאים הוי לי' לאשמועינן ואי לאשמועינן חטה ושעורה ושעורה וכוסמת דמה נפקא מינה ובחד כלאים הוי שמעינן זה רק לכך נקט תרי גווני כלאים לאשמועינן דבין בכלאי זרעים בין בכלאי הכרם פליגי רבנן על ר' יאשי':
והנה בהא דקאמר לעולם רבנן נראה מפירש"י דבא לומר דמיירי בזה אחר זה ובב' התראות והא דקשיא פשיטא קמש"ל לאפוקי מר' יאשי' ואף דבהא לא מקשה פשיטא רק תנינא וצ"ל משום דגוף הדבר דהתראות מחלקות אין צריך לאשמועינן דהא תנינא וע"כ דעיקר גוף המלקות בכלאים משמיענו ובהא קשיא פשיטא. אבל לא ידעתי מה צורך לזה ושפיר יש לפרש בפשיטות דהא מעיקרא מקשה אי לוקה אחת פשיטא ועוד מאי כלאים כלאים ומכח זה מכריח דאתיא כסומכוס ואהא משני לעולם רבנן ודקשיא לך פשיטא ומאי כלאים כלאים הא קמש"ל לאפוקי מר' יאשי' ונקט תרי גווני כלאים דבתרי גווני לוקה בין בכלאי זרעים בין בכלאי הכרם כמו שכתבתי ואתי שפיר בפשיטות פירוש הברייתא הזורע כלאים כלאים לוקה בין כלאי זרעים בין כלאי הכרם מה שאין כן לר' יאשי' ליכא מלקות על כלאי זרעים כלל ועל כלאי הכרם רק עם ב' מיני זרעים קמש"ל דעל כל חדא מיחייב דלא כר' יאשי' וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה תנינא ובד"ה לאפוקי מר' יאשי':
שם מ"ט דר"י התראת ספק הוא פירש"י דעיקר הקושיא מדלא פשטינן מהא דר"י פשיטא לי' של ימין ש"מ דלאו בב' התראות קאמר וכה"ג כתבו התוס'. ואני תמה הא באמת פשיט לקמן מהך ברייתא דפשיטא לי' של ימין ודחי לי' נמי כדדחי הכא דסבר כאידך ואדרבא מדלא דחי דמיירי בבת אחת ובהתראה אחת ש"מ דפשיטא דסומכוס אינו חולק בהא דלא הוי גופין מוחלקין ועוד עכ"פ היכי מצי למיפשט וזיל הכא קא מדחה לי' וזיל הכא קא מדחה לי' כיון דתרווייהו מיבעי' לן אי סומכוס חולק בגופין מוחלקין ואי פשיטא לי' לר"י של ימין א"כ ליכא למיפשט מידי וכ"ש לפי מה דמסיק לקמן דפשיטא לי' לר"י מאידך ברייתא דמייתי נמי בסמוך ומשמע לקמן לכאורה דהכא נמי פשיטא לי' מהך ברייתא דר"י סובר של ימין וודאי כפי הנראה מפירש"י לקמן א"כ פשיטא דליכא למיפשט מידי:
ומה שנראה לי בענין זה דוודאי בהך ברייתא דהכא קשה אי סוברת דר"י פשיטא לי' של ימין א"כ עיקר דין הברייתא דלרבנן נוהג בתרווייהו ולר"י בשל ימין א"כ מה זה דנקט פלוגתייהו דאכל מזה כזית ומזה כזית דאי לאשמועינן דבזה אחר זה חייב לרבנן ב' הא בהא מקשה לעיל תנינא נזיר שהי' שותה וכו' והוי לי' למיתני דלת"ק נוהג בשמאל ג"כ ולר"י דוקא בשל ימין ומזה דייק הפשטן דע"כ קמש"ל מילתא חדתא והשתא לולא דהתראת ספק אינה התראה לר"י הוי ניחא לי' דקמש"ל דחייב לר"י אף דהוי התראת ספק אבל כיון דבאמת התראת ספק אינה התראה ע"כ קמש"ל דאפי' בבת אחת והתראה אחת חייב ב' לת"ק (וכן לר"י קמש"ל אף דאינו חייב בזא"ז חייב בבת אחת או דלא בעינן התראה מבוררת על מה הוא מתחייב רק כל שאכל בבת אחת חלה התראה על אותו שהוא חייב] וזהו כאן דיודע הפשטן לפרושי ברייתא בבת אחת לסומכוס ואתי שפיר הכל דלא הוי התראת ספק גם ניחא דנקט לה בב' זיתים אבל לקמן דרוצה לפשוט מהך ברייתא דר"י סובר בשל ימין ולא ידע לאוקמא ברייתא בבת אחת ולא דסובר התראת ספק הוי התראה א"כ ע"כ פושט דפשיטא לי' לר"י בשל ימין דאז ניחא עכ"פ גוף הברייתא והדין אמת אף דאכתי קשיא לן למה נקט פלוגתייהו בב' זיתים אבל אי נימא דמספקא לי' וקשה על גוף דין הברייתא שאין הדין אמת דהוי התראת ספק א"כ פשיטא דיותר יש לנו לומר דפשיטא לי' שלא יקשה על גוף דין הברייתא משנאמר דמספקא לי' דאז קשה מ"ט דר"י הא הוי התראת ספק אבל כאן דהפשטן יודע לפרושי ברייתא בבת אחת שלא יקשה כלום שפיר פושט דסומכוס חולק בשני זיתי חלב דאז ניחא כולה מילתא דשפיר סופג שמונים וניחא דנקט לה בב' זיתים ודוק ועמ"ש בתוס' בזה. ודע שיש לדקדק בלשון זה מ"ט דר"י דלא שייך כהאי לישנא רק היכי דבא לומר למה פליג על רבנן אבל השתא דמקשה דהוי לי' לר"י לחלוק טפי דלא לקי כלום לא שייך האי לישנא כלל וצ"ל דהכוונה כך אי הי' מקום לחלוק על הת"ק לפי שיטתו דנוהג בשמאל ג"כ דמ"מ לא יתחייב שמונים רק ארבעים הוי ניחא דהוי מצינו למימר דר"י חולק לדבריהם דרבנן דנוהג בתרווייהו מ"מ אינו חייב רק ארבעים אבל השתא דמוקמינן בזה אחר זה א"כ ליכא למימר דלדבריהם דרבנן חולק דמ"ט יחלוק הא פשיטא דראוי לחייבו שמונים כמו נזיר שאמרו לו אל תשתה וכו' וע"כ דמטעם דמספקא לי' חולק א"כ הא הוי התראת ספק:
בתוס' בד"ה הזורע תימא וכו' משום לא תשיג גבול. ובאמת יש לתמוה דהך לא תשיג גבול לאו לכלאים נאמר כלל רק שלא יטע סמוך למיצר שלא יכחיש גבול חבירו עיי"ש בפירש"י ואפילו אי נימא דס"ל לתוס' דקאי לענין כלאים ודריש ריעך על הקב"ה [וכן מצאתי למהרש"א בתוס' בשבת שם] מ"מ מלבד דקשה מאוד שיתחייב מלקות על ידי דרש זה דהא ע"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דאל"כ ליכא מלקות על השגת גבול כלל אבל בלא"ה וכי נחית הכא לכמה מלקות והא עיקר הכוונה דחייב רק על זריעה אחת ומה נ"מ כמה לאווין יש בזריעה זו תדע דלר' יאשי' באמת חייב ב' מלקיות על זריעה אחת משום שדה ומשום כרם כמ"ש בירושלמי פרק ז' דכלאים כמ"ש התוס' בד"ה ולאפוקי והרי בס"ד לא נקט לאפוקי מר' יאשי' אלמא דלא נחית הכא רק לחקור אי חייב על זריעה אחת או על ב' זריעות וזה ברור:
בד"ה תנינא אע"ג דהך דהזורע כלאים ברייתא הוא וכו' מ"מ הי' לו לשנות באותו ענין ששונה במשנה וכה"ג אשכחן וכו' ופי' שם בקונ' וכו'. ואני תמה דהמעיין ברש"י שם יראה דלהיפוך מוכח דכתב שם וז"ל כמאן כר"ג בתמי' למה לי' לרבי למיתנייא לפלוגתא בתרי דוכתי ליתני הא דאבא שאול התם וכן הי' אבא שאול אומר כדבריו עכ"ל הרי להדיא דעיקר הקושיא דרבי עצמו שסידר המשניות למה לי' למיתני פלוגתא זו בתרי דוכתי ולא הי' צריך רק להוסיף על ר"ג גם אבא שאול אבל על ברייתא כיון דתנא דברייתא שונה גם מה שנזכר במשנה אי אפשר להקשות עליו תנינא ועוד אי הא קושיא א"כ כדמוקי לה בבת אחת ובהתראה אחת ופירשו התוס' בדיבור שאחר זה דהיינו או בהתראה אחת ובזה אחר זה והיינו הך רישא דנזיר דמיירי בזא"ז בהתראה אחת א"כ אי בא תנא דברייתא לחלוק דחייב שתים הי' לו לשנות באותו ענין ששונה במשנה בנזיר ביין ולחייבו לסומכוס שתים וכן משמע בהדיא בפירש"י בד"ה לעולם רבנן דלא הי' מפרש כך ואף דלישנא דבסמוך מילתא אגב אורחי' משמע כדברי התוס' אבל כבר כתבתי לפרש בזה על נכון:
בד"ה אלא פשיטא. פי' או בהתראה אחת ואפילו בזא"ז דאפילו בהא פטרי רבנן. דברים אלו תמוהין לפע"ד דכיון דבעי למיפשט דסומכוס חולק דחייב שתים אי אפשר לאוקמא בזא"ז בשום פנים דבהא לא פליג סומכוס כלל ואפילו בגופין מוחלקין דאי אפשר שיתחייב בזא"ז בהתראה אחת דאין מלקות בלי התראה ודוקא במתניתין דבשחיטה אחת השלישית עובר ב' פעמים או"ב סובר סומכוס דלוקה ב' דהא שני האיסורים או"ב נינהו וכיון שמתרין בו על שחיטה זו משום או"ב לוקה על כל או"ב שעובר בשחיטה זו והתראה אחת סגי על שניהם דהא שניהם חד לאו הן רק שעובר ב' פעמים במעשה אחת אבל כשעושה ב' פעמים או"ב בשני מעשיות פשיטא דאינו חייב רק על אותו מעשה שהתרו בו עלי' ולא על מה שלא התרו וע"כ לא משכחת רק בבת אחת ואז סגי לסומכוס התראה אחת כיון דשני המלקיות באין על איסור כלאים ועשה בבת אחת שני זריעות של כלאים ודוקא לענין חטאות פליג סומכוס בחלב וחלב אפילו בזא"ז דלא בעינן התראה ואפילו בהעלם אחד חייב ב' דלסומכוס הוי כאילו עבר ב' איסורין אף דהם משם אחד ואין גופין מוחלקין אבל פשיטא דלא יתחייב לסומכוס מלקות בלי התראה וכיון שעשה בזא"ז אי התרו על ראשונה לא מהני על מה שאכל השני' וזה ברור לפע"ד וכבר כתבתי מזה בגמרא דמהאי טעמא נקט לענין חטאת ולא למלקות עיי"ש:
בד"ה ולאפוקי מר' יאשי' נראה דאינו חייב וכו' וכן משמע וכו' מדבריהם נראה דבלי הך וכן משמע ג"כ הי' להם הוכחה דאל"כ הוי להו לומר נראה וכו' כדמשמע ומדכתבו וכן משמע מוכח דבלא זה הי' להם איזה הכרח לזה. וכוונתם דאי ס"ד דר' יאשי' פליג בכלאי זרעים והיינו מדכתיב שדך לא תזרע כלאים ושדה בלא זרע לא מיקרי שדה לכך בעינן ג' מינים א"כ למה נקט ר' יאשי' דבריו על כלאי הכרם הא כלאי זרעים כתיב מעיקרא בקרא והוי לי' לחלוק עד שיזרע חטה ושעורה וכוסמת. אמנם אין זה הכרח רק לדברי התוס' דהוי פשיטא להו דבג' מינים וודאי מיחייב ולא רצו לחדש רק אפילו בב' מינים מיחייב בזרעים אבל מדברי רש"י בכורות (דנ"ד ע"א) מבואר דר' יאשי' לא מיחייב בזרעים גרידי אפילו ג' מינים רק בהדי חרצן דוקא והא דכתיב שדך וכתיב כרמך לחייבו שתים משום שדה ומשום כרם א"כ אין ראי' כלל דלעולם אינו מחייב רק שיזרע חטה ושעורה וחרצן:
בא"ד וכן משמע וכו' ולא נקט חטה ושעורה וכו'. לכאורה הוי להוכיח טפי דקאמר דלכך נקט כלאים כלאים דאיכא תרי גווני כלאים הא איכא תלתא גווני כלאים דהיינו כלאי זרעים וכלהו לאפוקי מר' יאשי' ונהי דבברייתא יש לפרש כלאים כלאים טובא אבל למה קאמר דאיכא תרי גווני הא איכא טפי אבל באמת לא קשיא דאטו בכלאי הכרם ליכא רק תרי גווני הא טובא איכא עם חרצן וכן בזרעים איכא טובא חטה ושעורה חטה וכוסמים שעורה וכוסמים רק אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל ואין צריך לאשמועינן רק תרתי דהוי לאפוקי מר' יאשי' וממילא איכא טובא מיהו גם הוכחת התוס' יש לדחות בזה דלמה לי' לומר חדא בזרעים וחדא בכרם כיון דבכרם עצמו איכא תרתי ועוד דבזרעים הוי נמי לאפוקי מר' יהודא דסובר ג"כ דתלתא מינין בעינן והש"ס לא בא לומר רק לאפוקי מר' יאשי':
בא"ד ועוד נראה לפרש וכו'. נראה לי כוונתם לחזק דבריהם הקודמים דכיון דע"כ הך חטה וחרצן ושעורה וחרצן חדא הוא ואו או קתני א"כ הנך תרי גווני כלאים דקאמר היינו כלאי זרעים ולאפוקי מר' יאשי' א"כ אי ס"ד דר' יאשי' חולק גם בכלאי זרעים א"כ פשיטא דהוי לי' לומר חטה ושעורה וחטה וחרצן דהא תרווייהו לאפוקי מר' יאשי' הן ולמה לו לתפוס חטה וחרצן או שעורה וחרצן דאין במשמע לאפוקי רק, כלאי הכרם בלבד כיון דבאמת חולק גם בכלאי זרעים משא"כ אי הכוונה תרי גווני כלאים היינו חטה וחרצן ושעורה וחרצן א"כ אין כ"כ ראי' דלא נקט חטה ושעורה דנקט תרתי בכרם בלבד אבל באמת כיון דחדא הוא ע"כ תרי גווני דקאמר היינו זרעים וכרם א"כ הוי לי' לומר חטה ושעורה וחטה וחרצן דהיינו זרעים וכרם דאינהו הנך תרי גווני כלאים דקאמר. מיהו יש לדקדק כיון דס"ל לתוס' דאפי' אי פליג ר' יאשי' בזרעים אבל ג' מינין וודאי מודה דחייב א"כ אכתי יש לומר דפליג גם בזרעים ולכך לא זכר רק חטה וחרצן דהיינו בכרם משום דבכרם לא משכחת לר' יאשי' בלי זרעים קמש"ל דאיכא כרם בלי זרעים דהיינו חטה וחרצן דאין כאן כלאי זרעים כלל רק חד מין מה שאין כן כלאי זרעים לר' יאשי' נמי איכא בלי כרם בג' מינים עכ"פ וצריך לומר דמ"מ ראיית התוס' דקאמר נמי מיחייב משמע דר' יאשי' בהא לא מיחייב קמש"ל דבהא נמי מיחייב א"כ משמע באידך מודה ר' יאשי':
והנה רש"י פי' בבכורות (דנ"ד) דר' יאשי' דאין כלאים רק חטה ושעורה וחרצן ואז חייב תרי משום שדה ומשום כרם אבל זרעים בפני עצמן אפי' בג' מינים אינו חייב ולדידי' יש לפרש בפשיטות דלר' יאשי' ליכא רק חד גוונא כלאים ולאפוקי מיני' קמש"ל דאיכא תרי גווני זרעים בפני עצמן וכרם בפני עצמו אבל התוס' לר' יאשי' נמי איכא תרי גווני זרעים בפני עצמן וכרם וזרעים אך הא קשיא לכאורה לרש"י דלמה לא קאמר חטה ושעורה או חטה וחרצן כיון דתרווייהו נתחדש לדידן מה שאינו לר' יאשי' מיהו כבר כתבתי בגמרא דאדרבא בהכי ניחא דקאמר אגב אורחי' קמש"ל דתרי גווני כלאים הא ליכא מידי דאשמועינן רק הא והיכי שייך אגב אורחי' ולפירש"י ניחא דעיקרא דמילתא הוא לאפוקי מר' יאשי' רק דס"ד דוקא כלאיי זרעים משום דכתיב שדך לא תזרע בלי כרם כלל אבל כרמך לא תזרע מודי לר' יאשי' דחרצן לא הוי זרע ובעינן זרעים חוץ חרצן קמ"ל אגב אורחי' דבחטה וחרצן נמי פליגי על ר' יאשי'. ויש לי לומר עוד בכוונת התוס' בהך ועוד יש לומר ליישב מה דהוי קשיא להו לפי דבריהם הקודמים אי הפי' תרי גווני כלאים היינו מה דקאמר בתר הכי חטה וחרצן ושעורה וחרצן א"כ אי ר' יאשי' מודה בזרעים לא שייך לומר תרי גווני דלר' יאשי' נמי איכא תרי גווני בזרעים ובברייתא לא קתני כרם דוקא ולזה כתבו דהך תרי גווני היינו זרעים וכרם ולר' יאשי' ליכא רק זרעים ואתי שפיר כנ"ל:
בא"ד וכן משמע בירושלמי. ולפע"ד אין מירושלמי ראי' ואדרבא מנ"ל בירושלמי דר' יאשי' לא ס"ל בזרעים נמי בג' מינים בלי כרם מיחייב ולא בב' ושפיר צריך כרם דבלי כרם לא הוי חייב משום זרעים כיון דליכא רק ב' מינים אבל כוונת הירושלמי פשוט דקשיא להו במה נפשך אי בזרעים לא מיחייב רק בג' מינים אבל עכ"פ בג' מינים חייב א"כ למה לי כרמך אטו גרע כרם ממין שלישי של זרעים ואי נימא דבזרעים לא מהני שום כלאים רק בהדי כרם ואיצטרך כרם דבהא מיחייב אבל זרעים לא מיחייב כלל א"כ למה לי שדך לא תזרע כלאים ואהא משני דאתי לחייבי משום שדה ומשום כרם אבל לעולם אינו חייב רק בזרעים וכרם בהדדי והיינו כפירש"י בבכורות דהך דבר אחר אי על דגן ודגן נמי ודבר אחר היינו חרצן דוקא עיי"ש:
בד"ה מ"ט דר"י התראת ספק היא וא"ת והא מסקנא וכו'. מהך ברייתא דבסמוך דבעי למיפשט מינה מוכח דפשיטא לי' דהא מקשה בפשיטות ארבעים ותו לא וע"כ דפשיטא לי' של ימין מדקתני ב' בהמות ולמה להו להביא מפרק גיד הנשה וכך הוי להו להקשות היכי פשיט מהך ברייתא דהכא דילמא פשיט לי' של ימין אבל מהך דפרק גיד הנשה לא שייך להקשות דאי לא ידע מהך דלקמן פשיטא דלא ידע מהך דפרק גיד הנשה גם מה שתירצו תיפשוט מהכא דלא מספקא לי' ג"כ צ"ע כיון דקושיתם היתה דבאמת נפשט לקמן דפשיטא לי' וע"כ דהקושיא תיפשוט נמי מהא והרי באמת פושט לקמן מהא ג"כ רק דדחי כדדחי הכא ועוד דזיל הכא קא מדחה לי' וכו':
ונראה לי דכוונת התוס' דהא לא נתכוונו להקשות מהך סוגי' דפרק גיד הנשה דפושט מהנך ברייתות דפשיטא לי' דוודאי הפשטן דהכא לא ידע מכל זה דהא לא ידע נמי מהך דבסמוך רק כוונתם להקשות דהוי משמע להו בקושיא דמדקאמר בפשיטות התראת ספק היא ש"מ דפשיטא לי' לפשטן הזה דר"י מספקא לי' ואהא קשיא להו כיון דבאמת נפשט לקמן להיפוך א"כ אי יש לו לפשטן הזה איזה פשיטות דמספקא לי' הרי יש סתירה מפשיטותו של זה לזה ומזה מוכח עכ"פ דאין לפשטן הזה שום ראי' ופשיטות דר"י מספקא לי' א"כ היכי קאמר בפשיטות דהוי התראת ספק ואהא תירצו דאין הכוונה דהוי התראת ספק וודאי רק, איהו נמי ידע שיש ספק בדברי ר"י אי מספקא לי' או פשיטא לי' ולא בא בהך פשיטות לומר רק דעכ"פ יהא מוכח חדא מהני תרתי או דר"י פשיטא לי' או דבבת אחת חייב לסומכוס אפילו אין גופין מוחלקין ונ"מ דאי אכל ב' זיתי חלב וגיד של ימין בבת אחת דחייב ב' לסומכוס אפילו לר"י במה נפשך אי בבת אחת אינו חייב על חלב רק אחת א"כ חייב ב' מכח חלב ומכח גיד דע"כ פשיטא לי' לר"י של ימין ואי מספקא לי' א"כ חייב ב' על שני זיתי חלב ואהא דחי דסבר כאידך דר"י ולא מוכח כלל אמנם מה שהביאו התוס' מפרק גיד הנשה ולא מהך דלקמן בסמוך יתבאר בסמוך ישוב נכון לזה ועמ"ש בגמרא: